חיפה אהובתי
נילי שרף גולד
₪ 44.00
תקציר
הספר חיפה אהובתי מציע לקוראים סיור מאלף בשכונת הדר הכרמל בחיפה, שהיתה השכונה המרכזית והגדולה בעיר במשך כיובל שנים. זהו סיור היסטורי, ספרותי, פוליטי ואדריכלי וגם אישי אינטימי, דרך עיניה של נילי שרף גולד, שגדלה בעיר הכרמל בין השנים 1966-1948.
בעזרת מפות רחוב וצילומים רבים חוזרת איתנו המחברת למחוזות ילדותה. היא מסיבה את תשומת ליבנו לבנייני הבאוהאוס ההיסטוריים; משחזרת את קורותיהם של אתרים מרכזיים ומפרשת את שפע סגנונות בנייתם; מייחדת את הדיבור על אישים ערבים ויהודים שחותמם טבוע בעיר ומספרת לנו את סיפוריהם של התושבים השונים, החל בתקופת השלטון העות’מאני והמנדט הבריטי וכלה בתקופת עצמאותה של מדינת ישראל, מראשית קיומה ועד סיפה של מלחמת ששת הימים. כל אלה נבחנים גם באמצעות עיון ביצירותיהם של סופרים ומשוררים ישראלים חשובים שחיפה היא גורם משמעותי בעולמם.
הפנים השונים של חיפה הנחשפים בספר יוצרים תמונה רב־ממדית, והעיר נחווית כישות חיה ופועמת, ססגונית, מלאת סודות וגדושת קסם. קשה שלא להתאהב בחיפה של נילי שרף גולד. זוהי עיר של מעלה ומטה, שמדרגות ומעלות רבות לה והים וההר ניבטים בה מכל פינת רחוב. בספר מגולמים דברי ימיה של העיר שזוכה, סוף־סוף, להכרה התרבותית שהיא ראויה לה.
יגאל שוורץ
כמי שבחר מרצונו את חיפה כעיר מגוריו במשך יותר מ־43 שנים, וכמי שחיפה היתה לגיבורה אהובה בכמה מן הרומנים שכתבתי, היה לי עונג מיוחד לקרוא בספרה של פרופ’ נילי שרף גולד על עיר הולדתה. זהו שילוב מיוחד, מקורי ורגיש של זיכרונות ילדות תוך ניתוחים היסטוריים וארכיטקטוניים של מבנים ומקומות משמעותיים, שבתוכם גם הצליחה חוקרת הספרות לשלב ולנתח פרקים משמעותיים מיצירות ספרותיות שחיפה היתה לזירת התרחשותן. חיפה מסמלת בעיני את הנורמליות הישראלית במיטבה, וספר חשוב זה מוסיף לכך הוכחה משכנעת.
א”ב יהושע
נילי שרף גולד היא פרופסור מן המניין בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. מספריה: לא כברוש: גלגולי אימאז’ים ותבניות בשירת יהודה עמיחי (שוקן, 1994); Yehuda Amichai: The Making of Israel’s National Poet (UPNE/Brandeis University Press, 2008); Haifa, City of Steps .(Brandeis University Press, 2017)
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 296
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 296
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
1. קו התפר
בית הגנזים לזיכרונות
אִבּן סינא 4, אבן סינא 4, אל תשכחי, אבן סינא 4. אם תלכי לאיבוד תיגשי לשוטר ותגידי "אבן סינא 4", "אני גרה ברחוב אבן סינא 4". כך שיננה באוזני אמי ואכן, יום אחד באמת הלכתי לאיבוד, הייתי כמעט בת חמש. היינו בגן הזיכרון שברחוב חסן שוקרי הקרוב לביתי. פתאום נעלמו אמא ועגלת התינוקות של גדי, כאילו בלעה אותם האדמה, ואני עמדתי שם לבד. וזכרתי, "'אבן סינא 4', תיגשי לשוטר ותגידי 'אבן סינא 4'". הסתכלתי סביב ובכניסה לגן ראיתי שוטר. ניגשתי אליו, ובלי לבכות ביקשתי שייקח אותי הביתה. כשדפק בדלת פתחה לו אמי. אני זוכרת שהייתה תמיד מספרת בגאווה שהשוטר התפעל מבגרותי ומהעובדה שידעתי את הכתובת.
גן הזיכרון, כמוהו כשאר האתרים המשובצים ברחוב חסן שוקרי, ורחוב אבן סינא המקביל לו עם בית האבן המוצק בו גרתי עד גיל שש, אוצרים בחובם את עברה של חיפה אך גם זיכרונות מילדותי המוקדמת. יחד, הם יוצרים מעין בית נכות עירוני אדריכלי ואישי כאחד. אל גן הזיכרון הייתי מגיעה עם אמא לעתים מזומנות. שביליו היו רחבים וסלולים, מוקפים כרי דשא וערוגות פרחים. מי המזרקה שבמרכז הגן קפצו מעלה ושוב ושוב היכו בפני הבריכה שמתחתם, בעוד קולות הילדים ואמהותיהם הבוקעים מגן השעשועים משתלבים ברעש המים. מהפרגולה שבקצה הגן אפשר היה להשקיף צפונה על הנמל והאוניות ואפילו לראות את הרי הלבנון המתנשאים מעבר למפרץ הכחול.
ממול, מדרום לגן, התנשא היכל העירייה הגדול והמהודר, גאוות העיר, שעד היום הוא הדייר המיוחס ביותר ברחוב. הקשת הגבוהה שבפתחו, הרחבה הירוקה, המגוּננת והמטופחת, המפרידה בינו לבין רחוב חסן שוקרי וגן הזיכרון הממשיך אותה כביכול, כולם הצהירו על מעמדו של היכל העירייה כשליט רב חסד וכוח. ממערב לגן, מעבר לסמטה קטנה שגבלה בו, עמדה תחנת משטרה: בניין ישן וכבד בן קומה אחת שבחומתו שער ברזל מפורזל. מולו עמד לו כאריסטוקרט אנגלי מכובד שכנו הצנוע והוותיק יותר של בית העירייה, הוא בית המשפט. בעומדם סמוכים זה לזה לאורך צדו הדרומי של רחוב חסן שוקרי, העניקו שני הבניינים החשובים תחושת ביטחון לכל הבא לרחוב. בבניינים אלה ואפילו בשם הרחוב בו הם ניצבים מהדהדים זיכרונות מימי דו־הקיום הערבי־יהודי שנוצר בעיר לפני 1948. הסימטריה הנוקשה לפיה תוּכננו יצרה בכל אחד מהם מין לשון מאזניים שבין שתי זרועותיה נשמר שיווי משקל מוקפד, ביטוי חזותי לשוויון. דומה היה כאילו הכריזו הבניינים: בחיפה יש חלוקה שווה והוגנת בין שני הצדדים; יחס דומה לתושבים כולם, יהודים וערבים. ואכן, כך היה המצב עד מלחמת 1948, השנה בה יצאה רוב האוכלוסייה הערבית את העיר.
רחוב חסן שוקרי — משכנם של גן הזיכרון ושל בנייני השלטון הקולוניאליים היה הגבול הצפוני במפת חיפה של שנותי הראשונות, בעוד רחוב אבן סינא היה כעין שלוחה ידידותית של ביתנו. בפינה רחוקה יותר בתודעתי, עבר רחוב הנביאים הסואן שנגע בקצה המערבי של אבן סינא שלי וגם של חסן שוקרי ליד כיכר סולל בונה. את רחוב הנביאים עצמו ואת חנויותיו הצפופות לא הכרתי היטב, אך לשניים מענפיו נודעה עבורי משמעות רבה באותם ימים מוקדמים. היו אלה רחוב מעלות הנביאים ורחוב יבנה. הראשון התגלגל מטה וצפונה בהמשיכו את רחוב הנביאים השטוח מנקודת מפגשו של הרחוב עם המדרון החד. מעלות, או מדרגות הנביאים השקיפו אל הים; הייתי מדלגת בהן עם אבא בשבתות בדרך לבית הכנסת "הדרת קודש". השני פנה מערבה וירד בשיפוע איטי לעבר הוואדי, הוא ואדי ניסנאס. לרחוב יבנה הייתה אמא לוקחת אותנו כשהיינו חולים. באחד מבתי האבן אפופי הסוד שלו שכן סניף "קופת חולים יבנה" אליו השתייכנו.
אזור זה שממערב לעירייה, שלימים נבלע בשכונת הדר הכרמל, היה ידוע בעבר כשכונת אל־בורג' שנקראה כך על שם "בורג' אל־סלאם", או "מצודת השלום", שעמדה פעם בשטח גן הזיכרון וששרידיה האחרונים נהרסו בראשית תקופת המנדט הבריטי. ד'אהר אל־עומר אל־זידאני, מושלה הבדווי ומייסדה של חיפה החדשה, הקים את המצודה ב־1762 על מרום הגבעה כדי שתגן על העיר שייסד למטה, ליד הים.1 אבן הפינה לשכונת אל־בורג', ששכנה מעל לחיפה של ד'אהר אל־עומר, הונחה כבר ב־1908 ב"ארמון ח'ורי", הבית מוקף הגן הענק שבנה לעצמו הגביר סלים אל־ח'ורי, בעל הקרקעות המארוני מלבנון. בראשיתה הייתה שכונת אל־בורג' שכונת מגורים ערבית יוקרתית ואחר כך התפתחה והייתה ל"מעין קו תפר מתפתל של בתים יהודיים וערביים שהיו שזורים אחד בתוך השני": בניינים מפוארים, בסגנונות מגוונים, מהם גם בתים שנבנו בשותפות נדל"נית בין יהודים וערבים.2 קו התפר ואתריו חקוקים בזיכרונם של אזרחי העיר וסופריה — הדמויות המסובכות ברומנים של הסופר החיפאי סמי מיכאל מגיחות אליו, וכמוהן גיבורו המתלבט של הסופר הפוסט־מודרניסטי יואל הופמן. עקבות המקום משורטטים גם במכתביו ובשיריו של יהודה עמיחי, שהתגורר בחיפה טרם נודע שמו. כשנקודות הציון החיפאיות המובהקות הללו צפות ביצירות ספרות ניתן לפרש אותן כפליטות פה פרוידיאניות, כחשיפה חלקית ובלתי רצונית של התת־מודע העירוני, בו מאוכסן העבר הקולקטיבי של בירת הצפון. אלה הן פליטות פה מרחביות, לא מילים הרות משמעות.
בתקופת המנדט הבריטי היה רחובו הראשי של האזור מין שטח אקס־טריטוריאלי, ובנייני הממשל ובראשם בית המשפט המחוזי והיכל עיריית חיפה נבנו בו. באותם ימים היה זה מקום נוח ונגיש לכל תושבי העיר שהפגיש בין הדר הכרמל היהודית המתפתחת ואל־בורג' המעורבת. הוא נח מעל לעיר התחתית והיה בסמיכות לוואדי סאליב ולוואדי ניסנאס הערביים. עם הקמת בית המשפט ב־1932 כונה הרחוב "דרך בית המשפט", אך מאז 1940 הוסב שמו לרחוב חסן שוקרי.3
ראש עיר של כולם
חסן ביי שוכרי שהיה ראש עיריית חיפה מ־1914 עד מותו ב־1940 (אם כי לא ברציפות),4 היה מין מהפכן נאור, בעל חזון אנטי־מלחמתי, שבאופן עקבי, ואפילו מוצהר, דגל בעשייה משותפת בין־עדתית.5 הגישה שהנחיל הייתה מפנה היסטורי, ניגוד גמור למדיניות הערבית שאפיינה את עמיתיו, ראשי ערים מעורבות אחרות:6 הוא דרש שלא לפגוע בזכויות היהודים על אף שהיה מנהיג ערבי בעיר, שהייתה בראשית כהונתו בעלת רוב ערבי. שוכרי נקט ייצוג שווה בוועדות ובמשרות ליהודים ולערבים ואף הטמיע את השפה העברית ברישומי העירייה. אפילו בתקופת המרד הערבי (1939-1936)7 המשיך במדיניותו על אף "חרפות וגידופים, בגידת ידידים",8 ניסיונות ההתנקשות בחייו מצד לאומנים ערבים והכורח לעזוב זמנית את העיר.9 שוכרי היה איש טוב לב ונקי כפיים,10 שטובת העיר ושגשוגה עמדו לפניו תמיד והוא האציל מרוחו על התנהלותה וערכיה של עיריית חיפה במשך שנים.
לאחר מותו של חסן שוכרי ב־1940, ביקש שבתי לוי, יורשו לתפקיד, לשנות את שם הרחוב בו עתיד היה היכל העירייה להיבנות. בישיבת מועצת העיר הראשונה בהנהגתו, הציע לוי שהרחוב ייקרא רחוב חסן שוכרי: "שיהא לשמו של המנוח קשר מתמיד עם הבניין". וכך, טרם שורטטו התוכניות האחרונות על נייר, ועוד לפני הנחת אבן הפינה כבר הונצח החיבור בין ההיכל לבין ראש העיר שלא זכה לכהן בו אך "השקיע מאמצים כבירים" בהקמתו.11
ואכן, שבתי לוי היהודי היה ידידו הקרוב ביותר של חסן שוכרי. לוי היה תושב חיפה מאז 1905, חבר מועצת העיר מאז 1918 וסגן ראש העיר מ־1934, שכמו ראש העיר מוצאו היה מטורקיה. גם עם עבוֹר השנים המשיכה השפה הטורקית להיות שפתם האינטימית של שני הרֵעים. זכריה פרייליך, אחרון העדים לידידותם, סיפר זאת לאלי רומן, ההיסטוריון הבלתי רשמי של העיר, כשבעים שנה אחר כך. פרייליך, יקיר העיר חיפה, החל את דרכו המקצועית כנער שליח במשרדו של חסן שוכרי בשנות השלושים. מסתבר ששוכרי, כמוהו כלוי, היה בוגר בית הספר הגבוה להכשרת פקידי האימפריה העות'מאנית באיסטנבול והשניים חונכו על ברכי גישתו הסובלנית של אותו בית ספר.12 בעיני בוגריו היה כביכול "המִנהל הציבורי קודם בחשיבותו לטורקיה", או בחרוז תמציתי בטורקית: ""Önce Mülkiye, Sonra Türkiye.13 בחיפה יישמו שוכּרי וסגנו לוי שהיה ליורשו, עיקרון שלטוני דומה: מעין "חיפה קודמת בחשיבותה לזהות האתנית". לפי אותו עיקרון של העדפת טובת העיר נהגו גם שותפיהם האמיצים,14 חברי מועצת העיר היהודים והערבים, שפעלו "לטובת האוכלוסייה כולה", ב"עיר השייכת לכל אחד מאיתנו". חברי המועצה היהודים תמכו בשיפור איכות החיים בשכונות ערביות גם כשההוצאות עלו על הסכומים שהוקצבו לשכונות יהודיות,15 ואילו חברי המועצה הערבים שיתפו פעולה על אף איומים ולחצים.16 יחד ניווטו את ספינת העירייה על מימיהם הסוערים של שנות המנדט הבריטי והסכסוך הלאומי תוך כבוד הדדי, סובלנות וידידות.
בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני התגברות העלייה מאירופה, היו נציגי היהודים בעיריית חיפה, ושבתי לוי בתוכם, בעיקר בני העדה הספרדית. שורשיה של קהילה זו ניטעו בעיר במאה התשע־עשרה ועוד קודם. שכונות המגורים של הספרדים ובתי הכנסת שלהם היו צמודים לאלה של הערבים במזרח העיר17 ובבית הספר אליאנס היהודי, למשל, למדו גם מוסלמים ונוצרים.18 היחסים בין יהודים לערבים נעו אפוא בין ידידות לשכנות הוגנת גם בימים של מתיחות.19 שליטתם של היהודים הספרדים בשפה הערבית והיכרותם האינטימית עם מנהגי הערבים תרמו לאמון ההדדי בעבודת העירייה וליכולת להתגבר על המכשולים.20 בשנות השלושים המאוחרות, גם כאשר נציגותם של האשכנזים בעירייה גדלה, המשיכה מועצת העירייה בניסיון להפריד בין ניהול העיר לבין המצב הפוליטי. ואמנם, חיפה הייתה העיר המעורבת היחידה שתיפקדה בשעה שהאלימות גאתה בה ובארץ.
