חלומות תעופה

9:10

הם יצאו אל מגרש החניה ששורות של מכוניות הצטופפו בו לאורך ולרוחב בשדה מתכות מסנוורות. האיש הזקן מהמטוס חלף על פניהם. גבר חרדי דחף את כיסא הגלגלים שלו. איציק העמיד פנים שהוא לא מבחין בו, אבל הזקן שם לב אליו וצעק לו, כשהוא מתנועע בכיסא ומנסה להשתחרר. "דיילצ'יק, הלו, דיילצ'יק, תראה מי בא לקחת אותי? הפרזיט של הבת שלי." איציק לא ענה. "הוא לוקח אותי בן ערובה. תזמין משטרה. הוא הולך לרצוח אותי."

"מה הוא רוצה, הזקן הזה?" שאל נחמן.

"סתם, אני לא יודע. הוא מבולבל."

"מה יש לו להיות מבולבל?"

"הוא פשוט מבולבל."

בוריס כיוון אותם אל פורד מוסטנג בצבע בורדו, ונחמן פתח את דלת המושב הקדמי. איציק עצר אותו. "אני חייב לשבת מקדימה. אני לא יכול לשבת במושב האחורי."

"למה?"

"אני פשוט לא יכול."

"אבל אני גבוה. זאת דרך ארוכה עד למלון המחורבן שהחברה סידרה לנו. הקמצנים האלה תמיד בוחרים במקומות הכי זולים ומסריחים. הם שוב פעם תקעו אותנו ברחוב 8. אני צריך מקום לרגליים. שב מאחורה, נקניקייה."

"אני לא יכול."

"מה יהיה איתך? תשב מאחורה, אומרים לך."

"אני לא יכול."

"איזה מניאק אתה. טוב, רק כי זה בן דוד שלך, אני מסכים."

"הוא לא בן דוד שלי."

"בוריס, ואט אַר יוּ טוּ הים?" שאל נחמן.

בוריס צחק. "וי אַר בּראדֶרז. אוֹל ראשֶנז אַר בּראדֶרז."

איציק התיישב במושב הקדמי והניח את החבילה לרגליו. אימא שלו דרשה ממנו בתוקף שלא יאבד אותה כי אחרת היא לא יודעת מה היא תעשה לו, היא תהרוג אותו, ונתנה בו מבט אחד וזה הספיק. היו לה עיניים כחולות בהירות וחודרות, ומבטה חדר כל הדרך אל הקרביים. היא ידעה עם מי יש לה עסק ואמרה שיש לו ידי מסננת ושייזהר ממנה. הוא היה אחד שמאבד דברים, וכל כמה שלא זרעו בו פחד פן יעז לאבד, הוא איבד בכל זאת. הייתה לו נטייה להעלים את הממשי. הוא לא התכוון, הדברים פשוט התפוגגו. הם היו נעלמים בלי התראה, הוא לא שם לב אפילו. זו לא הייתה אשמתו. הוא הידק את רגליו סביב החבילה ותפס בה חזק. שקיות הניילון רשרשו כמו עלים צהובים בסתיו. "איזיה," היא השביעה אותו, "זה חשוב מאוד. שלא תעז, אני אומרת לך. אתה שומע אותי? שלא תעז, חס וחלילה, לאבד את החבילה הזאת כמו שאתה מאבד את כל הדברים. כמו שאיבדת את האופניים שלך, כמו שאיבדת את הארנק שלך, כמו שאיבדת את הכסף שנתנו לך דמי כיס, כמו שאיבדת את הדרך מבית הספר, כמו שאיבדת את הדיסקית שלך בצבא."

"לא איבדתי אותה. היא נשארה שם ב..."

"כן, כן, אני יודעת. בזה אתה לא אשם, איזיה. הערבים המסריחים אשמים."

