חיים חדשים

היה זה בוקר בהיר וקר: יום שלישי, 7 בפברואר 1950. האונייה "גלילה" שייטה לעבר חופה הצפוני של ישראל. ככל שהתקרבה הספינה לנמל חיפה, כך הלך והצטייר מראה בלתי שכיח. רכס הר הכרמל נגלה לעין, מכוסה כולו בשלג. נוסעים החלו להיאסף על הסיפון העליון. מישהו פצח בשירת "התקווה". לאחר מסע בן שבוע ימים שהחל סמוך לוונציה, זכינו סוף-סוף לראות את הארץ המובטחת. אני הייתי שם עם אמי. ביום הקודם, אחר הצהריים, כאשר עצרה "גלילה" מחוץ לנמל, קראו כמה מן הנוסעים לי ולאמי אל הסיפון. התברר שדודי - זאב, אחיה הצעיר של אמי - עמד בסירת מנוע למטה, לצד האונייה, וניסה לאתר אותנו. כעבור דקות אחדות שוחחנו בחילופי צעקות. אלו היו הדקות הראשונות של מפגש מחודש בין שני ענפי משפחה שהופרדו בעטיין של המלחמה והשואה. זאב הגיע לארץ ישראל כחלוץ צעיר בראשית שנות ה-20. פנינה, אחותה הצעירה של אמי, הגיעה כמה שנים מאוחר יותר והיתה בין מייסדי קיבוץ מרחביה. זאב ומשפחתו חיו בעיר הסמוכה, עפולה. אחיותיו של אבי, רחל וציפורה, שהתיישבו בתל אביב וברמת גן, הגיעו לארץ בשנות ה-30. אמי, דודתי מַלצָ'ה ואני היינו הניצולים היחידים ממשפחתנו הענֵפה.

באותו בוקר חורפי החלו חיי החדשים בישראל. אמנם במשך שנים ידעתי שהדבר קרה מתישהו בראשית 1950, אך לא היה לי כל מידע מדויק. רק 60 שנה מאוחר יותר, לגמרי במקרה, נודעו לי פרטי אותו אירוע ואותו מסע בים. טסתי ללונדון כדי להשתתף בהקרנה של "אונדזערע קינדער" - "הילדים שלנו", סרט ביידיש שהופק בלודז' לאחר המלחמה, ובו הופעתי כאחד הילדים. בתום ההקרנה ניגש אלי איש בן גילי והחל לשוחח עמי באנגלית ובפולנית. עד מהרה התברר ששנינו הגענו לישראל באותו זמן ובאותה ספינה. כעבור יומיים נפגשנו בביתו והחלפנו זיכרונות. יאנֶק גֵלֶר, יועץ עסקי הדובר כמה שפות, הראה לי את מסמכיו האישיים, שסייעו לי לשחזר את מהלך מסענו מפולין לישראל. האשרות הישראליות הונפקו לנו בצירות הישראלית בוורשה בדצמבר 1949. היתר לעבור דרך אוסטריה והיתר לשהות בדרך באיטליה ניתנו באמצע ינואר 1950. הרכבת שבה נסענו יצאה מוורשה ב-19 בינואר, נכנסה לאוסטריה ב-21 וחצתה את הגבול האיטלקי ב-22 בחודש.1 המסע ברכבת היה בוודאי מרגש, אך כיום כמעט איני זוכר אותו. זכורות לי כמה מן העצירות. מה שהפליא אותי כאשר עברנו את הגבול לאיטליה היה אנשים בעלי עור כהה ושיער שחור שלא היו יהודים. נלקחנו למחנה מעבר בפּוֹבֶליָה, סמוך לוונציה. הבניינים המועטים על האי הקטנטן שימשו בעבר כתחנת הסגר וכבית חולים ללוקים בנפשם. בפולקלור המקומי נחשב האי למקום מהלך אימים. בעבורי היה פובליה בעיקר מקום מעבר שבו בילינו פחות משבועיים בדרכנו לישראל. זכור לי אולם ענקי מלא במיטות קומתיים. מן הסתם שימש לפני כן כמגורי חיילים. האוכל היה דל למדי: לחמניות לבנות קטנות ויבשות וספגטי. זה היה המקום שבו, לראשונה בחיי, נתקלתי ביהודים מזרחים. במשך שנים לא משו מזיכרוני דמויותיהן של שתי נערות יפות תואר וכהות עור ממצרים, שהיו, כמונו, בדרכן לישראל. הוריו של יאנק ארגנו לעצמם סיור בוונציה. אמי ואני לא יכולנו להרשות לעצמנו מותרות כאלה.

