חיטריפ

חקירות נעוריי

1

מטוס הבואינג 747 שעט על מסלול ההמראה והתנתק מהקרקע בעוצמה מהפנטת — עצמתי עיניים והרגשתי זרם חד, מפליא בבטן. שמעתי פעמונים רכים מצלצלים במרחק, וכמעט שקעתי בשלווה זרה. אבל הצלף הדרומי הבלתי נראה שידר אליי גלים אלקטרומגנטיים, בתדר שקרוב לדממה שמתחת לפני כל הדברים. "האם נאבד את האחיזה," הוא לחש בקול מתכתי ובמבטא אמריקאי, "או נמזג אותה עם השמש?"

הוא עורר בי חרדה, אבל התרכזתי בנשימה ועוד עצמתי עיניים. לא ראיתי מסך שחור — אלא כלום. נבהלתי. אבל המשכתי לעצום, להתרכז. חשתי מעין רטט נעים, אוורירי. עוד לא הבנתי שאני מאלתר מדיטציה, ועם מזל של מתחילים וחוסר כוונה, צללתי לאחדוּת בשמים.

ראיתי את עצמי נוסע על כבישים לא מוכרים, סופר דולרים עם השמש בפנים, מפרק מטען נפיץ של קולות סודיים וחזיונות דחוסים. התרגשתי, והתמלאתי השראה ופחד מתוך הבנה סודית ובקושי מודעת של גורלי.

כשהמטוס התייצב באוויר, הוצאתי ממטען הנוסעים העילי את מזוודת החַיטְרִיפּ — מזוודה קשיחה שנפחה מספיק לנשיאת מסמכים, לפטופ, שתי מחברות וספר — עשויה מעור בצבע חום דהוי, עם שני אבזמים זהובים, שלצד כל אחד מנעול קטן שלא ננעל. המזוודה יוצרה בשנות השבעים בארצות הברית. אני ירשתי אותה מאבא שלי, והוא קיבל אותה במתנה מדני מרשל, הצלף היהודי מטקסס שנהרג במלחמת לבנון הראשונה.

גם לי קוראים דני מרשל. אבל ההורים שלי קראו לי דנצ'ו מאז שאני זוכר את עצמי. בתמונה מאלבום משפחתי מוקדם, שבה אני עומד בביטחון באמצע הסלון, אוחז פחית מכבי ומביט למצלמה בחיוך, אמא שלי כתבה בתוך השורות בצד, "דנצ'ו שלנו כבר בן שנה, עומד יציב ומחזיק פחית בירה ריקה. הוא נצמד אליה במשך כמה שעות, ובכל פעם שניסינו לקחת לו אותה פרץ בצרחות..."

להיקרא על שמו הפרטי של מי שנפל במלחמה זה דבר אחד, אבל לקבל גם את שם משפחתו — זה דורש הסבר, שמוביל למחברת שאבא שלי, גדעון, השאיר אחריו. אמא שלי, אילנה, הביאה לי את המחברת כשהייתי בן שש־עשרה — ובאותם רגעים, בעודנו שטים מעל הים התיכון, היתה מונחת בתוך מזוודת החַיטְרִיפּ. המחברת עמוסה ברישומים מסוגים שונים ויש לה כריכה קשיחה; בחלקה העליון מלבן לבן עם שורות שעליהן כתב גדעון בעט נובע כחול, בכתב יד מוקפד ועגול:

מחשבות על העתיד

גדעון מרשל, יולי 1996

אילנה סיפרה שגדעון קנה את המחברת והגה את הכותרת בשבוע שבו הם סגרו הלוואה שלקחו לשש שנים. במשך כמה ימי חול הוא היה במצב רוח מרומם שהכרנו בעיקר מימי שישי הקדושים, שבהם השמיע להיטים משנות השבעים בעוצמה שגרמה לשכן הרוסי השקט לחרוך את הרמקולים שלו עם יצירות קלאסיות של אנטוניו ויוואלדי.

רכישת המחברת ובחירת הכותרת הזאת, בשבוע שבו נסגרה ההלוואה, מרמזות שחש הקלה מסוימת והרשה לעצמו להרים את הראש. במסגרת אחת החקירות התמימות שניהלתי בהתקרבי לגיל שבע־עשרה, אילנה העידה שזה: "גרם לו להתעורר, להבין שדברים כן זזים, אבל בקצב שלהם. עוד היינו במינוס," היא הבהירה. "אבל זאת היתה הפעם הראשונה מאז שהתחתנו שהמצב הכלכלי שלנו היה במגמת שיפור."

כך כתב באחד מדפי המחברת הראשונים:

שיר על בורגני כבוי וקבצן דלוק / ג.מ.

מינוס בבנק

מינוס בלב

יש לי הכול כשאין לי כלום

לצד השיר התלת־שורתי הוא אייר, בעפרונות צבעוניים ובגירי שעווה, קקטוס צבר עם פרח שצומח ממנו לב, על רקע מישור מדברי ושמש פסיכדלית. בדפים שלפני האיור אפשר לראות כמה ניסיונות מקדימים, סקיצות שצוירו בעיפרון רגיל ונצבעו רק באופן חלקי. ובין מאתיים עמודי המחברת, שבהם המילים כתובות בכתב צפוף וסימטרי להחריד, יש גם הסבר כללי ומעורפל על הנסיבות שהובילו את גדעון לשנות את שם משפחתו מווענונו למרשל ולשכנע את אילנה שיקראו לי — לבנם הבכור ובחלוף השנים ילדם היחיד — דני.

3.8.96

הייתי חובש בשלום הגליל ומתחתיי שכב חבר שלי, דני מרשל, החייל הבודד מטקסס שנחת בישראל ביולי 1978 כדי לעלות באוקטובר 1982 על מטען חבלה שהניחו הטרוריסטים של אש"ף, כמה קילומטרים מצידון — ואני, בן זונה קטן שכמוני, לא עשיתי פעולה בסיסית שכל חובש מתחיל חייב לזכור ולא לשכוח. פתחתי לו נתיב אוויר ועשיתי לו החייאה, אבל לא הטיתי אותו על הצד ולא בדקתי מאחור ולא הבחנתי בדימום בירכתי הירך בואך הישבן, עד שהוא נהפך לשלולית דם גדולה.

בני קלפטר, הרופא הגדודי, אמר שהיו סיכויים נמוכים לעצור את הדימום שנבע מתוך עורק עמוק. וגם אם הייתי מצליח, זה לא בהכרח היה משנה, עם כל הדם שהוא הספיק לאבד. אבל לא יכולתי להפסיק לדמיין את עצמי תוקע את האגרוף שלי בעומק הירך שלו, עוצר את הדימום בכל כוחי, עד שקלפטר מגיע אליו עם מלקחיים כירורגיות וחוטי תפירה וכו'. לא יכולתי להפסיק להסתובב עם התחושה שברגע האמת פישלתי, מפני שזאת היתה האמת. לא השליתי את עצמי שאוכל לשכוח אותו, אז אימצתי את כל מה שנותר ממנו.

דיילת בריטית גבוהה הביאה לי את הבירה שהזמנתי. שמתי אוזניות ופניתי אל ארכיון חקירות נעוריי שהקלטתי בחורף של 2004 ברשמקול של ווינדוס והעליתי על נגן mp3 זול, בקבצים ערוכים לפי נושאי חקירה משתנים:

בהתחלה אילנה התנגדה. "מספיק שהוא שינה את השם משפחה שלו..." היא אמרה. "הוא כבר היה מרשל כשהכרנו, כן? אבל עכשיו גם לקרוא לילד שלנו על שם חבר שלו שנהרג במלחמה? עם כל הכבוד."

"אז איך הוא הצליח ל־ל־לשכנע אותך?"

"הוא אמר שזה יעזור לו לשים סוף לסיוטים ולדיכאונות."

"ואת האמנת בזה?"

"האמנתי בו. בכוונה שלו."

"אבל... האמנת ב־ב־בדרך עצמה?" שאלתי בנימה של חוקר טירון.

