חלומות על אלים ומפלצות

1 גלידת סיוטי לילה עצבים רוטטים ודם זועק, פראי וגועש, ורדיפה וטריפה ונורא ונורא ונורא— "אֶלַייזָה. אלייזה!" קול. אור בוהק, ואלייזה נפלה מן השינה. כך היא הרגישה: כאילו היא נופלת ונוחתת בחוזקה. "זה היה חלום," היא שמעה את עצמה אומרת. "זה היה רק חלום. אני בסדר." כמה פעמים בחייה היא אמרה את המילים האלה? יותר משיכלה לספור. אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהיא אמרה אותן לְגבר שהתפרץ בגבורה לחדרה ובידו פטיש נגרים, להציל אותה מרצח. "את... את צרחת," אמר השותף שלה לדירה, גבריאל, ומבטו התרוצץ בין הפינות בלי למצוא סימן לרוצחים. שערו היה פרוע משינה, הוא היה עירני בטירוף והפטיש היה מונף ומוכן בידו. "זאת אומרת... ממש, ממש צרחת." "אני יודעת," אמרה אלייזה בגרון ניחר. "אני עושה את זה לפעמים." היא התיישבה במיטה. היא הרגישה את פעימות ליבה כמו אש תותחים –מבשרות רע ועמוקות ומהדהדות בכל גופה, ואף כי פיה היה יבש ונשימתה שטחית, היא ניסתה להישמע אדישה. "סליחה שהערתי אותך." גבריאל מיצמץ והוריד את הפטיש. "לא לזה התכוונתי, אלייזה. אף פעם לא שמעתי מישהו צורח ככה במציאות. זאת היתה צרחה מסרטי אימה." הוא נשמע קצת מתפעל. לך מכאן, רצתה אלייזה להגיד. בבקשה. ידיה החלו לרעוד. עוד מעט היא תאבד שליטה, והיא לא רצתה עדים. צניחת האדרנלין תהיה די גרועה אחרי החלום. "בחיי, אני בסדר, טוב? אני רק..." לעזאזל. רעידות. לחץ מצטבר, הצריבה מאחורי העפעפיים שלה, וכל זה מעבר לשליטתה. לעזאזל לעזאזל לעזאזל. היא התכופפה לפנים וטמנה את פניה בכיסוי המיטה כשההתייפחויות עלו והשתלטו עליה. עד כמה שהחלום היה רע – והוא היה רע – מה שבא אחריו היה גרוע יותר, כי היא היתה בהכרה אבל בכל זאת חסרת אונים. האימה – האימה, האימה – נשארה, והיה עוד דבר. הוא הגיע עם החלום, בכל פעם, ולא נעלם איתו אלא נשאר כמו משהו שהגאות שטפה אל החוף. משהו נורא – גוויית לווייתן מצחינה שנשארה ונרקבה על החוף של מוחה. זו היתה חרטה. אבל אלוהים, זו היתה מילה חיוורת מדי. ההרגשה שהשאיר לה החלום היתה סכינים של חרדה ואימה שנחו ובהקו על גבי פצע אדום ובשרני ומלא מוגלה של אשמה. אשמה על מה? זה היה החלק הכי גרוע. היא היתה... אלוהים אדירים, היא היתה בלתי ניתנת להבעה, והיא היתה עצומה. עצומה מדי. אף פעם לא נעשה שום דבר גרוע יותר, בכל הזמן, בכל המרחב, והאשמה היתה שלה. זה היה בלתי אפשרי, ובמרחק־מה מהחלום יכלה אלייזה לפטור זאת כדבר מגוחך. היא לא עשתה, וגם אף פעם לא תעשה... את זה. אבל כשהחלום לפת אותה, כל זה לא היה משנה – לא היגיון, לא שכל, אפילו לא חוקי הפיזיקה. האימה והאשמה החניקו את הכול. זה היה מחורבן. כשהבכי שכך לבסוף והיא הרימה את הראש, גבריאל ישב על קצה מיטתה ונראה מלא חמלה ומבוהל. היתה איזו אדיבות