חיי שליחות

פרק א 'רב הדיסקוטקים'

כיום יש לה עמק סיליקון משלה, חינוך מצוין, מרכזים מסחריים, פארקים ענקיים ומוריקים, מסלולי הליכה ואופניים, מועדוני נוער וכל מה שנדרש בעיר מתקדמת. בשנות ה־60 וה־70 היא סבלה מהבעיות השכיחות של ערי פיתוח בפריפריה. ריחוק מהמרכז, שיעורי אבטלה גבוהים, שיעורי פשיעה מסוכנים ותלונות על העדר השקעה מספקת של הרשויות.

מגדל העמק הוקמה בשנת 1953 כחלק ממדיניות הממשלה לייהוד הגליל ופיזור האוכלוסייה בצפון. היא שוכנת בגבולו הצפוני של עמק יזרעאל על שלוחת הרי נצרת, משקיפה על נופיו המרהיבים של העמק, הר הכרמל והרי הגליל התחתון. קרוב לעשרת אלפים תושבים התגוררו בעיירת הפיתוח בסוף שנות ה־60. יותר ממחציתם היו צעירים. הרוב הגדול של התושבים היו עולים ממרוקו ומדינות צפון אפריקה, יוצאי המעברות. אולם הגיעו אליה גם עולים ממזרח אירופה וארצות אחרות.

במרכז העיירה הוקם מרכז מסחרי קטן בצורת סטיו מוארך. היה בו בית קפה, חנויות, מספרה וקיוסק קטן. בית הקולנוע המקומי, קולנוע דליה, שמאוחר יותר שינה את שמו לתמר, מוקם בנפרד. "עולם ברשות עצמו", מתאר עיתון על המשמר בשנת 1966 את המתרחש בקולנוע.1 "'השבאב' מתאספים כאן עם ערב, מחפשים טרף. הורגים את הזמן. לפעמים חל איזה פיצוץ פתאומי, כמו אז, בתקופת ואדי סאליב". פעמיים עד שלוש בשבוע, כולל במוצאי שבת, הוקרנו בבית הקולנוע סרטים - בטורקית, ערבית וגם מערבונים. לעתים עלו באולם הקולנוע מופעים בשפת היידיש, והעידו על הגיוון התרבותי של התושבים.

הרב יצחק דוד גרוסמן הגיע למגדל העמק כשנה לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים, בגיל עשרים ושתיים. אשתו נשארה בבית הוריה בעוד הוא יצא כחלוץ לבדוק את האפשרות לעבור לגור במושבה הצפונית. כאשר הגיע למושבה חשב שהדרך הטובה והמועילה ביותר תהיה לפעול עם הצעירים. הוא ניסה לברר היכן הם מרוכזים וכיצד ניתן להגיע אליהם. התשובה ששמע היא שהצעירים נמצאים בדיסקוטק, ליד הקולנוע.

הייתה זו הפעם הראשונה בחייו ששמע את המילה דיסקוטק. הרעיון של צעירים המתכנסים כדי לרקוד לצלילי מוזיקה לא היה מוכר בשכונה החרדית וגם לא הוזכר בישיבות שבהן למד. הוא החליט לגשת. אם לא יועיל, גם לא יזיק. כשהרב גרוסמן מספר על החוויה הראשונית שחווה הוא מתאר שהגיע למקום וראה "פורים באמצע השנה". כך סיפר לאשתו על החשיפה הראשונה לדיסקוטק. בשנת 1971, שלוש שנים לאחר ש"נחת" הרב גרוסמן בעיירה, הפיק מיכאל לב־טוב את סרטו הדוקומנטרי הראשון עבור הטלוויזיה הישראלית. לב־טוב הוא במאי קולנוע ותסריטאי ירושלמי, שבדיוק חזר מבית הספר לקולנוע בלונדון והחל לעבוד כבמאי תעודה בטלוויזיה הישראלית, שהייתה היחידה ששידרה באותם ימים. הסרט התיעודי, "מרא דאתרא", שהוקרן בשחור לבן, ארך שלושים דקות ועסק בפעילות של הרב גרוסמן בעיירה הצפונית. בכמה קטעים מהסרט מצלם לב־טוב את אותו דיסקוטק. עבור הצופה החילוני המראה אינו מוזר. צעירים וצעירות רוקדים יחד, מעשנים, משחקים סנוקר, שותים, מבלים. שני דברים היו יכולים להיתפס כחריגים. האחד שהדיסקוטק לא היה רק בילוי של סופי שבוע. הוא היה נקודת מפלט. הוא החליף תוכן, עשייה ותחושת משמעות. מקום פורקן לחוסר מעש. החריג השני הוא הרב עצמו, שנכנס למועדון, לבוש קפוטה שחורה וכובע חסידי על ראשו, יושב עם הצעירים, משוחח עמם בגובה העיניים. כניסתו הראשונה של הרב לדיסקוטק לא עוררה תרעומת, אלא תדהמה. מה עושה כאן החרדי הזה, שאלו את עצמם המבלים. הרב גרוסמן ראה את התדהמה במבטם. האם מישהו מת בחוץ ומחפשים מניין, הם שאלו. לא רק הימצאותו של הרב בדיסקוטק עוררה פליאה אלא גם עצם בואו מירושלים. ירושלים ותל אביב היו הכמיהה הגדולה של יושבי הפריפריה. המקום אליו רוצים להגיע. והנה כאן מישהו עושה את הדרך ההפוכה ומגיע מירושלים למגדל העמק?