בבית קראו לו איזיה, ואימא שלו העניקה לו את הכינוי 'פונפונצ'יק'. היא אמרה שהוא היה תינוק שמן עם פנים נפוחות כמו כרית מלאה בנוצות, ולה היה אגן צר והוא בקושי יצא ממנה ושלפו אותו עם מלקחיים. כשסיפר לה על טיסת הבכורה שלו לניו יורק, היא מייד התקשרה לקרובי משפחה מהקריות, ולהם היו קרובי משפחה בברייטון ביץ', והיא הייתה חייבת לספר לכולם שפונפונצ'יק שלה נוסע לניו יורק. גם הוא הגיע לאמריקה. סוף סוף הייתה לה סיבה להשוויץ בו. בקריות גרה סבתא, היא לא הייתה סבתא של איציק אלא דודה מבוגרת של אימא שלו, אחות של סבא שהתאלמנה מבעלה, שנרצח באחד הטיהורים של סטלין. איזיה נשלח אליה כשהיה בן שנה וחצי. הוריו היו צריכים להתפרנס, לא היה להם זמן לטפל בו. הם שילמו לה מתחת לשולחן והיא טיפלה בו בזמן שהם, היהודים המשכילים, נאלצו ללכלך את ידיהם בכל מיני עבודות לנינגרדיות בזויות, כי הגויים האנטישמים חסמו את דרכם באקדמיה ולא נתנו להם להתקדם. איזו השפלה זו הייתה בשבילם. בניגוד למה שהובטח להם באמונה התפלה, התינוק לא בא עם כיכר לחם באמתחתו, הם היו צריכים להביא את כיכר הלחם בעצמם. בשעה שהוא דרש את שלו וצרח, הם עבדו כמו חמורים מבוקר ועד ערב.

הסבתא שלא הייתה סבתא הייתה מוכנה להיות סבתא תמורת תשלום מדי חודש בחודשו. הניחו אותו בעגלה ושמו אותו אצלה. השאירו בגדים, חיתולים וקצת אוכל, ופעם בשבועיים היו באים באוטובוס לבקר אותו. הוא בכה וצרח כשהם עזבו, נתלה באימו בציפורניו הקטנות, שרק לא תעזוב אותו, כך בכל ביקור. אימו הרימה אותו וחיבקה והחזירה לעגלה והלכה. שנים אחר כך הסבירה שלא הייתה לה ברירה. כמה שזה כאב לה. היא לא רצתה לעזוב את פונפונצ'יק בידיים של אישה זרה. אבא שלו, הוא האשם. הוא הכריח אותה. הוא שכנע אותה שאין דרך אחרת והם מוכרחים להתפרנס, ובעוד כמה חודשים יחזירו אותו מהסבתא שלא הייתה סבתא והוא ישכח את מה שעבר עליו, הוא קטן מדי, הוא בטוח ישכח הכול. מי ידע שהחודשים האלה יתארכו כל כך?

לבת היחידה של הסבתא שלא הייתה סבתא של איציק קראו אירנה. היא הצליחה לברוח עם בעלה דימה ובנה היחיד מישקה מברית המועצות לארצות הברית ב־1972, במה שזכה לכינוי 'הגל השלישי' של ההגירה הסובייטית. בעלה היה מהנדס בחברת החשמל, אבל השתכנע לעזוב. בתחילה הם השתקעו באן ארבור, מישיגן, באותו מקום שיוסף ברודסקי השתכן בו ואחר כך עזב. אחרי כמה חודשים התגעגעו לנוכחותה של עיר גדולה. הם הרי לא היו איכרים, היהודים הרוסים האלה. הם צמחו על בטון. הם לקחו את הילד ונסעו לניו יורק, וחוש הריח הביא אותם לברייטון ביץ' המרוחקת, שזכתה לכינוי "אודסה הקטנה", ובה חיו אנשים בדיוק כמוהם. בכל זאת, ארבעים דקות נסיעה ממנהטן בסאבוויי, אפשר לראות את האמפייר סטייט בילדינג מהחלון.

בערך באותה תקופה, ענפים אחרים במשפחה מצאו את דרכם לישראל. בעקבות פעולות שנקטו פעילי התנועה הציונית, השתחררו אימא ואבא של איזיה מאימת השלטון הסובייטי והגיעו לחור תחת של שיכונים, שבו שכנים זורקים את הזבל מהחלונות ומשתינים במעליות, ומזריקים הרואין בחצרות, והולכים מכות וגונבים אחד מהשני. הכול היה שבור והרוס ומכוער ומגעיל, והיה ברור שתושבי השכונה תקועים במקום הזה עד המוות ורק מעטים מהם יזכו אי פעם לצאת משם, למשל רב־הדיילים עמי, ובתוך כל הזוהמה הדוחה הזאת, בתוך כל החרא הפרובינציאלי, בתוך היומיום הבלתי נסבל, היה עליהם להעמיד פנים שהם מאושרים וששפר עליהם גורלם משום שהחליפו את החזון הסובייטי בטינופת הלם התרבות הציוני. הוא היה פונפונצ'יק כשבא איתם, והוא נולד מחדש כאיציק ולא זכר את השפה ולא את המקום שממנו בא. ניסו להזכיר לו בכוח, ודחפו לו ספרי ילדים ברוסית, במיוחד את 'בַּרמָלַיי' של צ'וקובסקי, המפלצת מאפריקה שאיימה לטרוף ילדים, אך הוא סירב להיטרף ולא רצה לזכור והדף את הספרים ואת ניסיונותיהם הנואלים. מדי פעם פקד אותו התקף זעם והוא דפק את הראש ברצפה וצרח והשתולל וזחל, והגוף שלו היה מתעוות ומתכווץ לכדי פקעת ונזרק הנה והנה והפנים שלו האדימו והוא הרגיש שאין לו אוויר והוא נחנק מרוב צרחות, ואז היה מכה את עצמו ואת אימו באגרופים בידיים וברגליים ומנסה לנשוך, להשתחרר מהדיבוק הבלתי נראה שאחז בו, עד שכוחותיו אזלו והוא נרגע. כשחזרו אליו שברירי זיכרונות, טעמים, נופים, אותיות ומילים, מפציעים ונעלמים כלעומת שבאו, התבצר ואטם את עצמו מפניהם. לא משום שהתבייש בעברו הוא עשה זאת, השכחה תקפה אותו כמו מחלה אוטואימונית נדירה ובלתי מוסברת. מחלת שכחה של ילדים. עברו נמחק. נהייתה לו היסטוריה אחרת.