צוהלת שכזאת בגבריאל אדינג'ר, שרמזה על סיכוי גבוה מהרגיל לעניבות פרפר בעתידו. אולי אפילו מונוקל. הוא היה מדען בתחום חקר המוח, כנראה האדם החכם ביותר שאלייזה הכירה, ואחד הנחמדים ביותר. שניהם היו עמיתי מחקר במוזיאון הלאומי לתולדות הטבע של הסמיתסוניאן והיו מיודדים אך לא ממש ידידים במשך השנה האחרונה, עד שחברתו של גבריאל עברה לניו־יורק לפוסט־דוקטורט שלה והוא היה זקוק לשותף כדי לכסות את שכר הדירה. אלייזה ידעה שיש בזה סיכון, בהפרייה הדדית בין שעות החיים לשעות העבודה, בדיוק בגלל זה. זה. הצרחות. הבכי. מי שיתעניין לא יצטרך לחפור הרבה כדי לאמת... את עומק החריגוּת... שעליה בנתה את חייה. כמו הנחת קרשים מעל חול טובעני, כך נראה לה לפעמים. אבל החלום לא הציק לה זה זמן־מה, והיא נכנעה לפיתוי להעמיד פנים שהיא נורמלית, שיש לה רק דאגות נורמליות כמו לכל דוקטורנטית בת עשרים וארבע עם תקציב זעום. לחץ התזה, שותף מרושע במעבדה, הצעות למענקים, שכירות. מפלצות. "אני מצטערת," היא אמרה לגבריאל. "נראה לי שאני בסדר עכשיו." "יופי." אחרי שתיקה לא נוחה הוא שאל בעליזות: "כוס תה?" תה. הנה הצצה נחמדה למשהו נורמלי. "כן," אמרה אלייזה. "בבקשה." וכשהוא הלך להפעיל את הקומקום, היא התעשתה. היא לבשה את החלוק שלה, שטפה פנים, קינחה את האף, בחנה את עצמה בראי. פניה היו נפוחות ועיניה אדומות. נהדר. היו לה עיניים יפות, בדרך כלל. היא היתה רגילה לקבל עליהן מחמאות מזרים. הן היו גדולות ובוהקות בעלות ריסים ארוכים – לפחות כשהחלק הלבן לא היה ורוד מבכי – וצבען היה חום, בהיר בכמה גוונים מעורה, מה שגרם להן להיראות זוהרות. כרגע היא הצטמררה לראות שהן נראו קצת... מטורפות. "את לא מטורפת," היא אמרה להשתקפותה, ולאמירה היתה נימה של הצהרה שהושמעה לעיתים קרובות – עידוד נחוץ שניתן באופן קבוע. את לא מטורפת ולא תהיי מטורפת. עמוק יותר בפנים חלפה מחשבה אחרת, נואשת יותר. זה לא יקרה לי. אני חזקה יותר מהאחרים. בדרך כלל היא הצליחה להאמין בזה. כשהצטרפה אלייזה לגבריאל במטבח הראה שעון התנור ארבע לפנות בוקר. על השולחן היה תה, ולצידו קופסה של חצי ליטר גלידה, פתוחה, וכף נעוצה בתוכה. הוא הצביע עליה. "גלידת סיוטי לילה. מסורת משפחתית." "באמת?" "האמת שכן." אלייזה ניסתה לרגע לדמיין גלידה כתגובה של משפחתה שלה לחלום, אבל לא הצליחה. הניגוד היה פשוט חזק מדי. היא הושיטה יד אל הקופסה. "תודה," אמרה. היא אכלה כמה כפות בשקט, לגמה מהתה, וכל הזמן היתה דרוכה לקראת תחילת השאלות, שהיו חייבות להגיע. על מה את חולמת, אלייזה? איך אני אמור לעזור לך אם לא תדברי איתי, אלייזה? מה לא בסדר איתך, אלייזה? היא כבר שמעה הכול. "חלמת על מורגן טות, נכון?" שאל גבריאל. "מורגן טות והשפתיים שלו שדומות לכריות?" טוב, את זה היא עוד לא שמעה. אלייזה לא התאפקה