חידת הנוכחות

פטר דמיינוביץ’ אוספנסקי, תלמידו של ג”א גורדייף, מספר על תרגיל שנהג גורדייף לתת לתלמידיו — לספר את סיפור חייהם. משימה פשוטה לכאורה הנוטה להסתבך, תובעת הכרעות בין עיקר וטפל, חושפת מנגנוני הדחקה, ובעיקר מערערת את מושג הזהות העצמית. גם בקבוצות של אילן עמית ניתן לא פעם התרגיל האוטוביוגרפי הזה שהטקסט שלו לעולם אינו חוזר על עצמו. סיפוריהם של אחרים, ובעיקר האופן שבו סיפרו אותם, היו מרתקים. אבל אני עצמי לא נטיתי להתחלק בסיפורי החיים שלי במסגרת הזאת. והנה אני מוצאת עצמי עכשיו מנסה לכתוב על חייו ודמותו של אדם אחר.

“קשה שלא להרגיש עד כמה הביוגרפיה שלנו אינה בידינו”, כתב לי פעם אילן, “באיזו מידה אנחנו כחומר ביד המקרה. אי־אפשר לדבר על גזירה קדומה, על שכר ועונש בעולם הזה, ואפילו לא על שכר ועונש בין גלגולים שונים. גורם המקריות כה חזק, עד שאי־אפשר לדבר, לא על השגחה אישית ולא על השגחה קהילתית. פה ושם נראה שקיבלנו, בלי להתכוון לכך, את העונש המגיע לנו, או שקרה לנו משהו טוב — בזכות אבות, או בזכות עצמית שנתגלגלה בחלקנו, אבל זה לא פחות מקרי מכל מקרה אחר.

“החוויה הזאת, חוויית המקריות, השרירותיות, קיימת בכל הרמות של הטבע, בכוכבים־שמשות, בשבילי החלב, בהתפתחות החיים על פני כדור הארץ, ובהיסטוריה האישית של כל יצור ושל כל אורגניזם. בזמננו החוויה הזאת חזקה במיוחד בגלל התפוררות המסגרות ההיררכיות לסוגיהן, מסגרות דתיות, פוליטיות וחברתיות שניסו לבנות עולמות של חוק וסדר, של שכר ועונש, של זכויות וחובות — ולא עלה בידן.

“נקלענו לעולם הזה שלא בטובתנו. לא נשאלנו ולא בחרנו בו. לא רק שלא נשאלנו אם בכלל אנחנו רוצים בהרפתקה הזאת. גם לא נשאלנו על הפרטים: מתי ולמי ניוולד, כאיזה מין של יצורים, זכרים או נקבות, חזקים או חלשים, שלמים או פגומים, מכוערים או יפים, ועוד הרבה פרטים שונים ומשונים. הכל מצאנו מוכן, כאילו נוצר ביד המקרה, כמו העולם עצמו, אותו עולם שלתוכו נקלענו.

“אבל המקרה מייצר לא רק מפלצות, זוועות, סבל, השפלה ומצוקה. המקרה יכול, באותה מידה עצמה, לייצר את היופי, את החסד, את האהבה ואת הקדושה. הסיכויים, לכאן ולכאן, כנראה, אינם שווים. רוב רובן של המוטציות מזיקות להישרדות ואינן מתקיימות. המוטציות המוצלחות הן נדירות, בלתי־צפויות, אבל הן מחוללות מהפכות שאיש לא יכול לשער אותן, כמו המהפכה עם הופעת הפרח הראשון בתוך ירוק העד של הג’ונגל, או במרחבים הירוקים של הסוואנה. כמו המהפכה של הופעת הנוכחות באדם. היא לא היתה, כנראה, המצאה של הטבע. ייתכן שהיא קדמה לטבע, או נוצרה סמוך אליו, או יחד איתו. אבל ההופעה שלה בתור יצור זעיר על פי כל קנה מידה, היא פלא פלאים. ומה שמדהים הוא, שהיא נותנת לו אפשרות להכיר את הקדושה, את האהבה, את החסד, ולא רק במבט מבפנים, אלא גם מעבר לכך. האם זה מה שמאפשר לנו לחיות בכל התנאים? האם זה מה שמאפשר לנו גם למות?”

הגעתי לאחת מקבוצותיו של אילן עמית כשנה אחרי מותו הפתאומי של אמנון בן צבי, שהיה חברו לדרך של אילן ומורי הראשון בעבודה הפנימית על פי משנתו של גורדייף. פעם בשבוע, בכל יום ראשון, התאספנו קבוצה של אנשים בביתם של אילן ואילנה לפגישת עבודה. את שהתרחש בפגישות האלה קשה לתאר. אפשר לומר כי התקבצו שם אנשים שהיה להם עניין בהיכרות עמוקה וחסרת פשרות עם עצמם, ובפיתוח קשב שונה, הקרוב במקצת לקשב המשוררי החותר אל הסמוי שבגלוי (זה המתואר בפירוט בספרו של אילן, גורדייף והעבודה הפנימית, הוצאת מפה, 2005). חשוב לציין כי לא מדובר בפגישה חברתית. ישבתי שנים בקבוצה עם אנשים שחייהם הפרטיים והמקצועיים היו רק רקע, ועם זאת הכרתי את הווייתם באופן עמוק מאוד דרך שער אחר. אפשר לומר כי פעם בשבוע עלינו לרגל אל חידה. ישבנו במעגל סביב סוד שרק הוא ידע את שניסינו אנו לנחש.

