חלום אינסופי

1.

... פעם אחת, ליד הקנטרי־קלאב, עצר לידי אופנוע גדול. עליתי מאחור, חבשתי קסדה ועפנו. נצמדתי אליו חזק. בתוך הנסיעה השגעונית, הבחור, הרים את היד וניסה להראות לי משהו. לא הבנתי מה ולא ראיתי. הגענו למבנה גבוה־גבוה של טחנת־קמח ישנה, לא בשימוש. הטחנה עמדה מעבר לוואדי מלא איקליפטוסים. הוא הסיע את האופנוע לרחבה מאובקת בחדר מדרגות, שם היו כמה אופנועים גדולים, הוריד את הקסדה וחייך. הושטתי לו את הקסדה שלי והחזרתי לו חיוך. הוא אמר, בואי. ואני באתי.

"קוראים לי צוף," אמר. ואני עוד חייכתי.

זה היה ממש לפני הצבא, ואני עשיתי מה בראש שלי.

עלינו במדרגות עץ והגענו לדלת שעליה היה כתוב: "ארבעת האסים והנסיך". ובאותיות קטנות, "סדנה לעיצוב". צוף פתח את הדלת. הסדנה הייתה ענקית. רצפה מבטון, חלונות צרים שהחדירו קצת אור ופלורוצנטים ארוכים. מאווררים עייפים הסתובבו מעל שולחנות עבודה. כלי עבודה והרבה דגמים בכל מקום. נכנסתי פנימה, מסוקרנת. בלעתי בעיניים הכול. מישהו קרא לו, וצוף עזב אותי.

התחלתי להסתובב באולם הגדול. הכול היה מעניין. אף אחד לא שאל אותי כלום. זה שאני כאן מובן מאליו. מה עוד שבאתי עם צוף. ליד שולחן־אור דולק ישבה בחורה והחזיקה מכחול. את השערות שלה עטפה בַּנדנה. לידה עמד בחור שמחא כפיים. הם הביטו על בחורה שכרעה מולם על הברכיים ועל הידיים, ואמרה: "זאת התנוחה שאני אוהבת..."

אחד מהאסים השתיק את הרדיו וצעק: "צוף, מתי נוסעים להשתטח על קבר?!"

אס אחר צעק: "אפשר ממש עכשיו!"

התלתלים שלי הסתירו את החיוך. הרגשתי בדיסקוטק. הייתי נרגשת, הייתי שמחה, ולא ידעתי למה. המשכתי לשוטט בחלל המפתיע של הסדנה, בקומה הראשונה והיחידה של טחנת הקמח העזובה.

האולם הגדול יצר את האות רי"ש — כמעט הסתובבתי לחזור. ראיתי שם מישהו שעמד ועבד. הוא נראה עלוב ודוחה, נמוך ומסכן. לבוש במכנסי חאקי מלוכלכים וגדולים, אליהם קשור סינר אפור מפלסטיק שכיסה על גופיה אפורה.

הוא הבחין בי והניח את כלי המלאכה. רמז לי להתקרב. הוא נעל נעלי התעמלות אדומות כמו של ילדים, עם שרוכים צהובים פרומים. הידיים שלו היו לבנות. היה לו עיפרון מאחורי האוזן. על הראש כובע קסקט עם מצחייה ארוכה, שעליו שתי מילים: אפּ־טשי. על העיניים משקפי־מגן.

הוא התיישב, זקוף, שתי כפות ידיו על השולחן, ורק הביט בי. כשעמדתי במרחק מטר ממנו, הפך כל החלל שבתוך משקפי־המגן לתכלת.

הוא לא אמר מילה רק הוציא לעומתי את הלשון, והתחיל לעשות דברים שכמוהם לא ראיתי. הוא הפנה אליי את הפרופיל והראה לי איך הלשון שלו מתעבה בפה כמו כדור, וממנו נשלף קצה קטן שעלה וירד ונפנף לכל עבר; הוא הראה לי איך הלשון מסתובבת לו בפה כמו מקדח, לשני הכיוונים; ואיך הלשון מתנפחת באופן מפלצתי וחוסמת את כל השטח שבין השיניים. אפילו לצחוק לא יכולתי מרוב תדהמה.

כשסיים, צחקק רגע ושכח אותי.