"מה ההבדל?" היא תהתה ושאפה מסיגריית גולף דקה.

"מה היה ההסבר שלו?" המשכתי בקו החקירה שלי.

חקירות הנעורים הללו התקיימו לרוב בסלון הכחול; אני זוכר שאילנה הביטה בי באותה חקירה ספציפית בעיניה הירוקות־זוהרות, והעיקום הלא מודע של שפתיה הסגיר מידה של עצב טבעי. "הוא אמר שזה המעט שהוא יכול לעשות בשבילו," הדהדה החקירה המוקלטת. "מכיוון שהוא לא הספיק להתחתן ולהביא ילדים, זאת תהיה המורשת היחידה שלו."

"אבל אי־אי־איך זה היה אמור לעזור לדיכאונות ולסיוטים?"

"רק דני מרשל יכול למלא את החור של דני מרשל. מבין? הוא התכוון שאתה תהיה ההוכחה שההצגה חייבת להימשך... שהחיים... גם טובים וראויים למחיה."

"עד כדי כך?"

"כן."

"ו־ו־ונגיד שאני מבין איך זה יכול לכסות את עניין הדיכאונות... א־אבל מה־מה עם הסיוטים?"

"מבחינתו לא היה הבדל. הכול קשור בהכול. הדיכאונות והסיוטים... מזינים אחד את השני. היתה לו כזאת גישה הוליסטית."

"א־א־אז־אז מה שאת אומרת לי בעצם," אמרתי בניסיון לייצר שורה תחתונה חד משמעית, "זה שאני הייתי אמור ליפ־לפתור ל־ל־לאבא את הטראומה."

"הוא לא חיפש קיצורי דרך," היא השיבה בלאות שניכרה בקול הסופרן שלה. "הוא לא ציפה שברגע שתיוולד הכול ייפתר. הוא הבין את ההשפעה של החוויות שהוא עבר במלחמה, ודווקא מתוך זה הוא לא רצה להפריד ולבודד אותן משאר החיים. אז כשהוא שינה את השם משפחה ואחר כך התעקש שנקרא לך דני, הוא, אם אתה שואל אותי, ניסה לקבל את עצמו, להשלים עם מה שקרה. לאמץ את זה, כמו שהוא אמר. דווקא מתוך הבנה שהתחושות האלה לא הולכות להיעלם או להשתנות בקרוב, וגם מתוך כבוד לדני מרשל."

"זה נשמע יפה..."

"אבל?"

"את חוש־שבת שזה עבד?"

"אנחנו לא יודעים מה היה קורה אם לא היינו קוראים לך דני."

"אבל אנחנו יודעים מה־מה־מה קרה כשכן."

"דנצ'ו..." היא אמרה בפליאה. "אתה הרי יודע שאין שום דרך לדעת מה הוביל לְמה..."

לא התכוונתי לאפשר לאמירה הזאת לפגוע בחקירה. "קראתי במחברת שניסית לשכנע אותו ללכת לפסיכיאטר, ש־ש־שייתן לו כדורים נגד דיכאון וחרדות."

היא רק הנהנה, אז אני המשכתי: "הוא הסכים?"

"אתה יודע שלא."

"את בא־באמת חושבת שאם הוא היה לוקח כדורים פסיכ־פסיכיאטריים..." אמרתי ברשעות קלה, שלא היתה ברורה לי באותו רגע, אבל הובנה לי היטב עכשיו, בזמן הטיסה — שבע שנים אחרי שחקירת הנעורים הזאת הוקלטה — "הוא לא היה נעלם?"

דמעות התנקזו בזוויות העיניים שלה. השאלה היתה מיותרת בהתחשב בחוסר הוודאות הטבעי של המקרה. חקירות נעוריי התרחשו חמש שנים אחרי שנעלם — ובאותה חקירה מצאתי דרך לדקור את הפצע. אותה רשעות קלה שבה נקטתי היתה מעין ניסיון בוסרי לגשר על המרחק מאילנה. רציתי להרגיש. אותה, אותי, את הכול.

היא הסתכלה עליי בעלבון והלכה מהסלון עם הספות הכחולות למטבח שמשקיף על הגבעות החומות. היא הכינה לעצמה וודקה עם ספרייט והמשיכה באוטומטיות דיכאונית לחדר השינה. שם יכלה להישכח בתוך מציאות בדויה של איזה רומן לועזי מבריק על ניו יורק ועל פוסט־מודרניזם ועל הסובייקטיביות המדומיינת של הכול — בטח לא רומן של סופר ישראלי שהיה עלול להזכיר לה את המציאות שמבעד לחלון, או גרוע מכך, מעבר לכתף.

עכשיו פתאום אני יכול לשמוע אותם מתמזגים: הכינורות מארבע העונות של ויוואלדי, והגיטרות החשמליות מהוטל קליפורניה, בין ריחות הבישולים של שישי בחצר למנגינת העצב בעיניים של אבי.

2

בשנת 1975 גדעון היה בן שש־עשרה — ועדיין נקרא גדעון וענונו. הוא גידל שיער כהה מקורזל שכבר הגיע לו עד קו הכתפיים. את השיער גידל בהשראת הרכבים מוזיקליים שאהב: אמריקה, פינק פלויד, קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג וכן הלאה. סבא שלי, שמואל וענונו, שעלה ממרוקו בשנת 1957 ופתח מאפייה בעיר העתיקה של באר שבע, לא אהב את השיער הארוך הזה. הוא ראה בו סטייה מוזרה ולא ברורה מהדרך שבה גבר אמור להיראות. לילה אחד הוא התגנב לחדר שלו בזמן שישן על הצד וגזר לו את השיער.

גדעון, עד כמה שנעלב ונפגע, לא אמר נואש וגידל את השיער בחזרה. הוא לא דיבר עם סבא שמואל במשך כמה חודשים — וזה לא ניסה לגזור לו את השיער. הוא נאלץ להסתפק בכך שבעוד זמן לא רב יגיע בן זקוניו לבקו"ם ויהיה חייב להסתפר. הוא בטח קיווה שעד שהשירות שלו יסתיים, הקונספט של שיער ארוך ייראה לו מיותר. אבל מאז שגדעון השתחרר ב־1980 וגידל שיער מחדש, ועד קיץ 1999 שבו יצא לטיול תמים לכאורה בארצות הברית, הוא הסתובב עם רעמת שיער מקורזלת ושפם שגידל בהשראת הזמר־יוצר האמריקאי ג'ים קרוצ'י. הרבה אנשים אמרו לו — במידה רבה של צדק — שעם השפם הוא "נראה בול כמו דודו זר, רק עם שיער ארוך יותר."

בתורו, ובאופן הופכי משלים, גדעון לא הרשה לי להסתפר בשנות ילדותי. אני זוכר מקרה אחד בגן שעשועים עירוני. הייתי בכיתה ב'. החלקתי במגלשה כמה פעמים ברצף, עד שילד אחד ניגש אליי ואמר לי: "ילדה, עכשיו תורי להתגלש." הלכתי לאילנה, שקראה ספר על ספסל. אמרתי לה שאני רוצה להסתפר. "דנצ'ו..." היא הגיבה בנימה מנחמת. "אתה יודע שאבא לא מרשה." רק בכיתה ה' הצלחתי לשכנע אותה לקחת אותי להסתפר מאחורי הגב של גדעון. כשהוא חזר מהעבודה הוא נעמד בכניסה לחדר שלי והסתכל עליי בכעס מזלזל. הוא לא אמר כלום, והסתגר בחדר השינה כל הערב.

למחרת, כשחזר מהעבודה, כבר נכנס לחדר שלי. "דנצ'ו," אמר בדרכו הרגשנית. "מעכשיו אני אתייחס אליך כמו לילד גדול," ואז דקר אותי עם השפם וחיבק אותי. "בא לך פיצה?" הוא שאל, והתשובה היתה ידועה מראש. עלינו לטנדר הלבן ונסענו לסניף החגיגי של פיצה האט ליד קניון הנגב.