במהרה הפכה התדהמה לסקרנות. בסרט הצעירים נראים סובבים אותו. שותים בצמא את רעיונותיו. והוא מדבר. עם כולם. בחורים ובחורות. מעודד. מתעניין. מספר סיפורים. שוזר רעיונות ממסורת ישראל סבא. בהדרגה הפך להיות סוג של אבא ומדריך של החבר'ה. אולי יותר נכון הרב שלהם. רב הדיסקוטקים.

'אל-קאפונה' המקומי

מחקרים העוסקים בהשתלבותם של בני מהגרים מלמדים על שכיחות גבוהה של עלייה ברמת האלימות והפשיעה בקרב בני מהגרים, בעיקר בתקופה הראשונה לשהותם בארץ שאליה היגרו. האלימות היא תוצר לוואי של מאמצי ההתאקלמות. פעמים רבות היא מבטאת תסכול מקשיי החיים במקום החדש. כחלק מתהליך ההגירה ניכרים גם התרופפות ונטישה של דפוסים מסורתיים ובהם קרבה לדת. המצב במגדל העמק לא היה חריג במובן הזה. בשנות ה־60 עבריינות ופשיעה בקרב צעירים, בני עולים חדשים, מחוסרי תעסוקה ומעש, לא היו מופע נדיר. גם ההתרחקות מהחיים המסורתיים בלטה בקרב כמה מן הצעירים.

כבר בימיו הראשונים בעיר נחשף הרב גרוסמן לרבות מן הבעיות הללו. אולם על אחת מהן הוא לא היה יכול לעבור לסדר היום. ערב אחד, כשהתהלך בשעת לילה מאוחרת ליד הבריכה החדשה שנבנתה בעיירה, זיהה כמה מכוניות חדשות ומפוארות במונחי אותם ימים, חונות זו לצד זו. הסקרנות התעוררה בו. מי כאן יכול להרשות לעצמו לקנות מכוניות פאר שכאלה? הצחקוקים שבקעו מהמכוניות לא הותירו מקום לספק. אלה בני מיעוטים שמגיעים ליישוב כדי לצאת עם בנות מגדל העמק. הוא שאל, חקר, העמיק בנושא וגילה כי מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה כמעט בכל ערב. משבדק עוד הבין כי לא מדובר במפגשים תמימים אלא יותר כסרסור בנערות צעירות, יהודיות, לתושבים שהיו מגיעים מהיישובים הערביים הסמוכים.

בתחילה חשב שמדובר בתופעה, לא רצויה לחלוטין מזווית מבטו, שאין מאחוריה יד מארגנת. מתוך שחקר גילה שיש אדם אחד שמארגן את המפגשים וקוצר רווח על גבן של הצעירות המקומיות. פנחס שמו. אל פנחס התייחסו כאל "אל־קאפונה המקומי". שום דבר לא הפחיד אותו, סיפרו הבריות. הוא זה שיזם את המפגשים בין הבנות לבין בעלי מכוניות הפאר. הרב גרוסמן החליט לשים את נפשו בכפו, להתדפק על דלתו של אותו פנחס ולנסות לדבר על ליבו. מהיכן אזר את האומץ? לא היה זה אומץ, התוודה. להשקפתו, לא הייתה לו ברירה. הוא לא היה יכול לשבת בשקט לנוכח התופעה. הוא הרגיש שהיה חייב לעשות מעשה. אולי לשם כך הגיע למגדל. הוא אמנם פחד שאותו פנחס "יקרע אותו לגזרים" במקרה הגרוע, או יגרש אותו מביתו מבלי להתייחס אליו כלל, אבל החליט להתגבר על פחדיו. הוא גם העריך שלפנחס יש איזשהו ניצוץ דתי. בכל זאת במקרים רבים נותר בקרב עולי עדות המזרח יחס אוהד אל הדת ואל רבנים, למרות הריחוק והשינוי באורחות החיים.

הרב גרוסמן יצא אל פנחס לבדו. הוא זוכר היטב שבקומה התחתונה, מתחת לבית מגוריו, התגוררו בני זוג ממוצא רומני. הוא שמע את ההתלחשויות הנפחדות של הבעל והאישה כשאמרו "הנה הרב הולך אל הגזלן". הרב דפק ופנחס פתח את הדלת. גם הוא היה לבדו, כלומר בלי חבורת העבריינים סביבו. פנחס סקר אותו במבטו. התפלא על הביקור.

"מה אתה רוצה?" שאל ללא גינונים מיותרים.