הוא שלף את העיפרון שמאחורי האוזן, ועל דף נייר מול העיניים שלי ממש, העביר קווים ישרים לרוחב הדף בלי סרגל. אף בנאדם לא מסוגל למתוח קו ישר כזה. הלכתי משם.

ניגשתי לצוף ושאלתי מי זה הבחור שעושה עם הלשון. "אה, זה עם לשון הקודש?" חייך, "זה, קוראים אותו הנסיך." "הוא אילם?" שאלתי. "אילם?!" קרא, "חס וחלילה וחס!" "ולמה קוראים לך צוף?" "בגלל השיר ציף ציף מעל הרציף." "אז למה לא ציף?" "ניסו, אבל היו"ד התארכה..."

אז עוד לא ידעתי שהוא מחקה מישהו. הרגשתי פתאום שאני לא יכולה להישאר. הלכתי לאט לכניסה וברחתי.

התרחקתי מטחנת הקמח הענקית. הרגשתי שהיא מסוכנת לי. מקרה מוזר קפץ לי לזיכרון. בצד האחורי של בניין בית הספר שלי, בין שיחים נמוכים, הלכתי לבד וידעתי שמישהו מסתכל עליי. באותו רגע הרגשתי שיש לי שיטפון. משכתי את מכנסי ההתעמלות, הרחבתי רווח בתחתונים, השחלתי יד והכול מלא דם. בקומה השנייה, מוסתר בווילון, עמד מישהו מבלי לזוז.

הצל הענקי של טחנת הקמח הקיף אותי.

אחרי כמה ימים באתי לסדנה בטרמפים. עליתי במדרגות העץ, באבק שתמיד עמד שם. מקום מלא ביונים, ואת האבק העצום רואים באור שחודר מכמה מקומות. דפקתי על הדלת של ארבעת האסים והנסיך. אף אחד לא ענה. נכנסתי. המקום היה ריק. גם הבחורות לא היו. התחלתי לשוטט. משונה. הרדיו שתק. הגעתי לאולם של הנסיך. הוא היה תלוי הפוך. את הירכיים שלו ליפף חבל, הראש ריחף כחצי מטר מעל רצפת הבטון וכפות הידיים שלו החזיקו במרפקים. הפנים שלו היו אדומים.

כרעתי מולו על הברכיים ושאלתי, מי תלה אותך. הוא התהפך בתנופה, החליק מהחבל ונשכב על הגב בעיניים עצומות. קמתי. עברו כמה רגעים. אחר כך התרומם, חייך, ואני התמלאתי בתכלת. כדי להשלים את התרגילים שלו, או כדי לעשות עליי רושם, התחיל לצעוד על הידיים ולבסוף נעמד על הרגליים. שלח יד לשולחן והלביש על הראש קונוס גבוה ומבריק. הצמיד אותו עם גומייה מתחת לסנטר. לקח קופסת צבע, החליף את הקונוס בקסקט ורמז לי שאבוא.

בדרך כלל אני מרגישה מתי מנסים לעשות עליי רושם. אבל אני באתי בהפתעה. הוא לא ידע ולא התכונן. יצאנו מדלת ברזל צדדית לחדר־מדרגות צר, בתוך פיר גבוה מאוד שהוביל למעלה. מבלי לדבר התחיל לטפס במדרגות. כל הזמן הפנה אליי את הראש. בכל סיבוב במדרגות בקע אור חלש מנוּרה אחת, מוגנת ברשת. בחנתי אותו, לא היה לי משהו טוב יותר לעשות. לבוש בצורה לא מתקבלת על הדעת. ואני חשבתי, מי זאת האישה שמרשה לו לעזוב ככה את הבית? לפני שאבא שלי יצא לעבודה היה מתייצב אצל אמא שלי לבדיקה. היא הייתה מיישרת לו את הצווארון, את העניבה, בוחנת אותו מלפנים ומאחור. מעירה, והוא קד לה קידה. ואולי אשתו מתלבשת כמוהו או גרוע ממנו? גופיית גטקס שהייתה לבנה, עם שרוול ארוך, מכנסי גברדין עם פסים עדינים של זהב, ושלייקעס שחורים מגומי. יחף. הקלילות שבה טיפס במדרגות הפתיעה אותי. לא שמעתי אותו מתנשם ומתנשף כמוני. בכל סיבוב שינה את צורת הטיפוס: פעם מקפץ חצי קומה על רגל אחת; פעם כשהוא שולח רגל לצד המדרגה, ומיד מצליב רגל למדרגה הבאה; פעם כשהוא צמוד לקיר, והוא מטפס עקב אחרי עקב, ופעם כשהוא קופץ מעל שתי מדרגות בבת אחת... המצאות שהזכירו לי את מה שהוא מסוגל לעשות עם הלשון. הייתי חייבת לנוח כמה פעמים. באותן מנוחות דילג סביבי, המהם המהומים לא מובנים, זמזם מנגינות לא ידועות, טפח לעצמו על הירכיים, אבל אף פעם לא האיץ בי. תמיד מחא כפיים בהתלהבות כשנעמדתי. לבסוף הגענו לגג.