נקודות מפנה בתולדות היכל העירייה
שמונה־עשרה השנים, 1942-1924, שעברו מראשית היוזמה ועד למימוש החלום להקמת משכן אחד עבור כל מחלקותיה של עיריית חיפה, חופפות לאחת התקופות המכריעות בתולדות הארץ ואולי בתולדות המזרח התיכון. כבר ב־1924, כשהדר הכרמל הייתה עודנה בחיתוליה נקבע המקום הראוי: "בין העיר והטכניקום, בקרבת מקום לשכונת הדר הכרמל".21 פיסת הקרקע המיועדת הייתה על קו התפר בין "העיר" התחתית ושכונות ערביות אחרות, לבין השכונה היהודית שהלכה והתפתחה במהירות סביב ה"טכניקום", לימים הטכניון. החלקה מיזגה יתרונות אסטרטגיים: גיאוגרפית — הייתה על הגבול הצפוני של הדר, בקצה מדרגת ההר ממנה ניתן להשקיף על מפרץ חיפה,22 ומבחינה דמוגרפית או פוליטית — חיברה, או תיווכה, בין שתי האוכלוסיות. שלטונות המנדט, שהיו מודעים ליתרונות האסטרטגיים, ביקשו ב־1928 להקים שם את בית המשפט המחוזי. עיריית חיפה הייתה אף היא ערה ליתרונות המקום ונרתמה למאמץ למרכוז הממשל באותו אזור ביניים. שבתי לוי, אז חבר מועצת העירייה היהודי, סייע לבריטים לרכוש מהבעלים הערבי מגרש נוסף לזה שייעדו מלכתחילה להקמת בית המשפט, וב־1932 נחנך הבניין המרשים. באותה שעה החל ראש העיר חסן שוכרי, בתמיכת המועצה, לשאת ולתת עם ממשלת המנדט הבריטי לקניית חלקת האדמה שהייתה ברשותה כדי לבנות עליה היכל עירייה חדש.23 אחרי שנים של השתדלויות אישר הנציב העליון הלוואה גדולה ביותר למלאכת הבנייה, למרות המתח ששרר באותה תקופה בשל המרד הערבי.24
הדינים והחשבונות של הדיונים על הרכישה, ההקמה והבנייה של היכל העירייה, הם מסמכים היסטוריים מאלפים המתעדים את שיתוף הפעולה בין האוכלוסייה היהודית והערבית בחיפה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. בתחילת 1940, בעוד מלחמת העולם השנייה מתחוללת, אימצה מועצת העירייה את עקרונות הצדק שינחו את בניית משכנה. ועדת הבניין שהורכבה בהמשך משני יהודים ושני ערבים, ניסחה חוזה עבודה מפורט המעיד על היושרה של מחבריו ועל תשוקתם לתקן עיוותים קודמים: "תושב חיפה" לפי החוזה הוא פשוט מי שגר בחיפה ללא כל התייחסות למוצאו: "כל הפועלים [...] יהיו מתושבי חיפה [...]. המונח תושב חיפה פירושו אדם אשר לדעתו של נותן העבודה [...] הוא תושב אמיתי (בתום לב) של חיפה". זאת ועוד, בחוזה נאמר ש"מספר הפועלים היהודים והערבים יהיה כזה שיחס הסכומים אשר ישולמו לפועלים יהודים וערבים יהיה שווה". וכן "שבחצי הכסף יקנו חומרים מאת סוחרים ובעלי תעשייה ערבים וחצי [...] יהודים".25 ניתן אם כן לראות בהיכל העירייה ההיסטורי גופו — אולמי הישיבות שלו, אבניו ודלתותיו, רצפותיו ומעקות מדרגותיו — מעין אנדרטה למערכת היחסים המיוחדת ששררה בעיריית חיפה בין יהודים וערבים לפני 1948.26
המכרז להקמת העירייה פורסם בשלוש השפות הרשמיות — אנגלית, ערבית ועברית — ועבודת הבנייה הואצה כיוון שבניין המשרדים הקודם שעמד בעיר התחתית הופצץ ביולי 1940 על ידי מטוסים איטלקיים. הצעת סולל בונה27 הייתה הזולה ביותר ואושרה, וב־1941 הונחו היסודות. מצב המלחמה גרם אמנם לקיצוצים בתוכנית המקורית אך הבניין הושלם תוך שישה־עשר חודשים.28
על ההזמנות שנשלחו לחנוכת הבית, שנחשב עד היום לבית העירייה היפה ביותר בארץ,29 התנוסס בגאווה תרשים של היכל העירייה החדש וצוין ש"הוד מעלתו, הנציב העליון, יהיה נוכח". ראשי הציבור הערבי והיהודי מהארץ כולה באו לטקס שהתקיים ביום שני ה־29 ביוני 1942. בנאומו ייחד שבתי לוי דברי תודה לכל הפועלים, האמנים והאומנים, ערבים כיהודים. הוא סיים בהבעת תקווה שחיפה "תוכל למלא את שליחות השלום שלה כחוליה מקשרת את המזרח והמערב, הצפון והדרום, לא רק לטובת תושביה היא בלבד, אלא גם לטובת כל המזרח הקרוב והתיכון".30 מילותיו של שבתי לוי למרבה הצער, נזרו לכל רוח. אמנם בזמן מלחמת העולם השנייה המתח בין יהודים לערבים לא בא לידי ביטוי גלוי, אך זמן קצר אחרי תום המלחמה, עם זרם הפליטים היהודים והעלאת רעיון העצמאות היהודית כפתרון אפשרי, שוב גברו החיכוכים. במשך החודשים הראשונים של מלחמת 1948 (ולאור חוסר הוודאות שליווה את האירועים) עזבו רוב ערביי חיפה את העיר. תוך פחות משש שנים מאז נאומו האופטימי של שבתי לוי נשארה חיפה ריקה מרוב תושביה הערבים ולא יכלה עוד למלא את "שליחות השלום" שלה.
לאחר כ"ט בנובמבר 1947, יום ההצבעה באו"ם בעד סיום המנדט הבריטי והצעת החלוקה, פרצו בכל הארץ התנגשויות אלימות בין כוחות ערביים ויהודיים וחיפה אף היא נכנסה למעגל הדמים. חילופי יריות, צליפות, התפוצצויות ומכוניות תופת השתלטו על העיר וסביבתה, ורבים מהערבים, ביניהם מהאמידים והמכובדים, עזבו אותה. הקרבות המרים הגיעו לשיאם ב־21 באפריל 1948, כשנודע שמשמרות הצבא הבריטי מסתלקות מעמדותיהן שבין השכונות הערביות והיהודיות ובבוקר ה־22 באפריל, ערב פסח, תש"ח, הייתה יד ההגנה על העליונה.31 במכוניות בריטיות משוריינות הובאו אל כניסה צדדית בבניין העירייה המנהיגים הערבים, המוסלמים והנוצרים, כדי לחתום על שביתת נשק.
חדר הישיבות הגדול ספון העץ שבבית העירייה הפך במה למערכה הלפני־אחרונה בדרמה שהתחוללה בעיר. זו הייתה מין השתלשלות מאורעות כמעט פטאלית, ששחקניה/גיבוריה הכירו בנוראותה, אך כמו במחזה טרגי, לא עלה בידם לעוצרה. העובדה שחלק מהמשתתפים ב"מחזה" היו אותם אנשים שבעבר השכילו להתגבר על המפריד ביניהם, העצימה את השבר.
בנוכחות ראש העיר וחברי המועצה היהודים, שחלקם היו ידידיהם, ובהשתתפות נציגי ההגנה והממשל הבריטי, ובאותו מקום בו היו דנים יחד בגורל העיר, בחנו ראשי הקהילה הערבית בחיפה את פרטי ההסכם. כשנדמה היה שהמסמך מוכן לחתימה ביקשו הערבים במפתיע ארכה של יממה כדי לקבל אישור מהוועדה הצבאית בדמשק. למרות התנגדותם של הנציגים הבריטים והיהודים לדחייה, ועל אף הצהרות הבריטים שיגנו על האוכלוסייה הערבית והבטחותיו של ראש העיר שיערוב אישית לביטחונה, התעקשו הנציגים הערבים על הארכה. בסופו של דבר קבעו להיפגש שוב בעירייה תוך שעות מספר. בקרב החוקרים מהצדדים השונים של הסכסוך אין הסכמה באשר לתוכן הפקודות שקיבלו או לא קיבלו נציגי חיפה הערבים ממפקדיהם בחוץ לארץ בזמן הארכה שניתנה להם. על כל פנים, כשהגיעה השעה היעודה חזרו לבניין העירייה נציגי הנוצרים בלבד, אך לא כדי לחתום. לפי בני מוריס המצטט את יו סטוקוול, מפקד הצבא הבריטי בצפון הארץ, נציגי הנוצרים "הודיעו כי אין ביכולתם לחתום על שביתת נשק [...] וכי, במלוא הכנות, לא יוכלו למלא אחר תנאי ההפוגה, גם אם יחתמו עליה. ואז אמרו, שתחת זאת מבקשים התושבים הערבים לעזוב את חיפה".32 שבתי לוי, ראש העיר היהודי, אמנם הורה אז למכוניות מצוידות ברמקולים להסתובב ברחובות, להודיע לתושבים הערבים שלא יאונה להם כל רע ולבקש שיישארו, אך מעטים שמעו לו; בה בשעה פעלו גם כוחות יהודיים אחרים שהתנהגותם האצה בערבים לנטוש את העיר.33 בכל אופן, התוצאה המיידית של סירוב הערבים לחתום על הסכם שביתת הנשק שהוצע להם הייתה בריחה של עשרות אלפים מערביי חיפה, שעוד נותרו בעיר, לעבר הנמל שבשלטון הבריטים. על אף ההבדלים המשמעותיים בעמדותיהם, מדווחים הכול שהעיר התרוקנה תוך שבועות אחדים מכתשעים וחמישה אחוזים מערבייה, ושתוך זמן קצר נמנע מאלה שעזבו לשוב לבתיהם.34
עצם ההגדרה של יציאת הערבים רוויה כאב: בריחה? נטישה? גירוש? ההייתה זו בעצם יציאה לצורך חזרה, מעשה שנבע מההערכה המוטעית שתוך שבועיים יובסו היהודים ואז ישובו ההולכים כמנצחים? ההיה ניסיון כן לשכנע אותם להישאר? האם במקביל התנהל נגדם מסע הפחדה מלווה הפגזות? ואולי מה שהתרחש היה שילוב בין האפשרויות והפירושים? לא כאן תינתן התשובה.
צַלָּפים באִבּן סינא 4
אמא סיפרה לי שאחרי שההגנה ניצחה נסעו ברחובות חיפה מכוניות עם רמקולים שהפצירו בערבים בערבית ובעברית שלא לברוח. הורי גרו אז בדירת קרקע ברחוב אבן סינא 4, אותה שכרו מהבעלים הערבי של הבית. קורותיו של הבית דומות, אם כן, לאחרים כמותו.
לא הכרתי את מי שהיה בעל הבית הראשון של הורי, ועד לביקורי בארכיון העיר גם לא ידעתי את שמו, אך את סיפור עזיבתו שמעתי מפי אמי: כשהיו קרבות בעיר, סיפרה, יצא האפנדי (כך כינתה אמי את בעל הבית הערבי העשיר) שהיה גר בקומה העליונה, ויחד עם משפחתו עזב את הבית ברחוב אבן סינא 4. ליד הפתח שהיה בגדר האבן שהקיפה את הבית הסתובב בנו בן השש־עשרה ופנה לאמא שלי שליוותה אותו במבטה: "אנחנו נחזור," אמר, "ואז..." והוא השלים את המשפט בשפת סימנים מובנת לכול, הורה באצבעו בתנועת חיתוך על הצוואר, משמע "אנחנו נשחט אתכם". במשך השבועות שקדמו ליציאתו של בעל הבית, המתה החצר הגדולה של הבית ערבים עניים. פועלים, חוראנים בלשון אמי, שבאו לחיפה לחפש עבודה. עתה ישבו בחצרנו, מצפים להגנה מהאפנדי. בצאתו, אמרה, אותת להם בזרועו בתנועת "בואו" רחבה, והם הלכו בעקבותיו.
את גדר האבן שבפתחה עמד בנו של מר סלים עזאם אני זוכרת היטב ולא אשכח גם את חלון חדר השינה שלנו. במסגרתו העבה של אותו חלון, למטה משמאל, נפער שקע גדול ומכוער שחשף את פנימה של האבן. זו הייתה פגיעה של כדור שנורה ב־1948, בזמן המלחמה, כשאמא הייתה בהיריון איתי והצלפים ישבו על גג קופת חולים יבנה וירו על הרחובות והבתים. אבא לא רצה לסתום את החור, כי רק בזכות הקיר העבה נשארו אשתו ובתו בחיים.
דוד חיים, אחיו הגדול של אבא, דאג לאמא אחרי שניצלה בנס וניסה לבקרה לעתים קרובות. מאימת הצלפים היה הולך לביתנו בדרכים עקלקלות, דרך חצרות וסמטאות, ונמנע מלחצות רחובות רחבים. ואכן, זמן קצר אחרי שקיר הבית עצר את הכדור שכוון לעבר חלון דירתנו, פגע כדור מאותו קֵן צלפים שברחוב יבנה באישה הרה שחצתה את הרחוב. מתוך הבית שמעה אמא את צעקותיה, תפסה מגבת לבנה, חדשה ועבה ורצה החוצה. בעזרת המגבת עצרה אמא את זרם הדם שפרץ וחיכתה עם הפצועה באמצע הכביש לבואו של האמבולנס. לאמי לא נודע מעולם מה עלה בגורלה של האישה אותה ניסתה להציל. "כך הלכה המגבת הטובה ביותר שלי", הייתה מקוננת כעבור שנים.
הד מאותם ימים שב אלי עשרות שנים אחר כך, כשהתכוננתי לכתיבת ספרי על יהודה עמיחי, המשורר הלאומי הבלתי רשמי של ישראל.35 אחד המקורות החשובים למחקרי היו מכתבי אהבה שעמיחי כתב בחיפה לפני שכוכבו דרך בשמי השירה העברית.36 הוא גר בעיר בין אוגוסט 1947 לאפריל 1948; התקופה הסוערת בתולדות חיפה שהייתה גם תקופה מכוננת בחייו כמשורר וכישראלי. באותו זמן נסעה רות הרמן אהובתו ללמוד שנה בניו יורק, אך בסופו של דבר נשארה בארצות הברית. המכתבים ששלח לה אחרי שעזבה טווים סיפור אינטימי שבמרכזו תשוקתו של האיש הצעיר לכתוב שירה, אך הם גם מצטרפים לכדי מסמך היסטורי מפורט ונדיר בחיוניותו, עדות ממקור ראשון ומנקודת מבט יהודית־ציונית לחודשי המלחמה הראשונים, למאורעות ולקרבות שהתרחשו בחיפה כמעט מדי יום ביומו.
גיליתי את מכתבי עמיחי ב־2003. הם חוללו מהפכה בחקר יצירתו של המשורר הגדול, אך גם הפיחו חיים בסיפוריה של אמי על ימי הקרבות בחיפה. במכתב מאמצע דצמבר, למשל, קראתי: "והנה מאורע רגיל בימים אלה [...] פתאום יריות מקרוב ומרחוק אנשים נכנסים לבתים".37 במכתב ששלח כעבור פחות משבועיים סיפר עמיחי לרות על כך ש"אישה נהרגת ברחוב הרצל בתלותה חיתולי תינוקה בן החודשיים לייבוש".38 העדשה האישית והאמנותית דרכה נבחנת המציאות במכתביו של עמיחי מאירה גם, ואולי בעיקר, את דיוקנו של האמן הגדול כאיש צעיר. בינואר הוא שוזר את הפחד מיריות צלפים בהומור תליינים: "בני אדם הולכים במחסה הבתים בנחת מדברים, קונים, משוחחים. עד שמגיעים לרחוב העולה מלמטה או למגרש ריק וכאן תראי תמונה מגוחכת. את אותו הקטע ברחוב עוברים בריצה כפופי גו בקפיצות מהירות, תודה לאל, עברנו".39 מאוחר יותר מתרגם עמיחי את אסטרטגיית ההתחמקות מכדורי צלפים לשורות הממזגות חרדת קיום עם חרדת נטישה. המילים "מגרש ריק", בהן השתמש כלאחר יד כביכול במכתב שכתב בינואר, הפכו לכותרת ומוטיב חוזר בשיר מריר שחיבר, ככל הנראה באותו זמן. זה השיר שישובץ כעבור ימים בפואמה שכתב בשם "בגינה הציבורית": "התעברי את המגרש הריק כדי / להגיע אלי, / או את מפחדת. [...] / ובטבת יהיו רוחות." האזכור של טבת בזמן עתיד דווקא, מגלה שהשיר נכתב בעיצומו של החורף, לפני טבת (ינואר/פברואר). אולם עמיחי העתיק את "המגרש הריק" לאיגרת לרות רק אחד־עשר שבועות לאחר חיבורו, כשההכרה בכך שהיא לא תשוב אליו החלה לחלחל בו. ב־7 באפריל 1948 אזר אומץ לשאול אותה בשיר: "כָּל הַשְּׁאֵלָה הִיא פְּשׁוּטָה: / הֲתַעַבְרִי אֶת הַמִּגְרָשׁ הָרֵיק כְּדֵי / לְהַגִּיעַ אֵלַי, / אוֹ אַתְּ מְפַחֶדֶת".40 בשורות שיריות אלה מהדהד אוצר המילים בו השתמש עמיחי במכתב בינואר: "מגרש ריק", "לעבור" ו"להגיע". רות מעולם לא חצתה את "המגרש הריק" כדי להגיע לאיש שחיכה לה. ב־7 באפריל היה כבר מכתב הפרידה, שישבור את לבו של עמיחי, בדרך. אחרי קבלתו התגייס לפלמ"ח והוצב הרחק מחיפה, בחזית הסוערת של הנגב. את השיר על המגרש הריק יפרסם רק כעבור עשור, וגם אז ימחק משורותיו את עקבות חיפה ידועת הצלפים והקרבות. עם זאת, הסכנה שבחציית הרחוב הצלוף נשתמרה במכתב מ־1948 ובזיכרונותי מסיפורי אמי.
חסות ספרותית ברחוב חסן שוקרי
כשהסופר היהודי־ישראלי יליד עיראק, סמי מיכאל, הגיע לחיפה בראשית שנות החמישים, לא התחוללו בה עוד קרבות ורוב ערביי העיר כבר נעדרו ממנה. כעיתונאי קומוניסט מוכשר ומנוסה, ששפת אמו ערבית, הוא הוזמן על ידי העורך אמיל חביבי להצטרף לעיתון הקומוניסטי בשפה הערבית, אלאיתיחד, שיצא בחיפה. מיכאל הצעיר התאהב בעיר ואף פעם לא עזב אותה. בתחילה התגורר בוואדי ניסנאס, בו התרכזו רבים מהערבים שנשארו בחיפה אחרי המלחמה, והמשיך לכתוב בערבית. רק בשנות השבעים פירסם את הרומן הראשון מתוך החמישה־עשר שיכתוב בעברית (עד כה). חיפה משמשת רקע לחמישה מאותם רומנים, ששלושה מהם מוקדשים ליחסים בין יהודים וערבים.41
בספרים אלה יוצר מיכאל מצבי גבול עמומים, שבמרכזם גיבורים חיפאים שהם בה בשעה גם יהודים וגם ערבים. זהותם הכפולה, לכאורה, היא לרוב תוצר של ארץ מוצא וגידול או פרי אהבה חוצת גבולות. דמויות "כפולות" אלה הן מימוש ספרותי של חתירת הסופר להוויה יהודית־ערבית משותפת, חתירה המתבטאת גם בטופוגרפיה של הרומנים ומובילה לקו התפר. שם מגשש מיכאל לעבר התת־מודע החיפאי הפלורליסטי המודחק, כפי שהוא נחשף בבנייני ציבור, שמות רחובות, קירות בתים ושבילי גנים.
אחדים מגיבורי ספריו של מיכאל פוקדים את רחוב חסן שוקרי, שטח הביניים הלימינלי הגובל בוואדי ניסנאס הערבי מצד אחד ובשכונה היהודית הגדולה מצד שני. הם מגיעים לשם ברגל או ברכב, כיחידים או בזוגות, מרצון או שלא מרצון, מתוך כוונה תחילה או במקרה. הם מטפסים לכיכר סולל בונה שבגבולו המערבי של הרחוב, נרתעים מתחנת המשטרה, נטמעים בהמון המתקהל בכניסה לקולנוע מאי, מטיילים בגן הזיכרון ואף עוצרים כלאחר יד לפני היכל העירייה. הגיבורים אינם מודעים, לפחות לא על פני הדף, למטען ההיסטורי של היכל העירייה ושל חסן שוקרי ולמעמדם המיוחד בתולדות העיר והארץ. אלא שהסופר המושך בחוטי העלילות מביא אותם לקו התפר ומביים אותם בסצנות קשות מנשוא לפעמים, אשר בכל זאת מכילות רסיסים מסיפורו היפה של המקום. יתר על כן, הדייקנות המרבית בה נוקט הסופר בתיאור מסלולי דמויותיו על קו התפר מדגישה את יחסו החם לאפשרויות היחסים החלופיות שהמקום מייצג.