"הסתפרת יפה," הוא אמר לי בדרך.

התמלאתי שמחה וחייכתי אליו; אהבתי את ריח הקפה השחור בטנדר.

"קיוויתי שהשיער הארוך ילמד אותך ללכת בדרך שלך," הוא אמר. "אבל לא לקחתי בחשבון שזה יכול לבוא על חשבון השיער עצמו. הבנתי את זה היום... אני גאה בך."

"על מה?"

"הלכת בדרך שלך, דנצ'ו," הוא השיב נרגש. "ואני מקווה שתמיד תלך."

קרני שמש מאוחרות צבעו את העיר השטוחה בזהב, וכל העולם עצר מלכת.

על הטיול לארצות הברית הוא חלם עוד בימי נעוריו: לשכור רכב, לנסוע בכבישים שלא רואים בהם את הסוף, ולהיות בהופעות של המוזיקאים מספרי הסיפורים שכל כך אהב. הטיול היה אמור להימשך כחודש וחצי, והוא היה אמור לחזור לפני תקופת החגים. הוא הזמין דרך סוכנת נסיעות בתל אביב כרטיסים להופעות של קרוסבי, סטילס ונאש, להקת אמריקה, בי.בי קינג, אריק קלפטון וניל יאנג. כל הופעה התקיימה במדינה אחרת — דרום קרוליינה, ג'ורג'יה, מיסיסיפי, לואיזיאנה וטקסס בהתאמה — ופירושו של דבר, שעמד לפניו מסע דרכים אמיתי. הוא הצטער שלא יזכה לראות הופעה של ג'ים קרוצ'י, שנהרג בספטמבר 1973 בתאונת מטוס והוא בן שלושים, אבל כמו שאילנה אמרה: "בשבוע שלפני הטיול הוא היה בעיקר שמח."

שיחת הטלפון האחרונה של אילנה וגדעון התקיימה חודש וכמה ימים אחרי שיצא לטיול. עד אז הספיק לראות ארבע מתוך חמש הופעות, והטיול התנהל על פניו לשביעות רצונו. אבל ייתכן שזה היה חמקמק יותר. כך לפי התיעוד של אילנה: הוא התאכסן במוטל בניו אורלינס ואחרי הצהריים עמד להתחיל את הנסיעה לאוסטין שבטקסס. שם היתה ההופעה של ניל יאנג והרכב הליווי המיתולוגי שלו, הקרייזי הורְס. הוא שאל לשלומנו, אמר שקנה מתנות ושהוא מתגעגע.

"והוא נשמע מותש," שחזרה אילנה באחת מחקירות נעוריי. "אולי קצת מדוכא. חשבתי שזה יהיה אחרת בטיול שלו. שאלתי אותו אם הכול בסדר. הוא סיפר לי שבערב הקודם הוא השתכר באיזה פאב שכונתי, והוא... נכנס לשיחה עמוקה מדי עם איזה איש מפוקפק שהתעניין בו בגלל המבטא. בסוף הסתבר שהוא בקו קלוקס קלאן. ו... אתה יכול לנחש איך זה נגמר. אבל בשיחה שלנו הוא אמר שהוא כבר התאושש. 'מה זאת אומרת התאוששת?' אמרתי לו. הוא אמר לי: 'אל תדאגי, זה לא קשור למכות.' הוא לא ישן טוב והיה בהנגאובר. שם זה היה צהריים... בסוף הוא אמר שהוא הולך לשים את הראש כדי לצאת רענן לנסיעה. אני זוכרת שאמרתי לו שישתה הרבה מים... וזהו, בזה השיחה הסתיימה. זאת היתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו."

עד השיחה האחרונה הידועה לשמצה, גדעון יצר קשר טלפוני בכל שלושה או ארבעה ימים. אבל אחרי שבוע שלא שמענו ממנו, אילנה ביקשה ממני שאבדוק, למען הסר ספק, אם "אחיו" יודע משהו. בעקבות מתחים ותככים שהתלקחו והגיעו לשיאם בארוחת שישי הדפוקה של חורף 1996, הקשר בין אילנה לצ'רלי אחיו נותק. גדעון וצ'רלי חזרו לדבר רק אחרי שנה (ובהתחלה גדעון הסתיר את זה), אבל שמרו על קשר במתכונת מצומצמת יותר, שכלל בעיקרו ישיבה משותפת במשחקים של הפועל באר שבע ומפגשים בבית קפה בעיר העתיקה אחת לכמה שבועות. כף רגלה של אילנה לא דרכה עוד במקום שבו צ'רלי היה.

התקשרתי מטלפון קווי לצ'רלי אחיו, ולפני שיכולתי להוציא מילה, כבר מצאתי את עצמי מבטיח לו ביקור אצלו בשישי בצהריים. שאלתי אותו אם שמע מגדעון בשבוע האחרון.

"מה זאת אומרת?" הוא התפלא בקולו המחוספס והעמוק.

"בהתחלה הוא התקשר כל כמה ימים," אמרתי בקול העומד להתחלף ועדיין לא מגמגם של בן אחת־עשרה ושבעה חודשים. "אבל עכשיו כבר שבוע לא שמענו ממנו."

"מה אתה אומר," הוא התפלא והשתתק.

"כן..."

"אולי הוא ואמא שלך רבו."

"לא נראה לי."

"איך אתה יודע?"

"כי..."

"עד כדי כך היא שונאת אותי?"

"מה קשור?"

"לא יכלה להתקשר בעצמה? בעניין כל כך רגיש?"

"בחייאת צ'רלי," אמרתי בניסיון לרתום אותו למשימה שהוטלה עליי. "אל צָ'גע אותי."

"אני אגיד לך משהו, דנצ'ו," הוא אמר ווידא שאין לו ליחה בגרון. "אני אף פעם לא עשיתי את מה שהיא טוענת שעשיתי, בטח לא בכוונה." (הוא התכוון לְמה שקרה או לא קרה בארוחת שישי הדפוקה של חורף 96').

התאמצתי להגיע לנימה הכי אסרטיבית שלי: "אז אבא לא דיבר אתך בשבוע האחרון?"

"תגיד לי אתה," הוא התריס באדישות. "אמא'שך מחפופה? אם היה מדבר אתי כבר הייתי מתקשר אליכם מזמן," והוא ניתק לי את השיחה בפנים.

הטלפון צלצל אחרי כמה רגעים. "דנצ'ו," הוא אמר. "אני מתנצל. אני לא כועס עליך. זה עניין של מבוגרים, אני לא יודע למה אמא שלך עירבה אותך בזה... מה אני אגיד לך. אתה בא אליי בשישי בצהריים, כן?"

"כן," עניתי אגב דקירה נבואית בחזה, שטיבה עוד לא היה ברור לי.

"יופי," הוא סיכם. "אני אביא לנו שווארמה ממרכז אורן."

עברו כבר עשרה ימים, ועדיין לא שמענו ממנו. אילנה פנתה למחלקה לישראלים בחו"ל של משרד החוץ. אני הקשבתי לשיחה מהטלפון שבחדר השינה שלה. פקיד צעיר אמר שזה עוד מוקדם מדי ושהם יוכלו להתערב אם וכאשר גדעון לא ייצור קשר ולא יופיע עד מועד החזרה המתוכנן. היא אמרה שהיא מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת שאם הוא לא מתקשר, סימן שמשהו קרה. אבל זה לא ריגש את הפקיד הצעיר. היא העלתה הילוך וטענה שגדעון סובל מפוסט־טראומה (אף שלא אובחן באף מסגרת) וייתכן שהוא במצוקה נפשית. דממה. הייתי בטוח שהפקיד הולך להשתכנע.

"גברת מרשל," הוא אמר אז בנימה רכה יותר. "אני מבין את הסיטואציה שאת נמצאת בה. זה... חוסר ודאות מטריד. אבל בינתיים, במצב כזה, אין לנו עם מה לפנות לרשויות בארצות הברית. הם יצחקו עלינו. כל מה שאני אומר זה שבואי נחכה עוד כמה ימים."

