חלב שנשפך

כשאצא מפה, נתחתן בחווה של ילדותי המאושרת, בַּמקום ההוא למרגלות ההרים. את תלבשי את השמלה ואת ההינומה של אמא שלי, ואני לא אומר זאת מתוך רגשנות רגעית, זה לא המורפיום שמדבר עכשיו מגרוני. כל המפות וּוילונות התחרה, כל כלי הבדולח, מערכות כלי האוכל, התכשיטים ושֵם המשפחה שלי יעברו לרשותך. את תנהלי את המשרתים ותתני להם הוראות, ותרכבי על הסוס של אשתי הראשונה. ואם החשמל עדיין לא הגיע לחווה, אדאג שיביאו לשם גנרטור כדי שתוכלי לצפות בטלוויזיה. יהיה גם מיזוג אוויר בכל אחד מהחדרים בחווה, כי באזור השפלה שורר כיום חום כבד ביותר. אני לא יודע אם תמיד זה היה כך, אם אבות אבותי הזיעו מאוד מתחת לכל שכבות הבגדים האלה שלהם. אשתי כן, היא הזיעה לא מעט, אבל היא כבר הייתה שייכת לדור חדש יותר ולא ניחנה בצניעות הסגפנית של אמי. אשתי אהבה את השמש וחזרה תמיד אדומה כולה ויוקדת משעות אחר הצהריים שבילתה על שפת הים בקוֹפַָּקָבָּנָה. אבל את השָאלֶה שלנו בקופקבאנה כבר הרסו, ובכל מקרה לא הייתי חי אתך באותו בית שבו התגוררתי בנישואי הקודמים. אנחנו נגור בחווה שלמרגלות ההרים. נתחתן בכנסייה שחנך וקידש הארכיבישוף ההגמון של ריו דה ז'ניירו באלף שמונה־מאות ומשהו. כשנהיה בחווה את תטפלי רק בי ולא באף אחד אחר, וכך אבריא לגמרי. אנחנו ניטע שם עצים, ונכתוב ספרים, ובחסדי האל נזכה גם לגדל ילדים על אדמותיו של סבי. אבל אם מרגלות ההרים לא ימצאו חן בעינייך, בגלל הקרפדות והחרקים, או בגלל המרחק או בגלל לא חשוב מה, נוכל לגור בבּוֹטָפוֹגוּ, בבית המידות הגדול והמפואר שבנה שם אבי. בבית ההוא יש חדרי שינה עצומים, חדרי רחצה מחופים בשיש עם אסלות בּידֵה, כמה וכמה חדרי אירוח מקושטים במראות ונציאניות ופסלים, תקרות גבוהות עצומות ורעפים מצִפחה שיובאו מצרפת. דקלים, עצי אבוקדו ושקדיות גדלים שם בגן שהפך למגרש חנייה אחרי ששגרירות דנמרק עברה לברזיליה. הדנים קנו ממני את הבית בפרוטות, בגלל התסבוכות שחולל החתן שלי. אבל אם מחר בבוקר אחליט למכור את החווה, על כל חמשת אלפים הקילומטרים הרבועים של אדמות המרעה והקרקעות המעובדות שלה, שנחל שזורמים בו מים טובים לשתייה חוצה אותן, אולי אוכל להחזיר לעצמי את הבית בבוטפוגו, לשפץ את רהיטי המהגוני, ולדאוג שיכוונו את פסנתר הפְּלֶיֶל של אמי. יהיו לי שם אינסוף דברים לעשות עוד הרבה שנים, ואם תרצי להמשיך לעבוד במקצוע שלך, תוכלי להגיע לעבודה ברגל, מכיוון שיש בסביבה הרבה בתי חולים ומרפאות פרטיות. למעשה, ממש על האדמה שלנו נבנה מרכז רפואי בן שמונה־עשרה קומות, ועכשיו אני נזכר שבית המידות המפואר שלנו לא קיים יותר. ובעצם, נדמה לי שגם את החווה למרגלות ההרים הפקיעו מאיתנו ב־1947 במטרה לסלול שם כביש רב־נתיבי. אני חושב בקול רם כדי שתוכלי לשמוע אותי. ואני מדבר לאט, בקצב של הכתבה, כדי שתוכלי לכתוב את מה שאני אומר גם בלי שתהיי קצרנית מדופלמת, את עוד פה? אופרת הסבון, החדשות, הסרט, כל התכניות בטלוויזיה נגמרו כבר, אני לא מבין למה משאירים את הטלוויזיה דולקת אחרי שכל השידורים נגמרו. בטח כדי שהרחש הזה יתגבר על הקול שלי וימנע ממני להפריע לחולים האחרים עם הפטפוטים שלי. אבל שוכבים פה רק גברים מבוגרים, וכמעט כולם חצי חירשים; אילו היו בסביבה גברות מבוגרות הייתי נזהר יותר. למשל, לעולם לא הייתי מזכיר את הזונות הקטנות שהיו משתופפות בצווחות היסטריות כשאבי היה זורק לרצפה מטבעות של חמישה פרנקים בסוויטה שלו במלון ריץ. הוא היה עומד שם בריכוז עילאי, בעוד הזונות השפופות כקרפדות מנסות לאסוף את המטבעות מהשטיח בלי להיעזר באצבעותיהן. את המנצחת הוא היה שולח איתי לחדרי, וכשחזרנו לברזיל הבטיח לאמי שהצרפתית שלי הולכת ומשתפרת. בבית שלנו, כמו בכל הבתים הטובים, בנוכחות המשרתים נהגנו לדבר על עניינים משפחתיים בצרפתית, הגם שלדידה של אמא, גם בקשה להעביר אליה את המלחייה נחשבה לעניין משפחתי. ובנוסף לכך היא גם דיברה בדימויים, מכיוון שבאותם ימים לכל אומנת צעירה היה ידע בסיסי בצרפתית. אבל עושה רושם שהיום אין לך מצב רוח לפטפוטים, שאת כועסת, ועוד מעט תתני לי את הזריקה. סמי ההרדמה כבר לא משפיעים עלי מייד, ואני כבר יודע שהדרך לשינה היא כמו מסדרון מלא מחשבות. אני שומע רחשים של אנשים, של קרביים, איש אחד שמחובר לצינורות משמיע קולות צורמים, אולי הוא מנסה להגיד לי משהו. עוד מעט הרופא התורן ימהר פנימה, ימדוד לי את הדופק, ואולי יאמר לי דבר־מה. כומר אחד יבוא לבקר את החולים, ימלמל מילים בלטינית, אבל דבריו אינם מכוונים אלי, ככל הנראה. מבחוץ נשמעים צופרים, צלצול של טלפון, צעדים, תמיד ישנה ציפייה כלשהי שלא מאפשרת לי להירדם. זאת היד שמחזיקה אותי בציצת השיער שעוד נותרה על ראשי. עד שאני מועד לפתחה של איזו מחשבה חלולה, שתשאב אותי לתוך המצולות, אל המקום שבו אני חולם בדרך כלל בשחור־לבן.