בתנועה שבין כוחות הכובד והחסד, קשה לאדם להתעורר בכוחות עצמו מן המכניות והשינה בהקיץ שבה הוא שרוי רוב הזמן. אילן התחייב לאורך שנים להיות האיש הנכון במקום הנכון, להורות, לעורר ולעזור לנו לגלות בתוכנו לא רק את מי שאנו, כי אם את מי שאנו יכולים להיות. תמיד אני חושבת עליו כמין תרזיאס, הנביא העיוור והרואה מן הטרגדיות היווניות, זה שעל אף עיוורונו רואה יותר מכולם. שכן אילן איבד את כושר הראייה שלו בגיל 46. בראיון טלוויזיה, כשנשאל על העיוורון, השיב: “אנחנו חיים בתוך מכלים המסתירים מעינינו את העולם שמעבר, שבחוץ. אירועים כאלה, כמו עיוורון, שוברים משהו במכל ומכריחים אותנו לעמוד פנים אל פנים מול מה שבחוץ. זהו רגע מיוחד מאד, אבל אי־אפשר לעמוד בו יותר מרגע אחד. המכלים נבנים מחדש ושוב אנחנו מוגנים ומוסתרים. אבל אנחנו יודעים וזוכרים משהו שלא ידענו מקודם”. כך בדיוק יצאתי מהפגישות, יודעת וזוכרת משהו שלא ידעתי מקודם, גם בזכות הכישרון של אילן לחבר ולהניף את שהתרחש בפגישה לעבר תובנה או שאלה חדשה המחוללת סוג אחר של נוכחות, שממנה מתגלים רגע הולדתו של מראה נושן והאפשרות לחיות עם שאלה ללא מסקנה ולהישאר פתוחים לפתיחות.

* * *

על אילן עמית, מורה בולט בישראל בתחום “העבודה הפנימית”, אדם רוחני ומקור השראה לשוחרי חיים של ערות נפשית, אפשר להביט משתי זוויות ראות כמו־מנוגדות, אבל גם משלימות זו את זו. מן הזווית האחת מתגלה דיוקנו הייחודי, הנפלה והנפלא של האיש הזה, שאינו דומה לשום אדם אחר — גם לא לאיש ממוריו ומתלמידיו ב”עולם העבודה הרוחנית”. מן הזווית האחרת נשקף אילן עמית כאדם ישראלי, בן לתרבות שצמחה על אדמת ארץ ישראל ונציג נאמן של אחד מהכיוונים הרבים והשונים אליהם פנתה תרבות זו. כמורה דרך יחיד במינו הוא מתגלה בעיקר במסגרת המגע הלימודי עימו, ובמידה מסוימת גם בכתיבתו וב”תורתו”, כפי שהיא מסוכמת בספר שלפנינו. כגיבור תרבות ישראלי הוא מתגלה בעיקר בביוגרפיה שלו, זו שנחשפה, לפחות בחלקה, בספרו המנורה.

כיוון שהקוראים בספר זה יגיעו בעיקר אל הדמות הסמכותית ואל עיקרי ה”משנה” שלו, אולי כדאי שנתמקד בדברים אלה בדמות האחרת.

אילן עמית נולד בלב ההוויה היישובית הארץ־ישראלית שלפני קום מדינת ישראל. הוא גדל בבית של מחנך עברי ב”עיר הפועלים” חיפה, למד בבית הספר הריאלי, ספג את המושגים והערכים של ימי ראשית המדינה, אך עיבד אותם עיבוד משל עצמו, שהתפתח בהדרגה עד שהפכם להשגה שאינה כופרת בישראליות ואינה מנסה לקעקע אותה, ועם זאת היא מפלסת בתוכה דרך לעצמה.

נקודת המוצא שלו כילד בין ילדי העיר חיפה היתה התעמתות מיוחדת במינה עם אתוס הכוח ותביעותיו של האגו, שכפו עצמם עליו כדרך שהם כופים עצמם על כל ילד המבקש למצוא את מקומו בחברת בני גילו וכפי שאושרו וחוזקו על ידי האווירה הציונית־האקטיביסטית של התקופה. הילד העדין והממושקף הוטל בידי חבריו אל תוך הבוץ כשהוא לובש מעיל חדש שעליו גאוותו. הוא מצא בתוך תגובותיו הרגשיות הנסערות מקום למחשבה על השאלה, כיצד בעצם עליו “להשקיף” על המצב שבו היה שרוי; מאיזו נקודת ראוּת עליו להתבונן בו, מזו של האגו הפצוע, הזועק חמס והתובע נקם? מזו של התוקפים שאיתם יזדהה כדרך הקורבן המזדהה עם התוקפן ותוך כך מפנים את תוקפנותו? אילן הילד גייס את הכוח שהיה דרוש כדי שלא להיצמד לאף אחת משתי זוויות הראות האלה, הכאילו מובנות מאליהן. הוא הסיט עצמו מהן ופיתח לעצמו נקודת ראוּת שלישית: זו של העין האובייקטיבית המתבוננת ביש באשר הוא ישנו, והמאפשרת “נוכחות” בעולם ללא הזדהות או אפילו ללא זהות. כך נולד אילן עמית ההוגה, מותר אף לומר הפילוסוף.