הספר החיפאי הראשון של מיכאל, חסות, מציג לפני הקורא גלריה של דמויות רבות־זהויות, רובן קשורות למפלגה הקומוניסטית הישראלית. עלילת הרומן מתרחשת באוקטובר 1973, בזמן מלחמת יום הכיפורים ובמרכזה הזוג היהודי שולה ומרדוך. היא ילידת הארץ והוא מעיראק. לכל אורך הרומן נלחם מרדוך בחזית הדרום, בעוד חברהּ הראשון של שולה, רמי, משרת בצפון. המפלגה הקומוניסטית דורשת משולה להסתיר בדירתה משורר ערבי־נוצרי בשם פתחי המבוקש אולי על ידי המשטרה. על אף היסוסיה מחביאה אותו שולה. ברומן מופיע גם זוג נוסף: שושנה ופואד, חבריה של שולה מהמפלגה, היא יהודייה ילידת הארץ והוא ערבי־מוסלמי מחיפה. המלחמה הגבירה את המתחים בביתם.
אין זה מקרה אולי שמקומה של אחת הסצנות הטעונות ביותר ברומן הוא רחוב חסן שוקרי, וזמנה הוא היום השני למלחמת יום הכיפורים. הסופר מפגיש בלב האזור ההיסטורי הרגיש את להקת הדמויות שלו: גיבורת הספר שולה היהודייה הקומוניסטית; בנה המוגבל שכלית; נעים הנער, בנם של שושנה ופואד; ניצול שואה זקן; קהל עוברים ושבים יהודי ברובו; ושוטר ערבי. מיכאל מנצל את הסמיכות הטופוגרפית של אתרי קו התפר זה לזה כדי להגביר את המתח העלילתי, אך גם את המתח החברתי, ויוצר מעין סיר לחץ העומד להתפוצץ.
כשביקרה שולה באותו בוקר בבית ילדותה שבקריית חיים פגשה שם את גולדשמידט השכן, שבנו רמי, שהיה חברה הראשון מוצב עכשיו ברמת הגולן. גולדשמידט ביקש שתסיע אותו לבית העירייה שהיה לא רחוק ממקום מגוריה. בשעה שנהגה לשם הירהרה ברמי, ותעתה בדרך. גולדשמידט ביקש שתוריד אותו בכביש אך שולה התעקשה להביאו עד הפתח, והעפילה איתו במכוניתה ברחוב מעלה השחרור לעבר רחוב חסן שוקרי. היא הורידה את גולדשמידט ליד הכניסה לעירייה וניסתה להמשיך לנסוע, אך דרכה נחסמה בשל התקהלות "מול בניין בית המשפט בקצהו של גן הזיכרון".42 כאן המקום להעיר שבראיונות השונים שהעניק, הבהיר מיכאל שהוא כותב בספריו על המציאות המוכרת לו בלבד. ואכן, מפת חיפה שהוא רושם, כביכול, בספריו מעידה על אזורי מגוריו ושיטוטיו בעיר שבמשך עשרות שנים הפכהּ לביתו. נקודות הציון המשמעותיות לחיפאים משמשות למיכאל גם כדי לאותת לקוראיו, ובייחוד לחיפאים שביניהם ששולה כמעט שלא התקדמה ברחוב חסן שוקרי: כמאה מטר בלבד מפרידים בין בית העירייה שלידו הורידה את הנוסע לבין בית המשפט שלפניו נעצרה בעל כורחה.
בעוד שולה מחכה במכוניתה לפתיחת הכביש, הסתבר לה שבמרכז המהומה שחסמה את דרכה עמד נעים, בנם של חבריה מהמפלגה, גיבורי הספר האחרים פואד הערבי ושושנה היהודייה. הנער, שלא כשולה, הגיע לאותו אזור בכוונה תחילה. בפרק שקדם ברומן לתיאור עלייתו לשם מביתו שבוואדי ניסנאס, התגלתה משפחתו המפולגת בכל צערה. בכור בניה רוצה להיות יהודי כמו האם ואילו נעים ואחיו הצעיר — ערבים, כמו האב. נעים, אשר יום קודם לכן צייר בצבעי גואש את הדגל הפלשתינאי כסמל להזדהותו הלאומית, בא לגן הזיכרון בציפייה לחזות במטוסים הערביים שסוף־סוף יפציצו את ישראל. מיכאל, הסופר החיפאי הוותיק, מכיר את אזור קו התפר כאת כף ידו. הוא מנצל אפוא את הטופוגרפיה החיפאית להגשמת גחמת הגיבור הצעיר הנאבק עם זהותו, ומוביל אותו לנקודת התצפית המצוינת בגן הזיכרון. זאת ועוד, הגן שניטע כדי לפאר את הנופלים היהודים ב־1948 הוא המקום בו מתכוון הנער לצפות בתבוסתה של מדינת ישראל. אלא שהמטוסים הערביים לא הגיעו ובמקום להגשים את תקוותו, נחלץ נעים לעזרתו של זקן יהודי ניצול שואה שהתקשה להגיע למקלט בעת האזעקה. כשהזקן ביקש אחר כך לברך אותו ושאל לשמו, התגרה בו הנער וציין שם ערבי נפוץ ולא את שמו האמיתי, "נעים". הזקן הצטעק והקהל שממילא היה מתוח בגלל האזעקה והמלחמה התנפל על הנער, כי הניח בטעות שפגע בזקן. באותו רגע הופיעה שולה בכעין "דאוס אקס מכינה" והתערבה לטובתו.
כותרת הרומן חסות משקפת את התפיסה ההומניסטית של מחברו. מתן חסות לאורח הוא ערך ליבה עבור סמי מיכאל, שגדל על ברכי המוסר המזרח־תיכוני.43 לפי ערך זה יש להעניק חסות מפני אויבים או איתני טבע לכל אורח, בלי להתחשב בהתייחסותו הדתית, המשפחתית או השבטית. על אף שהמונח "חסות" נובע מהשורש חס״ה, שמובנו "מגן", והוא קרוב אל כס״ה, מהדהד בו גם השורש חו״ס, שעניינו רחמים או חמלה. ייצוג ה"חסות" המובהק ברומן של מיכאל בעל אותו שם הוא החסות ששולה היהודייה הקומוניסטית פורשת על משורר ערבי, החושש מצו מעצר בפרוץ מלחמת יום כיפור.44 ברומן מוזכרת גם חסות אחרת, זו שמצא בעבר מרדוך, בעלה של שולה, בבית משפחה זרה, כאשר נרדף על ידי שלטונות ארץ הולדתו. החסות הנוספת, השולית יותר לעלילת הרומן, מוענקת על ידי שולה לנעים, עליו היא חוסה, או מגינה, בגופה. כאשר ראתה את מצבו הקשה "התעלמה" שולה "מצריחותיו" של בנה ויצאה ממכוניתה:
הנער [נעים] היה קרוב להתעלף, חולצתו הייתה קרועה ומשפתו זב דם ועל מצחו הייתה תפיחה [...]. הטילה שולה את עצמה עליו וקראה "אל תגעו בו!". מרוב התדהמה השתתק אפילו הזקן. "את מכירה אותו?" [...] "בוודאי, אימו ידידה שלי". "אז הוא יהודי".45
באפיזודה צדדית זו מתגלה שולה בכל אצילותה. בעוד שאת המשורר הערבי היא מסתירה בביתה במצוות המפלגה הקומוניסטית, כאן היא חוסה על החלש ואף חסה עליו מתוך דחף פנימי בלתי ניתן לריסון. לאור תולדותיו של האזור דומה שאין זה פלא שסצנת המפגש מלא החמלה בין האישה היהודייה ובנם הערבי־יהודי של ידידיה, נוכח ההמון האנטי־ערבי, מתרחשת דווקא ברחוב חסן שוקרי הגובל בגן הזיכרון.
שנים מעטות אחרי הזמן המתואר ברומן, יונח במרחק צעדים ספורים ממקום הסצנה הבדיונית של מיכאל תבליט יצוק מתכת הנראה כחרוט באבן בזלת.46 התבליט הוא מעשה ידיו של האמן גרשון קניספל שנתבקש על ידי העירייה להנציח את "שחרור חיפה תש"ח", ככתוב על התבליט.47 בחוכמתו, עיצב קניספל מין אנדרטה או מצבה נמוכה ורוויית יגון שסמליה מבכים, כמדומה, יהודים וערבים כאחד.48 אלה שנפלו אך גם אלה שחיפה הייתה ביתם משך עשרות שנים והם נדדו ממנה לבלי שוב. על הסלע השחור והבלתי מעובד, כביכול, חרוטה מפה לא מדויקת של נתיבי הלוחמים בחיפה ב־1948, ומעליה יונה גדולה או מלאך כרות כנף. אפשר שמיצירתו של קניספל משתמע שחיפה של 1948, העיר שאבדה לה כמחצית תושביה, אנשים נשים וטף, דומה ליונה או למלאך שאין בכוחם לעוף. בפינת המצבה שהניח קניספל שוכב לו חייל הרוג. קסדה לראשו, רובה לצדו ואין לדעת אם יהודי הוא או ערבי. על אף שדרכיהם של הסופר סמי מיכאל והאמן גרשון קניספל הצטלבו לעתים נדירות בלבד, נראה שיצירת האמנות של האמן איש השמאל מבטאת באופן חזותי אידיאלים הומניים דומים לאלה שמיכאל מבטא במילים.49
וכך כתב לי ב־2015 האדריכל וליד כרכבי, בנה של אחת המשפחות הערביות המיוחסות והוותיקות בחיפה:
האמת, הגוף היחיד שבמשך שנים אחרי קום המדינה, הגן על המיעוט הערבי השבור, אירגן אותו וניסה לשתף אותו בחיי הארץ, היה המפלגה הקומוניסטית שהייתה מפלגה יהודית ערבית!50
דומה שברוח זו נהגו הגיבורים הבדיוניים של חסות וכן האנשים בשר ודם, חיפאים חברי המפלגה הקומוניסטית, ששימשו להם השראה. זאת, על אף הקרעים שאכן היו ביניהם.51
חסות אינו מסתפק באזכור העירייה, גן הזיכרון ובית המשפט ומחייה גם ציון דרך מטיל מורא, שנמצא על קו התפר במרחק צעדים אחדים מן הגן: תחנת המשטרה. בית האבן המפואר בו שכנה תחנת המשטרה נבנה בתחילת המאה העשרים כבית מגורים למשפחת תאופיק ביי אל־ח'ליל, בנו של מוצטפא פאשה אל־ח'ליל שהיה ראש עיריית חיפה בסוף המאה התשע־עשרה, וגיסו של חסן שוכרי. עקרון התכנון הבסיסי שלו הוא בית ליוואן ערבי, כלומר בית בעל חלל פנימי פתוח,52 וחזותו הכללית מזרחית מסורתית, אך אחדים מתוויו כגון חלונותיו הגבוהים, מעידים על השפעות מערביות.53 מפרטי עיצובו של הבית הקובייתי ניכר עושרם של בעליו המקוריים. כניסה המתחילה בקשת גדולה הנשענת על עמודים ושאליה מטפסות מדרגות חיצוניות עשויות שיש קרארה איטלקי; משקופים מפוארים; גרם מדרגות פנימי שחלקו שיש מסותת; קירות מעוטרים ורצפת שיש לבן משובץ בשחור. הגינה הרחבה שהקיפה את הבית, חומתו הגבוהה ושער הברזל המפורזל שנפתח בה הרחיקו וניתקו את הבית מן הרחוב כדי לשמור על פרטיות הדיירים. כשחדל הבית מהיות בית מגורים בזמן המנדט הבריטי והפך לתחנת משטרה, הגביר מרחק זה את הפחד מן הבניין. המבנה המשיך לשמש כתחנת משטרה גם אחרי קום המדינה ועד לראשית שנות השבעים, התקופה המתוארת בחסות.54
בבוקר בו יצא הנער נעים, גיבור חסות, בתקווה לצפות במטוסים בגן הזיכרון, התייצב אביו הקומוניסט הערבי בתחנת המשטרה הסמוכה לגן כפי שהיה חייב לעשות פעמיים ביום. אשתו היהודייה שושנה ליוותה אותו מביתם שבוואדי כמעט עד לשם, אך נעצרה בצומת בו פוגשת הדר הכרמל את ואדי ניסנאס — כיכר סולל בונה שעל גבול קו התפר:
שושנה נלחצה בדומיה אל זרועו. [...] עמדו ברחוב הנביאים [...] חילצה שושנה את זרועה מזרועו, ורוח הים פלשה אל ביניהם. מאחוריה היה ואדי־אנ־ניסנאס, ולפניה הסתיר גופו המוצק של פואד את רחוב חסן שוקרי ואת תחנת המשטרה [...] "שלום" אמרה והפכה את פניה כלפי ואדי־אנ־ניסנאס העגום. רגע ארוך עמד וגבו אל התחנה וראה אותה חוצה את ככר סולל־בונה.55
מיכאל מקפיד בתיאור הנקודה המדויקת בה עמדו השניים. רוח הים שבדרך כלל מתקבלת בברכה בכתביו, "פלשה" והפרידה כביכול בין הגבר והאישה אשר רגע קודם נאחזו זה בזו. אלא שנדמה שפואד מנסה להגן על שושנה מפני המראה המאיים של תחנת המשטרה. הוא מסתיר ממנה את התחנה בגופו החסון כאילו הוא חזק דיו להתמודד עם ההתייצבות שם אך היא, החלשה יותר, לא תעמוד בצער ובהרס שחובה זו גורמת למשפחתה. פואד ושושנה עמדו על קו התפר, בין ואדי ניסנאס לרחוב חסן שוקרי, באותו אזור ביניים בו חיה וקיימת אהבתם חוצת הגבולות.
כיכר סולל בונה, דרכה הלכה שושנה לביתה, כמו בניין השיש המודרני של סולל בונה שנתן לה את שמו, מכריזה על ישותה הציונית־עמלנית כיאה לחברת הבנייה הישראלית הרשמית. בית סולל בונה היה הבניין הגבוה הראשון בעיר. הוא נבנה ביוזמתו של אבא חושי, ראש העיר השאפתני שביקש שההנהלה הראשית של חברת הבנייה הגדולה בארץ תשכון דווקא בחיפה. בית סולל בונה תוכנן על ידי האדריכל שמואל רוזוב בראשית שנות החמישים על המדרון שבקצה רחוב חסן שוקרי. על אף האסוציאציות הציוניות של שם הכיכר, עצם מיקומה באזור הביניים מושך אליה אנשים שחיים בין העולמות, כמו הדמויות ברומנים של מיכאל. כך מגיעה לשם הודא החרדה מחצוצרה בואדי כשהיא מגיחה לפגישותיה הרומנטיות המעטות או חוזרת מהן. עבור הודא, הערבייה־נוצרייה שבמהלך הרומן מתאהבת באלכס היהודי, כמו עבור גיבורים אחרים של מיכאל, מסמלת חציית הכיכר מעבר מתחום אחד לאחר, מהפנים הבטוח אל החוץ הזר. בה בשעה מבטיח המעמד הגבולי, הלימינלי של הכיכר גם חופש מסוים, ואולי סיכוי לאהבה. כיכר סולל בונה מופיעה בחצוצרה בואדי הן בתחילת הפגישה הרומנטית הראשונה בין הודא ואלכס והן בסופה. הודא מבקשת ממנו להיפגש שם ולא בוואדי בו גרים שניהם, מכיון שהיא מעדיפה מרחב ביניים שאינו ערבי או יהודי:
"טוב," אמרתי. "ניפגש על יד סולל בונה. אני לא רוצה שייראו אותנו בואדי." [...] בשעה תשע וחצי המתין לי בטנדר על יד בניין השיש של סולל בונה. הוא היה מתוח ונהג בפראות [אל ההר].
היסוסיה של הודא, מודעותו של אלכס להיסוסים אלה, ומציצן מקרי, הכשילו את ניסיון המגע הראשון בין הערבייה־נוצרייה והיהודי במחבוא האוהבים על הכרמל. רק ברגע האחרון, לפני שהודא יורדת מהמכונית מתאפשרת נשיקתם הראשונה, ודווקא בכיכר סולל בונה הניטרלית שעל קו התפר:
הוא הוריד אותי בככר סולל־בונה ונסע להחזיר את הטנדר [...] לאחר שעצר את הטנדר גחן לפתוח לי את הדלת וראה שאיני נרתעת אל משענת מושבי מזרועו המתחככת בחזי, והשתהה ועיניו הביטו בעיני. שפתיו היו על שפתי לנצח של רגע קל [...] עדיין אני מרגישה על פני את מדקרות זקנו, את ריח הטבק, את מגע חוטמו.56
לא רחוק מהמקום בו פורחת אהבתה של הודא מתקיימת גם פגישתו הראשונה של יוסף, גיבור הרומן מים נושקים למים, עם אשתו לעתיד. רומן חיפאי זה שהופיע ב־2001 אך נכתב בשנות החמישים, מספר על פן אחר בשולי החברה הישראלית באותה תקופה. הכוונה לעולים שזה עתה באו, חלקם מארצות ערב, שסבלו אז מאפליה עדתית. יוסף העולה מעיראק הגיע לכיכר סולל בונה מן הוואדי בו התגורר, וגם כאן כמו אצל גיבוריו האחרים של מיכאל: הודא, נעים, שושנה ופואד, לא היה זה מקרה. הדרך מחדרו השכור של יוסף בוואדי ניסנאס, המקום בו הרגיש מוגן בחֵיק ערבים שאת אורחותיהם ידע מארץ הולדתו, אל קולנוע מאי הזר ולְקטינה האשכנזייה, עברה "בכיכר סולל־בונה ההומה", על קו התפר.57 כיוון שלא היה ליוסף כסף לכרטיסי קולנוע רווח לו כשהנערה דחתה את הזמנתו לסרט והוא כיוון אותה בשמחה אל גן הזיכרון הסמוך.
