חטאים והונאה 1: כי את שלי

1 קטלינה

"אני צריכה לבקש טובה ענקית."

אני מרימה את עיניי מהרצפה, שעליה אני מותחת את כפות רגליי, ומביטה באחותי בשאלה. "בפעם האחרונה שביקשת ממני טובה ענקית, זה נגמר בכך שעברתי ליבשת אחרת."

"זה לא משהו כזה." לחייה סמוקות כשהיא מתיישבת מולי ומתחילה למתוח אף היא את כפות רגליה.

אני בוחנת את בגדיה — מכנסי יוגה וחולצת טריקו רפויה תואמת. שערה בצבע אדום כהה אסוף בזנב סוס גבוה. במהלך שנות ילדותינו אנשים הניחו שאנחנו תאומות. נראה לי שזה נבע מכך, שההפרש בינינו הוא רק תשעה־עשר חודשים, עורנו בהיר ושערנו אדום. עם זאת, העיניים שלה בהירות יותר, מה שעורר בי קנאה מאז ומתמיד. אנחנו דומות מבחינות רבות, ממבנה הגוף ועד לרוחנו הלוחמנית, אבל אמה הרבה יותר חברותית ממני. במסיבות אני פרח־קיר, ואילו היא מרכז תשומת הלב. במחיצת גברים היא חייכנית ומפלרטטת. אני יותר מאופקת.

המקום היחיד שאני מרשה לעצמי להתבלט בו הוא מרכז הבמה. ברגע שאני יורדת משם, אני מרכינה את ראשי. זו אחת הסיבות שבגללן אני מהססת בכל פעם שאחותי מבקשת ממני טובה. התגוררתי בלונדון לפני כשנתיים, כשאמה התקשרה להפציר בי לחזור הביתה. הייתה תוכנית לילה מיוחדת על אנשים בעלי קשרים לפשע המאורגן, ולא תאמינו, מרבית הגברים במשפחתנו כיכבו בה. זה לא שלא ידעתי על זה. אני לא טיפשה, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יתפרסם כך. כאילו, צפוי מכולם להסתכל על המאפיה באור רומנטי. הם לא רוצים לראות אנשים נורים למוות או עסקים נשרפים כליל. הם לא רוצים להרגיש חוסר ביטחון בשכונות המגורים שלהם. למה שידורי החדשות לא מניחים לאנשים לחוות תחושת מציאות כוזבת ולהוציא את משפחתנו מהעניין? אולי אם זה לא היה משפיע כל כך על חיינו, לא היה לי אכפת. זה לא שהייתה לי מערכת יחסים יציבה עם אבי לפני כל זה, אבל אימא ארזה את המזוודות וכמעט נעלמה מחיינו, מפני שלא רצתה להתעסק עם התוצאות של כל מה שקרה.

בין שלושתנו השפיע הדבר על אחותי במידה הרבה ביותר. החדשות הרסו אותה, לא רק משום שזה משך אלינו תשומת לב אך ורק בגלל שם המשפחה שלנו, אלא גם כי היא עשתה קריירה מחשיפת פושעים וחורשי רע, והיו לה מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות בזכות הבלוג שלה שנקרא "המנטליות המתעוררת". כל זה היה נמחק ונעלם בהרף עין, אם רק היה נודע למישהו שהיא הבת של ג'וזף מאסרייה.

גרוע מכך, היא הרגישה צורך להיפרד מהחבר שלה ולהמשיך הלאה. "זה יותר מדי," כך אמרה. למרבה המזל, הסרט התיעודי לא סיקר אותנו, אבל היא לא התנחמה בכך. כשהיא התקשרה אליי בוכייה ואמרה שהיא זקוקה לי, באתי. עזבתי את ה"רויאל בלט", שם רקדתי, ועשיתי אודישן ל"ניו יורק בלט". ותודה לאל, התקבלתי לשם, וזה שהפך את המעבר שלי למושך יותר.

אני מתחילה למרוח משחה על כפות רגליי ולעסות אותן. אחותי עושה מתיחות ליד מעקה הבר, כשעיניה מביטות שוב בעיניי. היא הייתה שקטה זמן מה וזה קצת מפחיד אותי.