"כמה ימים בדיוק?" היא שאלה בתערובת של תסכול ודאגה.

"אם יום אחרי מועד החזרה המתוכנן שלו," הוא אמר בנימה טעונה ברגש מינימלי, "הוא לא מופיע ולא יוצר קשר — את מעדכנת אותנו... אנחנו נעזור עם כל האמצעים שעומדים לרשותנו."

אז כל מה שנותר לנו זה לקבל את דבריו, ולא להאמין.

3

הקונסולים באטלנטה שבג'ורג'יה, במיאמי שבפלורידה וביוסטון שבטקסס אמנם ניסו לעזור. לא בכל מדינה יש קונסול, לא כל שכן בכל עיר, והם היו הקרובים ביותר למקומות שגדעון היה והתעתד להיות בהם. אבל הפיזור הגיאוגרפי של השטחים שבהם יכול היה להימצא היה עצום, בלתי ניתן למיצוי. הוא הצטייד מראש במספיק כסף מזומן, ולא עשה שימוש בכרטיס אשראי, לכן לא היתה אפשרות לאתר אותו באופן הזה.

אילנה יצרה קשר עם חברת השכרת הרכב. הם אמרו לה שהרכב הוחזר בסניף שלהם בדאלאס, שבוע לפני המועד המתוכנן. שני אנשים בסניף היו אתו באינטראקציה ישירה בשלב הזה. התיאור הפיזי שמסרו תאם לשל גדעון. אבל שניהם אמרו שמלבד הפרוצדורה עצמה לא החליפו אתו מילה ושהכול מבחינתם נראה רגיל. זה היה הכי הרבה שיכולנו לדעת: הוא נראה לאחרונה לפני חמישה ימים בדאלאס ומאז נעלמו עקבותיו.

בזכות העבודה המסורה של צ'אק דווידסון, קונסול ישראל ביוסטון, מתנדבים מקהילה יהודית בדאלאס פיזרו ברחבי העיר מודעות נעדר עם תמונה של גדעון שאילנה שלחה במשלוח אקספרס, ומספר ליצירת קשר עם הקונסוליה; צוות מצומצם יותר של מתנדבים יצא לחיפושים פיזיים במוקדי עניין כמו בתי חולים, מרכזים מסחריים ותחנות מרכזיות. מפקד משטרת דאלאס הורה שהמודעה עם התמונה תהיה בכל ניידת בעיר, והעביר מסר סולידי לצ'אק דווידסון: השוטרים שלו יהיו מגויסים לעניין, כמו גם לשאר המשימות החשובות שמוטלות עליהם.

אחרי כמה שבועות הקונסול דווידסון התקשר בפעם השנייה לביתנו. ההתרגשות היתה גדולה. בשיחה הראשונה הוא שאל הרבה שאלות ושיתף אותנו בפעולות שקידם בפירוט. אני רצתי לחדר השינה של אילנה והרמתי את השפופרת כדי להקשיב. צ'אק דווידיסון היה ונשאר חביב ומלא כוונות טובות, אבל השיחה הזאת, מטבע הדברים, היתה קצרה ועניינית יותר.

"אילנה היקרה, אני עשיתי כל המאמצים האפשריים," הוא פתח בנימה של סיכום, ואני הרגשתי את הקוצים הזעירים של הקקטוס בנשמה. "השוטרים בדאלאס מכירים את הפנים שלו. המתנדבים שלנו ממשיכים לתלות מודעות. אם יהיה איזשהו עדכון, את תהיי כמובן הראשונה לדעת."

"מה לדעתך הסיכויים שימצאו אותו?" היא שאלה בקול רועד.

"אין לדעת," הוא השיב. "העובדה שהחזיר את הרכב מעודדת אותי. כלומר אנחנו יודעים בוודאות שהוא היה חי ושלם עד לפני כמה שבועות. אבל אין לנו דרך לדעת למה הוא החזיר את הרכב מוקדם מהתכנון. אולי הוא צריך זמן... אבל זה הכול הרי ספקולציות. אני אתפלל לשלומו."

הורדתי את האוזניות וסגרתי את המחברת של גדעון. היא שימשה מפעם לפעם עוגן רגשי בימי נעוריי. אם עניין כזה או אחר היה מטריד אותי — הבנות שלא הצלחתי למשוך את תשומת לבן, הערסים שהיו מחפשים מדי פעם לריב אתי מכות בדרך חזרה הביתה, או מבחן מדכא במתמטיקה — הייתי מעלעל בה עד שהייתי מוצא קטע שאני אוהב או כזה שלא נתתי לו עוד את תשומת הלב הראויה. אבל בינתיים החזרתי את המחברת למזוודה, ואת המזוודה למטען העילי של הנוסעים. ביקשתי עוד בירה מהדיילת הגבוהה והמרשימה עם האיפור שהסתיר שקיות שחורות מתחת לעיניים. המסך הקטן שבגב המושב ריצד. התעפצתי מול אחד מסרטי אקס־מן. כשהתעוררתי היינו לפני נחיתה בלונדון.

4

היו לפניי חמש שעות המתנה בנמל התעופה הית'רו. נכנסתי לשירותים והעמדתי את המזוודה החומה על הכיור המבריק. שטפתי ידיים, פנים, זקן. ייבשתי את עצמי ואספתי מחדש את השיער בגומייה. הסתכלתי במראה: עיניים ירוקות ועור כהה, אף עבה ושפתיים דקות, זקן שחרחר רך למגע, שׂערות חזה מבצבצות מצווארון של טריקו לבנה. יצאתי מהשירותים עם בטן מקרקרת ומועקה.

התיישבתי בפאב של השדה והזמנתי פיצה עם ירקות ובירת פֵּיְיל אֵיְיל מרירה. אולי הייתי אמור להיות שמח או לפחות יותר חיוני. זאת היתה הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל לבד. הפעם הראשונה שטסתי לארצות הברית. הפעם הראשונה שהייתי בדרך לתקופה ארוכה מחוץ לישראל, ואני בן עשרים ושלוש. כשגדעון היה בן עשרים ושלוש הוא נקרא למילואים במלחמת לבנון הראשונה. אחת־עשרה וחצי שנים עברו מאז שהוא יצא לטיול ההופעות ולא חזר. התוקף של כרטיס האשראי שלו פג מזמן — וגם עד אז לא נעשה בו שימוש. אבל ההיעדרות שלו היתה עבורי מצב טבעי, סימן של שגרה.

זיכרונות הציפו אותי והעיבו עליי, הזינו מועקה של דרך חדשה ולא נודעת, ומנגינה שחוקה של אוטו־גלידה עברה ביניהם כמו שריקה בודדה במדבר.

"קח," אמרה לי אילנה בקול הסופרן שלה, בזמן שראיתי טלוויזיה, ושמה בידי שטר של עשרים שקל. "לך תביא לך גלידה, ולי טילון."

בחודש שחלף מאז שגדעון היה אמור לחזור מהטיול שלו, הפסקתי לצאת לאוטו־גלידה בימי שישי בצהריים — היינו עושים את זה שנינו ביחד, צועדים עד הכביש שחוצה את הרחוב, היכן שאיש הגלידה הג'ינג'י הקירח היה עוצר; בדרך גדעון היה כורך את ידו השרירית והשזופה סביב כתפי ושואל איך עבר השבוע בבית־ספר, ואם הבקעתי בכדורגל; אחרי זה היינו יושבים שלושתנו בחצר עם הגלידות; משהו היה משתחרר באוויר, ובאותם רגעים האמנתי שעוד יהיה להם טוב ביחד.

"לא רוצה," אמרתי לה. "לכי את תקני."