עלינו על "גלילה" ב-2 בפברואר. המסע נועד להימשך שבוע. מראות, קולות וריחות מסוימים נחקקו בזיכרוני. זיכרונותיו של יאנק אישרו אותם. בחלק מן ההפלגה, כפי הנראה ליד כרתים, התחוללה סערה: נוסעים רבים סבלו ממחלת ים. ריח דוחה של חומרי חיטוי מילא את חלל הספינה, במיוחד בשירותים. אלה שיכלו העדיפו להישאר למעלה, על הסיפון העליון, בכל שעות היום והלילה. אני זוכר גם רגעים נעימים, כאשר הים הכחול-כהה היה שלֵו לגמרי. מוזיקה ישראלית בקעה מן הרמקולים ונשמעה בכל מקום. הכרתי כמה שירים ששמעתי כבר בלודז'. ביניהם היו להיטים חדשים בביצוען של שושנה דמארי ויפה ירקוני. האונייה שעל סיפונה עליתי ארצה נבנתה בארצות הברית לפני מלחמת העולם הראשונה כספינת תענוגות ושימשה לשיט לשם בילוי לאורך נהר ההאדסון. במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה כנושאת גייסות. ב-1948 רכשה אותה חברת צים, ובמשך השנים הבאות היא שימשה להבאת עולים, בעיקר ניצולי שואה, לישראל. בעקבות פגישה לצורך כתיבת הספר עם נירה בלייברג, בת כיתתי מבית הספר התיכון בעפולה, קיבלתי ממנה תצלומים של "גלילה". בעלה יורם, בהיותו צוער בבית הספר הימי בחיפה, נשלח בהפלגת אימונים לוונציה באותה ספינה. איזה עולם קטן!2

מחברת ספרי הילדים אלונה פרנקל הגיעה עם הוריה לישראל באונייה "גלילה" כמה שבועות לפני. זיכרונותיה היו שונים לחלוטין משלי. בעיני אלונה, שהיתה אז בת 12, נותרה "גלילה" מאז ולתמיד "'גלילה'-מגעילה". עשרות שנים זכרה את ״הפלגת האימה ב'גלילה' המגעילה״, כך תיארה את ההפלגה. היא זכרה שני דרגשים, בעצם. "הראשון היה בבטן האונייה שהתנדנדה בים הסוער ועמה התנדנדה מעלי הפרוטזה של הגידם הסנטימנטלי שנטפה מיץ פטל והדיפה ניחוחות של נקניק פולני עתיר שום. והגידם הסנטימנטלי הרעיד את כל הדרגשים בתנועותיו הקצובות, תוך שהוא נאחז במשהו שהיה לו שם, כנראה, בין רגליו, וליתר דיוק - בין הרגל הבריאה שלו לבין הגדם. ואחרי שהקאתי כל כך, והייתי חולה כל כך - עוד דרגש: הדרגש של אמא שלי ששכבה בקבינת החולים הזעירה." זיכרונותינו השונים נבעו מן העובדה שאני ציפיתי בכל מאודי לחיי החדשים בישראל, בעקבות שנים של חינוך ציוני בלודז'. הוריה של אלונה היו קומוניסטים והיא לא ידעה אף מילה בעברית. המסע בים אל הבלתי נודע, שהתלוו אליו מראות קשים ודוחים, היה חוויה טראומטית מבחינתה. אני, לעומת זאת, למרות אותם תנאי המסע הימי, נהניתי מן האווירה הישראלית וצפיתי לחיי החדשים.3 עולה חדש נוסף שהפליג ב"גלילה" היה פֵרֶנץ הופמן-קישהונט בן ה-25, ניצול שואה מהונגריה, שעד מהרה יוחלף שמו לאפרים קישון. כך תיאר הסטיריקן את הגעתו: "פקיד הסוכנות הביט בי בעצב. - 'שמך?' - 'קישהונט פרנץ' - 'קישון', מלמל השלטון בין שרידי שיניו - 'אפרים', רשם בטופס".4

חורף 1950 היה החורף הקשה ביותר זה שנים. כותרת בעיתון "הארץ" הכריזה: "שלג וסופות - בכל רחבי הארץ", בתוספת ההערה, "מזג אוויר חורפי אמיתי שמזכיר את אירופה המזרחית". בקיבוץ מרחביה ירד שלג ללא הפוגה במשך 30 שעות, והטמפרטורה ירדה לשמונה מעלות מתחת לאפס. יעקב פליישר נזכר לאחר שנים: "הילדים התקינו עגלות חורף ומגלשיים ומורדות גבעת המורה דמו לשווייץ". בעלון של מרחביה דובר על הקיבוץ העוטה שלג. הנוף השתנה כליל. עצים נשברו וקרסו. אוהלים התעופפו ברוח. התחבורה פסקה. אנשים התהלכו בלילות לאור הירח בשדות מושלגים, מוקסמים מן המראות, שהזכירו להם את אירופה. ילדים ומבוגרים בנו אנשי שלג ויידו כדורי שלג זה בזה. ילדה קטנה קראה: "מהיום יהיה פה חוץ לארץ ושמה יהיה קיבוץ". ילדה אחרת, בפעוטון של הקיבוץ, שאלה: "אבא, מי שפך כל כך הרבה דייסה?"5

