חזק מספיק

פרק 1

דֶרק

קראו לה קרוליין, והיא הייתה כמעט מושלמת.

״תודה רבה על הארוחה,״ היא אמרה כשחניתי ליד פתח ביתה. ״נהניתי מאוד הערב, כמו תמיד.״

יפה. מתוקה. אינטליגנטית. בת עשרים ותשע. התגרשה מחבר הנעורים שלה, בלי ילדים, אבל רוצה בעתיד. לימדה אלגברה בקולג'. אהבה לטייל. התנדבה ביוניסף, רצה מרתון.

״גם אני.״ דוממתי את מנוע הריינג' רובר. ״תני לי ללוות אותך לדלת. אל תזוזי מכאן.״

יצאנו כבר שש פעמים — קפה אחד, שתי ארוחות צהריים ושלוש ארוחות ערב — ונהניתי בכל פעם. היא הייתה בדיוק האישה שדמיינתי שתהיה לי. שום דבר בה לא דחה אותי.

אז מה הבעיה? שום דבר גם לא הדליק אותי.

היא התירה את חגורת הבטיחות, חיכתה שאקיף את הרכב ואבוא לפתוח לה את הדלת. הושטתי לה את ידי והיא אחזה בה. ״תודה רבה.״

אתה לא מנסה מספיק.

אחזתי בידה העדינה, טרקתי את דלת הרכב וליוויתי אותה לדלת הכניסה. אוויר יוני היה חמים וריחני, אפוף בניחוח של פריחת הדרים. הכול מסביב לחש רומנטיקה.

״איזה ג'נטלמן,״ קרוליין הקניטה. ״טוב לדעת שהאבירות לא מתה.״

״בכלל לא.״ אהבתי את רעיון האבירות, את התפיסה של גבר שנשלט בידי קוד התנהגות שמבוסס על מסורת, כבוד ואצילות, אף שבליבו הוא לוחם. גבר שמדכא את הנטייה שלו לאלימות או את הדחפים החשוכים ביותר שלו כדי לשמר מוסר חברתי, לפחות למראית עין. הבנתי את זה.

עלינו אל המרפסת הקדמית שלה והיא הסבה אליי את פניה. ״אתה רוצה להיכנס לשתות משהו?״ עיניה נצצו בחשכה וגופה נע לעברי. ״ואולי תפסיק להיות כזה ג'נטלמן?״ היא העבירה את ידיה במעלה החזה שלי.

החלקתי את זרועותיי סביב מותניה ומשכתי אותה אליי. קירבתי את פי אל פיה והתפללתי שארגיש משהו, ולו במעט.

אבל לא הרגשתי כלום. לא דופק מואץ, לא פרץ של חום, לא התלהטות בתוך הדם (או במכנסיים שלי).

בביישנות מסוימת, היא החדירה את הלשון שלה אל בין שפתיי, לשוני פגשה בה, והעמקנו את הנשיקה.

כלום.

חשתי מתוסכל ותפסתי ביד מאוגרפת את בד החולצה שלה, ובידי השנייה תפסתי בחוזקה את שערה, בתקווה שמעט תוקפנות והתנגדות ידליקו אותי. בשבילי, הסקס הכי טוב תמיד משולב בלוחמנות מסוימת. מעט תוקפני. משחק כוחות. ועבר הרבה זמן מאז ש —

״אאוץ'!״ קרוליין צעקה.

שחררתי מייד את אחיזתי בה והתרחקתי מעט. ״סליחה. אני מצטער. את בסדר?״

״כן, אני בסדר.״ היא שפשפה את אחורי ראשה וצחקה במבוכה. ״אל תצטער. אני אמרתי לך להפסיק להיות ג'נטלמן. זה פשוט הפתיע אותי.״ קולה התרכך. ״אולי ננסה שוב? תוכל להיות קצת יותר עדין הפעם?״

מה הטעם, לעזאזל?