"הציעו לי לכתוב כתבה על כמה אנשים שמרמים את המערכת, לכאורה. אצטרך לנסוע לשיקגו ולבוסטון," היא אומרת, מזדרזת להבטיח לי שהיא לא חוזרת הביתה לתמיד. "אסע לשם לשלושה שבועות בלבד — לכל היותר."

"אבל מה עם הלימודים?" הלימודים היו הסיבה שבגללה עברה אמה לניו יורק כמה שנים קודם לכן. היא לומדת באוניברסיטת קולומביה ושוקדת על התואר שלה בעיתונאות.

"זאת הטובה שאני מבקשת."

אני מפסיקה לעסות את כפות רגליי ובוהה בה. "את צוחקת."

"זה רק קורס אחד. חסרות לי רק שלוש נקודות זכות לתואר, והקורס הזה מושלם בשביל מה שאני עובדת עליו כעת," היא אומרת ועיניה מתנוצצות. "וזה רק פעמיים בשבוע. את לא תרגישי את זה, אני נשבעת לך."

"את לא יכולה ללמוד את זה באינטרנט?"

"את הקורס הזה אי אפשר." היא מביטה בי כאילו תבכה אם אסרב לבקשתה. "בבקשה? אתן לך את הילד הבכור שלי."

אני צוחקת. "למה את חושבת שארצה את הילד הבכור שלך? אם הוא יהיה כמוך, הוא יהיה טרחני וחטטן ולעולם לא יסתום את הפה."

"היי." היא רוכנת וצובטת את ירכי. אני צווחת ומכה את ידה.

"לעזאזל, אמליין."

היא מחייכת אליי. "בבקשה? זה רק יומיים בשבוע."

אני נאנחת בכבדות, משפשפת את המקום שצבטה. כלבה. "אילו ימים?"

"שלישי וחמישי."

"שעה?"

"עשר וחצי עד אחת־עשרה וחצי."

סנטרי נופל. "אמה."

"אני יודעת, אני יודעת." היא מתכווצת. "יהיה לחוץ עם החזרות."

"לחוץ זה ניסוח אופטימי. חשבתי להגיד בלתי אפשרי. כבר נרשמת לקורס?"

"נרשמתי שלשום, אבל הוא מלא אז אני בעשירייה הראשונה של רשימת ההמתנה."

אני נעמדת ורוקעת ברגליי כדי לשחרר את ירכיי. "את הולכת לשיעור יוגה?"

"כן. רוצה לבוא?"

אני שוקלת את האפשרות. אני כאובה כהוגן, אבל זה לא חדש. אולי הלילה שיעור היוגה יעזור לי לשחרר את השרירים קצת יותר. "כן, אני אבוא."

אמה משלבת את זרועה בזרועי, כשאנחנו פונות למבואת הכניסה ויוצאות מבניין המגורים שלנו לסטודיו ליוגה בהמשך הרחוב, שאותו אנחנו פוקדות לעיתים קרובות.

"אז?" היא אומרת.

"אעשה את זה," אני אומרת. "אבל בלי טובות נוספות לפחות בשנתיים הבאות."

"עשינו עסק." היא מחייכת חיוך רחב.

"ואת חייבת לי שלושה מילקשייקים כשתחזרי משיקגו."

"סגור."

"וכמה בגדי גוף חדשים."

"סגור." היא צוחקת, פותחת את דלת הסטודיו ומושכת אותי פנימה. "מה קרה עם חברת בגדי הריקוד שרצתה לתת לך חסות?"

"עדיין לא היה לי זמן לעבור על החוזה," אני נאנחת בכבדות. לאחרונה, לא היה לי זמן באופן כללי. לא שבדרך כלל יש לי יותר מדי זמן פנוי, אבל הפעם, עם כל החזרות וההופעות, בקושי היה לי זמן לנשום.

"את באמת חייבת להרשות לאבא לתת לך כסף כדי לפתח קו בגדי ריקוד משלך, קאט. הוא מת לעזור לך בזה."

"לא." קולי נחרץ. "אני לא מתכוונת לקחת כסף מוכתם בדם. אני לא מאמינה שאת בכלל מציעה את זה."