"באתי לשתות לחיים", ענה הרב.

"על מה לחיים?" תמה פנחס, אבל ניאות להזמין את הרב פנימה לביתו.

"באתי מירושלים, ממאה שערים", אמר לו הרב, "ידעתי שאני הולך למקום אחר, לעולם אחר. על הכול חלמתי. חשבתי שאני יכול להיפגש עם הכול. אבל על זה לא חלמתי. איך אפשר לשרוף ככה נפשות. איך אפשר. אתה מסכן את מגדל העמק כולה".

זמן קצר לאחר אותה שיחה ריאיין מיכאל לב־טוב את "אל קאפונה" של מגדל. "אל קאפונה" לשעבר יש לומר. הוא התוודה בכנות על השינוי שעבר:

"אני מרגיש שנהייתי אדם טוב, אדם הגון. הפסקתי להתעסק עם כל הלכלוך שהייתי בו. אני ישן כמו בנאדם. אוכל כמו בנאדם. יש חיי בית. חיי אישה וילדים. לא כמו בהתחלה, שלא ידעתי מימין ושמאל. הייתי הולך עם חבר'ה בעייתיים בלילה, בדיסקוטקים. לא הייתי יודע מה זה יום ומה זה לילה".

כיצד עבר את המהפך? הרב נגע בו.

"המילים שלו משפיעות", הודה בריאיון, "כל הצעירים מכבדים אותו. הוא כמו קדוש אצלנו במגדל העמק".

מה אמר לו הרב גרוסמן באותה פגישה ראשונה שהביאה את פנחס לשינוי הקיצוני? לא בטוח שהיו אלה רק מילים. נראה יותר שהיו אלה המעשים והנכונות של הרב גרוסמן להקריב את עצמו כדי שהתופעה תיפסק.

"למה אתה עושה זאת?" שאל הרב גרוסמן באותה פגישה ראשונה. "מה אתה באמת רוצה? על מה אינך יכול להתגבר?" בשאלות מעין אלה, אפשר להתרשם, הוא היה מעורר את בן שיחו לחשוב על מעשיו ועל המניעים להם. כך הוא מנסה להביא את בן שיחו להכיר במחסום שמונע ממנו את השינוי. אחרי שהמחסום מתבהר, אחרי שמכירים בו, הוא מציע פתרונות להתגבר עליו.

"זו הפרנסה שלי", הצטדק פנחס. "ככה אני יודע להביא כסף".

עתה, מרגע שהוגדר המניע, היה לרב קל יותר למצוא לו פתרון.

"זו הבעיה?" תמה הרב, "בוא נמצא לך עבודה. הרבה מפעלים נפתחו כאן. ההקלות במס וההטבות מושכות אותם למגדל. זו לא צריכה להיות בעיה".

"אני?" צחק פנחס, "אני אעבוד במפעל? מישהו יגיד לי מה לעשות? אם מישהו רק יעז אני חותך לו את הראש במקום!"

השיחה נמשכה. הקשר נוצר. נוספו מפגשים בין השניים.

"מה החלום שלך", שאל הרב כשהרגיש מספיק קרוב אל פנחס. "מה הכי היית רוצה לעשות כדי להפסיק עם הדברים האלה?"

"אם הייתה לי משאית קטנה, טנדר", השיב פנחס, "הייתי יכול להיות עצמאי. להוביל דברים, להחזיר. לנסוע ברחבי הארץ. להיות משוחרר ולהתפרנס. כך אוכל להיות בעל הבית של עצמי".

הרב גרוסמן שמע, חשב מהר והחליט לעשות מעשה. הוא מכר דירת שני חדרים וחצי ברחוב חנה 5 בירושלים שקנו לו הוריו והורי אשתו לרגל נישואיהם. הכסף הספיק לו בדיוק כדי לרכוש טנדר חדש מסוג פולקסווגן בצבע צהוב. מייד לאחר רכישת הרכב ניגש אל בעלי מפעל "בגד עור" המקומי, שמחה פולופ. בגד עור הפך לסיפור הצלחה באותן שנים. הוא העסיק מאות עובדים ושיווק את סחורתו לחנויות בארץ ובחו"ל. משרדי מכירה של המותג נפתחו בלונדון, ניו־יורק, פריז, מילאנו ודיסלדורף.2 הרב גרוסמן הציע לפולופ נהג הובלה מסור.

"הוא יוכל להוביל עבורך את הסחורה היוקרתית לשדה התעופה ולחנויות. אם תיקח אותו לעבודה", הוסיף הרב, "אתה תציל את העיר ותפסיק בה תופעה קשה ומכוערת". בעל המפעל התרשם מהדברים והסכים לשתף פעולה. בסיום הפגישה הגיע הרב גרוסמן עם הטנדר אל פנחס.