הוא פתח דלת ירוקה ובבת אחת היכה לי בעיניים אור חזק, ותכף ומיד השחיר מולנו ענן של יונים שהתעופפו משם. נשבה רוח חזקה. יצאתי אחריו לגג. עמד שם מבנה בטון קטן ומכל מסנוור ממתכת. אבל מעל לכול, כשנשענתי למעקה והתהום מאחורי הגב שלי, ראיתי את האותיות שהתחברו למילים שהתחברו למשפט. האותיות היו ענקיות ומקובעות לרשת מברזל. כל איש וכל נהג שם למטה בכבישים יכול לקרוא. ארבע מילים.

הוא צחק צחוק צווחני והתחיל לעבוד. האות זי"ן שדהתה בשמש קיבלה טיפול מיוחד. הגודל שלה היה כפול מהשאר והצבע שלה אדום. באולר פתח את קופסת הצבע, שפך אותו למגש שהיה שם, ועם גלגלת מחוברת למוט התחיל לצבוע. נזכרתי בתנועת היד של צוף על האופנוע כשניסה להראות לי משהו ואני לא הבנתי: הוא הצביע לעבר טחנת הקמח כדי שאראה את המילים האלה ממש.

בינתיים עמדתי עם הגב לתהום. הבתים למטה נראו גמדיים. במרחק ראיתי שרטוט עדין של הרים אפורים במזרח. זה לא ייגמר כאן, עם החיים הקטנים שלָך.

כשסיים את העבודה, הביט בי והפנים שלו שונים.

"למה אתה לא מדבר?"

הרוח חזקה. הוא בטח לא שמע.

"מה העניין אתך? אתה חושב שאני לא יודעת עברית? או לא ראויה לשמוע את דברי החוכמה שלך?"

הוא שוב חזר להיות צ'רלי צ'פלין. עשה תנועות מעוגלות ומהירות, שיתף את הרגליים ואת הבעות הפנים, העביר את הידיים מתחת לברכיים וקיפץ לכאן ולכאן ושיחק עם העיניים בהבעת פנים עצובה. זאת התשובה לשאלה שלי? בא לעשות עליי רושם? אני בסך הכול נערה, מה הוא צריך את זה? זה היה מופרע אבל גם מהפנט.

"תפסיק," אמרתי, "תדבר אליי כמו בנאדם!" עדיין היה לי כוח מולו.

הוא לקח את קופסת הצבע, ובתנופה זרק אותה רחוק מעבר למעקה, לוואדי.

חששתי לעבור את המרחק עד לדלת ולהסתלק. אף פעם לא עמדתי בגובה כזה. בטוח שברגע שאני עוזבת את המעקה, הרוח החזקה מעיפה אותי על האיקליפטוסים, או שאני צפה על המים של הוואדי ומסביבי קצף אדום.

בירידות האינסופיות של המדרגות המאובקות עם טונות התוצרת של היונים, הוא לא הפסיק: קפץ וחזר אליי והחליק על המעקה, ובכל חצי קומה צעד צעדים גדולים ומוגזמים, שגרמו לי לצחוק אפילו שלא רציתי.

כשנכנסנו לסדנה אמרתי שהספיק לי ליום אחד.

אז רקע מולי ברגל וצעק: "די!!" ועשה תנועה כאילו הבריח חתולה.

כל־כך נבהלתי שמהגרון שלו יצא קול. ומהצעקה שצעק עליי.

