חטאים והפרעות קלות

"...ולדעתי השאלה היא מה זה בכלל אומר, תום לב," היא אמרה, בקול שעוצמתו המשתנה העידה על כך ששיחתנו היא מהנלהבות ביותר מאלה שמתנהלות במסיבה הזאת בלונגפורד קלוֹז מספר 8b. אשתי, גארתֵיין, לא היתה במסיבה, ולכן לא עמדה לצוץ בעוד רגע מהשירותים ולתפוס את בעלה מעפיל לפסגה של פלצנות פילוסופית עם אישה לא נשואה שנראתה מרחוק כאילו מרחה ברישול יותר מדי שפתון, אם כי למעשה בסך הכול היתה לה שפה עליונה משונה במקצת.

"את צריכה לדבר עם אשתי," אמרתי. "גארתיין מתה על דברים כאלו."

בת זוג בשם גארתיין זה דבר מעולה. אתה רק מזכיר את שמה, וכבר השיחה מהוגנת יותר.

"מוזר," היא אמרה. "אתה לא נראה נשוי."

איתרתי את דייב פִינְלי ונופפתי לו שיבוא. דייב, אחד מעוזרי הצלם הבכירים בתעשיית הקולנוע הבריטית, חזר בדיוק מהמטבח כשבידו השמאלית חופן צ'יפס, ובימנית כוס יין מלאה. עוזר צלם שאחראי על הפוקוס חייב לדעת לדייק בתנועות. גארתיין ואני חושבים שהוא מדייק מאוד גם כמאהב. אין לנו בעיה להתבדח על הנושא, כי גארתיין לעולם לא תראה בדייב גבר מושך בגלל אחד ההרגלים שלו. כשדייב שותה יין, הטיפות נלכדות בשערות השפם הסמיך שלו, ומכיוון שהוא מודע לכך, אחרי כל לגימה הוא מכסה את שפתו העליונה בתחתונה וגורף לפיו את שאריות היין. הפעם היה מדובר בפִּיקְפּוּל דֶה פִּינֶה. אבל אני די בטוח שדייב לא יודע שככה נוצר מעין פליק־פלאק, ושהשפם שלו, כשהוא חוזר למצבו הטבעי, משפריץ רסס עדין ובלתי מורגש כמעט של מה שהוא כמעט בוודאות תערובת יין ומיצי פה. הרסס הזה לא פוגע במישהו אלא מתמזג עם האטמוספרה בחדר, ומשמש כתזכורת לכך שהאוויר שאנחנו נושמים ספוג בנוזלי גופם, קרביהם ועורם של אנשים אחרים. ברמה העקרונית אין לי בעיה עם הידיעה הזאת. כשאנחנו מריחים משהו, אנחנו גם שואפים לתוכנו חתיכות זעירות של מקור הריח. בסדר גמור. אבל גארתיין ואני מסכימים שבזמן שיחה עם דייב פינלי, ברגע שאתה יודע ששאיפת האוויר הבאה שלך תהיה עשירה מהרגיל בדנ"א שלו, זה יכול להיות ממש מגעיל. שאלתי את עצמי אם המצב ישתפר אם דייב יקפיד יותר על ניקיון השפם שלו, אבל לשם כך הוא צריך לרכוש יותר ביטחון עצמי שמקורו בזוגיות פעילה, ועל מנת שזה יקרה, הוא יהיה חייב להקפיד על ניקיון השפם שלו, וכן הלאה.

האישה הלא־נשואה לחצה את הזרת המונפת של ידו של דייב האוחזת בכוס היין, הציגה את עצמה ואז נגעה במרפק שלו, דבר שאותת לי להמשיך הלאה. נכנסתי לשירותים וכתבתי לאשתי הודעה. זו צחנת המוות, גארתיין. צחנה של מוות אופפת את כל ההצגה הנלעגת הזאת. כל נקישת כוס, כל צחוק חלול, כל סיפור לעוס — ככל שאנחנו מרעישים יותר, כך קל יותר לכנפיים השחורות למצוא אותנו בחושך. חוץ מזה, המתאבנים מזעזעים. 10/6.

אין לנו חברים שמכינים מתאבנים. אשתי תבין מיד את הפער במשמעות. גארתיין רוצה שאבלה יפה אבל תשמח לראות שאני מעמיד פנים שאני לא נהנה, מכיוון שהיא במשמרת לילה עכשיו. היא ענתה לי: תשתה עוד קצת X. שמחתי, כי אשתי היא לא אחת שסתם שולחת נשיקות, כלומר xים, בקלות.