במפגש לציון יום הולדתי ה-50 הראיתי לבני משפחה ולחברים תצלומים ישנים מלודז' וממרחביה. באחד התצלומים מלודז', מדצמבר 1948, רואים את כיתתי נפרדת מאחד המורים בבית הספר העברי, שעמד לעלות לישראל. המראה רשמי למדי. כמה מאיתנו יושבים בשורה הקדמית. אני ראשון מצד ימין. האחרים עומדים מאחורינו. אני לובש מקטורן כהה וחולצה לבנה. שערי מסורק למשעי ואני נראה שקט ורציני. בתמונה שצולמה במרחביה, שנתיים מאוחר יותר, התפאורה והאווירה שונות לחלוטין. שלושה בני נוער, שני בנים ובת, עומדים בכניסה למגוריהם המשותפים. אני בחזית, כפוף קמעה כדי לא להסתיר את העומדים מאחורי. שלושתנו לבושים מעילי בַּאטְלדְרֶס אפורים. שערי פרוע. איזה הבדל! כאשר ביקרתי את משפחתי בתל אביב, נתקלתי בסגנון לבוש שונה לגמרי. בן דודי דוד, המבוגר ממני בשנה, נהג לצאת בערבים עם חבריו. הם היו תמיד לבושים בקפידה במכנסי גברדין ובחולצות לבנות ללא רבב, ותסרוקותיהם מבהיקות, בנוסח ג'יימס דין.

לאחרונה פתחתי צרור של מכתבים ישנים, מתפוררים, שנשלחו מבז'ז'ני לארץ ישראל במהלך שנות ה-20 וה-30. רובם נכתבו בידי אמי ומוענו אל אחותה פנינה בקיבוץ מרחביה. סבא פישל הוסיף כמה שורות מדי פעם. המכתבים כתובים גרמנית או פולנית ומשובצים בביטויים בעברית. למרות חייה החדשים של פנינה בארץ ישראל, קשרי המשפחה נשמרו. הגלויה האחרונה נשלחה מבז'ז'ני, שהיתה כבר תחת השלטון הסובייטי, ב-1940. ההתכתבות נקטעה בעקבות הכיבוש הגרמני, בקיץ 1941. רק ב-1946 כתבה אמי את מכתבה הראשון לאחר המלחמה לקרובינו בארץ. היא התלוננה שניצולים אחרים מבז'ז'ני כבר הצליחו לחדש את הקשר עם קרוביהם. "מדוע איננו מקבלים שום מכתבים?" תהתה. היא המשיכה וסיפרה על האובדן: "ממשפחתנו הענֵפה בבז'ז'ני ובקַמיוֹנְקָה שרדנו רק ארבעתנו. איני יכולה לתאר לכם מה עבר עלינו. בקושי יכולה אני להאמין שנותרתי בחיים, לאחר שאיבדתי אנשים קרובים ויקרים כה רבים. רצוני היחיד הוא להצטרף אליכם בהקדם האפשרי". אחד המכתבים היה מכתב קורע לב שכתבה דודתי מַלצָ'ה. היא סיפרה על הטרגדיה האישית שלה: "ילדתי שני תינוקות, בן ובת. האחד מת בזמן הגרמנים והשנייה ממש לאחרונה, כאשר נסעתי ללודז' ברכבת. היא היתה בת שבועיים בלבד". אמי סיפרה במכתביה שוב ושוב על מאמציה להשיג את מסמכי ההגירה. היא גם כתבה על כמיהתי לארץ ישראל. באחד המכתבים הוספתי כמה שורות בעברית שלמדתי בבית הספר העברי בלודז'. שאלתי בעצת קרובי, אם כדאי לי להצטרף לעליית הנוער. רציתי לוודא שתהיה לי אפשרות להמשיך בלימודי.6

זיכרונותי מן הימים הראשונים לאחר הירידה אל החוף קלושים ומעורפלים. אני זוכר את דודתי פנינה ממתינה לנו בנמל חיפה, בתוך קהל קטן של קרובים וידידים של העולים. היא הושיטה לי כריך עם מרגרינה. לאחר מכן נלקחנו לשער העלייה שליד חיפה. נשארנו שם רק ימים ספורים. הדוד זאב הביא אותנו לעפולה, לביתו הצנוע והנעים שאך זה נבנה. שם ביליתי את השבועות הראשונים שלי בארץ. מלבד זאב ופֶּפּקָה, אשתו השנייה, היו שם שלושה ילדים: דודנַי אורה ועמוס וילד בשם עופר. הילדים, כמובן, דיברו רק עברית, אבל לא התקשיתי לשוחח איתם. זאב ופפקה דיברו עמי בעיקר עברית ולפעמים פולנית ומעט יידיש. עם אמי הם דיברו לרוב יידיש.