חודשיים לפני הגיוס, בשמונה בערב, בשעה שבה הגברים בבתים שלהם עם הנשים שלהם, באתי לביקור אחרון אצל הנסיך. לא ידעתי אם אמצא אותו שם, ואם כן, אולי לא יהיה לבד, ואולי אשתו אתו, ואולי מישהי אחרת, אחרי הכול מי אני — אחת עם עיניים גדולות ולב גדול שרוצה לבלוע את החיים ובינתיים בולעת אוויר. כשהתקרבתי למבנה הענק של טחנת הקמח, הרגשתי שמתערפלות לי העיניים והלב שלי הולם. אין סיכוי שאכנס.

התקרבתי עוד. הגעתי לחניית האופנועים, לאבק וליונים ולאפלולית ולאור הפנס החלש. הוא עמד שם. ליד אופנוע גדול. הסיר את הקסדה ורעמת השיער הצהוב החלק נשפכה לו על העורף. הוא הסיט קווצת שיער מהעיניים ודיבר אליי והדגיש כל מילה: "הנה־הילדה־שכל־הילדים־חפֵצים־ביקרה." וחייך.

גם אני חייכתי, אבל אצלי זה לא היה חיוך.

הוא אמר: "אם אליי באת, אז תיכנסי."

"אל מי עוד יכולתי לבוא אם לא אליך."

"ראית מרחוק את השלט הגדול?" שאל, "איך הזין?"

לא נפלתי בפח. עלינו במדרגות. אני מדרגה אחת מאחוריו. הוא המהם איזו מנגינה. פתח את דלת הסדנה והעלה אורות.

"אתה לא נועל?" שאלתי.

"בטח נועל. רגל ימין ארבעים, שמאל ארבעים ושתיים."

הלכתי אחריו אילמת. השולחנות בסדנה ארוכים, החלונות מטונפים; רצפת הבטון הגסה. הפנייה שמאלה לאגף שלו.

עכביש שחור על קור מבריק; שני קונדומים מלאי מים תלויים מהתקרה. מה זה? שאלתי. והוא אמר, המון ילדים טבועים. הכיור מלא כלים. מוביילים ריחפו מתחת לתקרה בגלל המאווררים שהפעיל.

הוא לבוש מעיל־דוורים אפור ובלי צורה.

אחר כך כבה האור באולם הסדנה הגדול, וגם את האולם שלו הוא החשיך. ואור חזק וממוקד האיר פתאום את הדגם שעבד עליו. התיישבתי קרוב, מביטה נדהמת באצבעות שלו. לא שמתי לב שהוא מושיט לי משהו.

מה? שאלתי בעיניי.

"זה בשבילך," אמר.

לקחתי מידו גליל חלק, ומהר מהר הצמדתי עין לפתח העגול שהיה נקוב בו. פלאי פלאים. אינספור של צבעים וצורות.

"... אני לא יכולה לקבל את זה," אמרתי כשהצלחתי לדבר, "למה אתה נותן לי את הקלידוסקופ?"

"אני נותן כי אני רוצה לתת."

"למה דווקא לי?"

הרגשתי צריבה בגרון. כיווצתי את הגבות.

הוא אמר מיד: "גבות מכווצות, בנות מאומצות, חרוסת ומצות, זפת ונוצות." שמתי את הקלידוסקופ על השולחן בצד, ואחזתי ומעכתי גוש פלסטלינה.

"איך קוראים לךָ?" שאלתי סוף־סוף.

הוא הניח יד על החזה: "נריה," אמר, "נֵריה שוּנֵם."

"ולך?"

"איילה גלוסקא."

"שם יפה."

"מה אתה רוצה?"

"לעבור את היום."

השיער הצהוב, הארוך, החלק, עיטר לו את הפנים, נפל לו על העורף. פתאום חבש כיפה ענקית, אולי ארוגה. כך נראה קדוש, חשבתי. הצללים מאחורינו זזו. בחנתי אותו מבין התלתלים שלי, כמו שהייתי בוחנת את אבא שלי כל פעם שחשדתי בו. משהו נוסף היה מאחורי העיניים שלו. אמנם הוא הסתכל בי בשקט, באמון; ובכל זאת היה שם קור נצחי.

"אני יכולה לראות אותך מקרוב?"

"את יכולה."