"הנה, זה שלך. חדש מהניילון", אמר. פנחס היה נרגש. לא רק המילים של הרב גרוסמן נגעו בו, אלא גם היוזמה וההקרבה. הנכונות למכור את הבית שלו ושל אשתו והיכולת לפנות למנהל אחד המפעלים הגדולים במגדל העמק ולשכנעו. התנועה הנפשית הזאת היא שקנתה אותו ושינתה את דרכיו. הידיעה שמישהו שאינו מכיר אותו נותן בו אמון, מציב לו אתגר ומשקיע בו מעצמו, הממה אותו. היא שהניעה אותו להחליט לשנות את דרכיו. ולא זו בלבד אלא שמכירת הבית גם סגרה, לפחות תודעתית, כל כוונה של משפחת גרוסמן לחזור לירושלים. הוא כמו הצהיר בפני "אל־קאפונה" והצעירים כולם, אני כאן, איתכם, במגדל העמק, בשביל להישאר.

השינוי המובהק שחל בפנחס הוכיח לרב גרוסמן את מה שהאמין בו בכל כוחו וגם קידם כמוטו חינוכי. גם אדם שנגרר למעשים הגרועים ביותר, הוא בעל נשמה טהורה. אם מדברים אל נשמתו, אם מאמינים בו, אם רואים אותו לא כעבריין אלים אלא כבעל פוטנציאל, הוא ישתנה ויבחר בדרכים אחרות.3

מסלול השינוי של פנחס היה מהיר, אבל לא תמיד כה קל כפי שהצטייר עד כה. נוסף להובלות היה פנחס מסיע את הרב גרוסמן מדי פעם בפעם לצרכים שונים הקשורים בפעילותו, תמורת תשלום. בהזדמנות אחת יצאו השניים לירושלים דרך בקעת הירדן. בדרך זיהה פנחס בזווית עינו רועה צאן עם עדרו. בבבת אחת עצר את הטנדר, דילג לכיוון העדר, תפס בידיו כבש, העלה אותו לרכב והמשיך בנסיעה מהירה. הרב גרוסמן הזדעזע. הוא ביקש מפנחס לעצור ולהחזיר מייד את הכבש הגזול. פנחס לא הסכים בשום פנים ואופן. משהתעורר בו יצר המרדנות, החליט להפחיד את הרב ולנסוע במהירות בפיתולים המסוכנים. הרב חש שעוד מעט הטנדר מתהפך על יושביו.

בדרך חזור, ביקש הרב גרוסמן מפנחס לעצור בתחנת המשטרה האזורית בנצרת שכן הייתה לו פגישה עם ראש התחנה. במשטרת נצרת התעניינו ברב והעריכו את פועלו. זה זמן מה שהם החלו לשתף פעולה עם פעילות הרב, ושיעורי הפשע במגדל העמק פחתו. במהלך השיחה עם מפקד התחנה סיפר לו הרב גרוסמן על המעשה של פנחס. מבלי להמתין שלח מפקד התחנה שני שוטרים להזמין את פנחס לשיחה עמו. הם כפתו אותו באזיקים והעלו אותו למשרד. מפקד התחנה שיגר איום ברור לפנחס והבהיר לו שאם יתחיל במעשים שיפגעו בפעילות של הרב או ברב עצמו, יהיו לו צרות עם המשטרה. לאחר השיחה הקשה שוחרר פנחס.

הרב גרוסמן חשש עתה מתגובתו של פנחס. שבוע ימים הסתגר בביתו, וקיווה שזרעי התשובה שנטע יגברו על הכעס והעלבון שספג "אל קאפונה". הוא גם קיווה שרגשות אלה לא יחזירו אותו לסורו. כעבור שבוע פנחס התקשר. הוא ביקש את סליחת הרב והביע רצון להחזיר את היחסים למסלול מחודש של שיקום.

כלי לאור

כיצד התגלגל הרב גרוסמן בגיל עשרים ושתיים ממאה שערים למגדל העמק המרוחקת גיאוגרפית ורוחנית עוד יותר? מה דחף אותו? מה היו מטרותיו? מה רצה להשיג? מדוע פעל דווקא עם הצעירים? מהיכן למד לדבר בשפתם של לא־דתיים, בני עדות המזרח? כיצד חרדי שזה עתה התחתן דיבר עם נערות, רובן כמעט בנות גילו? כיצד מימן את עצמו ובאיזו פעילות עסק?

המניע שהוביל את הרב גרוסמן למגדל העמק היה הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים פרצה ב־5 ביוני 1967. הניצחון הגדול במלחמה בלט במיוחד על רקע המתיחות החריפה ששררה בתקופה שלפני המלחמה. האווירה הייתה קשה. מצרים, ירדן וסוריה שנעזרו במדינות ערביות נוספות, התכוננו לתקוף את ישראל. בציבוריות הישראלית החרדה הייתה רבה. התדמית ההססנית של אשכול תרמה לתחושת המתח.