מה שהרשים אותי בביתו החדש של זאב ונותר בזיכרוני לאורך שנים היה הסדר המופתי והצבעים הבהירים ששלטו בחדרים. כל כך שונה מדירתנו האפלולית שברחוב גְדַנְסְקָה בלודז'! אורה הראתה לי את אוסף תמונות שחקני הקולנוע שלה. הרדיו השמיע מנגינות ישראליות, הן מוכרות והן חדשות, ואני ספגתי אותן בלהיטות. המעבר מלודז' הענקית והאפורה לעפולה הקטנה ושטופת השמש נראה לי חלק וטבעי, כנראה משום שהייתי מוקף במשפחתי. עד מהרה נפגשנו עם פנינה ועם בעלה שעיה במרחביה הסמוכה. תחילה דובר על כך שאתחיל ללמוד בעפולה, אך בתוך כמה שבועות הובאתי לקיבוץ. היכרותי עם עפולה תתרחש מאוחר יותר. בינתיים, הצעדים המשמעותיים והמכוננים של חיי החדשים נעשו במרחביה. זה היה המקום שבו הפכתי לישראלי. הוכנסתי למוסד החינוכי במרחביה בראשית אביב 1950 ונשארתי שם עד קיץ 1951. תקופה קצרה זו הותירה בי חותם בל-יימחה.

העולים שהגיעו לנמל חיפה על סיפונה של "גלילה" בראשית פברואר 1950 היו רק טיפה בגל עצום של עלייה שהגיע לחופי ישראל במהלך השנים הראשונות לקיומה. ערב הכרזת עצמאותה של ישראל, במאי 1948, מנתה האוכלוסיה היהודית בארץ 650 אלף נפש. במאי 1951 הגיע היקפה ל-1.3 מיליון. העולים החדשים באו ממגוון ארצות. במהלך 1949 הגיעו ממזרח אירופה בלבד קרוב ל-110 אלף עולים, מחציתם מפולין. מספרם הכולל של העולים ב-1949 הגיע ל-240 אלף.7 ב-1950 הגיעו לישראל עוד 170 אלף עולים. מספר העולים הגבוה ביותר באותה שנה הגיע באוקטובר - קרוב ל-20 אלף. המספר הנמוך ביותר הגיע באפריל, כ-8,000. בפברואר 1950 הגיעו לארץ כ-11 אלף עולים. אנחנו היינו ביניהם.8 החל מדצמבר 1949 יצאו רכבות עמוסות יהודים מערים שונות בפולין לעבר איטליה. כל רכבת הובילה 500 עד 700 נוסעים. העולים עלו על הספינות בוונציה או בבארי. אנחנו, כאמור, עלינו על "גלילה" בוונציה. בספינות העולים שררה צפיפות. לפעמים היה מספר המפליגים פי שניים מהקיבולת הרגילה של הספינה.9 זמן קצר לאחר הירידה לחוף הועברו העולים בדרך כלל למחנה מעבר ענקי: שער העלייה בסנט לוּקַס, לשעבר מחנה צבא בריטי, דרומית לחיפה. התנאים שם היו קשים. עולים מארצות שונות, דוברי שפות שונות, עמדו בתורים ארוכים כדי להירשם וכדי לקבל מזון ומצעים.10

נוסף על מחנה ענקי זה, הוקמו בחיפזון מחנות עולים בכל רחבי הארץ. במאי 1950 מצאו יותר מ-100 אלף עולים מחסה ב-58 מחנות זמניים. בתוך שנה הוחל בהקמת סוג חדש של מתחם מגורים לעולים - המעברות. בשלהי 1951 עדיין חיו קרוב ל-80 אלף נפש במחנות עולים, אך 180 אלף נוספים כבר התגוררו במעברות.11 המעברות הוקמו בדרך כלל סמוך ליישובים קיימים. בין הראשונות היו אלה שהוקמו ליד טבריה, עפולה, נהריה וחדרה.12 עד שלהי 1951 התגוררו קרוב ל-260 אלף עולים במעברות ובמחנות זמניים.13 המעברות הגדולות ביותר, שאכלסו אלפי עולים כל אחת, הוקמו במרכז הארץ, בין בת ים לרעננה. ארבע מעברות קטנות יחסית הוקמו בקרבת עפולה ובתוכה. בכל אחת מהן שוכנו כ-1,500 עולים.14

היו הבדלים משמעותיים בין האופן שבו נקלטו העולים מאירופה ובין אופן קליטתם של העולים מאסיה ומאפריקה. ערב קום המדינה, קרוב ל-90 אחוז מאוכלוסיית היישוב היתה ממוצא אירופי; לחברה הקולטת היתה זיקה רבה יותר לעולים מאירופה, ותכנון פיזור אוכלוסיית העולים לא היה חף מהתנשאות ומזלזול.15 עם זאת, הגישה המתנשאת של ותיקי היישוב חלה לעתים קרובות על כלל העולים החדשים, בלי קשר למקום מוצאם.16 היו ותיקים שהתייחסו אפילו אל בני משפחתם שזה מקרוב באו כאל "יהודים גלותיים".17