"דנצ'ו..." היא אמרה לי ברכות. "לך מאמי, לך תביא לנו גלידות. נשב יחד בגינה... הבאתי לך עיתון, שתוכל לקרוא את הספורט." דמעות עלו בעיניה הירוקות־זוהרות, אבל היא מיהרה למחות אותן, וחייכה אליי בשפתיים קפוצות. הרגשתי את העצב שלה, ולמרות שהקוצים של הקקטוס דקרו בנשמה, רציתי לשמח אותה.

יצאתי לרחוב כבד. המולה של ילדים התרוצצה סביב האוטו־גלידה. הלכתי לאט, קולות הילדים נשמעו עמומים, האוטו־גלידה נראה רחוק. המשכתי ללכת, גם כשחולשה כלשהי התפשטה בגופי, ונהייתה לי סחרחורת. אבל אז עצרתי לרגע, היה לי קשה להכניס אוויר.

"דנצ'ו," קרא לעברי קול נשי חמים. הרמתי את הראש: השכנה הנחמדה, אשתו של השכן הרוסי השקט שהיה משמיע אנטוניו ויוואלדי, נעמדה מולי עם הגלידות שקנתה בשקית; היה שם תותי־פרוטי, וחשבתי לעצמי שגם אקנה לי כזה.

"מה שלומך, חמוד?" היא שאלה.

הפניתי את המבט בחזרה אליה, וראיתי אותה קצת מטושטש.

"בסדר," השבתי בחולשה.

היא בחנה אותי באופן ממושך, או כך לפחות הרגשתי. "שמעתם מאבא?" היא שאלה.

הקוצים דקרו והנדתי את הראש לשלילה. ניסיתי לחייך אליה. היא הניחה לי יד על הכתף. "מסור ד"ש לאמא," היא אמרה בנימה מנחמת. הנהנתי והמשכתי לאוטו־גלידה, עוד כבד ומסוחרר.

כשנעמדתי מול חלון המכירות, הרגשתי את העולם מסתובב.

"מה להביא לך, חבר?" אמר איש הגלידה הג'ינג'י הקירח.

עדיין היה לי קשה להכניס אוויר, והרגשתי כאב בחזה. "תביא לי טי־טי־טילון," אמרתי, "ותו־תו־תו־תותי־פרוטי." כמה ילדים צחקו, ואני לא הבנתי מה קרה לי. האיש שם את הגלידות בשקית והביא לי אותה. שילמתי וקיבלתי עודף.

הסתובבתי בחזרה לכיוון הבית. התביישתי בזה שגמגמתי לראשונה בחיי, אך מעבר לזה, הטיול הקצר לאוטו־גלידה לראשונה בחיי בלעדיו, המחיש לי את חסרונו באופן מוחץ. הייתי מבולבל ומסוחרר, והכאב בחזה עוד לא עבר. הלכתי באיטיות, אך בדבקות. רציתי להביא לאילנה את הגלידה ולבכות. כשהגעתי הביתה אילנה מיררה בבכי בסלון. היא נעמדה לקראתי בגוף רועד. חיבקתי אותה כשהשקית עוד בידי. גופה היה נוקשה והמגע של שדיה הביך אותי, אבל חיבקתי אותה בכוונה מלאה ובלעתי את הדמעות. היא הביאה לנו מים ויצאנו לחצר. אכלנו את הגלידות בשתיקה בעוד הקוצים של הקקטוס קורעים בנשמה. עמדה בינינו רוח רפאים.

לאט לאט ודוקר, גמגום מתון השתרבב בעקשנות אל בין שפתיי הקפוצות ולסתותיי הנוקשות ונשימותיי החסרות.

מלצר צעיר הגיש לי את הבירה ואמר שהפיצה תגיע בעוד כמה דקות. לגמתי לגימה ארוכה, מרעננת. היתה לפניי עוד דרך ארוכה ורציתי ליהנות מהפיצה שעמדה לצאת מהתנור ומהבירה הטעימה שלצדי. ניסיתי לשכוח בינתיים מהדרכים שהובילו לטירוף, ולהתמסר לרגע אחד.

5

על המטוס לבולטימור חשתי הקלה. נדלקו אורות כחולים שקטים, המחשבות נכבו. הרגשתי כמו ויברציה של אורגן האמונד. וברגע חדש, בלי לשים לב, שמתי את האוזניות וחזרתי לחקירות נעוריי:

גדעון נקרא למילואים ושירת במלחמת לבנון הראשונה במשך חודשיים וחצי. כשחזר מהמלחמה, רק ימים אחדים אחרי מותו של דני מרשל, התחיל ללמוד כפי שתכנן בחוג להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון — אולי רצה להוכיח לעצמו שהוא נכון להשתתף בהצגה שחייבת להימשך. אילנה התחילה את שנת הלימודים השנייה שלה בחוג לפסיכולוגיה, והתחילה כבר לחבב את באר שבע. הוא ראה אותה לראשונה כשחלף על פני הפגנה קטנה בקמפוס נגד נוכחות צה"ל בלבנון.

"אתם חבורה של שמאלנים יפי נפש," צעק לעברם גדעון. "אין לכם מושג מה עובר על החיילים שלנו שם. יאללה־יאללה," הוסיף, "ראינו מה קרה בסוף לכל ההיפים באמריקה... אלה שלא התבגרו הפכו להומלסים. אז במקום לצטט לי את ג'ון לנון, תתחילו להפעיל את הראש ולהתעניין קצת בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון."

"למה מי אתה, אריאל שרון?" צעק לעברו בחזרה אחד המפגינים, שאילנה תיארה באחת מחקירות הנעורים כ'קיבוצניק שזוף עם שיער שטני מתולתל'. "ובינינו, אחוקי... גם הוא בעצמו לא מבין כלום חוץ מכוח. לנו נהרגים מאות בזמן שלהם נהרגים אלפים. כמה אפשר לטמון את הראש בחול?"

גדעון התקרב אליו בנחיריים מנופחים. "כמה אוטובוסים של דמים אתם רוצה? כמה רקטות על הצפון? כמה חדירות ליישובים? כמה ילדים ונשים וחיילים הרוגים?"

"תאמין לי שכואב לי על האבדות שלנו," אמר לו הקיבוצניק השזוף־מתולתל. "אבל גם על שלהם. הבעיה של אנשים כמוך," הוא הסביר לו, "היא שאתם חושבים שחיים של יהודי אחד שווים יותר מחיים של אלף ערבים. בגלל שלמה ארגוב אחד היינו צריכים לצאת לכזאת מלחמה עקובה מדם? זה נראה לך הגיוני?"

"בהתחשב בכל הנסיבות," השיב גדעון, "זה נראה לי הגיוני מאוד."

"טוב..." אמר הקיבוצניק השזוף־מתולתל באתנחתה קומית. "חברים, דודו זר פה," וכמה מהמפגינים שלידו פרצו בצחוק, "שכנע אותי שליהודים מותר להתנהג כמו אחרון הטרוריסטים ושהמלחמה מוצדקת," והוא הסתכל על גדעון ופלט גיחוך והמשיך במחווה הסרקסטית: "יאללה, בואו נקפל את ההפגנה."

"הווריד שלו במצח עמד להתפקע," העידה אילנה. "נגמרו לו המילים וצחקו לו בַּפָּנים... לא היה לנו מושג שהוא בדיוק חזר מלבנון. ואם להיות כנה," היא הוסיפה. "תהיתי אם הוא רק עושה רעש או שבאמת יש לו ביצים." גדעון, עם או בלי קשר לתהייה האינפנטילית של אילנה, הסתער על הקיבוצניק בנגיחה חדה (כמו שראיתי פעם את צ'רלי אחיו נותן למישהו שהיה חייב לו כסף). הוא הספיק לשגר עוד חבטה לראשו, אבל שניים מהמפגינים כבר הצליחו להשתלט עליו. הנשימות שלו היו קצרות והוא התקשה לנשום. "צ'חצ'ח מסריח!" צעק לעברו הקיבוצניק מוכה האגו. "הוא לא מרגיש טוב," אמרה אחת המפגינות שהבחינה בקשיי הנשימה של גדעון. "עזבו אותו," הפצירה בהם אילנה. "הוא צריך לשבת." הם עזרו לו להתיישב על הדשא והוא איבד את ההכרה לרגעים ספורים. כשפקח את עיניו בחזרה שלף משאף ונטולין מכיס של ג'ינס ליווי'ס בהיר (שאני עוד לבשתי בתיכון) ושאף שתי שאיפות הגונות. הוא עבר את אחד ממאות התקפי האסטמה שיפקדו אותו בשנים הבאות, כאשר יחוש את עצמו נדחק לפינה.