אם עוצמת המתח הורגשה היטב בכל שטחי מדינת ישראל, בירושלים, שבה התגורר הרב גרוסמן בזמן המלחמה, היא הורגשה בעוצמה גבוהה עוד יותר בשל הקרבה הגדולה ללגיון הירדני. עם תקיפת שדות התעופה במצרים עוד קיוו בישראל שירדן לא תצטרף למלחמה. אולם כבר בבוקרו של יום הקרבות הראשון פתחו הירדנים במתקפה על ירושלים המערבית. הלחימה הביאה לשילוש שטחה של מדינת ישראל. בששת ימי המלחמה כבשה ישראל את מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, רמת הגולן, סיני ורצועת עזה.

ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, כאחת־עשרה שנים לפני המלחמה, נשא הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ממנהיגי תנועת המזרחי בארצות הברית, נאום רב־עוצמה בשם "קול דודי דופק". בנאום זה, שלימים התפרסם כמאמר ונודע ברבים, הרב סולובייצ'יק הקביל את המאורעות שחווה העם היהודי בשנים האחרונות לדפיקת הדוד על דלת הכלה, כמתואר בשיר השירים. הדוד, הוא הבורא, דפק שש דפיקות על דלת הרעיה. שתיים מהדפיקות שמונה הרב סולובייצ'יק, למשל, הן תמיכת אומות העולם בהקמת מדינת ישראל וניצחון צה"ל על צבאות ערב במלחמת העצמאות. אלא שלמרות שהדוד, הבורא, מבקש שיפתחו לו את הדלת, למרות שהוא דופק שוב ושוב, שש פעמים, הכלה מתקשה לקום. היא מתעכבת מלרדת ממשכבה. "פשטתי את כותנתי - איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי - איככה אטנפם?" היא שואלת בעיניים עצומות למחצה. והסכנה עתה היא שכשהכלה תקום ממיטתה ותרוץ לפתוח את הדלת, אהובה כבר לא יהיה שם. היא איחרה את המועד: "קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור, מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר", מתאר מחבר שיר השירים.4

בנאומו זה, בשנת תשט"ז־1956, רצה הרב סולובייצ'יק להעביר מסר שאסור להחמיץ את גודל השעה. דפיקת הדוד מחייבת פעולה, תשובה, פתיחת הלב. הכרה בדפיקת הדוד, היא הכרה שיש מסר שצריך להפיק מהאירועים. אם נתמהמה, הדוד יכול להתאכזב ולהסתלק. הוא, הדוד, מבקש את הערנות והתגובה המהירה.5

לאחר מלחמת ששת הימים הייתה תחושה של התעוררות גדולה. הרב גרוסמן הושפע מדברי הרבי מלובביץ' שהתקווה היא שניצחון במלחמה ייענה "בפתיחת הלב, לבם של ראשיכם שבטיכם ועד לחוטב עציך ושואב מימך".6 לעומת התקווה, החשש הגדול, כפי שכותב הרבי למנחם בגין לאחר המלחמה, הוא מחזרה ל"פירוד הדעות וחילוקי הלבבות והמחלוקות הקטנטנות...".7 החשש הוא שלא נעמוד במבחן, ובישראל שוב אנשים "לא יוכלו להיחלץ מדקדוקי עניות המעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו".

האדמו"ר מלעלוב, רבי משה מרדכי בידרמן, כמו הרבי מלובביץ', הרגיש שיש כאן דפיקה נוספת של הדוד על דלת הרעיה. דפיקה אפילו חזקה מקודמותיה. לכן הפעם אי אפשר שלא לעשות מעשה. התעוררות לבדה אינה מספיקה. התעוררות בלי כלים מתפוגגת, מדגיש עד היום הרב גרוסמן לתלמידיו. גם הסולידריות והרֵעוּת שהתגלו לאחר המלחמה, יכולות להתנדף חיש קל. התעוררות כתנועה ראשונה היא מתנה מלמעלה. היא דפיקה של הדוד. בשפת החסידות, התעוררות זו נקראת "אתערותא דלעילא". כדי שאור של התעוררות מלמעלה ייקלט, יישאר וישפיע, יש להכין כלי, יש צורך ב"אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה, שזו המטרה שלשמה חלה התעוררות מלמעלה. ועוד יש לומר שכגודל הדפיקה, כגודל ההתעוררות מלמעלה, כך בעקבותיה צריכה להיות ההתעוררות מלמטה והכלים שיש להכין.

במובן המעשי, הפער בין החרדות הלאומיות והביטחוניות טרום המלחמה לבין הניצחון המזהיר וההישגים הבלתי נתפסים חידד אצל הרבי מלעלוב את התפיסה שיש להיזהר מתחושה של כוחי ועוצם ידי, וחובה להגביר את מאמצי הלימוד והחינוך. ההחלטה הראשונה שהתקבלה על ידו הייתה להקים כולל בבני ברק על שם "היהודי הקדוש" מפשיסחא, שהוא עצמו היה צאצא ישיר שלו.