הגן נפרש על פני המגרש הממשלתי עליו נחו עד שנות השלושים חורבות המצודה משלהי המאה השמונה־עשרה.58 בקצהו הצפוני, בנקודת המצפה הגבוהה המשקיפה לנמל, עמד תותח טורקי כהה וכבד שקנֵהו מכוון למפרץ ושבשנות החמישים שימש כסוס רכיבה לילדי הדר הכרמל. ליד התותח נמתחה אכסדרת אבן ארוכת ספסלים שחיכתה בסבלנות לכך שהשיחים המטפסים שנשתלו סביבה יגדלו ויסוככו עליה מפני השמש הלוהטת. סמוך לה התרוממה מעט במת חצי עיגול מאבן מוקפת בקיר נמוך שעליו כתובת זיכרון וכעין נר תמיד. לאורך שבילי הגן מפוזרות מצבות אבן קטנות עליהן חרוטים שמות היחידות השונות שלחמו בחיפה ובצפון ב־1948. ביום שיחקו בגן ילדי השכונה הרבים, ובערבים פסעו בשביליו הרחבים זוגות אוהבים שבהגיעם למצפה עמדו נפעמים מול אורות המפרץ ומול האוניות בנמל שניצנצו ככוכבים.
כרבים לפניו רצה גם גיבורו של מים נושקים למים לטייל בגן הזיכרון בערב בילויו הראשון עם הנערה החמודה. אולם בהתקרבם למצפה המפורסם נרתעה קטינה. היא חששה להלך בשבילי הזיכרון החשוכים, או כפי שהם מתוארים ברומן, השבילים גדורי השיחים שבגן הזיכרון:
"נסתובב קצת בגן הזיכרון, רואים משם נוף יפה," אמר. הם פסעו בשביל חשוף לשמיים ומגודר בשיחים גזומים. בטרם יתגלו לעיניהם מרחבי המפרץ המרהיב על אורותיו עד הגבול הלבנוני, נעמדה קטינה כמי שנתקלה בקיר: "כדאי שתדע אני לא אוהבת מקומות אפלים".59
בהמשך הרומן מסתבר לקורא מקור פחדיה האמיתי של קטינה, אך לטיולה הרומנטי עם יוסף בגן יש מטרה אמנותית שמעבר לעיצובה כדמות טרגית. הטיול, אותו ממקם הסופר דווקא בגן הזיכרון, מעיד על יחסו המורכב של הגיבור ושל יוצרו למרחב הישראלי: ההיקסמות מן היופי המרהיב, אך גם ההכרה בכובדו של נטל הזיכרונות שהוא נושא, והמורא מהם. סביר להניח שהנוף המתואר בספר מייצג את הרשמים וההתלבטויות המוקדמים שהטביעו חותם בסופר בשנותיו הראשונות בארץ. ואכן מיכאל אינו מתכחש לרבדים האוטוביוגרפיים שבתשתית הספר שכתב בצעירותו. נראה שגן הזיכרון ואתרי קו התפר האחרים שברחוב חסן שוקרי, לא רק נשזרים בעלילות החיפאיות שהוא טווה, אלא גם משקפים את הנופים הנסתרים של הנפש.
מול בית המשפט
על אף שהפואטיקה המינימליסטית של הסופר יואל הופמן רחוקה מהריאליזם החברתי של מיכאל, ומהגודש הרגשי ועוז התשוקות המאפיינים את כתיבתו, מעצימות נקודות הציון של חיפה את המתרחש גם בעולמם הפנימי של גיבוריו. הדבר נכון במיוחד בספר אפרים, הרומן הלירי המקוטע של הופמן שהוא במובלע אך גם במוצהר סוג של אוטוביוגרפיה. אפרים, גיבורו של הספר הנושא את שמו משוטט בהדר הכרמל ומגיע לבית הקרנות, מרכז הקניות הוותיק הנמצא במרחק רחובות אחדים מקו התפר. הוא מתכוון לקנות שם חולצה, אך בעודו מחפש את מבוקשו פונה אליו מישהו ושואל אותו היכן בית המשפט. במקום לענות לשואל בדברים, מביא אותו הגיבור למחוז חפצו:
[...]
וְאֶפְרַיִם הוֹלֵךְ
אִתּוֹ עַד לְפִתְחוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּשְׁפָּט וְרוֹאֶה
שָׁם עוֹרְכֵי דִּין.
עַכְשָׁו הוּא מְבַקֵּשׁ לָמוּת אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ
חֶבֶל וְאֵין לוֹ אֶקְדָּח וְאֵין לוֹ כַּדּוּרִים
וְלִבּוֹ מָלֵא זִכְרוֹנוֹת.60
מראהו של המוסד הממשלתי, אליו ליווה בנימוס את האיש, משפיע על הלך רוחו של הגיבור. יומו הרגוע נהפך עליו באחת בעקבות הסטייה הקצרה והמקרית ממסלולו, סטייה שהובילה אותו אל קו התפר. העמידה הפתאומית והבלתי צפויה על סף בית המשפט מזכירה לו את פשעו וגורמת לו להרגיש כנאשם וכשופט כאחת והוא חורץ על עצמו גזר דין מוות.
חטאו החמור של אפרים היה שבלא סיבה נראית לעין קם ונטש את זו שהייתה אשתו הנאמנה משך עשרות שנים. בדיוק עם תום האלף השני הוא נטל את המזוודה שהכין חודשיים קודם לכן, עזב את ביתו בתל אביב ועבר לגור בבית ידידו במרכז הכרמל. והנה באותו יום חורף חיפאי בו החליט לצאת ולטייל בשכונת הדר הכרמל אותה הכיר היטב, איתרע מזלו והוא הובא, כביכול, לדין. הופמן, מחברו של אפרים מנצל את מבנה בית המשפט, האתר האורבני ההיסטורי המוכר, הן במישור עלילת המסע הפשוטה של הרומן והן לעיצוב התודעה המורכבת של הגיבור. בית המשפט קוטע את שיטוטיו של אפרים בהדר הכרמל ומחזירו לבית מארחו שעל ההר. יתר על כן, העמידה מול בית המשפט מטלטלת אותו, מדרבנת אותו להודות בפשעיו ומונעת ממנו להתמיד בהדחקת רגשות האשמה שלו. המערבולת הפנימית אליה נקלע אפרים, בעקבות הביקור הקצרצר בקו התפר ומראה המוסדות שלאורכו, מובעת בשפתו השירית והחד־פעמית של הופמן באמצעות נוף העיר. כאשר אפרים עולה לאוטובוס המטפס למרכז הכרמל:
[...]
לִבּוֹ נִתָּק מִקִּשּׁוּרָיו. הַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת עַל
לְחָיָיו וּמַרְטִיבוֹת אֶת פִּיו בְּמֵי מֶלַח.
הָאֳנִיּוֹת שֶׁבַּמִּפְרָץ שָׁטוֹת בְּתוֹךְ מֵי
הַדִּמְעָה כְּמוֹ דָּגִים בָּאַקְוַרְיוּם
[...]61
מעתה מתבטלת ההפרדה בין הפנים לחוץ: האוניות אינן שטות במי הים המלוחים כי אם במי הדמעה, ומבנה האבן של בית המשפט שובר את הלב, מתיר את קישוריו והופך לקולו של המצפון.
תגובתו הנסערת של אפרים למראה בית המשפט אינה מפתיעה, ולא רק משום שהבחין בעורכי הדין המתקהלים לפתחו. הבניין הגדול עצמו עשוי לעורר יראה. חזותו ממלכתית אך צנועה, כראוי לבית המסמל את החוק. זהו מבנה אבן ממשלתי לבן בן קומה אחת, שקוויו פשוטים ונקיים ומדרגות מובילות לפתחו הקשוּת הממוקם באמצע חזית סימטרית, פלאדיאנית. מעל לפתח הרומנטי החצוב קשת בתוך קשת מכריזות אותיות ברונזה LAW COURTS.62 האותיות הורחקו במכוון ממישור הקיר, כך שיטילו עליו צל שיכפיל את הווייתן. אותיות חמורות סבר אלה וצלליהן הכהים מצטרפות לקשת החצובה לעומק ומעניקות לבניין מעמד ייצוגי וצביון רשמי, המעוררים חרדה בלב איש כאפרים שסר מדרך הישר. אפילו הצבעים השולטים בבית המשפט מדגישים את הניגוד בין זכאי לאשם: קירותיו החיצוניים לבנים, ואילו דלתותיו שחורות.63 ניגוד זה נמשך גם בפנים: חלקי העץ צבועים שחור והקירות הפנימיים לבן.
הקו השולט בבניין בית המשפט הוא אופקי, ועל אף שהוא "מעוגן בהקשר הקולוניאלי", עיצובו מודרני מאופק.64 ההשפעה המודרניסטית על תכנונו ניכרת בעיקר בפסים הרצופים של החלונות, התריסים והאשנבים. אלה משוקעים בקיר ברצועות או "סרטים" שסיתות אבניהם חלק, בעוד שאר הבניין מחופה באבן מחוספסת משהו בשיטת המוסמסם. הניגוד המרקמי בין השקעים והבליטות של הקירות החיצוניים בגימורם הגס לבין הגימור החלק והעדין של פסי החלונות, תורם למראה הפיסולי, התלת־ממדי של המעטפת.65 זאת ועוד, בזכות הפסים הנמשכים לרוחב הבניין ולדוגמת הסיתות המתחלפת ביניהם לסירוגין נראה בית המשפט נמוך יותר ממה שהוא, תו המוסיף לרושם המהוגן והבלתי יומרני שהוא יוצר.
אור טבעי מוחדר לבניין באמצעות קומת אור (clerestory). נקודת המוצא של תוכנית הבניין היא יחידה דמוית מגדל שיוצרת את אולם הכניסה ממנו יוצאות שלוש זרועות בצורת T. בזרוע המרכזית והארוכה של ה־T נמצא אולם המשפט הגדול כשהשופט יושב בציר הכניסה.66 האולמות המשניים קטנים יותר. חלוקה זו לנפחים, לפיה מושב השופט נמצא בחלק המרכזי, המואר והגדול, מדגישה אף היא את תפיסת ההיררכיה העומדת מאחורי בית המשפט ואת התאמתו לתפקידו.
בית המשפט החיפאי תוכנן על ידי אוסטין בארב הריסון (1976-1891) שהיה האדריכל הבריטי החשוב ביותר שפעל בארץ בתקופת המנדט.67 זה היה אחד משני בניינים בתכנונו שהשראת המודרניזם ואריך מנדלסון ניכרת בהם.68 כבני דורו, התחנך הריסון על ברכי האסתטיקה הניאו־קלאסית של הבוזאר, ועל התפיסה שמראהו של בניין צריך שיביע את ייעודו ותוכנו, אך בימי לימודיו ושירותו ביוון ובארץ ישראל נשבה גם בקסמו של הסגנון המזרחי.69 הריסון יצר נוסח מקורי שצירף בבנייניו מאפיינים מקומיים, מערביים או ביזנטייים אסלאמיים בדרך המשכיחה את מוצאם.70 כאדריכל ראשי של המחלקה לעבודות ציבוריות בארץ ישראל המנדטורית בשנים 1937-1923, הטביע את חותמו על מה שנבנה בארץ באותה תקופה.71 המחווה שעושים בנייניו של הריסון למודרניזם היא גם מחווה לרגיונליזם, שהרי המודרניזם השפיע על אדריכלות היישוב והפך להיות אחד ממאפייני נוף ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים. לפי דברי חוקר האדריכלות רון פוקס, "הריסון שט בספרות הגבוהות של הנשגב [...] ובדומה לסגנונם של אבות הבוזאר גם סגנונו הוא 'אצילי־ציבורי'".72 אין ספק שבבית המשפט החיפאי ניכרת איכות נדירה זו.
בית העירייה היפה בארץ
עשר שנים אחרי שהושלם בית המשפט האלגנטי, נחנך היכל העירייה החיפאי שהיה הבניין האחרון מסוגו שנבנה בחיפה. בדומה לבית המשפט ולטכניון שבשכנותו, שולטים בו מוטיבים קלאסיים אך ניכרת בו גם נטייה למקומי. החזות של כל אחד משלושת הבניינים — הטכניון שהוקם בשנת 1913, בית המשפט שהושלם בשנת 1932 והיכל העירייה משנת 1942 — היא חזות שמרנית וסימטרית. לכל אחד מהם יש כניסה מרכזית מפוארת שמעליה קשת, מובילות אליה מדרגות הדורות ומצדיה אגפים שווים. אם אפשר לראות בבית המשפט את אחיו הגדול של בית העירייה, הרי שבניין הטכניון העומד גבוה ממנו על צלע ההר הוא מעין אב שרוחו שורה על העיר כולה. כשלושים שנה אחרי שהטכניון נבנה וכחמש־עשרה שנה אחרי שנפתח, שנים שבהן התפתחה חיפה כמעט עד לבלי היכר, קד בנימין חייקין, האדריכל היהודי השמרני שתיכנן את העירייה, להיכל המדע, הטכניון שעל הגבעה: קשת עונה לקשת ואבן מחוספסת לאבן מחוספסת, כניסה רחבה ונדיבה לאחותה. ובאמת, גבולו המערבי של היכל העירייה הוא רחוב ברוַולד הממשיך בקו אווירי את הציר המרכזי של הטכניון הסימטרי. אלכסנדר ברוולד, אדריכל הטכניון, כמוהו כחייקין, היה מהנדס במחלקת העבודות הציבוריות של אימפריה גדולה, יהודי נאמן למלך או לקיסר שבעת מלחמה נטש את עפרון השרטוט והתגייס למאמץ המלחמתי של שליטו. אולם אחרי מילוי החובה הלאומית הלך כל אחד מהם אחרי נטיית לבו וחזר לארץ ישראל לחיות בה.
חייקין או צ'ייקין, היה תוצר האסתטיקה הלונדונית, אף שהיה יהודי שנולד בסנט־פטרסבורג ב־1883, צאצא לשושלת רבנים. אביו שימש בלונדון כדיין ויושב ראש איגוד בתי הכנסת. הוא הגיע לאנגליה כילד, שם התחנך וגם השתלם במקצועו. בזמן מלחמת העולם הראשונה שירת בחיל המהנדסים הבריטי וכך הגיע לפלשתינה עם הפילדמרשל אדמונד אלנבי. ב־1920 הצטרף חייקין למשרדו של האדריכל מתכנן הערים הנודע, פטריק גדס, בירושלים, שם תיכנן רבים מבנייני האוניברסיטה העברית, הממשל והציבור החשובים. בזמן מלחמת העולם השנייה התגייס שוב לצבא הוד מעלתו. עם זאת, כשהמנדט הסתיים לא שב חייקין לאנגליה. הוא נשאר בירושלים וב־1950 מת ונקבר בה.
בארץ ישראל המנדטורית היה חייקין אנגלי בין יהודים ויהודי בין אנגלים. הוא זכה ליחס של כבוד וחיבה מצד הבריטים והנציב העליון העריך ביותר את כישרונותיו האדריכליים. חייקין מצדו נשאר נאמן למורשת האנגלית בתכנונו האדריכלי. בנייניו דומים בעיצובם לבניינים שבנו אדריכלים בריטים אחרים בפלשתינה, ולא לאלה שנבנו בה בסגנון הבינלאומי על ידי אדריכלים בני זמנו שבאו מיבשת אירופה. היה זה כעין ביטוי למחויבותו האישית לכתר הבריטי. בבניינים שתיכנן ניכרים הניסיון לעצב סגנון מקומי באמצעות יסודות "מזרחיים", וכן השאיפה להדגשת קשרים מקראיים וארכיאולוגיים לצד השפעה מהסגנון הבינלאומי ועיטורי האר־דקו, תוך התייחסות להיסטוריה ולגיאוגרפיה המיוחדות של המקום.
בסוף שנות השלושים ויתרה עיריית חיפה על קיום תחרות אדריכלית ומינתה את חייקין הירושלמי לתכנונו של בית העירייה. ייתכן שלחיבה שהגו לו הבריטים, ובייחוד הנציב העליון, היה חלק בבחירה זו. בכל אופן, היכל העירייה שחייקין תיכנן בחיפה נחשב עד היום ליפה בארץ. יחד עם בית המשפט והטכניון, "אחיו" ו"אביו" ההיסטוריים, יוצר בניין העירייה עקביות סגנונית שמרנית ויחד איתם הוא שולט בנוף העירוני. אלא שסביבתו האדריכלית המיידית של בית העירייה שונה ממנו בתכלית ומייצגת תערובת של סגנונות. סביבה זו עשויה כולה בניינים בעלי נפחים קטנים, בתי דירות מחופים אבן וטיח שבחלקם מתאפיינים בסגנון ערבי־עירוני, אך ברובם משקפים את המודרניזם האירופי. חומר הבנייה של הבניינים המודרניים היה המלט הזול והגמיש שנכנע לגחמותיהם של האדריכלים שהגיעו בשנות השלושים מאירופה מאימת הפשיזם.73 אדריכלים אלה, בוגרי בתי הספר דוברי הגרמנית לאדריכלות, הפכו את הדר הכרמל במשך העשור שקדם להקמת העירייה לריכוז העיקרי של יצירות אוונגרדיות בסגנון הבינלאומי והבאוהאוס. בית העירייה המסיבי לעומתם, כאילו הצהיר על כך שיש לו נאמנות אחרת. בעין הסערה של ימי מלחמת העולם השנייה, בזמן הגידול המהיר והשינויים הבעייתיים בהרכב האוכלוסייה, היוו אולי השמרנות והסימטריה של מבנה ציבורי זה סוג של אמירה: זהו סלע מבטחים, מבצר של שפיות, של המשך הקיים ושל נאמנות לקולוניאליזם.
על כריכת הספר החשוב ביותר שנכתב עד כה על האדריכלות בחיפה, מאת גילברט הרברט וסילבינה סוסנובסקי, מופיעה באנגלית כותרת שמשמעותה, "באוהאוס על הכרמל וצומת האימפריה". הכותרת מודפסת כך: Bauhaus on the Carmel And the Crossroads of Empire כלומר, המילים הראשונות באותיות קידוש לבנה, ואילו ההמשך באותיות קטנות יותר. אולם במקרה של היכל העירייה דומה שמנגינת הבאוהאוס אינה אלא הד רחוק בעוד קולה של הממלכה הבריטית, הרואה בחיפה צומת אימפריאלי, נשמע ברמה.
היכל העירייה הוא מונומנט אדריכלי שהמשיך לעמוד על מכונו על אף מלחמות, ניצחונות ותבוסות. בתכנון הבניין הנהדר ורב־המידות הזה יצר חייקין סינתזה בין שמרנות אנגלית, סגנון ניאו־קלאסי מאופק ויסודות מקומיים. צורתו הסימטרית מוקפדת כיאה למבנה ממלכתי בעל חשיבות אזורית. כיכר מרוצפת, שרוחבה הנדיב הוא עשרים ושמונה מטר, מעוטרת בערוגות פרחים ונטועת עצים, מפרידה בין חזית בית העירייה לרחוב חסן שוקרי, ומדגישה את נוכחותו של ההיכל במרחב העירוני. גן הזיכרון, המשתרע מעבר לרחוב, מוסיף הוד לנופו הקדמי של הבניין בן חמש הקומות.