הקיבוצים קלטו רק נתח זעיר מאוכלוסיית העולים, בעיקר את הצעירים, חברי תנועות הנוער למיניהן. 8,000 צעירים שהגיעו במסגרת עליית הנוער התיישבו בקיבוצים שונים בשנים 1948-1949.18 הקיבוץ היה מרכיב משמעותי ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר קום המדינה. דמותו של הקיבוצניק סימלה את "היהודי החדש", בניגוד ל"יהודי הגלותי". בני הקיבוץ נתפסו לא רק כחלוצים ציונים, אלא גם כבוניה של חברה חדשה, צודקת, שוויונית ומושלמת מבחינה מוסרית.19 יוקרתה של התנועה הקיבוצית והשפעתה על החברה הישראלית המתהווה הגיעו לשיאן בראשית שנות ה-50.20 חיי הקיבוץ נחשבו לצורת חיים סוציאליסטית מושלמת.21 ואולם, באותן שנים עצמן החל הקיבוץ לאבד ממרכזיותו וממעמדו הייחודי. תפקידו בקליטת גל העלייה רחב-ההיקף היה די שולי. רוב-רובם של העולים שהגיעו לאחר קום המדינה חסרו את המניע האידיאולוגי להצטרף לקיבוצים, ואילו הקיבוצים גילו עניין קלוש בקליטת מספרים גדולים של עולים, מחשש פן אלה ישפיעו השפעה שלילית על איכויותיה הייחודיות של החברה הקיבוצית. דוד בן-גוריון ביקר את עמדתה של התנועה הקיבוצית במילים קשות: "התנועה החלוצית לא הכזיבה אף פעם כאשר הכזיבה בתקופה גדולה זו".22

עיקר מהותו של הקיבוץ היה חיי שיתוף. הקיבוץ היה אמור להתבסס על פתיחות, על אמון ועל שוויון. ייתכן שתכונות אלה אמנם התקיימו בשלביו הראשוניים. הקבוצות המייסדות היו מורכבות מחברים בני אותו גיל ובעלי אותו רקע גיאוגרפי, חברתי ותרבותי. אך במשך הזמן הלכה ונוצרה הטרוגניות. למייסדי הקיבוצים הצטרפו "השלמות" - קבוצות בני גיל דומה, מהארץ או מחו"ל, שהוכשרו להתיישבות - והיו, כמובן, גם הילדים שנולדו כבר לתוך החברה הקיבוצית. ההשלמות אמנם השתלבו בתוך הקולקטיב, אך הן המשיכו להתקיים גם כחבורות בפני עצמן. ילידי הקיבוצים היו שונים במידה רבה מהוריהם ולא דמו להם בלהט האידיאולוגי והמהפכני. ייתכן כי דור ההורים דיכא רגישויות בגלל צורכי היומיום בסביבת חיים חדשה וקשה בדרך כלל, ואילו דור הבנים סבל מחוסר אינטליגנציה רגשית היות שגוּדל על ידי מטפלות ולא בתוך המשפחה הקרובה. כך הלכו ונוצרו בתוך כל קיבוץ תת-קבוצות שונות.

הן מספר הקיבוצים, הן אוכלוסיית הקיבוצים הכוללת, גדלו בהתמדה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. בין 1935 ל-1949 גדל מספר הקיבוצים מ-45 ל-146. אוכלוסיית תושבי הקיבוצים צמחה מ-4,000 נפש ב-1932 ל-49 אלף ב-1948. בני הקיבוצים היוו אז יותר מ-7.6 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית בארץ.23 כיוון שאוכלוסייתו של כל קיבוץ לא עלתה בדרך כלל על כמה מאות חברים, נותרה החברה הקיבוצית קטנה ואינטימית. אחד ממאפייני הקיבוץ שנבעו מכך היה הקִרבה בחיי היומיום, וכתוצאה מכך, ביקורת מתמדת על ערכיו ועל התנהגותו של הזולת. הרכילות היתה מאפיין נוסף של המציאות הקיבוצית; היא שימשה, לפחות חלקית, כאמצעי בקרה ושליטה. אמנם רווחו גישות קיצוניות ומהפכניות בנוגע לחיי המשפחה בשלביה המוקדמים של החברה הקיבוצית, אך מוסד המשפחה והקִרבה בין הורים לילדיהם גברו בסופו של דבר. עם זאת, הילדים שהו רוב הזמן הרחק מהוריהם. מגיל צעיר הם חיו בעיקר בקרב בני גילם. במידה ניכרת, המטפלת, המורה והמדריך מילאו את מקום ההורים.