"היהודי הקדוש" היה תלמידו של החוזה מלובלין, שראה בו ממשיך דרכו. אולם "היהודי" פיתח דרך שונה מזו של רבו הנערץ. הוא הקים חצר חסידית בפשיסחא במנותק מרבו. בניגוד לאופי העממי וההמוני של הנהגת "החוזה", היהודי עודד חריפות, למדנות, מאמץ והצניע את העיסוק הרווח במופתים שהיה נהוג בחצר "החוזה". תלמידיו וממשיכיו הבולטים היו רבי שמחה בונים מפשיסחא ורבי מנחם מנדל מקוצק, שהדגישו גם הם את הקו השכלתני של החסידות ואת החיפוש הבלתי מתפשר אחר האמת.

הרב גרוסמן, שזכה להערכה על פעילותו, כפי שיתואר בפרקים הבאים, הוזעק מירושלים על ידי האדמו"ר מלעלוב כדי לעמוד בראש הכולל. מצדו הוא כמובן לא שקל אפילו לערער על הוראת רבו ולבקש להישאר בירושלים בדירה שרק לפני כשנה עבר אליה. אם הדברים היו תלויים בו, לא בטוח שהיה עוזב את העיר. במבט לאחור אפשר לומר כי להקמת כולל על שם "היהודי הקדוש" הייתה אמירה נחרצת. אמירה לפיה צריך להוריד את המופת, את הנס הגדול שזכה בו עם ישראל, הניצחון במלחמה, לכלים של למדנות, חריפות, ועשייה ראשונית שצריכה לגדול ולהתפתח. הקמת הכולל לא הייתה אתגר של ניצול המומנטום והשפעה על החוץ, אלא של התבססות וחיזוק הכוחות מבפנים.

דובק

הכולל הוקם ברחוב רבי עקיבא 56, בבית מדרשו של הרבי מלעלוב בבני ברק. בית המדרש הפך במהרה מקום אליו הגיעו ציבורים גדולים שהתעניינו בחצר החסידית, ביקשו לקבל ברכות ולהתדבק בעוצמת התפילות והניגונים.

התפקיד של הרב גרוסמן היה לארגן את סדר הלימוד ונושאיו וללמוד עם האברכים הרציניים. הזוג שכר דירה קטנה בסמוך לכולל. מרפסת הדירה השקיפה על המפעל הישן של חברת דובק, שייצרה באותו מפעל סיגריות והפיצה מוצרי עישון ברחבי הארץ.

כשהרב גרוסמן היה מביט דרך חלונו, היה מבחין בפועלים היוצאים מחוץ למפעל תכופות. הפועלים היו מורחים פסי דבק על ניירות הגלגול לפני שמולאו בטבק. את התהליך הזה הם היו מבצעים מוקדם בבוקר. הריח החריף של הדבק חייב הפסקות תכופות באוויר הצח.

כראש הכולל הוא התפלא על התנאים של הפועלים. הוא שאל את עצמו האם יש ביניהם כאלה הרוצים להתפלל בבוקר או להניח תפילין ואינם מספיקים? הוא ניגש למנהל המשמרת וביקש חדר שבו יוכל לכנס את הפועלים שרוצים להצטרף לתפילת שחרית, בזמן הפסקת הבוקר. גם כאן הבקשה התמימה של הרב התקבלה. התירו לו להשתמש בחדר שיועד למתן עזרה ראשונה. בכניסה לחדר הונח שלט: "בית תפילה" וכך נוצר קשר בינו לבין הפועלים.

כאן, בבני ברק, נחשף הרב גרוסמן לקהלים שלא הכיר בירושלים ושהגיעו לבני ברק מאזורים מרוחקים. הם ראו בו כתובת ליצירת שיח. אדם שיש לו עצות טובות, שיודע ליישב סכסוכים ולסייע בזמן של משבר אישי. אחד היה משתף את הרב בבעיות בנושא זוגיות, השני דיבר עמו על קשיים בהורות ובחינוך, שלישי הכניס אותו לפרטי מחלוקת כלכלית שהוא מצוי בה ורוצה לפותרה. הרב גרוסמן הפך בעיניהם ליועץ, בורר, רב וחבר.

מימוש פוטנציאל

הרבי מלעלוב שם לב לזמן שמשקיע תלמידו מחוץ לכולל בפועלים וחבריהם, שרחוקים היו במאפייניהם מקהל הלומדים בבית המדרש. היו בהם מסורתיים והיו גם כלל לא־דתיים. הוא שוב הבחין ביכולת שלו ליצור קשר מהיר עם הזולת, להתיידד ולהפוך לבעל סמכות ומכאן גם לבר־השפעה. הוא שמח על שתלמידו נמצא בקרבתו, אבל החליט שמן הראוי להשתמש ביכולות הללו בעוצמה גדולה יותר.