היכל העירייה עדיין קיים כפי שחזה אותו אדריכלו — לעד צופה ונצפה: מתוכו הוא "צופה", כי מבעד לחלון הענק שהאדריכל קרע בחזיתו, יכול כל הבא לבית להשקיף לים; ומבחוץ הוא נצפה. ניתן להסתכל על שלושת ממדיו ולהתפעל מן הגן שמעבר לרחבה. השער הראשי של ההיכל כובש את העין ביופיו: מדרגות שיש מובילות לדלת מרשימה עשויה מסגרת פלדה עם זיגוג מעוצב. מעליה מתרוממת לגובה של כעשרים מטרים קשת מדורגת חצובה לעומק, שבאמצעה משוקע חלון מוארך הממשיך את מסך הזכוכית החזיתי שבדלת. ולמעלה, מעל לשער המרהיב, מתנוסס סמל העיר, סירת מפרש מפוסלת באבן השולטת בגלי הים.
אולם הנוף הנצפה מבעד לחלון העירייה כמעט נחסם. כשנתיים אחרי קום המדינה עמד בראש העירייה אבא חושי, מנהיג פועלים שלא נמנה עם מקימי ההיכל. חושי ביקש לבנות אתר הנצחה רב־קומות לנופלים במלחמה, בשטח הפתוח שמול העירייה. אילו נבנה אותו אתר לפי התוכנית, היה חוסם את הנוף. לאור המסמכים שבארכיון העיר מסתבר שעל אף כוחו האגדי של אבא חושי כראש עיר, לא עלה בידו להגשים את התוכנית.74 השרטוטים נגנזו, האנדרטאות הנחות בגן הזיכרון שניטע שם — נמוכות, והנוף הפתוח שרד.
היכל העירייה דומה לאות ח' הפוכה ש"תחתיתה" הקצרה היא חזיתו של הבניין. חזית זו פונה צפונה, למפרץ חיפה, ואילו שתי "זרועותיה" נמתחות דרומה, לעבר ההר. משני צדיו של "גוש" הכניסה המרכזי שבחזית, עומדים כשומרי ראש שני גושים גבוהים שווים זה לזה בגודלם.75 אלא שנשגבותו של הבניין אינה מורידה את קומתו של האדם: גובהו של גוש הכניסה אמנם מבטא את מעמדו, אך מידתם היחסית של הגושים, או האגפים שמשני צדיו, שאינם נמוכים ממנו בהרבה, תורמת לאנושיותו. אגפים צדדיים אלה משובצים חלונות מרובעים והם צרים מלפנים, אך הולכים ונמשכים לאורך זרועות ה־ח', המקבילות לרחובות החיפאיים הירוקים הגובלים בבניין: ביאליק במזרח וברוולד במערב. לפני שנבנו לבית העירייה תוספות מאוחרות, הקיפה אותו מסגרת מפוארת של עצי פיקוס גדולים, ואילו הוא עמד אצילי ומכובד, שונה מבנייני סביבתו בסגנונו האנגלי השמרני, בנפחו הגדול, וגם באופן בו הוא משתרע על פני נחלתו.
אולם הדרו של הבניין לא היה המטרה היחידה אליה כיוון חייקין בתוכניתו. ההתחשבות בתנאי האקלים הייתה בעיניו ראשונה במעלה והשפיעה גם על עצם צורתו של הבניין. הוא ניסח את האתגר שהציב לעצמו במילים הבאות: "לתכנן את הבניין כך שניתן יהיה להפיק בחדרים (התפוסים על ידי הפקידים או חברי המועצה) את מלוא התועלת ממשבי הרוח הקיציים".76 כיוון שכך, סידר אגפים צדדיים שבהם יש חדרים רק בצד אחד של המסדרון, ובחר זכוכית מיוחדת שתמנע חדירת קרני שמש ישירות מבעד לחלונות. צורת ה־ח' הסימטרית שבתוכנית הבניין אמנם יצרה פטיו אחורי שנוצל לגינות פנימיות מסוגננות ולחנייה, אך חייקין הוסיף ל־ח' הבסיסית "זרוע" אמצעית קצרה ויצר מעין ש'.77 כך זכה הבניין במעטפת חיצונית מוגדלת המספקת יתר אוויר ואור טבעי לכל חלקי המבנה. התוכנית האדריכלית של חייקין גייסה אפוא את אור השמש ואת רוח הים הצפונית־מערבית, שינעימו ליושבי הבניין את השהות בו.
הבניין כולו נבנה מבטון וחופה מבחוץ באבן כרמל ממחצבות טירה, שסותתה בפטיש ובאזמל ליצירת גבשושיות ושקעים. יופיו של הבניין, העובדה ששרד על אף תהפוכות הזמנים, והשלמות הנדירה הניכרת בו בכל פינה הם עדות לבנייה המשובחת ולאיכות החומרים והביצוע. האומנים שעסקו במלאכה שלטו בגימור האבן, מן המסד ועד למסגרות החלונות ולכרכובים, והקדישו עמל רב לעיצוב הקשת המרכזית. סמל העיר, המרחף כביכול מעל לקשת זו, סותת על ידי אומן האבן ישראל רובינשטיין.78 שעון הרחוב המתנוסס בראש כל אחד משני צדי הכניסה, ופנסי הזכוכית והמתכת מעשה חושב, המאירים את היציאות הצדדיות, הם רק אחדים מהפרטים מושכי העין השזורים במעטפת הבניין ומעצימים את הרושם שהוא עושה על כל רואיו.
ואכן, ההבטחה המשתמעת מחזותו של הבניין באשר להדרו ולנאמנותו למקום ולנוף בו הוא עומד, אינה מכזיבה. היא מתגשמת מיד עם הכניסה בשערי ההיכל ועם השיטוט במסדרונותיו. את פני הבא אל העירייה מקבלות רצפות שיש חברוני מרהיבות, חומות־אדמדמות ומשובצות דוגמאות הממשיכות את האבן המקומית העוטפת את הבניין מחוץ. קירות האולמות הציבוריים וחדרי המדרגות מחופים שיש ארץ־ישראלי, כשרצפות פסיפס, המשלבות אריחים מגוונים, מעטרות את הקומות העליונות. האולם הגדול של מועצת העירייה, המשתקף מצילומי ישיבות אין־ספור, ספון עץ שהובא מטורקיה. אך פארו של החלל הפנימי הוא ללא ספק גרם המדרגות המלכותי הכפול, פרי יצירתם של אומני מתכת, עץ ואבן ברוח האר־דקו. גרם מדרגות זה מתרומם ממרכז המבואה, מתמזג ומתפצל על כל מישורת לסירוגין, כשמאחזי מעקותיו המגולפים מעץ אגוז ונתמכים בסורגי פלדה מפורזלים בפרזול מזרחי וצבועים שחור, נפגשים בשלמות נדירה עם חמוקי השיש של המדרגות. מתכנן הבית שיעבד את החומרים הקשים — השיש, הפלדה והעץ — והם היו לו כחומר ביד היוצר: מתעגלים ומתחברים האחד למשנהו ובלי שמץ של גנדרנות משווים למקום את אצילותו. אבל מעבר לשימוש בחומרים ובמוטיבים מקומיים ולהשקעה במלאכת המחשבת, ניכרת מחוותו של האדריכל לנוף: לפי תכנונו של חייקין ממוקם גרם המדרגות המושלם מאחורי קשת הכניסה ומטפס לגובה ארבע קומות כשהוא מלווה בחלון זכוכית ענק. כך יכולים אזרחי חיפה, בדרכם למשרדי העירייה השונים, ליהנות מיפי נופה של עירם הפונה אל הים. היכל העירייה הופך את הנוף לחלק מעיצובו הפנימי, מזמין אל תוכו את האוניות והנמל ואף את מפרץ חיפה מוקף ההרים.
חייקין אף היה מודע בחריפות לשאלת התדמית האידיאלית של בניין ייצוגי. הוא הבין שהמסר המשודר על ידי מבנה כלשהו אינו תוצר בלעדי של מראהו אלא נקבע גם בהשוואה לבניינים העומדים בסביבתו. בירושלים, למשל, מתח ביקורת על נמיכותו של בניין המוסדות הלאומיים וטען כי אסור לבניין יהודי להיראות כפוף גב לצד בנייני הדתות האחרות הגבוהים ממנו.79 אין פלא אפוא שבבוא חייקין לתכנן את בית עיריית חיפה, שהיה אמור לרכז את השלטון העירוני החיפאי החזק ובעל ההשפעה, יצר מבנה שמצהיר על מעמדו הבלתי מעורער ביחס לבניינים המקיפים אותו.
גם בעיני הילדה שלי, לא היה ספק שהיכל העירייה הוא הבניין החשוב ביותר במקום. הייתי מביטה בחזיתו הנהדרת כששיחקנו מולו בגן הזיכרון. בדרך משם הביתה כשעברנו ברחוב ברוולד היו שורות החלונות שלאורך כותלו המערבי מלוות אותנו בדרכנו עד הפינה, שם הצטלב ברוולד עם רחוב אבן סינא. באותה פינה עמד מלון ציון, שתוך שנים אחדות יירשם בתולדות הקולנוע, אך גם ייחקק בזיכרוני.
אבק כוכבים במלון ציון
באפריל 1960 נכנסנו אל המלון, אמי אחי ואני, בני תמותה רגילים, ויצאנו ממנו מכוסים באבק כוכבים. הדבר היה כשהוליווד הגיעה לחיפה...
באביב 1959 החליט הבמאי והמפיק האמריקאי המפורסם אוטו פרמינגר להסריט את סיפור הקמתה של מדינת ישראל לפי ספרו הציוני של לאון יוריס, אקסודוס, שהופיע שנה קודם לכן. יתרה מזאת, הוא היה נחרץ ברצונו לצלם את הסרט "און לוקיישן". ״אקסודוס״, הפורש את סיפורה של אוניית מעפילים בשם זה, יהיה הסרט האמריקאי הראשון שיוסרט במדינה החדשה. בדיעבד, תיזכר הפקתו גם בזכות תרומתה ההיסטורית לפיתוח תעשיית הקולנוע הישראלית.80 כשביקר בארץ לפני תחילת ההסרטה התאהב פרמינגר בנופה, ובניגוד לתוכניתו המקורית החליט לצלם בצבע: "אני רוצה להראות את ישראל, הכוכבת האמיתית של הסרט, ואני יכול לעשות זאת טוב יותר בצבע".81 הבמאי העשוי ללא חת שכר את התסריטאי דלטון טרמבו, שהיה ב"רשימה השחורה" של החשודים בנטייה לקומוניזם שהרכיב הסנאטור האמריקאי ג׳וזף מקארתי. פרמינגר אף הודיע על כך בפומבי ב־26 בינואר 1960, ובכך היה הראשון ששבר בגלוי את הרשימה הידועה לשמצה.
ההסרטה החלה ב־28 במרס והמטה הכללי של הסרט הוקם במלון ציון בחיפה. וכך, למשך שלושה חודשים הפכה חיפה לאולפן ואתר צילומים כאחד. צוות ההסרטה, שמנה כחמש מאות איש, השתכן במלון ציון שהיה המלון המפואר ביותר בעיר באותם ימים. המלון שופץ, הותאם לצורכיהם ולציודם של יוצרי הסרט והועמד לרשותם הבלעדית החל באולמותיו האלגנטיים וכלה בקומת המרתף ששימשה את מחלקת התלבושות. פרמינגר קיבל את חדר מספר 116 היפה, המשקיף לים. נופה של חיפה ושל הנמל שלה ישמשו לו כידוע לצילום תמונות הפתיחה הבלתי נשכחות מהסרט, תמונות החוף אליו כמהים הפליטים המצטופפים על סיפון ה"אקסודוס". כשאונייה גדולה עגנה בנמל בזמן הצילומים ציווה פרמינגר על מנהלו הכללי, "הוצא את האונייה מהים, מרטין", וכך היה!82
שם הנעורים של אמי היה פרמינגר ואוטו היה בן דודו של אביה. כשפרמינגר הגיע לחיפה טילפנה אליו, והוא הזמין אותנו למלון — תארו לעצמכם אותי, עוד לא בת שתים־עשרה, עולה במדרגות השיש הרחבות ונכנסת למבואה רחבת הידיים מרוצפת השיש הלבן המנוקד בשחור, ורואה שליד הבר המהודר עומד פול ניומן האלוהי עם אווה מרי סיינט! אמי באה עם זר פרחים בידה ואנחנו היינו לבושים במיטב מחלצותינו. עלינו במעלית, המעלית הראשונה בה נסעתי, לחדרו של אוטו פרמינגר. שם כובדנו במשקאות ועוגות בעוד אמי והבמאי משוחחים להם בגרמנית. כשבאתי למחרת לבית הספר הקיפו אותי כולם וניסו לגעת בי. סיפרתי איך ראיתי את פול ניומן מקרוב ואת הכוכבים האחרים, והלוקסוס של המבואה, והבר שכמותו ראינו רק בסרטים, אם בכלל...
תוך כדי המחקר שערכתי לפני כתיבת ספרי זה ראיינתי את מיכאל דרזנר, בנו של אברהם דרזנר, האיש האמיץ שב־1937 הקים את מלון ציון בחיפה. ישבנו במשרדו שבבניין המשיק למלון ציון לשעבר, שמזמן נבלע על ידי משרדי העירייה. דרזנר סיפר שאביו קנה את המגרש בסוף רחוב אבן סינא פינת ברוולד, שגבל בשטח בו תיבנה העירייה שש שנים מאוחר יותר. "אבא היה ציוני", אמר לי, אולי כדי לפרש את שם המלון. בכל אופן, בתחילה היו עשרים ושמונה חדרים, וכעבור עשור הוסף לו בניין חדש והוא מנה מאה ועשרה חדרים. מר דרזנר סיפר גם שכאשר אביו קנה את המגרש הראשון, אמר לו בעליו הערבי לזרוק אבן, ובמקום שתיפול יהיה קצה המגרש. רק אז עשו חשבון וקבעו מחיר — אלף לירות שטרלינג. הפרט שנגע ללבי במיוחד היה שמוצאו של מייסד המלון היה טשרנוביץ, עיר הולדתה של אמי. המלון המורחב שכלל גם את המלון המקורי התגנדר בכניסה זוהרת. הוא תוכנן אחרי 1948 על ידי האדריכל היינץ (חיים) פנחל.83 מסתבר שזה החל את דרכו המקצועית בברלין כמעצב תפאורות, אך עם עליית הנאצים החליט לעלות ארצה ולא לפנות להוליווד. הוא נודע כ"אדריכל טוטאלי", שעסק באדריכלות ועיצוב פנים וקבע אפילו את צורת ידיות הדלתות... שלא כבני דורו, אדריכלי הבאוהאוס שסגנונם המינימליסטי הספרטני הלם את תנאי הארץ והשתלט על הבנייה בה, פנחל הביא עולם נוצץ ("לוקסוס") לזירה הישראלית.84 חתירתו זו ל"מותרות", שנתפסה אז כנטייה לתרבות בורגנית, פגעה ביכולתו להצליח. בכל זאת תיכנן בתי מלון ובעיקר מבואות שנראו כתפאורה לסרט. ייתכן שפרמינגר נמשך למלון ציון החיפאי גם בזכות זיקתו העיצובית לעולם הקולנוע.
הודות להחלטתו של פרמינגר לקבוע את מקום "מפקדתו" במלון ציון, נגע הזוהר ברחוב אבן סינא להרף עין קצר, שלושה חודשים ב־1960. אבל אז כבר גרנו רחוק משם.
בתי האבן של שכונתי
אבן סינא 4, בו גרתי עד שנת 1954 נמצא מהלך דקות אחדות ממלון ציון. שלא כמו המלון הגדול, ביתי היה בית אבן ממוצע וחסר ייחוד, אך לדידי הוא היה באותן שנים היפה בעולם, והגינה הנטועה סביבו — החמודה מכולן. לפי התוכניות שנמצאות בארכיון העיר הפריד רווח של שלושה מטרים בין הבית עצמו לבין גדר האבן הנמוכה שהקיפה אותו. ברווח זה הייתה גינת פרחים מגודרת במדרגה נמוכה ורק שביל צר הפריד בינה לבניין. אותה מדרגה הייתה נוחה לישיבה. בתצלום ישן אני נראית יושבת עליה עם נערה שכנה. בבוקר, לפני לכתו לעבודה, ישב שם אבא עם אחי גדי, תינוק חמוד וזהוב תלתלים שמצץ שתי אצבעות, החזיק בצווארון מהוה של חולצה וכך הרגיע את עצמו. לגדי הרזה לא היה אף פעם תיאבון, ואבא ניסה להאכיל אותו במאכל שקראנו לו "אָיי וְבּוּך". אמא המיסה סוכר בתוך חלמון ביצה נא בקערית קטנה, ואבא שידל את בנו הרך שיאכל קצת בעזרת סיפורים שקרא לו מספר מצויר. מאוחר יותר הבנתי שמשמעות הצירוף "איי ובוך" הייתה "ביצה וספר": "איי" פירושו ביצה בגרמנית ואילו "בוך" הוא ספר. שתי המילים חוברו במשפחתנו על ידי ו' החיבור העברית.
מהשרטוט של אבן סינא 4 שנשמר בארכיון ניתן ללמוד שבגלל שיפוע המגרש היו בקומת הקרקע שלו דירות רק בחלק הקדמי, בעוד שבקומות העליונות היו דירות הן מלפנים והן מאחור. אנחנו גרנו בדירה המזרחית והקטנה שבשתי דירות הקרקע. במערבית גרה משפחת ששון. אדון ששון היה יושב בשבתות בפיג'מה במרפסת הפתוחה שלהם ומפצח גרעיני אבטיח. גברת ששון השופעת הייתה גם היא שם ולפעמים באו הבנות וגם הבן הגדול אהרון (לימים ידפיס אדון ששון בבית הדפוס שלו שברחוב פרץ את ההזמנות לבר מצווה של גדי בחינם). לאורך הקיר המערבי של אבן סינא 4 היה מעבר ארוך וסלול שהוביל לחדר המדרגות ולצדו השתרעה גינה צרה ובה תערובת חסרת סדר של עצים וצמחים למיניהם.