המבנה הפיזי והארכיטקטורה של הקיבוץ הושפעו הן מן הנסיבות המעשיות והן מן האידיאולוגיה. לפני הקמת יישובי הקבע התגוררו חברי הקיבוצים, בדרך כלל, במחנות אוהלים שניתן היה להעתיקם בנקל על מנת לנצל את הזדמנויות התעסוקה המשתנות. חלק ממחנות האוהלים המשיכו להתקיים גם בראשית ימיו של הקיבוץ כיישוב קבע. החל בשנות ה-20 וה-30 ניתן היה להבחין בסימנים ראשונים של תכנון אדריכלי, שהושפע בעיקר מ"פרוורי הגנים" בגרמניה ומן הארכיטקטורה הסובייטית המוקדמת. במשך הזמן השתלט סגנון הבאוהאוס הגרמני. ארכיטקטים יהודים בולטים, שהיגרו מגרמניה לארץ ישראל בשנות ה-30, נתבקשו לתכנן מיזמי בנייה שונים בקיבוצים. העדיפות ניתנה, ברוב המקרים, למבנים קהילתיים כגון בתי הילדים וחדרי האוכל. באשר למרחבי המגורים, האוהלים הוחלפו בהדרגה בצריפי עץ שחולקו לכמה יחידות נפרדות. את מקום הצריפים תפסו לאחר מכן בתי קבע שבהם הוקצה חדר אחד לכל זוג. מקלחות ושירותים משותפים הוקמו בקרבת מקום.24

חדר האוכל הקיבוצי שימש כמוקד חברתי ותרבותי. כאן נפגשו החברים לארוחות, חגגו ימי הולדת והתכנסו לערבי תרבות. חגים וחגיגות הקשורים לטבע ולעבודה נחוגו בחדר האוכל. שם התקיימו גם הצגות תיאטרון ומופעי מוזיקה ושירה. לעתים קרובות הוזזו הרהיטים לצדדים כדי לפנות מקום לריקודים - הן ריקודי מעגל, בעיקר ההורה, והן ריקודי זוגות, דוגמת הקרַקוביאק. ככלל, המוזיקה תפסה מקום חשוב בחיי התרבות. הכלים הפופולריים ביותר, שתלמידי בית הספר היסודי והתיכון למדו לנגן בהם, היו החלילית והמנדולינה.25

אסף ענברי, בספרו "הביתה", מגולל את תולדותיו של קיבוץ אפיקים, אחד הקיבוצים הגדולים בישראל. אפיקים נוסד בעמק הירדן ב-1932 על ידי קבוצת חלוצים מתנועת השומר הצעיר, שהגיעו לארץ מרוסיה הסובייטית באמצע שנות ה-20. הם באו מערים כמו מוסקבה, קייב ואודסה. הנועזים ביותר מביניהם חלמו על יישוב גדול ובו מאה משפחות. ב-1960 כבר חיו באפיקים כ-1,300 תושבים.26 במשך הזמן הצטרפו אל המייסדים מתיישבים מגרמניה, מאוסטריה ומארצות אירופיות אחרות. "תורני חדר האוכל שמעו שפה אחרת בכל שולחן: רוסית, גרמנית, סרבו-קרואטית, בולגרית, הינדית, ערבית, יידיש, אנגלית".27 חלק מן המצטרפים החדשים היו ניצולי שואה. ענברי מרמז כי לא תמיד חשו בנוח בקיבוצו. עם הזמן החל הקיבוץ להשתנות מחברה שוויונית, אוטופית למחצה, לקהילה מרובדת ומרובת פנים. השילומים מגרמניה לניצולי השואה גרמו לשסע: "הרוסים הוותיקים בני החמישים הודיעו לניצולי המחנות בני השלושים 'היום שבו יקבל חבר קיבוץ מעטפה עם כסף ולא ימסור אותה למזכירות יהיה סוף הקיבוץ'. ניצולים צעקו עכשיו את המספרים הכחולים שעל זרועותיהם ואיימו בעזיבה".28 נקודת חיכוך נוספת היתה ההשכלה הגבוהה. "תעודת הבגרות היתה לא רק מיותרת, אלא גם מסוכנת, כי בן קיבוץ שיקבל תעודת בגרות עלול עוד להשתמש בה: הוא יעזוב את הקיבוץ".29 ענברי, יליד אפיקים, בוחן ומספר את סיפורו ההרואי והטרגי של הקיבוץ "שלו", ובעקיפין של הקיבוצים בכלל, בהומור ובאירוניה.

יעל נאמן, בספרה "היינו העתיד", מגוללת את קורותיו של יחיעם, הקיבוץ "שלה" שבגליל המערבי. הספר שוזר זיכרונות אישיים ועובדות היסטוריות. הקיבוץ הוקם זמן לא רב לפני מלחמת השחרור. קבוצת המייסדים, ובה קרוב ל-100 מתיישבים, הגיעה לשם בסתיו 1946: "ביניהם היו צעירים מקן רחובות של השומר הצעיר, בוגרי פנימיית בן שמן וגם אנשים מהונגריה ומסלובקיה, שהגיעו רק כמה חודשים קודם לכן מאירופה שלאחר המלחמה". היתה גם קבוצה נוספת של הונגרים שהגיעו ליחיעם אחרי מלחמת השחרור, בעלי מאפיינים שונים מן ההונגרים הראשונים. "הישראלים" ו"ההונגרים מ-1946" נחשבו תמיד לאבות המייסדים של הקיבוץ. במשך השנים הצטרפו קבוצות נוספות, כגון "הצרפתים" ו"הדרום אמריקאים".