וצחקה. מורגן טות היה האויב המושבע שלה, והשפתיים שלו היו נושא טוב לסיוטי לילה, אבל לא, זה אפילו לא היה קרוב. "אני לא ממש רוצה לדבר על זה," היא אמרה. "לדבר על מה?" שאל גבריאל בתמימות. "מה זה ה'זה' שאת מדברת עליו?" "מצחיק. אבל אני מתכוונת לזה. מצטערת." "בסדר." עוד כף גלידה, עוד שתיקה שנקטעת בשאלה־שאינה־שאלה. "היו לי סיוטי לילה כשהייתי קטן," אמר גבריאל. "במשך שנה בערך. ממש קשים. לפי מה שהוריי טוענים, החיים המוכרים לנו היו פחות או יותר בהשהייה. פחדתי להירדם, והיו לי כל מיני טקסים, אמונות טפלות. אפילו ניסיתי להעלות מנחות; את הצעצועים האהובים עלי, אוכל. כנראה ששמעו אותי מציע את אחי הגדול במקומי. אני לא זוכר את זה, אבל הוא נשבע." "מציע אותו למי?" שאלה אלייזה. "להם. לאלה מהחלום." הם. ניצוץ של משהו מוכר, תקווה. תקווה אידיוטית. גם לאלייזה היו "הם". ההיגיון שלה אמר שהם היו יצירי מוחה ולא היו קיימים באף מקום אחר, אבל ברגעים שאחרי החלום, לא תמיד היה קל להיות הגיונית. היא שאלה: "מה הם היו?" לפני שהספיקה לשקול מה היא עושה. היא לא התכוונה לדבר על החלום שלה, והיא לא צריכה לדחוף את האף לחלום שלו. זה היה כלל של שמירת סוד, שבו היתה בקיאה היטב: אל תשאל, פן תִּשָּׁאֵל. "מפלצות," הוא אמר במשיכת כתף, ובן־רגע אלייזה איבדה עניין – לא בגלל שהוא הזכיר מפלצות, אלא בגלל נימת ה"אלא מה" שלו. מי שיכול להגיד "מפלצות" בצורה סתמית כזאת בהחלט לא פגש אף פעם את המפלצות שלה. "את יודעת, חלומות שבהם רודפים אחריך הם הנפוצים ביותר," אמר גבריאל, והמשיך לספר לה על כך, ואלייזה המשיכה ללגום תה ולאכול מדי פעם גלידת סיוטי לילה והינהנה במקומות המתאימים, אבל היא לא ממש הקשיבה. היא כבר מזמן עשתה מחקר יסודי על ניתוח חלומות. זה לא עזר קודם, ולא עכשיו, וכשגבריאל סיכם במילים: "הם התגלמות הפחדים שלנו בהקיץ," ו"כולם חולמים אותם," נימת קולו היתה מרגיעה ומוקפדת כאחד, כאילו הוא פתר לה כרגע את הבעיה. אלייזה רצתה להגיד: ואני מניחה שלכולם משתילים קוצב־לב בגיל שבע כי 'התגלמות הפחדים שלהם בהקיץ' כל הזמן גורמת להם להפרעה בקצב הלב? אבל היא לא אמרה, כי זה בדיוק פירור המידע הבלתי נשכח שחוזר ועולה במסיבות קוקטייל. ידעת שלאלייזה ג'ונס השתילו קוצב־לב בגיל שבע בגלל שהיו לה הפרעות בקצב הלב מסיוטי הלילה שלה? ברצינות? זה מטורף. "אז מה קרה לך?" היא שאלה אותו. "מה קרה למפלצות שלך?" "הו, הם לקחו את אחי ועזבו אותי בשקט. אני צריך להקריב להם עז בכל שנה בחג המלאך מיכאל, אבל זה מחיר לא גבוה בתמורה לשנת לילה טובה." אלייזה צחקה. "מאיפה אתה משיג עיזים?" היא שיתפה פעולה ושאלה. "מחווה קטנה ונהדרת במרילנד. עיזים לקורבן, עם תעודות. גם טלאים, אם את מעדיפה." "מי לא? ומה זה לעזאזל חג המלאך מיכאל?" "לא יודע. סתם דחפתי את זה." אלייזה