הדלת לדירת הקרקע שלנו הייתה בחזית הבניין, ובהיפתחה נראה חדר הכניסה הארוך והרחב. אחד מקירותיו הארוכים היה עשוי כולו זכוכית, לידו ישבתי באותו אביב ואני בת ארבע, חולה באבעבועות רוח, משקיפה על הילדים המשחקים בחצר ממזרח לבניין. חדר רב־חלונות זה היה פעם מרפסת, אך כשגרנו שם שימש כחדר מגורים. שם בילינו יחד, שיחקנו וגם ערכנו סדר פסח. ובכל זאת, תמיד קראנו לו "המרפסת", משמרים את חייו הקודמים. היה שם ארגז עץ בו איכסנו שמיכות. הוא עמד ליד הקיר והיה אחד החפצים הבודדים שילוו אותנו כשנעבור לפני כיתה א' לדירתנו החדשה.
ממול לדלת הכניסה, בקצה השני של ה"מרפסת" הארוכה היה הפתח למטבח האפל. רק חלון קטן נפרץ בו. תמיד אהבתי לשבת שם ולהקשיב לאמא שהייתה מספרת בחסד עליון. היו לה סיפורים מרתקים על "המאורעות" ועל תקופת המלחמה בחיפה; על ימי תל אביב העליזים אותם בילתה עם חברתה האהובה ליזה, שגבר בוגדני שבר את לבה והיא חזרה לפולין של סוף שנות השלושים למות; על עיר הולדתה שלה, טשרנוביץ, נהר הפרוּט הזורם בלבה והצוענים מגידי העתידות שחנו על גדותיו. מאותה עיר שהשתייכה עד שנת 1918 לקיסרות האוסטרו־הונגרית, זכרה אמא שירים גרמניים רומנטיים, עוגות קרֵמשניט נימוחות בפה, ודודה עשירה שהביאה לה תפוח זהב במתנה כשחלתה, שפלחיו חולקו לכל אחד מאחיה. כשהגיעה ארצה, סיפרה, זללה תפוזים עד שמאסה בהם.
מימין ל"מרפסת" היה חדר גדול דמוי האות "ר" ששימש חדר שינה לכולנו. מול הכניסה לאותו חדר נקרע החלון רחב האדן ובו הצלקת שהשאיר כדורו של הצלף.
וילון התחרה נע ברוח הקלה אך אינו חוסם את האור. אבא ואמא ישנים בכוך הצדדי. כשהייתי בת שלוש ושלושה חודשים נולד אחי. קראו לו על שם אבי אמי, גדליהו, אבל אנחנו קראנו לו גדי. כשאמא וגדי חזרו מבית החולים עברתי לישון במיטת ברזל מתקפלת. מעין חצאית בד מכווצת הקיפה את מיטתי החדשה ועליה דוגמה חוזרת אין ספור פעמים של ילדה מתולתלת מקפיצה כדור צבעוני. אבל בשבת, השכם בבוקר, ארבעתנו מתכרבלים במיטה של אבא ואמא וחם לנו וטוב.
לא היה לי אז מושג שחיינו בצפיפות נוראה. הייתי ילדה מאושרת שעולמה הצר מוגבל לדירה קטנטונת ולרחובות אחדים: רחוב אבן סינא כמובן, רחוב חסן שוקרי, אך גם רחוב הנביאים הסואן ושני ענפיו השקטים, מעלות הנביאים ורחוב יבנה.
ברחוב יבנה 3 הייתה מרפאת קופת חולים בה ביקרנו את רופאת הילדים שלנו. זה היה בניין עתיר פיתוחים וקישוטים שעל גגו, סיפרה אמא, קיננו הצלפים בזמן המלחמה. לפני 1948 היה רחוב יבנה רחוב טיפוסי לקו התפר: בתים יפים בבעלות ערבית שחלק מדייריהם היו יהודים. שני הבתים הקרובים לפינת יבנה והנביאים, כלומר בית מספר 1 ו־3, היו שייכים לתאופיק מג'דלאני, ערבי ממוצא לבנוני שהגיע לחיפה בסוף המאה התשע־עשרה, הבין את הפוטנציאל הטמון בה ופתח בעיר התחתית את המחסן לחומרי בניין הגדול והמשגשג בעיר. ב־1923 הקים בית למשפחתו ברחוב יבנה 3. תחילה בנה שתי קומות, אך ב־1928 הוסיף קומה שלישית ומרפסות מרהיבות. מרפסות אלה, כמו המרפסות ביבנה 1 השכן, התהדרו בדוגמאות הפרה־קסט גבס המורכבות מבית היוצר של בעל הבית, מג'דלאני עצמו. שלוש הקשתות השולטות בחזית בית מספר 3 מבשרות לכל יודע דבר שזהו בית ליוואן טיפוסי בעל חלל פנימי משותף. הבית הסמוך, יבנה 1, אותו בנה מג'דלאני להשקעה בשנות השלושים, "מעודכן" ומודרני יותר ומושפע מהסגנון הבינלאומי. יש בו חדר מדרגות מרכזי ושתי דירות בכל קומה.
בתו של תאופיק מג'דלאני הייתה נשואה לאחיה של סבתו של האדריכל וליד כרכבי מעיריית חיפה. כשסבו של כרכבי, בעל החנות הידועה לכלי חרסינה ובדולח בעיר העתיקה, ביקש לבנות בית למשפחתו, יעץ לו מג'דלאני העשיר לרכוש את המגרש הסמוך לשלו ברחוב יבנה. כך נבנה ב־1926 הבית ברחוב יבנה מספר 5, ביתם הצנוע יותר של אליאס ואליס טובי (לבית חורי). כשהתאלמנה בטרם עת, השכירה לפרנסתה הגברת טובי את הקומה התחתונה שבביתה לדיירים יהודים דתיים שהגיעו מגרמניה. היחסים בין המשפחות היו מצוינים. כרכבי מספר שבשנת 1946, בימים המתוחים שבין מלחמת העולם השנייה ומלחמת 1948, "הציקו אחדים מנערי השכונה לאב המשפחה כשחזר הביתה בשעת בין־ערביים והעליבו אותו." הסבתא האמיצה, בעלת הבית הערבייה, ראתה זאת, יצאה לרחוב, הגנה על דייריה היהודים וגירשה את הנערים בבושת פנים. הם מעולם לא שבו להטריד את אבי המשפחה. הסבתא אליס טובי ואחדים מצאצאיה נשארו בחיפה גם אחרי 1948, אך משפחת מג'דלאני עזבה את העיר. בתיה, כרבים אחרים, הפכו ל"רכוש נטוש".85
אחדים מאותם בתים ערביים "נטושים" נשזרו לעד בארג זיכרונות ילדותי והפכו לחלק מהווייתי. אלה היו המבנים עתירי הקישוטים ברחוב יבנה, ביתי מוקף הגינה באבן סינא, והבתים שליווני בדרכי לבית הכנסת עם אבא.
בשבת בבוקר היה אבי לוקח אותי ל"הדרת קודש", בית הכנסת "שלו". היינו יוצאים מרחוב אבן סינא לרחוב הנביאים, פונים ימינה ותוך שתי דקות מגיעים לקצהו. שם, ראינו פתאום את הים. הרחוב המישורי נגמר, ולפנינו נפרשו כשטיח המון מדרגות רחבות ונוחות שמשני צדיהן עומדים כשומרי ראש חסונים בתי אבן גדולים. הייתי מדלגת על המדרגות והים מופיע ונחבא, מופיע ונחבא. שערי הברזל המפורזלים של בתי האבן המסורתיים, קשתותיהם ומרפסותיהם הביטו בנו מהצד.
בתים אלה, שיצרו את "מעלות הנביאים" היוו את ראשיתה של שכונת אל־בורג'. הם הוקמו בעשורים הראשונים של המאה העשרים על ידי ערבים אמידים שביקשו לצאת מהעיר התחתית, בראשם בני משפחת תומא היוונית אורתודוקסית שעסקה בסחר ימי ובנדל"ן. גבריאל תומא היה הבעלים של הבית הגדול שעומד למעלה, ממזרח למדרגות ובמרחק־מה מהן. בבית זה גדל בנו אמיל, ההיסטוריון והאינטלקטואל, ממנהיגיה הבולטים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. שלוש קשתותיו הגבוהות של בית תומא, שסגנונן ערבי מובהק משתלבות בטבעיות בחדר המדרגות המוגן והמודרני שהוסף לו מאוחר יותר מפחד הצלפים. בבית זה, כמו בבתים האחרים במעלות הנביאים, בולט סגנון הבנייה המקומי, אך לעתים הוא מתמזג בחינניות עם הסגנון המודרני שהתאזרח בחיפה בשנות השלושים.86
בתחתית מעלות הנביאים עמד "הדרת קודש" עצמו, בית אבן קובייתי גבוה דמוי מבצר, שנישא מעלה כאילו ניסה לבטל את מיקומו הנמוך על המדרון. חלונותיו היו עשויים ויטראז'ים צבעוניים ומתקרתו השתלשלו מטה נברשות בדולח שהאירוהו באור יקרות.87 זה היה בית הכנסת האשכנזי הראשון בחיפה, ותולדותיו מצטלבות עם אחדים מהאירועים המכוננים של העיר. הוא נבנה בשנות השלושים על יסודות בית כנסת קודם, שלפי המסורת התפלל בו רבי נחמן מברסלב, נכדו של הבעש"ט, שעלה לרגל לארץ ב־1798.88 כמאה וחמש־עשרה שנים אחר כך, בתקופת "מלחמת השפות" ההיסטורית שימש בית כנסת זה מעוז לשפה העברית. חברת "עזרה" הגרמנית, שהייתה היוזמת ואחת השותפות להקמת הטכניון ובית הספר הריאלי דרשה ב־1913, עם השלמת בניין בית הספר, שהלימודים בו יתנהלו בשפה הגרמנית.89 אבל "בחנוכה תרע"ד [...], עזבו כל התלמידים והמורים של בית הספר הריאלי העברי את בניין בית הספר והלכו בסך עד שהגיעו לבית הכנסת 'הדרת קודש'. שם התיישבו על ספסל בית הכנסת ובלי לבטל תורה המשיכו את הלימודים [בעברית] ברוח רוממה".90 שלושים וחמש שנה עברו ממלחמת השפות, ובשנת 1948 נאלץ "הדרת קודש" להשתתף במלחמה אחרת. קרב עקוב מדם התחולל אז בבית הכנסת וספר התורה חולץ ממנו בגבורה. אחר כך שימש הבניין, בגלל מיקומו על קו התפר, כעמדה הקיצונית הנמוכה ביותר של ההגנה בעיר.91 לאחר המלחמה שב "הדרת קודש" לתפקד כבית כנסת חשוב. המתפללים בו היו בני היישוב האשכנזי הוותיק, ואליהם הצטרפו ניצולי שואה. הרב הנודע יהושע קניאל, שהתגורר בסמוך החל משנות העשרים, נמנה עם מתפלליו ושימש כרבו. בשנות החמישים והשישים הנחו את התפילה ב"הדרת קודש" חזן ובעל תפילה אגדיים ומשכו המונים למקום.92 הבית היה מלא מפה אל פה ובחגים עמדו רבים בחוץ כי הבניין לא הכילם.93
בפעם האחרונה שהלכתי לשם עם אבי הייתי בת שש ואני זוכרת את בית הכנסת בעיקר בזכות הירידה אליו באותו רחוב מדרגות, ידי ביד אבי, כשכל צעד מקרב אלינו את הים. התפילה עצמה והדרך חזרה הביתה במעלה המדרגות ניטשטשו מאז, אבל התענוגות שציפו לי בשובנו לאבן סינא 4 שמורים היטב בזיכרוני.
קסם וחשדות ברחוב אבן סינא
אחרי ארוחת הצהריים המסורתית של שבת היו המבוגרים פונים למנוחת הצהריים או ה"שלאפשטונדה" הנכספת, ואילו אנחנו, הילדים — למשחקים כאוות נפשנו. בקומה השנייה, באגף האחורי של הבניין גרו האדון והגברת אמיר. רפי, בנו של האדון אמיר מנישואים קודמים הובא מרחוב עבאס הרחוק לבקר את אביו בשבתות, וכך הייתה לנו דירת אמיר למקום משחק. ידענו שאנחנו בני מזל, שהרי בצהרי שבת היה עלינו לשמור על שקט מוחלט בבתינו שלנו. כולנו היינו בבית אמיר: שכנינו מלמעלה ציפי ואחיה צביקה, אחי גדי ואני, וכמובן — רפי. סידרנו את הכיסאות בשורה ארוכה על המרפסת — אלה היו הקרונות, רפי היה בדרך כלל הקטר שבראש, וכך הפלגנו כולנו ברכבת לתל אביב!
בימות החול שיחקנו בעיקר עם ציפי וצביקה. הם היו מבוגרים קצת יותר מגדי וממני. בביתם אפשר היה להתחבא מתחת לאוהל עשוי סדינים במרפסת ולשחק ברופא וחולה בלי ידיעת ההורים; איתם התחפשנו בתחפושות פורים ואיתם ראינו את הסרט הראשון בחיינו בקולנוע ארמון. זה היה הסרט על הקרקס של ססיל דה־מיל, "המופע הגדול בעולם". כולנו גדלנו בלי טלוויזיה שהגיעה לארץ רק ב־1967, כך שזו הייתה הפעם הראשונה בה ראינו אנחנו, ילדי אבן סינא 4, צילומים נעים. לציפי היו צמות ולצביקה שערות ישרות נופלות על המצח ושן קדמית שבורה. הם היו חברינו הראשונים — וכשעברנו לשכונה אחרת הייתה הפרידה מהם הפרידה הקשה ביותר.
אולם חודשים אחדים אחרי שעקרנו מאבן סינא 4 ועברנו להרצל 85 ניתנה לנו הזדמנות נוספת לשחק עם ציפי וצביקה. לא ידענו אז כמובן שזאת תהיה הפעם האחרונה, שלא נשוב עוד לשחק בגינה של אבן סינא 4 ושלא נשתולל עוד עם ציפי וצביקה בביתם שופע ההרפתקאות.
אני הייתי אז בת שש וחצי וגדי בן שלוש וקצת והדבר קרה בשבוע שלפני הפסח הראשון שלנו בביתנו החדש. כמו בכל שנה היה על אמא לעזור לאבא בחנות כלי הבית והמטבח שלו בשבוע שלפני חג הפסח. בגלל המנהג היהודי להחליף את כלי האוכל למשך החג, היו הימים שלפניו עמוסים ביותר בחנויות לכלי בית ומטבח. אמי ביקשה את אמם של ציפי וצביקה לשמור עלינו בשעה שהיא נדרשה לעבוד בחנות מכיוון שכמו תמיד, בתי הספר וגני הילדים היו סגורים באותו שבוע. לשמחתנו הביאה אותנו אמא לאבן סינא 4 לבלות עם חברינו משכבר הימים. שיחקנו בגינה שבצד הבניין, אותו הכרנו היטב. כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים עלה אחי יחד עם ציפי וצביקה לדירתם שבקומה הראשונה ואילו אני השתהיתי למטה. הייתי עסוקה בשאריות תפוז שאכלתי קודם ושליכלך את ידי. פתאום הגיח מרחוב אבן סינא איש צעיר, גבוה ועבדקן אותו לא ראיתי מעולם, עבר את הכניסה לחצר וניגש אלי. הוא שאל אם ארצה שיקנה לי סוכריות בקיוסק שבפינה. על אף שהאווירה בישראל הקטנה הייתה אווירה של ביטחון ועל אף שזה לא היה מקובל, הזהירה אותי אמא זמן־מה קודם לכן מפני חוטפי ילדים. כשראיתי את העבדקן ידעתי בחושי הדקים שעלי לברוח אך הבנתי שאם ארוץ ישיג אותי. התחמקתי באומרי שאני רוצה סוכריות אך יַדי דביקות מהתפוז שאכלתי ועלי לשוטפן. העבדקן ניסה לנגב את ידי בממחטה שהוציא מכיסו אך אני התעקשתי שידי עודן דביקות. "אעלה רק לרגע," אמרתי, "אשוב מיד לקבל ממתקים ולא אספר לאיש." הוא האמין לי. רצתי למעלה רועדת וסיפרתי לאמא של ציפי וצביקה כל מה שקרה. היא הושיבה אותי לאכול ארוחת צהריים והשביעה אותי שלא אספר לאמי. אולי חששה מכעסה כשתגלה שהרשתה לי להישאר לבד בחוץ. ביומיים הבאים הסתובבתי עם הסוד בבטן אך קיימתי את הבטחתי ולא גיליתי דבר לאיש. כעבור ימים אחדים אספה אותנו אמא כמו בכל ערב ויחד הלכנו לתחנת האוטובוס שיביאנו חזרה הביתה, להרצל 85. שם, ליד התחנה, הופיע שוב העבדקן. תפסתי בשרוולה של אמי ולחשתי "אמא, הנה האיש שניסה לחטוף אותי." לאמי לא היה כמובן מושג במה מדובר. עד שהצלחתי להסביר לה הבחין בנו העבדקן. אני זוכרת שפתח דלת של מונית, נכנס וטרק אותה לפני שאפילו יישר את רגליו הארוכות והתיישב. המונית דהרה קדימה. העדבקן נעלם שוב. מאז לא אכלתי תפוזים וגם לא חזרתי לשחק עוד ברחוב ילדותי.
אבל הכמעט־חטיפה הייתה מקרה חריג ואירעה אחרי הרבה שנים קסומות שבילינו ברחובנו, אבן סינא מלא הפלאים. זה היה רחוב שהכיל כל מה שילד עשוי להשתוקק אליו: מגרש ריק, ארמון וקוסם פרטי משלו, אדון אלתרמן. המגרש מעבר לכביש, מול ביתנו, היה מקום נהדר למשחקים; הארמון היה בית מלון יפה וישן, מלון שלום; והקוסם היה האיש הכי נחמד ברחוב. חשבנו שהוא בעל כוחות על־טבעיים כי יצר כובעים, אוניות ואנשים קטנים ונוצצים מחומרים שהושלכו לאשפה — עטיפות שוקולדים משומשות מנייר כסף שאסף. את הבובות הקטנות שפיסל היה נותן לנו, הילדים של רחוב אבן סינא.
באותו רחוב, במספר 6, גרו גם הטאוברים, חבריהם של הורי, הרוזנפלדים שהיו "קרובים" במספר 12, וגם הזוג המקסים אדון וגברת שטורם במספר 20. אז לא היה לי מושג אילו כבלי כאב חיברו את האנשים שנאספו ברחוב אבן סינא בשבתות אחרי הצהריים או בערבים. הם היו חלק מן המערכת או הרשת של "מכרים", "קרובים" או "ידידים" שטיב הקשר ביניהם לבין הורי כוסה בערפל סמיך.