המחברת מתארת בהרחבה את הילדות בקיבוץ בכלל ואת ילדותה שלה בפרט. מה שהיה חשוב לחברים יותר מכול, לדברי נאמן, היה להקים חברת ילדים שתישאר מובדלת מעולמם של המבוגרים: "הכוונות - והתקווה - היו ליצור ילד חדש שיהפוך לאיש חדש". ואמנם, אותם ילדים היו העתיד. שוב ושוב סופרו סיפורים על הילדים הראשונים של הקיבוץ. נאמן חוזרת ובוחנת את טבעה של חברת הילדים בני אותו גיל, הקבוצה: "נולדנו לכיתת נרקיס. היו שישה-עשר ילדים בנרקיס. שמונה בנים ושמונה בנות. שם הקבוצה ליווה את חיינו". לקראת סוף ספרה נוגעת נאמן בנושא רגיש - עזיבת הקיבוץ. היא עצמה עזבה את יחיעם ב-1981, כשהיתה בת 21. "קיבוץ הוא לא כפר עם נוף פסטורלי. הוא מעשה פוליטי, ואנחנו עורקים. כבר לא בוגדים, כמו שהיו העוזבים עשר שנים קודם, אבל מתגנבים על קצות אצבעותינו בשקט. מרגע אחד למשנהו כבר לא נקראנו 'בנים' אלא עוזבים. מבני קיבוץ הפכנו לעוזבי קיבוץ".30

זוג אנתרופולוגים אמריקאים, מֶלפוֹרד ואוֹדרי סְפּירוֹ, ערכו בשנות ה-50 המוקדמות מחקר על ילדות והתבגרות בבית אלפא, אחד מראשוני הקיבוצים של תנועת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר בארץ ישראל. זו התקופה שבה חייתי בקיבוץ מרחביה הסמוך. מחקרם עסק בשלבי ההתבגרות השונים של ילדים ובני נוער בבית אלפא. המסגרת החברתית הבסיסית והאינטימית של ילדי הקיבוץ היתה "הקבוצה" - בנים ובנות בני אותו גיל. לכל קבוצה ניתן שם משלה, בדרך כלל בהשראת הטבע, ההיסטוריה או האידיאולוגיה. חברי הקיבוץ המשיכו להיות מזוהים עם שם קבוצתם לאורך כל חייהם. הילדים חיו תחילה בבית התינוקות, בפעוטון ובגן הילדים. הם השלימו את לימודיהם היסודיים בגיל 12 וקיבלו את חינוכם העל-יסודי במוסד החינוכי - כל זאת כחלק מאותה הקבוצה. כל ילד קיבוץ חי אפוא עם קבוצת בני גילו מן הגיל הרך ועד לסיום בית הספר התיכון בגיל 18. חדרי המגורים והכיתות היו ממוקמים בדרך כלל באותו בניין. בנים ובנות ישנו יחד באותם חדרים והתקלחו יחד עד גיל מסוים.31

הליבה של כל קבוצה הורכבה מבנים ובנות ילידי הקיבוץ. במשך הזמן התווספו לכל קבוצה ילדים נוספים. אלה היו "ילדי חוץ" - ילדי עיר ממשפחות הרוסות או בעייתיות שהוריהם היו קרובים אידיאולוגית לתנועה הקיבוצית. לא פעם היתה מערכת היחסים הפנים-קבוצתית די מסובכת. היו נערים ונערות פופולריים יותר מאחרים. היו כאלה שנדחו בגלל מאפייניהם האישיים. אף על פי שמגיל הגן ואילך נשמרו באדיקות זהות הקבוצה והסולידריות שבתוכה, הופיעה גם תוקפנות בינאישית שהתבטאה ברכילות, בהקנטות, בלעג ובשימוש בכינויי גנאי.32 ילדי החוץ, ברובם פליטים ועולים שזה מקרוב באו, נפגעו במיוחד.