כמה שבועות אחר כך גדעון נכנס לאולם הרצאות שבו עמד להתחיל קורס פסיכופתולוגיה לסטודנטים שנה ב' מהחוג לפסיכולוגיה. הוא הניף שלט שעליו כתב בטוש אדום עבה:

במסגרת הפגנה נגד מלחמת האגו המערבית

אני מזמין אותך אילנה ליברמן לצאת אתי לדייט

אם את מעוניינת תפגשי אותי בהפסקת צהריים

במקום שבו הכרנו

מאה סטודנטים צחקו ושרקו ומחאו כפיים. אילנה הסמיקה וחייכה במבוכה ממושכת — ובאותה הפסקת צהריים הלכה לדשא. הוא חיכה לה שם עם זר פרחי חמניות, שאהובים עליה במיוחד עד עצם היום הזה.

"אבל איך הוא ידע שאת אוהבת חמניות?" שאלתי אותה באינסטינקט מולד של חוקר.

היא חייכה חיוך מוזר שלא הצלחתי לפרש את טיבו. "הוא היה מצותת לי בקמפוס —"

"מה־מה זאת אומרת?" קטעתי אותה במבוכה מסוימת.

"הוא היה עוקב אחריי," היא ענתה בנימה קפוצה. "אם הייתי יושבת בבית קפה עם חברות, הוא היה מתיישב כמה שולחנות מאתנו. אם הייתי יושבת על הדשא, הוא היה מתיישב כמה מטרים משם."

"א־א־א־אני מבין שזה לא הטריד אותך," אמרתי אגב סלידה עמומה.

"לא... זה החמיא לי," היא השיבה בנימה סתומה. "הוא עשה את זה בחינניות."

"זה לא נשמע משכנע."

היא משכה את הכתפיים. "זאת האמת."

"נראה שלא־לא־לא נעים לך לדבר על זה..."

על המצח הגבוה שלה התהוו קמטים אופקיים. הצוואר שלה היה שקוע בגופה העבה והזקוף. הסתכלתי לתוך העיניים שלה. "זה בראש שלך, דנצ'ו," היא פסקה וביקשה לעשות הפסקה. היא הלכה להכין וודקה עם ספרייט והדליקה סיגריה במטבח. אחרי כמה דקות חזרה לסלון הכחול ואמרה שהיא מעדיפה שנמשיך מחר.

בכל פעם שאני מקשיב להקלטה הזאת, נדמה לי שהיא סולדת מהזיכרון של גדעון עוקב אחריה, מצותת לה, שומע במקרה שהיא אוהבת פרחי חמניות. ייתכן שזה הזכיר לה את הפער בין הימים הראשונים שלהם לבין כל השנים שבאו אחר כך. ייתכן שזה היה קשור לסאגה הרומנטית של חייה בשנתיים הבאות, שלא רק גדעון שיחק בה תפקיד.

כך או כך, הם הבריזו משאר השיעורים שלהם באותו יום בנובמבר 1982, שבו הניף גדעון את השלט נגד מלחמת האגו המערבית, ונסעו יחד באוטובוס לתל אביב. הם טיילו בעיר, הלכו לראות סרט בקולנוע ולארוחת ערב מוקדמת במסעדה, וסיימו את הלילה במלון שקרוב לים.

6

נדמה לי שהמושג הפיוטי שטבע גדעון בשלט הרומנטי — ההפגנה נגד מלחמת האגו המערבית — משמש פתח להבנתו. בלא מעט מקרים הוא נדחק לפינות שערערו את כל הדימוי העצמי שלו: סבא שמואל גזר לו את השיער וביטל את אמירתו הנועזת ביותר כנער; הוא נכשל ברגע האמת מפני שלא עשה את מה שכל חובש מתחיל אמור לזכור ולא לשכוח, ולכן, ולמרות הסברו של הרופא הגדודי, חש שמותו של דני מרשל נובע ממנו; אילנה יצאה אתו במשך חודשיים, אבל נפרדה ממנו וחזרה לקשר רומנטי פתלתל עם הקיבוצניק (באחת מהחקירות כינתה אותו למרבה מבוכתי "ילד פרא"); הוא החזיק בתואר המפוקפק "סטודנט" במשך שנה וחצי, אבל אז פרש מהאוניברסיטה ופתח בית קפה עם במה קטנה בעיר העתיקה, ובחלוף שנתיים פשט את הרגל. אז הוא לקח את העבודה הראשונה שמצא והתחיל לעבוד כמנקה רחובות באוויר החורפי של באר שבע.

מלחמת האגו ליוותה אותו לאורך השנים, היא התחוללה בין צבאות הבטן והחזה לבין גדעון מרשל האמיתי והמדומה. הוא נע ונד בין התמסרות לקרבות לבין הפגנה נגד המערכה כולה — בין הגנה על כבודו לבין שחרור כל העכבות — ולפעמים הדברים פשוט התערבבו: לאחר ששׂערו ורגש גאוותו נגזרו לדק, חזר לגדל אותם מחדש ובאופן מיידי עד לגיוסו — וכך גם מרגע שסיים את שירותו הצבאי; כשהתרשל ונכשל לכאורה כחובש מילואים בלבנון, אימץ את האובדן והאשמה וקידש אותם בשמו של דני מרשל; כסטודנט הודח הצידה לטובתו של הקיבוצניק, אך כשהילד־פרא ואילנה היו בפרידה זמנית (ככל הנראה בעקבות בגידותיו החוזרות ונשנות), חידש את חיזוריו אחריה עם מעקבים כפייתיים בקמפוס, זרי חמניות והזמנות תכופות לדייטים; וכשפשט את הרגל, הוא ואילנה כבר היו נשואים, ואני הייתי ברחם; אז הוא הפשיל שרוולים וקפץ למשאית זבל.

בעזרת הקשרים של צ'רלי אחיו בעירייה הוא קיבל הזדמנות קידום מהירה במחלקת התברואה של עיריית באר שבע, עשה רישיון על משאית והתחיל לעבוד כנהג אוטו־זבל; הוא קם בכל יום בארבע וחצי בבוקר וסיים לעבוד בצהריים, ובזמנו הפנוי עשה עבודות גינון בבנייני מגורים וקיבל תשלום בשחור; ב־1991, כשתהליך כינוס הנכסים הסתיים, פתח עסק והרחיב את עבודות הגינון שלו; בתוך שנתיים היו לו שלושה עובדים במשרות חלקיות.

לעומתו היתה אילנה הפרגמטיסטית האוטומטית, שבמשך שנים הטילה עוצר על רגשות הבטן והחזה. אחרי חופשת הלידה נאלצה לוותר על החלום שלה על תואר שני במסלול פסיכולוגיה קלינית והתחילה לעבוד בתפקיד אדמיניסטרטיבי, כעוזרת מנהלת משאבי אנוש במחוז דרום של קופת חולים כללית. משעמם ככל שזה נשמע, אחרי שבע או שמונה שנים קיבלה קידום לתפקיד מנהלת משאבי אנוש במחוז דרום. כך הוריי מצאו את עצמם בעבודות שלא ייחלו להן, במרדף של לסגור את החודש, לפני שהספיקו להבין איך מגדלים ילד וצולחים נישואים ושומרים על שפיות.

שלפתי את המזוודה ממטען הנוסעים והתיישבתי אתה על ברכיי. פתחתי את המחברת, הבחנתי שוב בדפים שנתלשו ממנה, וחזרתי לאלה שנותרו:

7.10.97

עקרון החיטריפ היחיד מתחיל בשאיפה לאוויר.