סיפורו של אבי
האמת הטרגית נודעה לי רק אחרי מות אבי. אותה אמת פתרה עבורי אלף שאלות קטנות שעלו בי מאז התחלתי לשאול. עלו והודחקו. אבי מת כשהייתי בת עשר, כמעט בלא אזהרה. פתאום היינו אבודים, האדמה רועדת תחת רגלינו, עזובים בלא הגנה. אמי ניסתה ככל יכולתה לשמור עלינו ולקיים שגרת חיים רגילה, אך עבורי היה החלל הריק בלתי נסבל. והנה, כשנתיים אחרי מות אבי הקניטה אותי ילדה, קרובת משפחה מקיבוץ תל יוסף, ואמרה לי שאמי אינה אמי האמיתית אלא אם חורגת. הייתי כבת שתים־עשרה וחשבתי שאני יתומה מאם ומאב. הגילוי היה מאיים כל כך שלא סיפרתי עליו לאיש. כעבור שבועות אחדים כשאמי לא הרשתה לי לנסוע לבקר בני דודים במושב אלוני אבא, זרקתי בכעס, "את לא מרשה לי כי את לא אמא שלי. את אם חורגת". להפתעתי, היא לא כעסה אלא הושיבה אותי מולה, סגרה את הדלת ואמרה, "מי אמר לך?" אז חייכה ואמרה, "היא שמעה פעמונים ולא ידעה מאיזו כנסייה. כן, יש לי משהו לספר, אך אל תדאגי אני אמך האמיתית".
היא גילתה לי שאבי היה נשוי בעבר בווינה לאישה ממוצא יהודי צ'כי ששמה היה אולה, או אולגה, לבית פישהוף. הייתה להם בת קטנה שנולדה ב־1934. לאבי הייתה חנות גדולה לכלי חרסינה ובדולח. ביום האנשלוס ה־12 במרס 1938, כשהגרמנים הפשיסטים נכנסו לווינה, אמר לאבי סגנו האוסטרי: "Herr Scharf, jetzt bin Ich der Herr" שמשמעו, "אדון שרף, עכשיו אני האדון". את המשפט הזה, שלא אשכח לעולם, ציטטה אמי באוזני בגרמנית כאילו שיננה אותו. כך שמעה בוודאי מאבי כאשר סיפר לה הוא את הסיפור. אבי נלקח לדכאו. באותו זמן, לפני המלחמה, היה דכאו "רק" מחנה עבודה בגרמניה. בהמשך העבירה אולה "מרצונה החופשי" את החנות לבעלותו של השכיר האוסטרי שהיה לאדון.94 אז ניתן היה עוד לשחרר אסירים מדכאו והיא הצליחה להשיג לאבי אשרת יציאה. נאסר עליו לחזור לווינה והם היו אמורים להיפגש בנמל ולהפליג יחד באונייה שתביא אותם לפלשתינה. להוותה של אולה הסתבר שאסור להביא ילדים לאונייה. חנה׳לה הקטנה, הייתה אז בת ארבע וחצי. אולה החליטה להשאיר אותה עם רחל, אחותו של אבי. תקוותה הייתה שאפשר יהיה להעביר את חנה׳לה מווינה ללונדון באחד מהקינדר־טרנספורטס — משלוחי הילדים שהוצאו מארצות הרייך לאנגליה בתקווה שיינצלו. אולה לא שיערה את גודל הרעה. היא ואבי אכן הצליחו להיפגש ולהפליג ארצה באוניית מעפילים. לא היו להם אשרות כניסה והם קיוו להיכנס לארץ ישראל באופן לא חוקי. כשהתקרבו לחופי הארץ הם צוו להשליך אל מעבר לסיפון כל מסמך או חפץ מזהה כדי שאם ייתפסו על ידי האנגלים לא ייוודע מאין באו, והאנגלים לא יוכלו לשלוח אותם חזרה לאירופה כמנהגם.
על ספינת המעפילים הרעועה פגשו את בני הזוג טאובר והתיידדו. למזלם, הצליחה האונייה לחמוק ממשמר החופים הבריטי ואבי ואולה אשתו הגיעו לחיפה בה התגורר אחיו של אבי, דוד חיים. כמו הטאוברים, הם שכרו דירה קטנה ברחוב אבן סינא בו גרו גם ידידיהם מימי וינה השטורמים ובן הדוד של אולה, מר רוזנפלד שעלה ארצה עם אשתו עוד בשנות השלושים המוקדמות. בעזרתו של זה האחרון מצא אבי עבודה בעיתון הגרמני־ישראלי, ידיעות חדשות.
שנות המלחמה עברו על אולה ועל אבי בפחד נורא לגורל ילדתם. מאוחר מדי הסתבר שהייתה צעירה מכדי להצטרף לקינדר־טרנספורט. בתחילה הגיעו אליהם מכתבים באמצעות הצלב האדום ובהם נודע שלפני שנשלחו למחנות הצליחו אחות אבי ובעלה להעביר את הילדה לצ'כיה, שם חייתה עוד זמן־מה עם סבתה, אם אמה. אחר כך היה שקט ולא הגיעו עוד מכתבים. ב־1945, אחרי המלחמה, הגיע לביתם מכר, ניצול אושוויץ, וסיפר שראה שם את חנה׳לה הקטנה עם סבתה. החיפושים הנואשים והתקוות הסתיימו בלא כלום. אולה מתה מלב שבור זמן קצר לאחר מכן, וביקשה להיקבר בתל יוסף, שם גרו דודה פרידריך לדרר ורבים מבני משפחתו שבאו מצ'כיה והתיישבו בארץ שנים רבות לפני המלחמה. איני יודעת דבר על ייסוריו של אבי כשנודע לו גורל בתו וכשהתאלמן חודשים מעטים אחרי כן. אני יודעת רק שהוא פגש את אמי זמן קצר אחרי מותה של אולה והתאהב בה. אך רק שתים־עשרה שנים מאושרות של יחד ניתנו להם.
הם נישאו באוגוסט 1946 במשרדי הרבנות הראשית. הרב קניאל הטוב הוא שהשיא אותם. בסתיו 2014 טיפסתי ברגל בשכונה חדשה שהוקמה על ההר ונתקלתי בשלט עליו היה כתוב, "רחוב הרב קניאל". נשטפתי בתחושת חום כאילו שוב שמעתי את קולה של אמי מדבר עליו בחיבה כדרכה תמיד. פתאום קישרתי: לאחרונה גיליתי שהרב קניאל היה מתפלל ב"הדרת קודש", בית הכנסת של אבי.95 שם נפגשו בוודאי אבי והרב. לעולם לא אדע מה אמר הרב לאבי שהגיע לחיפה מווינה ובלבו מתהפכת חרב. האם הכיר הרב קניאל את אולה? האם ניסה לנחם את אבי אחרי מותה? ומה אמר לזוג החדש שהשיא בבניין האבן שתיכנן ברוולד ברחוב ארלוזורוב? אחרי ירח הדבש של הורי בהר כנען עברה אמי לגור עם אבי באותה דירה בה גר עם אשתו הראשונה, ברחוב אבן סינא 4. בית האבנים הזכור לי מילדותי.
אני נולדתי בשעה 10:00 בבוקר ביום שלישי ה־20 ביולי 1948 בבית החולים "בֵּתֵר". אבא הביא לאמא זר דליות בצבע אדום כהה ואמר, "את החזרת לי את חנה׳לה". אחר כך נסע באוטובוס מרחק שעה להודיע לקרובים לו ביותר, פאולה לבית לדרר ופרֵדה (אלפרד) הַן שגרו בקרית מוצקין. בתם נורית סירבה להעיר את הוריה שהיו באמצע השלאפשטונדה המסורתית.
פאולה ופרדה, אותם אהבתי בכל לבי, היו אף הם בני דודים של אולה, הסתבר לי מסיפורה של אמי. כעבור שנים השלימה לי פאולה פרטים נוספים מהסיפור. אבל אבי, בשנים שנותרו לו איתנו, מעולם לא גילה לי את סודותיו. בערבים, כשחיכיתי ערה לחזרתו מהחנות סיפר לי על וינה ועל נהר הדונאו הכחול הזורם שם, על כדורי שלג, על הריזנראט גלגל הענק, על חשמלית ושמה טראמוואי, וארמון שיינברון עם גניו האינסופיים, אך לא סיפר לי מאום על הילדה אותה ביקש בוודאי להקסים בטיולים לאותם אתרים. כעבור שנים סיפרה אמי שאבי נשבע שכף רגלו לעולם לא תדרוך שנית על אדמת אוסטריה.
פעם, עוד לפני ששמעתי את הסיפור, גיליתי תמונה שלו עם משפחתו האבודה ושאלתי את אמי מי הן האישה והילדה שהצטלמו עם אבי. היא ענתה שהן היו קרובות משפחה. כשחקרתי אודות הקשר המדויק עם בני משפחות פישהוף, לדרר, רוזנפלד והַן שהכרתי היטב, מעולם לא קיבלתי תשובה ישירה. עכשיו משנודע לי הסיפור נחו כל חלקי הפאזל במקום, אלא שאבי כבר מת ולא יכול היה להסביר עוד, ואילו אמי ידעה רק חלק מהתשובות לשאלותי. כשאזרתי אומץ, הפרתי את שבועתו של אבי, נסעתי לווינה ומצאתי את שמה הגרמני של חנה׳לה, אדית שרף, בספר הקהילה. הוא רשום בכתב יד גותי מסודר, בתם של יעקב ואולגה שרף מרחוב גלזר מספר 14 בווינה. ב״יד ושם״ יש טופס רישום בו מופיע השם חנה שרף בכתב ידו הרועד של אבי. ב־1954 סירב האיש הרך הזה, בתוקף לא אופייני לו, להגיש בקשה לפיצויים מהנאצים.
בשנות הזוהר שביליתי ברחוב אבן סינא הכרתי רבים מגיבורי סיפורו העצוב של אבי, אך תפקידיהם באותו סיפור הוסתרו ממני בהצלחה.
בשבתות אחרי הצהריים היינו שותים קפה ועוגה אצל הטאוברים. אדון טאובר היה קירח ולגברת טאובר היו שערות שיבה אפורות מחולקות בפסוקת בצד. תלתל נפל על מצחה וחיוך נצחי היה שרוי על פניה. בתם לילי הייתה מצטרפת אלינו עם בעלה ובנה. לילי הייתה זוהרת, כאילו באה מעולם אחר. שפתיה היו משוחות באדום כהה, היא הרכיבה משקפי חתול עם מסגרת מנומרת, נעלה נעליים גבוהות עקב, ולבשה שמלות אלגנטיות עם חצאיות נפוחות. כעבור שנים רבות הבנתי למה הייתה שונה כל כך. כמו חנה׳לה, היא נולדה בווינה, אך שלא כמו חנה׳לה, היא הייתה אחת הילדות בנות המזל שיצאו מווינה בקינדר־טרנספורט לאנגליה. אחרי המלחמה התאחדו הטאוברים עם בתם, אלא שהיא הייתה כבר אנגלייה יותר מאשר וינאית.
במוצאי שבתות היינו מבקרים את הרוזנפלדים. בית אבן, קומה ראשונה, מרפסת מקורה. בן הדוד דולף פישהוף המצחיק ואשתו השלימו את המפגשים. הרוזנפלדים היו דתיים ובמוצאי שבת ערכו הבדלה, הבדילו את השבת מימות החול בעזרת נרות, בשמים ויין. ואחר כך רוזנפלד, דולף והגברים האחרים היו שרים בגרמנית ובקאנון:
Ach wie wohl ist mir am Abend / mir am Abend /
Wenn die Glocken / Glocken läuten / Glocken läuten /
Bim bam, bim bam, bim bam
שמשמעו, "הו כמה נעים לי בערב / כשהפעמונים מצלצלים דין דן".
אל השטורמים הלכנו לעתים רחוקות יותר. הם גרו באחד הבתים האחרונים ברחוב אבן סינא ומהמרשימים שבהם. אולם שלא כמו אצל טאובר ורוזנפלד כאן היינו אנו, הילדים, אורחי כבוד. בצהלה היינו עולים במדרגות השיש הלבנות וההדורות ישר לדירה שבקומה העליונה. אדון שטורם בעל הקרחת הנוצצת היה פותח את הדלת בחיוכו הגדול, טוב הלב והרחב. החדר המרווח אליו נכנסנו נראה כאילו הועתק לאותו חדר אורחים ממקום אחר: הרהיטים שהובאו מווינה היו כבדים, הכורסאות עמוקות והשטיח עבה ורך; הנימוסים היו אירופיים ושפת הדיבור, כמו בכל הבתים בהם התארחנו, הייתה על טוהרת הגרמנית, אך כאן הייתה נלחשת בקולות נמוכים. הגברת שטורם הייתה מבוגרת מהורי, מאופרת בקפידה, ותסרוקתה הכחולה מושלמת. באצבעות משוחות ציפורניים הייתה מוזגת בעדינות קפה לאורחים, ומגישה מאפים מתוקים בצלוחיות חרסינה דקיקות. חדר האורחים הקסום שלהם נפתח למרפסת שהשקיפה על אבן סינא, ומעבר לו על רחוב חסן שוקרי, גן הזיכרון ואפילו על המפרץ ואוניותיו.
באחד מימי העצמאות הראשונים, ב־1953, התארחנו אצל השטורמים. הסתכלנו למטה וראינו את ההמונים המצטופפים ברחוב חסן שוקרי ובגן הזיכרון שזה עתה ניטע וחוגגים.96 ובשמים התפוצצו זיקוקים בשלל צבעים, זיקוקי די־נור הראשונים שראיתי בחיי. על המרפסת עמדו גם הורי והאורחים האחרים של בני הזוג שטורם קורני הפנים. השמחה הייתה שלמה, שמחת פליטי חרב, עולים לא לגאלים לשעבר, שלכף רגלם נמצא מנוח. אנשים שרק ב־8 בנובמבר 1948 הונפקה להם תעודת זהות ישראלית כחולה ובה הרישום, המיוחס במדינת ישראל החדשה, "יהודי". באותו יום הוכרז על עוצר אדמיניסטרטיבי שיאפשר לפקידים לעבור מבית לבית ולהנפיק תעודות.97 מספרי הזהות של הורי היו 0633671 ו־0633670. אנחנו, הילדים היחידים על אותה מרפסת היינו אז כמעט בני חמש ושנתיים. ילדים שנולדו אל תוך החופש. לא הבנו אז את חשיבות היום, יום העצמאות, ולא ידענו שהיו כאלה שלא חגגו אותו בשמחה. כמו כן נעלמו מאיתנו משמעות שמו של הגן ממנו נורו הזיקוקים ומהות הזיכרון שעל שמו נקרא.
המגדלים שתקו
בעוד גן הזיכרון מנציח את זכר היהודים שנפלו בקרבות 1948, הוא מתעלם מתושביה הערבים של חיפה, אלה שגרו בעיר לפני קום מדינת ישראל.98 אולם בראש היכל העירייה העומד מול הגן עדיין נשאר הסמל מלפני המלחמה ומשגיח על הבאים אל הבניין. זהו סמל חיפה המקורי שסותת באבן מעל קשת הכניסה להיכל העירייה, שנחנך ב־1942. דבר לא שונה בו מאז פיסל אותו האמן ישראל רובינשטיין: במרכזו של קלף האבן המשולש החרוט בתחתיתו כתוב שם העיר באלפבית לטיני, מימין באלפבית ערבי ומשמאל עברי. עמדת הכוח המרכזית בסמל הישן נשמרה אמנם לשפתם של הבריטים ששלטו אז בארץ, אך לערבית ולעברית שייצגו את שתי האוכלוסיות העיקריות בעיר הוענק מעמד שווה. עם קום המדינה שונה הכיתוב בסמל העיר בשלטים ובמסמכים רשמיים: האנגלית הוסטה לצד, הערבית נשארה בצד השני ואילו העברית מוקמה במרכז. אולם הטקסט החרוט באבן בחזית היכל העירייה שומר על הסדר המקורי. שם, במרומי הבניין הגאה נשמר השוויון בין העברית והערבית.
בציור שבלב הסמל, מעל לקלף הכתוב בשלוש שפות, שטה ספינת מפרש גאיונה על גלי הים ומאחוריה שני מגדלים עומדים על המשמר, כל אחד מהם מוצב בקצה שובר גלים שבפתח הכניסה הימית אל הנמל. ב־1936 בחרו אבות העיר באמנית אסתר ברלין והורו לה לעצב סמל שיבטא את רוחה האמיתית של העיר. בסמל שאישרו מתגלמת רוח "אמיתית" זו במאפייניה של עיר נמל: אונייה, שוברי גלים ומגדלים. נמל חיפה היה הנמל הגדול בארץ, מקור גאוותם של תושבי העיר דאז, יהודים וערבים כאחד. בנוסף למשמעות הכלכלית של הנמל הוא סימל גם את הקוסמופוליטיות של העיר ואת קשריה עם העולם שמעבר לים.
ניתן לגלות נוף דומה, נוף מפרץ ונמל, גם בשיר של יהודה עמיחי שאינו מיוחס לחיפה, אך מתחת למעטה מטפורי כבד נסתר בו אותו הנוף. המשורר בן העשרים ושלוש השתקע בעיר באוגוסט 1947 ובסופו של אותו חודש הפליגה משם, כזכור, רות אהובתו אותה קיווה לשאת לאישה. בבוקר הגורלי של ה־31 באוגוסט ליווה עמיחי את רות לנמל חיפה, נופף לה לשלום מהרציף ונשאר עומד שם עד שכובע הקש הצהוב שלה נעלם באופק. הוא האמין שהיא תשוב אליו, אך הפרידה צרבה בלבו. במשך החודשים הבאים ייחל לבואה וכתב לה שלושה מכתבים בשבוע, אך באפריל 1948 נותקו יחסיהם. רסיסים מאותו מפץ נורא מפוזרים באורח מוסווה ביצירותיו.