״אני מצטער, קרוליין. אני לא לגמרי פה הלילה. פעם אחרת?״

״אה, כן. בטח.״ היא נשמעה מאוכזבת והשפילה מבט, ואז שבה להביט בי. ״אנחנו עדיין נפגשים מחר בערב?״

״בטח.״

היא קרנה מאושר וכנראה גם מהקלה גדולה. ״נהדר. אני אביא קינוח. אני ממש מתרגשת לפגוש את החברים שלך.״

״הם מתרגשים לפגוש אותך.״

החיוך שלה התרחב. ״לילה טוב.״

״לילה טוב.״ תחבתי את ידיי לכיסים והבטתי בה כשהיא נכנסה וסגרה את הדלת אחריה.

פאק.

מה הבעיה שלי, לעזאזל?

כעבור עשרים דקות נכנסתי לבית האבן היפה שלי, בן שלושת החדרים, שאותו קניתי לפני כמה שנים, כשעמדתי להציע נישואים למי שהייתה החברה שלי בזמנו. חשבתי שכבר נהיה נשואים היום. חשבתי שתהיה לנו משפחה. חשבתי שארגיש שלם.

שום דבר מזה לא קרה.

כיביתי את כל האורות וגררתי את עצמי למעלה, כשאני מרגיש כל אחת משלושים ושש שנותיי. בחדר האמבטיה קימטתי את המצח מול הבבואה שלי במראה, והעברתי יד על הזיפים שמעטרים את לחיי. אלוהים, תסתכל על כל האפור הזה. לפני זמן מה היו רק נקודות ספורות, אבל עכשיו אני ממש מאפיר. גם ברקות. זה נורמלי להאפיר בגיל כזה? ומהם הקווים האלה שבין הגבות שלי? האם זה כי אני מקמט את המצח יותר מדי? מייד הרפיתי את הבעת פניי והקווים נעלמו כמעט. אבל לא לגמרי.

לעזאזל, התחלתי להזדקן.

לפחות עדיין הייתי בכושר. פשטתי את המעיל ותליתי אותו בארון. את החולצה זרקתי לסל הכביסה, ואז נעמדתי מול המראה הגדולה ובחנתי את גופי במבט ביקורתי.

אין כרס. אין עור רפוי. אין צמיגים. הבטן שלי קשה ושטוחה, והקוביות עדיין שם. החזה והזרועות שלי עדיין שריריים. אולי אין לי את כל הקווים המחוטבים שהיו לפני עשר שנים, אבל עבדתי קשה כדי לשמר את הגוף הזה. אהבתי פעילות גופנית. בזכות זה הרגשתי חזק, עוצמתי ובשליטה על הגוף שלי. פקדתי עליו לעשות משהו, והוא ציית. רוץ את הקילומטרים האלה. הרם את המשקל הזה. חבוט בשק הזה.

קל.

ומאותה הסיבה שמרתי על הבית שלי ללא רבב. המשפחה והחברים שלי צחקו כל הזמן על מה שהם כינו ״האובססיה״ שלי לסדר וניקיון. לא הבנתי את זה — מי לא ירצה לחזור לבית נקי ומסודר? זה לא היה עניין של חיידקים. זו הייתה רק סלידה מכאוס ובלגן. לא היו לי ערמות של בלגן על המדפים, לא הררי כביסה מלוכלכת בכל מקום, לא כלים מלוכלכים בכיור. ותמיד ידעתי בדיוק איפה כל דבר נמצא, כי אחרי שהשתמשתי בו, פשוט החזרתי אותו למקום. מה היה כל כך מוזר בזה?

התכוננתי ללכת לישון וכיביתי את האור. הרגשתי קצת פתטי כי השעה עוד לא הייתה עשר בליל שישי, אבל אמרתי לעצמי שאישן טוב הלילה כדי שמחר, מוקדם בבוקר, אלך לחדר הכושר. לא הספקתי לעצום עיניים כשהטלפון שלי זמזם על שידת הלילה. הרמתי אותו ומצמצתי בחשכה. על המסך ראיתי את שמה של אחותי אלן.

״הלו?״

״היי, זאת אני.״

ברקע יכולתי לשמוע רעשים עמומים של בר — מוזיקה, קולות, קרקוש צלחות וכוסות. ״מה קורה?״

״אני צריכה ממך טובה.״