השאיפה לאוויר היא התנגדות בסיסית לחיים של מרדף עכברים אוטומטי, לאינרציה קהת חושים של רובוטים אנושיים שתוכנתו לסטרס, אוברדרפט ומחסור בשמחת חיים, ולרצון מחניק להביא ילדים ולדכא יצר מיני בריא.

השאיפה לאוויר היא התנגדות לעסקת החבילה המובנית של תרבות החשיבה המערבית הנרקיסיסטית, שהיא סוג של מפעל לייצור דרמות משמימות בנושאים של דימוי עצמי, חרדות ופרנויות בצורותיהן ההמוניות והמטושטשות ביותר.

השאיפה לאוויר היא השאיפה להתנער מתפיסות מציאות מדומות שמאופיינות בהתעסקות עצמית כפייתית וליקוק חורי תחת שקרסו לתוך עצמם. עקרון החיטריפ היחיד הוא אוויר, וכל מי שאי פעם חיטריפ והרגיש מהו, ודאי לא שם לב — ואף ייתכן שכבר הגיע למצב של שחרור רוחני ממגבלות השפה והכבידה, ומעכבות רגשיות נפוצות שנובעות מניסיונות עקרים להגדרה עצמית וחישובים נוירוטיים בנושאי אני ישירים או עקיפים.

7

המטוס שייט באוויר במהירות של תשע מאות ומשהו קמ"ש, ואני התעוררתי בתוך השינה ולא לגמרי מתוכה: צפתי על הגבול המיסטי הדק והתבוננתי בעצמי בתחושה שלֵווה. באוזניות התנגן שיר ישן של ניל יאנג, והצלף הדרומי עשה לו קול שני בשני המשפטים האהובים עליו. זה נשמע לי טבעי באופן לא מוסבר.

השיר עורר בי חמלה, ולפרשנות שמצאתי למילים התלוותה תחושה של בהירות מהממת:

השיר מסופר מנקודת מבט של גבר שהמשפחה שלו עומדת להתפרק. הוא פונה לילד שלו בניסיון להתקרב אליו, להציע לו איזושהי נחמה: "האם היא העירה אותך כדי לספר לך שזה רק שינוי בתוכנית? תמשיך לחלום, ילד, ואמלא לך את הכוס בהבטחה של גבר." הוא פונה גם אל אשתו ותוהה על גורל הנישואים המעורערים שלהם: "הימים עוברים מהר, האם נאבד את האחיזה שלנו או נמזג אותה עם השמש?"

אותו רגש חמלה, או של קרבה חסרת גבולות, הצית בי זיכרון ילדות מפורסם, אגב סחרור חשמלי עדין של אלף נקודות זוהרות... התבוננתי צף ~~~

אנחנו נוסעים בטנדר הלבן, אילנה וגדעון מלפנים ואני מאחור, חוצים את חבל לכיש דרך גבעות ירוקות ושדות חיטה זהובים. הרדיו דולק: זמרות ליווי שרות בהרמוניה, אורגן גוספל מהדהד בקדושה החילונית של צהרי שבת. אילנה שותקת ברוב הנסיעה. ברגע מסוים היא וגדעון מחזיקים ידיים. אני והוא מדברים על הפועל באר שבע ומסכימים שהסיכויים לגזול את האליפות מרגליה של בית"ר ירושלים, שמוליכה את הטבלה בגאון, נמוכים בהחלט. גם אם ננצח את שארית משחקי העונה, נצטרך להתפלל שבית"ר יפסידו נקודות. "אני אומר לך, דנצ'ו," הוא אומר והחיוך שלו מתחת לשפם השחור העבה משתקף במראה. "למרות הכול, יש לי תחושה חזקה... שמע מה אבא שלך אומר: לא לחינם אלי גוטמן חילץ את ג'ובאני רוסו מכנופיית רחוב בקרואטיה, וסיאד חלילוביץ' התפספס בספרד ומצא את הדרך שלו אלינו. הם הגיעו לפה במיוחד, אני מרגיש," הוא אומר בלהט, "כדי לעשות היסטוריה בבאר שבע."

"אמן!" אני צועק נלהב, גדעון מחייך ואילנה נבהלת לרגע. אני נשטף בגל של חמימות. "סליחה," אני אומר, אבל היא לא מגיבה וגדעון מסתכל עליה במבט נוזף.

הטנדר הלבן מטפס דרך עמקי נחלים ובין שלוחות הרי ירושלים: ירוק של סבך עצים צפוף ולובן של סלעי גיר. בקרוב נגיע לדיינר של אלביס, המקום שאילנה הציעה שגדעון יראה כדי לקבל השראה לפאב שהוא חולם לפתוח במצפה רמון. אני מסתכל על המחברת שמונחת ביניהם — ועליה מונח המשאף להתקפי אסטמה — ונתקף בסקרנות הרגילה.

"אבא," אני אומר בנימה ממזרית אך בדרך חסרת תחכום: "במסעדה אני אוכל לקרוא במחברת של העתיד?"

"אתה תוכל לקרוא," הוא אומר, "כשהיא תהפוך להיות המחברת של ההווה."

"מתי זה יקרה?"

"אני לא יודע."

"אולי זה בחיים לא יקרה."

"אולי," הוא מודה. "אבל תמיד שווה לנסות."

"לנסות מה?" אני מתבלבל פתאום.

"לשכוח את עצמנו."

"גדעון," מתערבת אילנה בנימה קפוצה. "אל תשגע את הילד."

אנחנו פונים לכיוון מושב נווה אילן. גדעון מחנה את הטנדר בתחנת הדלק שבה נמצאת המסעדה. הוא יוצא במרץ ונותן לי יד. אילנה מתנהלת באיטיות ונשארת לעשן סיגריה בחוץ. בפנים יש בובות שעווה של אלביס והקירות שופעים צילומים של פאות ובלורית. הוא מצויר על התקרה וברקע מתנגן שיר מוכר שלו. אנחנו הולכים על מרצפות שחמט. אני מתיישב על מושב אדום נוח וגדעון מרפרף על התפריט בעמידה.

"אה," הוא אומר בנימה שלא ברורה לי, "מגישים פה גם חומוס ופרגיות. אנחנו ניקח המבורגרים, דנצ'ו? את הרגילים. תגיד לאמא — ושתזמין לי גם בירה."

הוא הולך לשירותים. אילנה נכנסת למסעדה. היא מתיישבת ונראית לי עצובה. אני מביט בה באופן ממושך, עם דקירה בחזה. המלצר מגיע. אני אומר לה את מה שגדעון אמר לי להגיד. היא מזמינה. אני מחייך אליה. היא מחייכת בחזרה באוטומטיות אבל כבר מנתקת קשר עין.

"מה, דנצ'ו?" היא אומרת בסופו של דבר במין מיאוס.

"למה את... עצובה?" אני שואל בהיסוס. "חשבתי שנסענו לכאן כדי שתוכלו לדבר על העתיד."

היא מסתכלת עליי ונאנחת בלאות. "אתה ילד טוב, דנצ'ו, אבל אתה צריך להפסיק לדאוג כל הזמן מה אנשים מרגישים. זה מעיק, אתה מבין?"

גדעון חוזר מהשירותים. הוא מסתכל עלינו כאילו יודע שקרה משהו. אבל מה שקרה רחוק מלהיות מובן לי. שוב המבט הכועס מזלזל. "מה קרה?" הוא שואל. אני משפיל מבט.

"תסתכל עליי, דנצ'ו," הוא אומר בתקיפות ומניח עליי את כובד מבטו.

"אני לא מבין למה אמא עצובה," אני עונה במבוכה. "ולמה אתם בקושי מדברים —"

"אנחנו לא ברוגז, דנצ'ו," מבהירה אילנה ואני מתעודד. אבל גדעון כבר גוחן על השולחן בתנועה חדה, תופס את הראש שלה בין שתי ידיו וגוער בה בעוצמת קול מבוקרת: "די עם זה! מתי כבר תפסיקי?!"