אחד העקרונות שעליהם חוזר הרב גרוסמן הוא שאם למישהו יש כישרון מסוים עליו לנצלו. לא סתם ניתן לו אותו כישרון. התנועה הזאת זוכה לדגש רב אצל הרבי מלובביץ' ומובלטת במשפט שכתב בספרו לפיו "העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו. מי שיש בידו לנקוב מרגליות או ללטוש אבנים טובות ועוסק בעבודת מלאכת אפית לחם - ומובן דוגמת כל זה בעבודה - הגם שהיא עבודה ומלאכה הנצרכת במאד, בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא".8 המסר של הדברים נוקב. לכל אדם יש את היכולות המיוחדות שלו. את האבנים שהוא יודע ללטש והיהלומים שרק הוא יכול לדלות. הוא אולי יכול לעשות עוד דברים אבל אין מי שיחליף אותו במה שהוא צריך לעשות. אם האדם אינו עושה את מה שהוא צריך, הדבר נחשב לו כחיסרון, פספוס יכולות ואיבוד פוטנציאל.9

הרבי מלעלוב הסיק שעליו לקדם את הרב גרוסמן צעד אחד קדימה במיצוי כישוריו. הוא הזמין אותו אליו לשיחה והציע לו לצאת לעיירה הצפונית ולפעול בה. המטרה הכללית הייתה להכין כלי להתעוררות האדירה של הניצחון במלחמת ששת הימים.

שנים לאחר מכן התוודה אביו של הרב גרוסמן בריאיון כי לאחר מלחמת ששת הימים הגיע אליו בנו וסיפר שהאדמו"ר מלעלוב מבקש לשולחו למגדל העמק כדי להציל "נשמות אובדות". "באותם ימים לא היה מושג כזה שאברך מהיישוב הישן יעזוב את מאה שערים ויעבור להתגורר ביישוב לא דתי כמגדל העמק. בהצעה ראיתי אות משמיים כי הקב"ה...".10

מה הייתה תוכנית המעבר בפועל? מהו הכלי שהיה על הרב גרוסמן להכין? מה הכוונה בהצלת "נשמות אובדות"? האדמו"ר מלעלוב היה איש רוח ולא איש מעשה מובהק. הוא לא שלח שליחים לרחבי העולם והפעיל אותם. השליחות שקיבל תלמידו לא כללה רשימת מטלות סדורה ומעשית שהיה עליו לבצע. ובשלב הראשון שלה, השליחות גם הייתה תחומה בזמן.

בכמה מובנים אפשר לראות את שליחותו של הרב גרוסמן במגדל העמק כדומה לזו של שליחי חב"ד שיוצאים לתפקידם ברחבי העולם. מפעל השלוחים הלך והתפתח באותן שנים, בדחיפתו והנהגתו של הרבי מלובביץ', ועורר התלהבות רבה. הרב גרוסמן עצמו הושפע מהרבי מלובביץ' וממפעל השליחות שהקים. בפועל, גם הסביבה שהייתה עדה לפעילותו של הרב גרוסמן לא ידעה להבדיל בין סגנונות הלבוש השונים של החסידים, וזיהתה אותו בתחילת דרכו כשליח חב"ד.

ואולם הדמיון לשלוחי חב"ד עדיין לא עונה לשאלה מה היה טיב השליחות ומה היא כללה. התשובה נעוצה בהכרת מסלולי הפעילות של שלוחי חב"ד בעולם. מהם אותם מסלולים? בחלק מהמקומות הם מקימים מוסדות חינוך, צהרונים, גנים ובתי ספר. במקומות אחרים הם מנהלים את החיים הקהילתיים ובתי הכנסת. במקומות מסוימים הם עוסקים בפעילות של חסד וחלוקת סלי מזון לנזקקים. באזורים שבהם אין קהילות יהודיות אלא ריבוי של מטיילים הם מעניקים למטיילים בית פתוח וקשר ישיר עם הארץ. במידה רבה ניתן לומר כי השליח אינו כופה את עצמו ואת חלומותיו על המקום אליו הוא מגיע. בראש ובראשונה עליו לברר מה נדרש במקום שאליו הגיע, ולפי הדרישה שעולה מן השטח הוא מתחיל לחלום ולהתאים את עצמו לאותה דרישה. לכן תפקיד השליחות דורש הקשבה והבנה של הדרישות והמצוקות, יזמות אישית, ונכונות לעשות דברים שהוא, השליח, מעולם לא הוכשר אליהם. כל אלה מחייבים אותו ליצירתיות, ללמידה מהירה וחשיבה מתוך ראייה כוללת ורחבת ממדים.

כפי שיתברר בהמשך, הרב גרוסמן יקבל על עצמו כמה וכמה תפקידים לפי הצרכים שעלו מן השטח ויאיץ פרויקטים בקנה מידה אדיר ממדים. אולם בכל המטלות שהעמיס על כתפיו לא שכח לשמור על תודעת שליחות. שליחות היא תודעה שמהדקת את כוחות הנפש. היא עוזרת לראות בכל קושי ומשבר הזדמנות וחלק מאתגר. היא מונעת מהאדם להציב את עצמו במרכז ולהצטער כשהדברים אינם מתבצעים כפי תוכניותיו. תודעת שליחות מאירה את התפקיד של האדם ברגע הנוכחי ואת הצורך שהוא יכול למלא עבור הזולת.