כשיצאתי למסדרון, מייקל בּוֹנֶר התעסק עם הטלפון שלו וחיכה להיכנס לשירותים אחרי. אף אחד לא זקף לחובתו של מייקל את העובדה שהוא עדיין עושה קוק, כולנו הבנו שבשבילו השירותים הם מין מכונת זמן. תמיד כשיצא משם אחרי כמה דקות, הוא נראה המום, מאחר שפגש שם את עצמו במסיבה כזאת בדיוק חמש שנים קודם לכן, לפני שהכיר את קָמארָה ונולדו להם תאומות. מניסיון ידעתי שעדיף להתרחק ממייקל עד שעה מאוחרת הרבה יותר בערב, אחרי שנגמרים לו הסמים והוא מתחיל לתעב את עצמו קצת. בשלב שהוא הופך לדי חביב.

חיסלתי במהירות את כוס היין הגדולה שלי, כפי שיעצה לי אשתי, ורק אז חזרתי לסלון. שם עמד לִי, המארח שלנו, והכין משקאות. הסתכלתי איך הוא מבצע תנועות קצובות, מטיח מגבת מטבח מלאה בקוביות קרח בקצה השולחן. זאת לא שיטה יעילה במיוחד לריסוק קרח, אבל היא בהחלט נראתה מרשימה. במטבח מצאתי את אשתו, מארי — יפהפייה עם מצח גבוה וקמטים מהסוג הנכון — מדליקה סיגריה מהכיריים. ידעתי שלגארתיין לא יהיה אכפת שאני מדבר עם מארי. מארי וְלי תמיד משדרים תחושה שהם נהנים מביטחון כלכלי־מיני אדיר. ברור גם שמאז שמארי הגיעה לגיל ההתבגרות היא יודעת שהיא מושכת, וזה אמנם לא נראה לה משעמם, אבל ודאי שלא ראוי לציון. כשהתקרבתי אליה היא נופפה בידיה כדי לסלק את העשן.

"רֵיי," היא אמרה. "איזה יופי שבאת."

עשיתי את עצמי שואף את העשן שלה בתנועות מוגזמות, והיא צחקה ללא קול ותוך כדי כך פלטה את מה שנותר בריאות שלה. מוזר כמה שונה היה לשאוף את נשיפותיה של מארי מלשאוף את נוזלי הפה של דייב פינלי. היא התיישבה בזריזות על הדלפק כדי לפלוט את העשן היישר מבעד לחלון הצר. שוקיה החשופות על רקע ארון המטבח הלבן והחלק נראו פשוט נהדר. ידעתי שאם לא הייתי מבחין בהן, גארתיין היתה חושבת שזה ממש מוזר, עדות לחשש שלי להביט בה כדי לא לבעור בתשוקה מודחקת. הרגליים שלה היו יפות באופן יוצא דופן. לא היתה עם זה בעיה. הצלקת בצורת חצי סהר על פיקת הברך שלה נראתה כמחייכת.

"הערב אני הייתי זאת שנתנה את הקצב, ריי."

"לא שמתי לב."

"בעלי שלח אותי לכאן כדי לשתות כוס מים טעימים לאט־לאט."

"את לא נראית לי שיכורה. אני הייתי נותן לך בשקט לתפעל ציוד כבד."

"לי אומר שאני זקנה מדי בשביל זה, שכבר רואים את זה עלי."

"את אף פעם לא נראית שיכורה. תנסי אולי לדבר בצורה קצת יותר משובשת?"

היא השפילה מבט. "אממון אר בגיבה."

"אה, זה יותר טוב," אמרתי.

"באחלם ניקוניץ."

"מעולה. עכשיו את נשמעת משכנעת יותר."

היא חייכה וצמצמה את עיניה לעברי, מבעד לעשן. "אתה באמת נראה יותר טוב פתאום," היא אמרה.

זה, אגב, היה בסדר גמור. גם אם גארתיין היתה שם איתנו, זאת לא היתה בעיה.

"אני חושש שהיין פגע בתחושת האני האותנטית שלך," אמרתי. "ולכן, מוסרית, בלתי אפשרי שנשכב."

"אבל אולי היין עוזר לי בעצם להתחבר לרגשות האמיתיים שלי?"

"בתור גבר מודרני, אני לא מניח שום הנחות. אני צריך איתות חד־משמעי. באמת שאני אף פעם לא מניח שום דבר על אף אחד, עד כדי כך אני מודרני."

"ומה אם אני אגרור אותך איתי למעלה?" היא אמרה.

"אני אשכב על המיטה בשקט גמור, בלי לזוז אפילו. אם תחליטי, מרצונך החופשי בלבד —"

"אז תרשה לי לטעום ממך?"

"אז אני אעזור לך למלא את צרכייך."

"איזה מזל יש לגארתיין."

אזכוּר שמה של אשתי היה בעינַי הוכחה, אם היה בה צורך בכלל, לכך שאשתי נכחה ברוחה בחדר במהלך כל אותם חילופי דברים. מארי הושיטה לי את הסיגריה שלה כיוון שידעה שאחרי שאני שותה קצת, אני מחבב את הסוף של הסיגריה. על הפילטר היו סימני שפתון. אמנם לא היה אפשר להבחין שהיא השתמשה בשפתון, אבל בכל זאת היה שם סימן.