היתה אסירת תודה לרגע, כי גבריאל לא חיטט, והגלידה והתה ואפילו העצבים שלה על הקשקושים הידעניים שלו עזרו להקל את התחושה שלאחר הסיוט. היא ממש צחקה, וזה היה משהו. ואז הטלפון שלה רטט על השולחן. מי מתקשר אליה בארבע לפנות בוקר? היא שלחה אליו יד... ... וכשראתה את המספר על המסך, היא הפילה אותו – או אולי השליכה אותו. הוא פגע בארון המטבח בקול פיצוח וקפץ לרצפה. לרגע היא קיוותה שהרגה אותו. הוא שכב שם, דומם. מת. ואז – בזזזזזזזזזז – לא מת. מתי בפעם האחרונה היא הצטערה שלא שברה את הטלפון שלה? זה היה בגלל המספר. רק ספרות. לא שֵׁם. אף שם לא הופיע כי אלייזה לא הכניסה את המספר ההוא לזיכרון הטלפון שלה. היא אפילו לא ידעה שהיא זוכרת אותו עד שראתה אותו, וזה היה כאילו הוא היה שם כל הזמן, כל רגע בחייה מאז... מאז ברחה. הכול היה שם, הכול היה ממש שם. האגרוף בבטן היה מיידי וגולמי והשנים לא החלישו אותו. "הכול בסדר?" שאל אותה גבריאל והתכופף להרים את הטלפון. היא כמעט אמרה אל תיגע בו! אבל ידעה שזה לא הגיוני ועצרה את עצמה בזמן. במקום זאת היא פשוט לא שלחה יד כשהוא הושיט לה אותו, כך שהוא נאלץ להניח אותו על השולחן, עדיין מזמזם. היא נעצה בו מבט. איך הם מצאו אותה? איך? היא שינתה את שמה. היא נעלמה. האם הם ידעו כל הזמן הזה היכן היא נמצאת, השגיחו עליה כל הזמן? המחשבה הזאת החרידה אותה, ששנות החירות היו אולי אשליה... הזמזום הפסיק. השיחה עברה לתיבה הקולית, וליבה של אלייזה שוב פעם כמו אש תותחים: קולות נפץ אחד אחרי השני שהרעידו את כולה. מי זה היה? אחותה? אחד מה"דודים" שלה? אמא שלה? יהיה זה מי שיהיה, לאלייזה היה רק רגע לתהות אם ישאיר הודעה – ואם היא תעז להקשיב לה אם כן – ואז השמיע הטלפון זמזום נוסף. לא הודעה קולית. הודעת טקסט. היה כתוב בה: תפעילי את הטלוויזיה. תפעילי את ה...? אלייזה הרימה את מבטה מהטלפון, נסערת ביותר. למה? מה הם רצו שהיא תראה בטלוויזיה? אפילו לא היתה לה טלוויזיה. גבריאל הביט בה בתשומת לב, ועיניהם נפגשו ברגע שהם שמעו את הצרחה הראשונה. אלייזה כמעט קפצה מתוך עורה וקמה מהכיסא. ממקום כלשהו בחוץ הגיעה צעקה ארוכה ולא מובנת. או שלא מבחוץ? היא היתה חזקה. היא הגיעה מתוך הבניין. רגע. זה היה מישהו אחר. מה לעזאזל קורה? אנשים צועקים ב... הלם? בשמחה? באימה? ואז גם הטלפון של גבריאל התחיל לזמזם, ועל הטלפון של אלייזה התגלגלה שורה פתאומית של הודעות –בזזז בזזז בזזז בזזז בזזז. הפעם מחברים, כולל טאג' בלונדון, וקתרין, שעובדת בשטח בדרום־אפריקה. הניסוח היה שונה, אבל כולן היו גרסאות של אותה פקודה מטרידה: תפעילי את הטלוויזיה. את צופה בזה? תתעוררי. טלוויזיה. עכשיו. עד ההודעה האחרונה. ההודעה שעוררה באלייזה רצון להתקפל בתנוחה עוברית ולהפסיק להתקיים. תחזרי הביתה, היה כתוב בה. אנחנו סולחים לך.