לפני שנבחן את הפרויקטים שהרב גרוסמן בחר לעסוק בהם ואת האתגרים עמם התמודד, עולה השאלה כיצד ייתכן שדווקא במעבר לפריפריה ראה הרבי מלעלוב הזדמנות לגילוי מלוא הכישורים והכוחות?

בהרבה מובנים מעבר מהמרכז לפריפריה נחשב לצעד מוחלש. התיאוריות הרווחות ביחסי מרכז ופריפריה מניחות כי המרכז הוא המוקד האקטיבי והדומיננטי ואילו הפריפריה היא המקבלת מהמרכז. היא הפאסיבית. "אנשי" המרכז הם שקובעים את סדר היום עבור אנשי הפריפריה. הפריפריה מקבלת את המידע, הערכים והעקרונות מן המרכז ויונקת את ערכי המרכז.11 לכן ברור שהעיניים נשואות אל המרכז, שם ההשפעה הרבה וההתפתחות הגדולה ביותר. מכאן עולה לכאורה שאם רצה האדמו"ר מלעלוב לנצל את כישוריו של הרב גרוסמן, היה צריך להעניק לו תפקיד ושליחות דווקא במרכז הגיאוגרפי של ישראל, היכן שפעל הוא עצמו.

אלא שהחוקיות המתוארת ביחסי מרכז ופריפריה אינה בעלת אותו תוקף בממד הרוחני. הסיבה לכך היא שבממד הרוחני אין באמת מרכז ופריפריה. במחשבה היהודית כולם שווים. "עשיית כלי" להתעוררות בירושלים או בבני ברק חשובה בדיוק באותה מידה כמו עשיית כלי במגדל העמק. אם כולנו רקמה אנושית אחת, הפעילות בכל מקום יכולה להיות משפיעה וממילא להפוך את מה שלכאורה נתפס כפריפריה למרכז. יתר על כן, כשמישהו מצטיין בפריפריה מבחינה רוחנית גם המרכז עתיד להיות מושפע מכך. לכן לעתים, כפי שהוכיח הרב גרוסמן ברבות השנים, יש ללכת אל הפריפריה כדי לחזור למרכז. הפעילות במקומות רחוקים, במקום, בזמן או בממד, היא לכאורה משנית אולם היא מחזירה את הפועל בה אל המרכז. בפריפריה הוא עשוי להתמקצע ולהשיג תוצאות שישפיעו כאמור גם על המרכז.

'את בטוחה שאת רוצה ללכת?'

"מה דעתך, נעבור למגדל העמק?" חזר הרב גרוסמן אל אסתר אשתו עם הוראת הרבי מלעלוב.

אסתר גדלה בבית של חסידי חב"ד. היות שמושג השליחות התחיל לשגשג בקרב החסידים ובתי חב"ד נפתחו ברחבי העולם, הרעיון לעזוב מקום מגורים אחד לטובת אחר, זר ומרוחק, לא נשמע בלתי מתקבל על הדעת. עם זאת הרב גרוסמן ורעייתו היו משוכנעים בתחילת הדרך שהם יוצאים לשנה אחת, לכל היותר שנתיים, ולאחר מכן יחזרו לירושלים.

אסתר נעתרה להצעה אבל העדיפה שבעלה יֵצא לפניה, יבדוק את השטח, יתחיל את הפעילות, וכאשר יראה שהדברים מתאימים גם לה, היא תבוא אחריו. בינתיים היא תמתין לו בבית אמה בלוד עם בתם, חיה, בת הארבעה חודשים.

כחודש לאחר שהחל בפעילות, חזר הרב גרוסמן ממרכז העמק למרכז עם טנדר ששכר כדי להביא עמו את אשתו, בתו ומעט הציוד שהיה להם בדירה בבני ברק. הציוד כלל מקרר, שתי מיטות, שולחן וכמה כיסאות. בדרך עצר הנהג בתחנת דלק. הרב גרוסמן ביקש לרדת ונהג הטנדר ניצל את ההזדמנות כדי לבדוק שאסתר מבינה את המצב. "תגידי, את יודעת להיכן בעלך לוקח אותך? את בטוחה שאת רוצה ללכת לשם? את הולכת לגיהינום!" אמר בפסקנות.

אסתר לא נבהלה. היא אמנם דאגה מעט וגם ידעה שמצפה לה התמודדות לא פשוטה, אבל מעל לכול שמחה שיש להם שליחות וייעוד. כך או אחרת, על דבר אחד אין עוררין - אין ספק שלא עלה על דעתה, אף לא לרגע, שתישאר לגור במגדל העמק חמישים שנה ויותר.

•••

עד כה תיאור השתלשלות האירועים כיצד הגיע הרב גרוסמן למגדל העמק. אולם נשארו שאלות רבות אחרות ובהן מה הכשיר אותו למשימת השליחות; היכן התחנך ואילו כלים רכש; מי השפיע עליו ומי היה לו מודל חיקוי. כדי לענות על שאלות אלה ואחרות, עלינו לחזור שוב אחורה בזמן, לשכונת מאה שערים של ימי קום המדינה.