לי נכנס עם שתי כוסות. "מכתיבת הקצב כבר יצאה להפסקה?" הוא שאל.

מארי לקחה כוס בירה משומשת מהכיור, מילאה אותה במי ברז, ושתתה אותה בלגימה אחת כשגרונה פועם וזרזיף מים מטפטף לתוך השקע של עצם הבריח השמאלית שלה. היא התנשפה כשגמרה לשתות והניחה את הכוס. הם ניהלו קרב מבטים קצר, ואז הוא הנהן והניח כוס גבוהה של משקה מבעבע על הדלפק, ליד הירך שלה. היא צפתה במשקה פולט דו־תחמוצת הפחמן אל האוויר. הוא הושיט לי את הכוס השנייה.

"אתה ג'נטלמן מושלם," אמרתי.

נהניתי כל כך מהשיחה עם מארי, שהתחשק לי להישאר במטבח ולהמשיך לדבר. לי הסתכל עלי כשהושטתי לאשתו בחזרה את הסיגריה שלה. הוא נשען על הכיריים.

"למה גארתיין לא באה?" שאל לי.

"היא עובדת לילות עכשיו," אמרתי. "גומרת רק בשש בבוקר."

"אין בעיה," אמר לי. "אנחנו עוד נהיה ערים."

"בכל מקרה, היא לא אוהבת את הריח שלה אחרי משמרת לילה," אמרתי. "זיעת רעלנים. אמרתי לה שככה מריחה מי שמקדישה את חייה לטיפול באחרים, אבל היא אומרת שדבר כזה יכול להגיד רק אדם שלא נמצא באמת בבית חולים."

איש מהם לא הקשיב לי. לי הסתכל על מארי מציתה עוד סיגריה. בדרך כלל היא עישנה רק בחברה, אבל הערב היא התעלתה על עצמה. שמעתי את קול הנשיפה של אחד מראשי הגז כשגבו של לי לחץ על הכפתורים. כשלי שתה, ראשו הסמוק האדים עוד יותר. עכשיו הוא נראה כמעט בשל. הוא הביט במארי מבעד לעשן שהיא נשפה עליו ואז הסתובב וביקש ממני להשגיח עליה, הפנה לנו את הגב וחזר לסלון. שלחתי יד וסגרתי את הגז.

"הוא איש טוב, האיש שלך," אמרתי.

מארי כבר לא טרחה לנסות לנשוף את עשן הסיגריה שלה אל מחוץ לחלון.

"אפשר לשאול אותך משהו?" שאלה.

"מה שתרצי."

"גארתיין סיפרה לך על הסידור שלי ושל לי?"

"לא נראה לי."

"אם ככה, אשתך יודעת לשמור סוד," היא אמרה, ואז צחקה.

צבעו של האוויר בחדר השתנה.

"אז מה הסידור?" שאלתי.

"לשנינו מותר לשכב עם אדם זר פעם בשנה."

"את צוחקת עלי?"

"אני לא צוחקת," היא אמרה. "וזה אומר בעצם ש —"

"רגע," אמרתי, והרמתי את היד. "בכל שנה?"

"אה, בגלל שזה —"

"זאת אומרת, שאם תהיו ביחד נגיד שלושים שנה," אמרתי, "אז מדובר בשתי קבוצות פוטבול בערך, עם כל צוות המאמנים."

כשעולה לי בראש בדיחה לא רעה, אני פשוט חייב לספר אותה.

מארי שתקה. שמענו את מייקל בונר טוען משהו בלהט בחדר הסמוך.

"תתעלמי ממני," אמרתי. "אני פשוט לא יודע להקשיב כמו שצריך. אז את יכולה לשכב עם מי שבא לך?"

"לא בדיוק. יש כמה חוקים. אסור שזה יהיה חבר, וזה חייב לקרות מחוץ ללונדון."

"נשמע הגיוני," אמרתי. "בגלל שכל מה שקורה מעבר לכביש המהיר לא נחשב בכלל, לא מוסרית ולא רגשית."

"בדיוק," אמרה מארי.

"איך אתם עוקבים אחרי מי עשה מה וכמה פעמים?"

"לא עוקבים," היא אמרה. "הכלל הוא כזה: אנחנו לעולם לא מדברים על זה."

נענעתי את ראשי מתוך כבוד.

"כל אחד סומך על השני שישקר לו," היא אמרה.

"אתם כזה זוג עתידני."

ראינו את לי בסלון, מרים פחיות בירה בזו אחר זו ומניח אותן על שולחן הקפה עד שמצא אחת שהמשקל שלה השביע את רצונו.

לא שמתי לב שמארי חיסלה את המשקה שלה, אבל הכוס היתה ריקה.

"בוא נעלה למעלה," היא אמרה.