היום במוסד החינוכי בבית אלפא החל בסביבות השעה שבע בבוקר. לאחר השיעורים ומנוחה קצרה בצהריים היו בני הנוער עובדים במשך כמה שעות. לאחר ארוחת הערב היו מתקיימות פעילויות חברה ותרבות. ההוראה היתה בלתי פורמלית, וכך היו גם היחסים בין המורים לתלמידים.33 מה שהפך את החינוך הקיבוצי לשונה מן החינוך הפורמלי היה "שיטת הנושאים": במקום שיעורים נפרדים בהיסטוריה, בגיאוגרפיה ובספרות, נבחרה תקופה היסטורית מסוימת ונדונו ההיבטים השונים שלה, כגון הכלכלה, הממד המדיני ומצב המדע.34 תנועת השומר הצעיר היתה חלק אינטגרלי מחיי המוסד. כל קבוצה במוסד היתה גם קבוצה בתנועה, וכל הקבוצות שבמוסד היוו את הקן. לכל קבוצה היה מדריך. הפעילויות היו דומות לפעילויות בקני השומר הצעיר בערים: צופיות, שיחות, דיונים וטקסים. הספורט היה חלק חשוב בחיי הצעירים.

באשר לחיי המין של בני-העשרה, מסקנות החוקרים לא היו חד-משמעיות. אמנם קיום יחסי מין נחשב בקיבוץ לפן טבעי של חיי האדם, אך יחסי מין לפני סיום הלימודים במוסד לא נראו בעין יפה. בני ובנות הקבוצה בבית אלפא לנו בחדרים משותפים והתקלחו במקלחות משותפות והדבר היה בעיניהם נורמלי לחלוטין. ואולם במשך הזמן, במיוחד לאחר הגעתם של ילדי החוץ, היתה פחות נכונות לדבוק בדרך זו. בראשית שנות ה-50 הוחל בביטול המקלחת המשותפת. הפעילות המינית בקרב הצעירים שבמוסד החינוכי החלה, בדרך כלל, בסביבות גיל 15 ונוצרו אז כמה זוגות. המגע הסתכם לרוב בגיפופים; משגל מלא היה חריג למדי, אפילו בקרב הקבוצות הבוגרות.35

מידע נוסף על חיי המין בקרב הנוער בקיבוצים מצאתי, להפתעתי, בספרו של פרופ' זאב צחור, "זאביק" בפי חבריו. צחור היה תלמידי ומאוחר יותר עמיתי באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. לא פעם שוחחנו על חיי הקיבוץ. הופתעתי לגלות שהוא הצטרף לקיבוץ רמת הכובש כילד חוץ בגיל 14, הגיל שבו הייתי אני כאשר הגעתי למרחביה. ואולם, בעוד שהוא היה צבר, אני הייתי עולה חדש וניצול שואה. הוא הצטרף לרמת הכובש באמצע שנות ה-50, ואילו אני הגעתי למרחביה בראשיתן. היה אולי גם הבדל משמעותי נוסף בינינו: רמת הכובש השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד, המתונה יחסית, ואילו מרחביה השתייך לקיבוץ הארצי, הרדיקלי יותר. מה שעניין אותי במיוחד בספרו של צחור היה המובאות מיומנו המקורי מתקופת נערותו בקיבוץ. הופתעתי לגלות שם תיאורי חוויות מיניות של בני קבוצתו.

צחור מציין ביומנו כי נושא היחסים בין בנים ובנות תפס מקום משמעותי בקרב בני קבוצתו. בשלהי דצמבר 1956, זמן קצר לאחר שהצטרף לקבוצה, רשם ביומנו: "עדיין לי אין חברה, אבל החבר'ה משתפים את כולם בכל דבר, גם בדברים הסודיים. במשוריין מתמזמזים. שלב המקלט הוא לזוג מתקדמים. אין מספר ממש. בחדר זה עד הסוף". איזה הבדל לעומת מרחביה! כאשר העליתי באוזניו את הסברה שההבדל בהתנהגות המינית נבע מן העמדות שרווחו בתנועות הקיבוציות השונות, הוא חלק עלי וטען כי ההבדלים נבעו בעיקר מן המגוון הרחב של קיבוצים ספציפיים ולאו דווקא מן ההשתייכות התנועתית.36

הפסיכואנליטיקאי היהודי-אמריקאי ברונו בטלהיים חקר את נושא הילדות והנוער בקיבוץ רמת יוחנן בראשית שנות ה-60. גם הוא, כמו הזוג ספירו, הקדיש תשומת לב מיוחדת לסוציולוגיה של הקבוצה. הרושם שלו היה שהחיים במסגרת של קבוצה הפכו את צעירי הקיבוץ למופנמים וחשדנים כלפי זרים. למתבגר המוקף כל הזמן בבני גילו חסַר מרחב משלו, והיה קשה לקשור קשרי ידידות קרובים, במיוחד בין בני המינים השונים. רגשות הודחקו ותאוות מיניות נדרשו לעבור תהליך של סובלימציה. תכונה נוספת, שלדעת בטלהיים אִפיינה את חיי המתבגרים בקיבוץ, היתה בחינה עצמית והדדית מתמדת. בטלהיים מציין, בין היתר, את הרגשות העזים שנלוו לעזיבת הקבוצה והקיבוץ. עזיבה נחשבה, בעיני בני הקבוצה, ל"עריקה" ול"בגידה". העוזבים עצמם סבלו מרגשות אשם.37