אני נבהל — והפנים שלה מתאבנות, מתעוותות בכאב. היא מושכת את הראש שלה החוצה. הוא מסתכל עליה בשנאה. היא מתאמצת לא לפרוץ בבכי. אחד המלצרים מגיע ושואל מה קורה. גדעון אומר לו לא להתערב. המלצר הולך, אבל אז חוזר עם איש שנראה כמו בעל המקום. אמא שלי בולעת רוק, אומרת לו בקול חנוק שהכול בסדר ומסמנת לו עם היד שאין צורך להתערב. האיש מסתכל על גדעון בכעס מזלזל משלו והולך.

"המקום הזה ייתן לי השראה לפאב?" הוא ממלמל במין זעם מאופק שמפחיד אותי. "מסעדה של תחנת דלק? הקשבת לי פעם באמת? פאב רב תכליתי במדבר... אוכל ביתי, במה להופעות, מבשלת בירה, מצפה כוכבים, בקתות לינה. גאווה לנגב... ואיפה אנחנו נמצאים עכשיו? מסעדה מזרחית שעושה גימיק של דיינר. הבינוניות הזאת... —" אבל היא קמה ויוצאת באמצע הדברים שלו. הוא מושך הלוך חזור את קצוות השפם. ההמבורגרים הרגילים שלנו מגיעים. אבל אחרי כמה ביסים בודדים אני לא יכול לאכול עוד.

"תסיים לאכול, דנצ'ו," הוא אומר לי. אני עושה עוד ניסיון, פותח פה גדול ונוגס בלחמנייה. אני טוחן את הלחם, הבשר והחסה בחוסר חשק. מועקה משתלטת. אני יוצא החוצה כדי לראות מה קורה עם אילנה. "בוא הנה, דנצ'ו," הוא קורא לעברי, אבל אני לא מקשיב לו וממשיך ללכת. היא עומדת בסמוך למסעדה ומעשנת באוויר הקריר. היא מתקרבת אליי ומחבקת אותי עם הסיגריה מאחורי הראש שלי. "סליחה," היא מבקשת. "לא הייתי צריכה להוציא את זה עליך. אני שמחה שאתה דואג לי ככה," וממשיכה לחבק אותי ושואפת מהסיגריה.

הוא יוצא אחרי כמה דקות עם סיגרה משלו בפה ושקית קרטון ביד. "ארזתי לנו את האוכל," הוא אומר במבט מוכוון מטרה. "אולי עוד נציל משהו מהשבת הזאת."

אנחנו עולים בחזרה לטנדר הלבן. אני מגלה איך חוסר חשק יכול להשביע. אילנה חוגרת חגורה במבט של לוויין מרוחק. גדעון מתניע ולוחץ על הגז ביתר שאת. השתיקה הבין־גלקטית מופרת בפתאומיות כמה דקות לפני שאנחנו מגיעים לבאר שבע.

"מה קרה?!" היא מוחה בתקיפות — ואני מרגיש ירידה חדה של רכבת הרים בבטן. "שבוע אחד אני בדיכאון ואתה לא יכול להתמודד עם זה? שבוע אחד מסכן... אתה יותר מעשר שנים בעליות וירידות... רק לך מותר?" היא צועקת. "אתה יכול לשתוק לימים שלמים, מתי שנוח לך, ואז לחזור לעצמך כאילו כלום לא קרה... אז אני שבוע אחד..." והקול שלה נשבר מרגש, "ואתה מאבד את זה?! —"

"שבוע אחד?!" הוא צורח במין כאב. "את שמה לב לעצמך בכלל? מתישהו שמת לב?!"

"אתה לא מתבייש להרים עליי ידיים?" היא מטיחה בו, רטובה מדמעות ומרוק שנשמט לה מהפה. "במקום ציבורי? מול הילד שלנו?"

"למה עשית לה את זה?" אני מתערב ללא תכנון מוקדם, אחוז פחד ואכול אשמה על כך שהלשנתי עליה במסעדה. "למה עשית לה את זה, אבא?"

הוא מסתכל עליי דרך המראה; המבט שלו מבטל אותי. "אל תתערב בזה, דנצ'ו."

"הוא כן יתערב בזה," היא לוחשת ממלמלת. "אם נשארו לך ביצים בין הרגליים... תענה לו על השאלה..." והוא לוקח נשימה ונאנח, פונה אל המשאף שירחיב את הסימפונות המכווצות, ובסוף שותק. אני עדיין לא מבין כלום. אני רק יודע שהיא עצובה כל כך — וגם הוא.

הרגשתי את זה, עם הקוצים הזעירים של הקקטוס בנשמה, ואהבתי את שניהם.

8

נכנסתי לחדר חנוק במוטל סמוך לשדה התעופה של בולטימור: הרחתי חומר ניקיון לימוני, אבק בין סיבים של שטיח מקיר לקיר, מצעים שלא כובסו כמה זמן. ניגשתי לווילונות הכפולים והסטתי אותם לצדדים. אורות שדה התעופה השתקפו דרך החלון וכוכבים זהרו בשמים. שמחתי להיות שוב עם הרגליים על הקרקע. עשרים ואחת שעות עברו מאז שעליתי על טיסת בוקר מוקדמת מישראל ללונדון. הנחתי את המזוודות בצד החדר והתיישבתי על המיטה.

חלצתי את המגפיים, הורדתי גרביים והוצפתי בזרמים של הקלה. הסירחון של כפות רגליי הסב לי סיפוק מוזר. אזרתי כוחות ונכנסתי למקלחת. מתחתי איברים בשצף המים. פתחתי בקבוקי שמפו וסבון קטנים. חפפתי את ראשי וזקני ואת כל שׂערות גופי השחורות; סיבנתי את בתי השחי והמפשעות ובין האצבעות. נתקפתי בחיזיון של עצמי מזיע בערב חורפי, עומד בשולי כביש חשוך, מכוניות חולפות מתחרות עם קצב לבי, אוּרי קרסל וקובי סרוסי אוחזים בי בכוח ומחבקים אותי, שומרים ומפחדים עליי ועל עצמם וממני.

"שחרר..." אמרתי. "אתה כאן," ניסיתי להתמסר למים הזורמים, "מתקלח במוטל." עצמתי עיניים והתרכזתי בזרם והצלחתי לקטוע זמנית את המופע האורקולי הטורדני.

בסוף הייתי תשוש ומעוצבן. לבשתי תחתונים נקיים, שתיתי מים מהכיור בשירותים, כיביתי את האור ונכנסתי למיטה. לא ניסיתי להתנגד הפעם... ידעתי שמתישהו אהיה מספיק עייף כדי שעיניי ייעצמו מעצמן.

התעוררתי בארבע לפנות בוקר ערני כברגעי היוולדי. הלכתי להשתין. הכנתי קפה פילטר עם פרקולטור קטן. ניגשתי למזוודה והוצאתי ממנה את הלפטופ. הדלקתי אותו על שולחן הכתיבה הקצר. הרכבת לגרינסבורו שבצפון קרוליינה היתה מתוכננת לצאת לדרך בתשע וחצי, כך שהייתי צריך לצאת מהמוטל רק בעוד כמה שעות. מזגתי מהקפה והתיישבתי מול המסך שריצד בחשיכה. פתחתי מסמך וורד. הרגשתי צורך כפייתי לכתוב על ליל שחרור השפם, אבל לא ידעתי מה ואיך.

בהיתי במסך המרצד. הצטמצמתי לקפה. רק בדיעבד שמתי לב שנשכבתי על המיטה. מרגע שהפסקתי לחשוב יכולתי להתבונן בסיפור: לקרוא ולא לכתוב אותו. הזרמים בדרכי לגרינסבורו היו לאנרגיה התודעתית של סיפור היעלמותי המשוער, למילים זוהרות באפלה הקוסמית.

אחד פחות אחד, אפס עגול מושלם.