הילד, ובעקבותיו הנער שהתנסה בניסיונות הרגילים של גיל ההתבגרות, היה מוכן לצעד נוסף במעבר מן ההזדהות אל הנוכחות. תחילה נעשה הצעד, כדרך שהוא נעשה באותן שנים בחיי הנוער הישראלי המשכיל כולו, באמצעות הסוציאליזם המרקסיסטי, שאילן דבק בו לא רק מכוח הכמיהה לצדק חברתי, אלא בעיקר משום שהמרקסיזם פרש לפניו תמונה מקיפה ואובייקטיבית של המציאות, כאילו העמיד לרשותו את העין הנוספת, הרואה דברים כהווייתם, מעבר לריגושים שהם מעוררים. אחרי שהחל לפקפק בראייה המרקסיסטית (בעקבות הרצאה של ישעיהו ליבוביץ על מטריאליזם ואידיאליזם), היה מוכן להדרכה הרוחנית של המורה ששינה את חייו, יוסף שכטר, מי שלימד את תלמידיו להכיר בדרך ההתבוננות וההתנסות הרגשית כאחת את טיבו ה”אלוהי” של היש. אילן עמית נעשה “שכטריסט” מובהק, וממנהיגי קבוצת הנוער ששאפה לעצב לעצמה אורח חיים לאור תורתו של המורה.

ככל שתורה דתית זו נראתה זרה בנוף הישראלי החילוני והדתי־מוסדי כאחד, גם ההליכה בה הצטיינה בסממני הישראליות של התקופה. השכטריסטים קיבלו הן מהציונות והן מהמסורת היהודית שבה מרדה הציונות, את ההנחה שחיים “אותנטיים” חייבים למצוא את ביטויים במעשה, באורח חיים ובקיום מצוות, שאומנם אינן מצוות אנשים מלומדות אלא מהוות המשך לחיפוש הרוחני הבלתי־פוסק. השכטריסטים ניסו להקים קיבוץ או מעין קיבוץ; לעצב לעצמם אורח חיים שלא נעדרו ממנו סממני פולחן. הניסיון נמשך כמה שנים אך לבסוף הם הכירו בכך שאינו יכול לשמש בסיס לקיום של קבע.

רק לקראת סוף שנות החמישים גילה אילן עמית, באמצעות משה פלדנקרייז, את סיפורי בעל זבוב לנכדו של ג”א גורדייף וחיפוש אחר המופלא של פ”ד אוספנסקי. ספרים אלה זעזעו את עולמו והעתיקו בו את נקודת הכובד מן המעשה וה”הגשמה”, לנוכחות, למצב בו האדם אינו מסתיר מעצמו לא במעשים ולא בריגושים ובמסכות של זהות את “היותו” בעולם — אותו דבר שהציץ לעברו מן הבוץ אליו השליכו אותו חבריו כשהיה ילד.

גם בכך לא חרג למעשה אילן עמית מהמהלך הכללי של התרבות הישראלית שהיתה מוכנה, בחלקה כבר בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, להתרחק מאתוס החיים באמצעות המעשה; זאת לאחר שחיים אלה החלו להתגלות כמעוררים בעיות לא פחות חמורות מאלו שאותן בא המעשה לפתור. אילן היה אחד הראשונים שניסחו לעצמם את הצורך להתרחק מאתוס זה ולהתרכז במקומו בתרגול הרוחניות המאפשרת הנכחה עצמית, “הנניות”, חיים של עוררות רוחנית הגוברת על הנטייה האנושית הטבעית להשתקע בתרדמה הרועשת של “עולם כמנהגו” וחיים כמהלכם. כך נעשה גם למורה דרך עיקרי לאלו שהרגישו במעומעם בצורך בפנייה לכיוון זה.

אילן עמית הוא גיבור תרבות ישראלי. הוא שייך לחברה בה הוא חי ואינו מנסה לבודד את עצמו מתוכה. הוא תובע מעצמו ומאחרים “עבודה פנימית” שאינה עומדת בניגוד לחיים בלב המציאות החברתית והמשפחתית, ושאינה סוגרת עצמה בריבועים הדוקים מדי של שיטה, אלא מהווה מהלך של חיפוש שאינו נבהל מסתירות פנימיות ושאינו נפרד לרגע מהספק והבחינה העצמית. כמו הילד שהופל אל הבוץ, אילן עמית שואל תמיד איך בדיוק אפשר וצריך להתנסות בהווייה בתוך העולם.

אגי משעול