מבלי לחשוב פעמיים עליתי על שולחן העץ העצום שעליו עבד, פיניתי דברים, נשכבתי על הבטן והשענתי את הסנטר על כפות הידיים. רק הוא ואני בעולם. בטחנת־קמח ישנה, בסטודיו נטוש ואפלולי, אני שוכבת על שולחן־עבודה של גבר, והפנים שלי קרובים לפנים שלו.

פתאום אמר: "תינוק שנולד ומת, השלים מעגל חיים."

הרגשתי שהעיניים שלי מיטשטשות.

הייתה לו צורת דיבור עדינה.

בכל פעם שדיבר, עזב הכול והביט בי, ואז הייתי נושכת את השפה שלי. קונוס האור של המנורה עטף את האצבעות שלו, שנדמה שלכל אחת יש חיים משלה. כדי שיהיה לי נוח יותר על הבטן, הרחבתי מעט את פישׂוק הברכיים, הנפתי באוויר את השוקיים ושילבתי את כפות הרגליים. הכול בשקט.

"של מי התינוק?..."

כשאתעורר, כבר לא אהיה בתוך הפחד הזה.

"שלי."

"אתה הרגת אותו?"

"כן." אמר, ועדיין הביט בי.

"איך?"

"זאת הבעיה העיקרית שלי: אני לא יודע."

מתוך שתיקה עולות לפעמים מחשבות חזיריות.

"אז איך הוא מת?" שאלתי ובלעתי רוק.

"לא מגיע חמצן למוח. רוצה לנסות?"

"לא כרגע. יש לי עוד טירונות לעשות."

"נקווה שתמותי בטירונות ואז תדעי."

"אתה רוצה שאני אמות?"

"כדור הארץ נושא על כתפיו הדלות המון אנשים מיותרים."

כשאנחנו שותקים אני לא יודעת מה הוא יעשה. הבטן שלי תפוסה. שום דבר בו לא מביע ממש את העצב שלו. זה בגלל שהחיים צריכים להימשך? או בגלל שהכול בדיחה גרועה שאפשר למתוח בה פסיכית כמוני? הוא עשה מה שעשה וממשיך בעבודה שלו ובחיים שלו. הוא לא פוחד שזה יתגלה? הידיים שלו לא רועדות, הפנים שלו יציבים, העיניים שלו כמו בריכות שקטות.

קפצתי בבהלה כשהטלפון צלצל. הוא הושיט יד ונטל את השפופרת וחיכה.

אחר כך אמר, "מיה'לה, אני מרגיש טוב, ממש בסדר. לא, אני לא סובל."

לנגד עיניי השתנתה הבעת הפנים שלו. הוא הביט קדימה ולא ראה אותי. ידעתי שזאת אשתו. ירדתי מהשולחן והתרחקתי עד שלא שמעתי כלום.

הוא קרא לי ובאתי.

"גם רגישה וגם ביישנית," אמר, "אני מחשיב מאוד את התכונות האלה."

"אשתך?"

הוא הלך והדליק את האור בכל הסדנה.

חזר לשולחן ואמר: "תראי משהו." והסיע את האישונים שלו לשני הצדדים ואת הראש הניד לכיוונים המנוגדים.

"תתקרבי."

התקרבתי אל הפנים שלו, והוא הסתיר עין אחת בכף היד, ומיד גדל האישון בעין השנייה. "תסתכלי טוב," אמר.

הסתכלתי טוב. ופתאום, למרות שהאור בסדנה לא השתנה, האישון בעין שלו גדל מאוד ומיד נהיה קטן. הוא צחק צחוק קצר. אחר כך אמר: "לפני כך וכך שנים חזרתי אליה אחרי שנה שלא הייתי בבית. היחסים השתפרו באטיות. החלטתי לחזר אחריה ולרכוש לי שוב את האהבה שלה. מדי יום, במשך שלוש שנים, טלפנתי אליה, שתדע שיש לה חיזוק ממני גם מרחוק."

"חיזור מוזר..."

"עכשיו אני יכול לשאול?"

התבוננתי בו בהסוואת התלתלים שלי ואמרתי, כן.

הוא כיבה את האורות ואמר: "תסלחי לי על הבוטות, אבל את מחכה שאני אעשה לך משהו?"

"מה יכול להיות יותר בוטה מאשר לקוות שאמות בטירונות?"

"והנה — לא ברחת. או שיש לך אופי חזק, או סקרנות גדולה, או שאת מחכה שאני אעשה לך משהו."

"אני בידיים שלך."