"אני יודעת שהוא עשה דברים מפוקפקים בעבר, אבל הוא לא בן אדם רע," היא אומרת חרש. אני מפנה אליה מבט זועם. היא מתכווצת. "לא אדם איום ונורא. הוא אוהב אותנו, את יודעת."

"אני עייפה מדי בשביל להתווכח איתך."

"ברצינות, קאט. אני מבינה שמה שקרה היה מבחינתך שובר לב, טראומטי אפילו, אבל לאבא תמיד היו כוונות ממש טובות," היא אומרת. "תחשבי על זה. על כל מה שהשגת. איבדת, התאבלת, והגיע הזמן שתחיי קצת."

היא לא טועה. אני מוכרחה לחיות קצת. היו לי עשר שנים להתאושש מכל מה שאיבדתי. והתאוששתי, אני בסדר, אבל כל פעם מחדש משהו קורה — אני רואה אם מצפה לתינוק או זוג מאושר — וגל של רגשות מתנפץ עליי. אני מתמקדת ביוגה ומטהרת את מוחי. בזכות זה אני מצליחה כל כך בעולם הריקוד; המיקוד בתנועה וההופעות התכופות עוזרים לי לנקות את ראשי, או שאולי מעסיקים אותי במידה כזאת שאני לא חייבת לחשוב על שום דבר אחר — לא על הארוס לשעבר המנוח, לא על האם הנעדרת, ובהחלט לא על עתידי, שזה הדבר שמפחיד אותי יותר מכול.

אחרי היוגה, כשאחותי ואני בדרכנו הביתה, אני שואלת אותה שוב על השיעורים.

"את מבינה שאם זה קורס מתמטיקה, אני אכשל." היא כבר יודעת את זה, אבל אני מרגישה צורך לחזור על כך.

אמה צוחקת. "לעולם לא הייתי מבקשת ממך ללכת לשיעורי מתמטיקה. אני רוצה לשמור על ממוצע הציונים המושלם שלי."

"אז איזה קורס זה?"

"התפתחות הפשע המאורגן באמריקה."

רגליי כושלות. "את עובדת עליי."

אמה אוחזת בזרועי. "אוי, בחייך."

"מה אם יתחילו לדבר שם על אבא או על ג'יו או פרנקי או ואלאס," אני צועקת־לוחשת.

"לא סתם אנחנו משתמשות בשם המשפחה של אימא," היא מזכירה לי.

אני מזעיפה פנים. "כן, כי בצד של אימא המשפחה נהדרת כל כך."

"טוב, לפחות אליהם לא הופנה זרקור בתוכניות הספיישל של הסי־אן־אן."

"עדיין לא," אני רוטנת, בטני מתהפכת לאפשרות ההפוכה. "אני לא מאמינה שנרשמת לקורס הזה. כאילו את זקוקה לעוד ידע על הפשע המאורגן. אנחנו לא מחפשות בגוגל מספיק פרטים על הנושא? אני בטוחה לגמרי, שאנחנו כבר מומחיות בתחום."

היא נוחרת בבוז. "אני רוצה לראות אם יש משהו מעניין. אני די בטוחה שהפרופסור שמלמד את זה הוא סוכן אף־בי־איי לשעבר, אז יהיה מגניב לשמוע ממנו על ההיסטוריה המשפחתית שלנו."

"בטח. כל כך מעניין." אני מנענעת את ראשי, מדוכדכת מכך שאני זאת שאיאלץ לשבת ולהקשיב לזה. "ג'יו יודע על זה?"

"לא, אבל מה הוא יכול להגיד?"

"לא יודעת, שאחים לא אמורים לצאת נגד האחים שלהם."

"אם הוא באמת היה מרגיש ככה, הוא כבר היה מתעצבן עליי בגלל הבלוג שלי." היא מושכת בכתפיה. "חוץ מזה, אני מוכנה להתערב איתך שהקורס לא כולל את הדור שלנו."

אני מקווה שהיא צודקת. אני לא רוצה שיצא לאחותי שם של אחת שמקיאה בכיתה.