סונטה שעמיחי כלל במחזור הסונטות "אהבנו כאן", אותו פירסם שמונה שנים לאחר שנפרד מרות, ושנחשב כיום למחזור קאנוני, רומזת לנמל חיפה. הבית השני באותה סונטה מתאר במעורפל נוף כמו זה שבסמל העיר: "הַמִּגְדָּלִים הַגְּבוֹהִים שׁוֹתְקִים עֲדַיִן / וְלֹא יֵדַע נִשְׁבָּר עוֹד עַל שׁוֹבֵר./ מִי שֶׁהִגְדִּיל בֵּין מַיִם וּבֵין מַיִם, / יַבְדִּיל בֵּינֵינוּ שׁוּב וּבְלִי גַּשֵּׁר".99
המגדלים השותקים, המילה "שובר" והמים, מאזכרים את הנוף הקלאסי של חיפה. המגדלים הגבוהים מתייחסים אולי למגדלורים, ואילו ה"שובר" מעלה את שובר הגלים, שניהם מסמנים של כל עיר נמל. ההפרדה "בין מים ובין מים" מזכירה את האופן בו שוברי גלים מפרידים בין המים של הנמל והמפרץ לבין המים של הים הפתוח. כשמגדלורים "מדברים" בצופרים או בפנסים הם מאותתים לאוניות, מכוונים אותן אל הכניסה לנמל, ומזהירים אותן מפני התנגשות בסלעים ובשוברי גלים שעלולים לנפצן. אבל כאשר המגדלים, או המגדלורים "שותקים" ומועלים בתפקידם, אין מי שיזהיר את האוניות מפני האסון. עמיחי נוטע את שברון הלב המאוהב בנוף החיפאי שעל רקעו התחוללה התנפצותו. הנמל הוא מקום הכאב, הלוקוס של פרידתו הסופית מחברתו רות.100 באותו יום של סוף קיץ בעת שעמיחי ורות אהובתו נפרדו בנמל, שתקו המגדלים. הם המשיכו בשתיקתם גם במשך החודשים הארוכים שבאו אחרי הפרידה בנמל. שום צופר ושום זרקור לא הזהירו את הגבר המאוהב שעוד מעט הוא יהיה "נשבר" ואילו אהובתו תהיה בבחינת "שובר".
תמונת הנמל הטיפוסית שבסונטה, כולל המגדלורים ושובר הגלים, מצוירת גם בסמל העיר. אין ספק שעמיחי הכיר נוף זה לפרטי־פרטיו וייחס חשיבות מיוחדת לנמל. אך כוחו של שיר טוב במשמעויות הרבות, ולעתים הבלתי מכוונות, שהוא טומן. בקריאה אחרת, פוליטית, של הסונטה, אפשר לומר שהמגדלים שעל סמל העיר "שתקו" גם ב־1936 כשוועדה משותפת של יהודים וערבים דנה בעיצוב סמל חיפה.101 איש לא ידע אז, ובוודאי לא ערביי העיר, שחייהם ייהרסו כתריסר שנים לאחר בחירת הסמל המאחד של העיר על מגדליו. הם לא ידעו והמגדלורים לא אותתו להם שבשנת 1948 הם עצמם ואף העיר כולה יהיו בחזקת "נשבר", שהרי חיפה לא התאוששה מאותו שבר.
מבנים ארכיטקטוניים וגנים ציבוריים, צמתים ונמלים, הנמצאים בעיר הופכים לסימנים סמיוטיים בתודעתם, זיכרונותיהם ורגשותיהם של תושביה וסופריה. הם נושאים משמעות ומעבירים מידע בעצם נוכחותם במרחב, על ידי מרקמיהם, צורתם והחומרים מהם נבנו. אלה הם המילים והמשפטים היוצרים את שפתה של העיר, את קצבה ואת המוזיקה שלה. בחיפה, הבניינים הציבוריים שעל קו התפר משמרים את הזיכרון העירוני של שיתוף הפעולה ואת הערכים שעיצבו את אופייה המיוחד של העיר. אנשי חיפה ומבניה מנהלים שיחה בלתי פוסקת עם ההר והים כפי שמשתמע מסמלה הקלאסי של העיר.
אבל אולי לסמל טוב כמו לשיר טוב יש גם כוח נבואי. בראש הסמל, מעל לקלף, לאונייה ולנמל, מרחף מעין כתר אבן סגלגל בו שזור ענף עץ זית. יש האומרים שכתר האבן מייצג את שרידי המבצר החזק של ד׳אהר אל־עומר שייסד את חיפה החדשה ב־1761. אחרים טוענים שמשמעות הכתר המעוטר בענף הזית נובעת דווקא משמו של המבנה, בורג' אל־סלאם, מבצר השלום. בניין העירייה עצמו עם הסמל המפוסל שבראשו עומד מול הגבעה עליה שכן המבצר ואף הוא נושא עלה זית. ואולי עוד ישכון שלום, אולי יהודים וערבים עוד יעמלו יחד לשיפור גורל עירם ואולי מציון תצא תורה אך מחיפה — בשורת השלום.
1 כרמל, 1977, עמ' 56-49.
2 כרכבי, סיור, ינואר 2011.
3 לפי כללי התעתיק יש לכתוב את השם "שוכרי" ב־כ'. עם זאת, בשלטי הרחוב מופיע "שוקרי" ב־ק'. להלן, יופיע "שוקרי" כשמדובר ברחוב ו"שוכרי" כשמדובר באדם.
4 בין 1920 ל־1927 נאלץ לוותר על משרתו בגלל לחץ ערבי שהופעל נגדו, כי קידם בברכה את הנציב העליון הבריטי הראשון, הרברט סמואל, שהיה יהודי.
5 גורן, 2007א, עמ' 4.
6 שם, עמ' 21.
7 Seikaly, 1995, pp. 155-158; Yazbak, 2003, pp. 123–148; De Vries, 1994, pp. 860-882
8 הכהן, 1989, עמ' 233.
9 כלפון, 1989, עמ' 243.
10 הכהן, 1989, עמ' 229; כלפון, 1989, עמ' 244.
11 גורן, 2007א, עמ' 4.
12 רומן, ריאיון אישי, נובמבר 2014.
13 האִמרה הטורקית נמסרה לי מפי ד"ר מהמט דארקיוגלו, מומחה להיסטוריה של האימפריה העות'מאנית, שאחיו בוגר אותו בית ספר למִנהל באיסטנבול. דארקיוגלו, ריאיון אישי, 15.9.2015.
14 הדבר היה בתמיכת שני סגני ראש העיר הערבים, טאהר קרמאן ושחאדה שלח. ראו: גורן, 2007ב, עמ' 24.
15 הכהן, 1989, עמ' 237-236; עו"ד מרגולין מצוטט בכתבה מעיתון הבֹקר, 30.4.1942, וראו: גורן, 2007ב, עמ' 23; הכהן, מצוטט בתוך: גורן, 2007ב, עמ' 23.
16 חברי המועצה הערבים הם חנא עספור ועלי אל־ח'ליל.
17 וילנאי, 1936, עמ' 134; כרמל, 1989, עמ' 11; כלפון, 1989, עמ' 241.
18 אהרונוביץ, 1958, עמ' 6; כרמל, 1989, עמ' 12; כלפון, 1989, עמ' 241.
19 כרמל, 1989, עמ' 12.
20 כלפון מצוטט בתוך: הכהן, 1989, עמ' 234.
21 הארץ, ינואר 1924, מצוטט בתוך: גורן, 2007א, עמ' 2.
22 הרברט וריכטר, 2007, עמ' 13.
23 בשנת 1932 הקציבה מועצת העירייה אלפיים וחמש מאות לירות ישראליות, שם, שם.
24 סקר תיעוד מקדמי, היכל העירייה בחיפה, 24.4.2008.
25 חברי הוועדה היו שבתי לוי, דויד הכהן ושני סגניו הערבים של ראש העיר, טאהר קרמאן ושחאדה שלח. גורן, 2007א, עמ' 5.
26 גורן, 2007ב, עמ' 34-29; וייס יפעת, 2007, עמ' 30; מוריס, 2010, עמ' 168-166; גורן, 2006, עמ' 47-8.
27 אז היה זה "קואופרטיב פועלי חיפה של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל".
28 בין השאר נבנו האגפים הצדדיים כשהם קצרים יותר. בשנות החמישים הוארכו לפי התוכנית המקורית של חייקין, ראו תרשים בתוך: הרברט וריכטר, 2007, עמ' 12. ראו גם: גורן, 2007א, עמ' 9-7.
29 גורן, 2007ב, עמ' 20.
30 גורן, 2007א, עמ' 8.
31 לוי, 1989, עמ' 249; קליין, 1989, עמ' 126.
32 מוריס, 2010, עמ' 478 (הערה 151).
33 לפי בני מוריס רוב הערבים נטשו בגלל "הלם הקרב שנגרם בעיקר בשל הפגזת העיר התחתית במרגמות"; יחידות "הגנה" אשר "נהגו בתושבים ביד קשה"; אך גם "הוראות חוזרות של הוועד הערבי העליון" וגורמים אחרים. שם, עמ' 169-168.
34 גורן, 2007ב, עמ' 34-19, וכן: וייס יפעת, 2007, עמ' 30; מוריס, 2010, עמ' 168-166.
35 Gold, 2008. לגרסה העברית ראו: גולד שרף, 2018.
36 מכתביו של יהודה עמיחי לרות הרמן (שם נישואים, זילנזיגר), בין התאריכים 11.4.1948-31.8.1947. המכתבים נמצאים בגנזך "הישראלים הראשונים", מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. עמיחי עצמו מיספר את רוב תשעים ותשעת המכתבים. בהפניות להלן יופיע מספר המכתב לצד התאריך שבו נכתב.
37 עמיחי, מכתב מס' 50, 14.12.1947.
38 עמיחי, מכתב מס' 55, 25.12.1947.
39 עמיחי, מכתב מס' 64, 16.1.1948. ההדגשות בציטוטים ממכתב זה ומן השיר "המגרש הריק" הן שלי — נ"ג.
40 עמיחי, 2002, עמ' 191.
41 הרומנים החיפאיים של סמי מיכאל הם חסות (1977), חצוצרה בואדי (1987), יונים בטרפלגר (2005), מים נושקים למים (2001), ומעוף הברבורים (2011). שלושת הראשונים ברשימה זו מתמקדים ביחסי יהודים וערבים.
42 מיכאל, 1977, עמ' 266.
43 זאת ועוד, מיכאל שמוצאו מעיראק בילה את נעוריו כבן מיעוט יהודי שנהנה מחסות שלטונית מוסלמית.
44 וראו גם: שמעוני, 2012, עמ' 209-192.
45 מיכאל, 1977, עמ' 268.
46 אטיאס, ריאיון טלפוני, 25.1.2016. עוזרו של קניספל בהקמת האנדרטה סיפק את לוח הזמנים. ראו גם: Kolodney, 2016, p. 118
47 גדעון עפרת מגדיר את קניספל כחבר בחוג קטן של אמנים ריאליסטיים־חברתיים שמאלנים וקומוניסטים באמצע שנות החמישים, שיוסף מעוז היה ה"אידיאולוג" שלהם. ראו: עפרת, 21.12.2010.
48 פרשנות זו תואמת פעולות אחרות של קניספל, כגון השתתפותו ביצירת האנדרטה הלאומית הראשונה לזכר ערביי הגליל שנפלו ביום האדמה בשנת 1976. לפרשנות אלטרנטיבית לאנדרטה ראו גם: Kolodney, 2016, p. 119
49 מיכאל, ריאיון אישי, 8.10.2015.
50 כרכבי, ריאיון אישי (מקוון), 2.8.2015.
51 Rekhess, 8.10.2015
52 אל אותו חלל פנימי פונות דלתות החדרים כולם. כרכבי, סיור, ינואר 2011; כרכבי, 2007, עמ' 19-15.
53 סוסנובסקי, סקר שימור, 2006.
54 כיום המבנה משמש כמלון בוטיק.
55 מיכאל, 1977, עמ' 229-228.
56 מיכאל, 1987, עמ' 132.
57 מיכאל, 2001, עמ' 21.
58 המדדים המדויקים של גן הזיכרון מתוארים בהזמנה לחנוכת הגן מראש העיר אבא חושי לרמטכ"ל מרדכי מקלף, 29.4.1953. ראו: חושי, 29.4.1953.
59 מיכאל, 2001, עמ' 23.
60 הופמן, 2003, קטע 113.
61 שם, קטע 115.
62 הקשתות הושפעו אולי ממבנה הטכניון וככל הנראה השפיעו על מבנה העירייה, ארליק, 1984, עמ' 51-48.
63 סוסנובסקי, סקר שימור, 2006.
64 פוקס, 1992, עמ' 173-171.
65 שם, עמ' 168-167; סוסנובסקי, סקר שימור, 2006.
66 פוקס, 1992, עמ' 168-167.
67 ארליק, 1984, עמ' 51-48; קרויאנקר, 1989, עמ' 437-436; פוקס, 1992, עמ' 179-174.
68 יוחנן רטנר, מצוטט בתוך: פוקס, 1992, עמ' 179-174.
69 שם, שם.
70 ארליק, 1984, עמ' 51-48.
71 שם, שם. בית המשפט הוא אחד מתוך שני המבנים המודרניסטיים ביותר של הריסון.
72 פוקס, 1992, עמ' 179-174.
73 Herbert and Sosnovsky, 1993, pp. 248-250
74 עזריהו, 1993, עמ' 125-98. לתפיסה שונה משל עזריהו ראו: Kolodney, 2016, p. 126. קולודני מצטטת את צבי מילר, מתכנן הנוף המקורי, שנקט עמדה הפוכה לזו של אבא חושי. מילר ראה בגן אמצעי למניעת בנייתו של אתר ההנצחה הגבוה.
75 הרברט וריכטר, 2007, עמ' 14-10.
76 כפי שתיאר במאמר שפירסם במקביל לתכנון המבנה: Chaikin, 21.7.1939. מצוטט בתוך: הרברט וריכטר, 2007, עמ' 12.
77 שם, עמ' 14-10.
78 סקר תיעוד מקדמי, היכל העירייה בחיפה, 24.4.2008.
79 לפי קרויאנקר, חייקין פנה אל ידידו חיים וייצמן בעת שביקר בארץ וטען כי אסור לבניין המוסדות הלאומיים היהודיים בירושלים להיראות כגמד לעומת הבניינים הציבוריים דוגמת ימק"א או טרה סנטה הסמוכים לו. ראו: קרויאנקר, 1989, עמ' 288.
80 גרץ, 2000, עמ' 297-280.
81 Hirsch, 2007, p. 324, 328, תרגום שלי — נ"ג.
82 שם, עמ' 330, תרגום שלי — נ"ג.
83 יעקובסון, 13.12.2012.
84 הערך "לוקסוס" בספרו הקלאסי של צבי אפרת על אדריכלות ישראלית, פותח בצילום של מבואת מלון שתיכנן פנחל. ראו: אפרת, 2004, עמ' 712.
85 כרכבי, ריאיון אישי, נובמבר 2014.
86 כרכבי, 2007, עמ' 16.
87 וילנאי בספרו חיפה בעבר ובהווה תיאר את בית הכנסת ודייק בתיאור מקומו: "בשנים האחרונות [שנות השלושים המוקדמות] הוקמו בתי כנסת בכל שכונות היהודים [...] בית כנסת אחד, 'הדרת קודש' נמצא ברחוב המדרגות העולה מהעיר אל הדר הכרמל". וילנאי, 1936, עמ' 135. תיאור בית הכנסת עם הוויטראז'ים והנברשות נמסר בריאיון אישי: ויליאן, אוקטובר 2014. יוסי ויליאן, שהתפלל ב"הדרת קודש" בשנות החמישים והשישים, פועל מאז 2010 בערך לשחזורו ולשיקומו.
88 פרידמן, 2015, עמ' 211.
89 חבר הנאמנים של בית הספר בתקופה זו סגר את הבניין בפני הדוגלים בעברית. ראו: הלפרין, 1970, עמ' 79-77.
90 שם, עמ' 91. בשנת 1914 נפתחו שם הכיתות הראשונות של בית הספר הריאלי העברי. מיכה, נכדו של שמריהו לוין, סיפר לי שכאשר ויסוצקי הפסיד את כספו ואת השפעתו על גורל הטכניון ובית הספר הריאלי, הוא פנה לחברת "עזרה" הגרמנית שתסייע בהמשך הפרויקט. ויסוצקי ופקידו אחד העם דרשו ששפת ההוראה בבית הספר הריאלי שעמד להיפתח תהיה עברית, ואילו אנשי "עזרה" דרשו שתהיה גרמנית. לוין מ׳, ריאיון אישי, 20.11.2014.
91 פרידמן, 2015, עמ' 212; יוסי ויליאן סיפר שהאדמו"ר מוויז'ניץ השתתף באותו קרב: ויליאן, ריאיון אישי, נובמבר 2014.
92 ויליאן מספר שהרב קוק שלח את הרב קניאל לחיפה אחרי שניצל מיריית צלף בירושלים, וכן שבעל התפילה היה אברהם אליעזר זילברשטיין. שם, שם.
93 שם, שם; וגם: יוסף צבי סבו, ריאיון אישי, אוקטובר 2014. סבו התגורר במעלות הנביאים מול בית הכנסת באותן שנים. סבו וגם ויליאן חגגו את חגיגות בר המצווה שלהם ב"הדרת קודש".
94 רישום הרכוש היהודי 24.4.1938, על פי "ארכיון רשות הרכוש", ארכיון מדינת אוסטריה. מכתב מאולגה שרף לרשות הרכוש בווינה, 14.12.1938. "ארכיון רשות הרכוש", ארכיון מדינת אוסטריה.
95 על תעודת הנישואין של הורי כתוב שהרב קניאל השיאם וחתום העד אהרון ברנרד, "מזכיר ביה"כ הדרת קודש". חתימה זו מחזקת את הקשר בין בית הכנסת של אבי וטקס נישואי הורי.
96 גן הזיכרון ניטע בראשית 1953 אך נחנך במאי. ראש העיר אבא חושי ביקש את עזרתו והשתתפותו של הרמטכ"ל מרדכי מקלף ב"חנוכת גן הזיכרון", ב־18 במאי 1953. ראו: חושי, 29.4.1953.
97 יצאה על כך הודעה רשמית מטעם המדינה. ראו: עיתון רשמי, 5.11.1948, עמ' 47.
98 Kolodney, 2016, p. 118
99 עמיחי, 2002, עמ' 67.
100 הקשר בין הנמל לכאב מופיע במספר מכתבים ושירים של עמיחי. למשל, במכתב מס' 3, מיום ה־5.9.1947, עמיחי כתב: "ערפל עבה כיסה את הים [...] את האוניות [...] ומזמן לזמן השמיעה אחת מהן קול עמום שכל כך מעציב אותי תמיד". במכתב מס' 20, 12.10.1947, כתב: "פרידה... הנמל, הצופר, ההפלגה, הים".
101 על סמל העיר ראו: גורן, 2004, עמ' 17-14; אילון, 2006, עמ' 15-14. על פי אילון המגדלים המאוזכרים בסמל אינם מגדלורים כי אם רמז למגדלים שעמדו בנמל העתיק של חיפה כדי להגן מפני שודדי ים. מגדלים אלה נהרסו לפני כמאתיים שנה, אך העניקו לחיפה העתיקה את הכינוי "עיר שני המגדלים".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.