הסבתא שלא הייתה סבתא שלו התפצלה מבִּתה שנסעה לאמריקה והגיעה עם עוד כמה סבתות לישראל. הן עשו את החשבון שלפיו בערוב ימיהן מוטב להן להיות במקום שבו ידאגו להן מאשר להיות נתונות לחסדיהם של הסובייטים. בעזרת קשרים היא הצליחה להשיג את המסמכים הדרושים ועלתה על מטוס ועברה לגור עם אחיינים של בעלה המנוח. סידרו לה חדר משלה והיא אופסנה בו יותר מעשור עד שהזדקנה והייתה לנטל. אמרו עליה שהיא קצת אוֹבֶרבּוֹטֶל והתייחסו אליה כאילו היא לא קיימת, והיא נהגה לשבת כל היום על כיסא ליד החלון ולהשקיף על הרחוב, כמו חתול בית. אימא של איזיה ביקרה אותה מדי חודש כי היא ריחמה על הסבתא האוֹבֶרבּוֹטֶל הזאת שלא היה לה אף אחד בישראל שהתייחס אליה כמו בן אדם. היו יושבות זו מול זו כמו שתי מתאגרפות עבר שנלחמו על חזקת פונפונצ'יק. האֵם לא העזה לשאול כיצד הסבתא שלא הייתה סבתא טיפלה בתינוק שלה, איך התנהגה אליו, מה עשתה לו, האִם הכתה אותו כשעורר את זעמה, האם הענישה אותו בחומרה, האם היא צעקה עליו, האם לחשה לו מילות אהבה לפני השינה וקראה לו סיפורים על ארצות רחוקות, האם הקשיבה למלמוליו החמודים. בין שתיהן שררו קשר שתיקה והבנה שמה שצריך היה לעשות נעשה, ואין מה לדוש בכך יותר מדי. פונפונצ'יק חזר לרשות אימו כעבור שנתיים, רזה, לחייו שקועות, כתמים שחורים מתחת לעיניו, הבגדים היו גדולים עליו בשתי מידות. בכל פעם שנגעה בו האם, הוא התכווץ ובכה. היא בקושי יכלה להסתכל עליו, על התינוק שלה, שכבר היה פעוט, מרוב רגשות אשם ונקיפות מצפון שהטריפו את דעתה. מה היא עשתה לו? בור של שתי שנות נטישה מעולם לא התמלא. היא חשבה שפונפונצ'יק, איזיה שלה, ממילא היה קטן ובטח שכח את הפשע שנעשה לו, אבל בסתר ליבה ידעה שהוא לא שכח. איך יכול תינוק בן שנתיים לשכוח שאימא השאירה אותו לבד עם אישה זרה? בכל פעם שביקרה את הסבתא שלא הייתה סבתא, הביאה איתה חתיכה גדולה של עוגת לייקח. היו אוכלות ביחד ושותות תה שחור חזק ומפטפטות ביידיש, ואימא של איציק לא הפסיקה לחשוב שהיא לא הייתה צריכה לעשות את מה שעשתה, היא לא הייתה צריכה לשים אותו אצלה, היא לא הייתה צריכה לתת את בנה יחידה לאישה הזאת. היא האשימה את עצמה על כך מדי יום. כמעט עשרים שנה עברו מאז, אבל היא הייתה משוכנעת שהסבתא שלא הייתה סבתא הרגה את הבן שהופקד אצלה למשמורת, ובגללה הוא חזר כחוש ומצומק, דפוק ופגום. אילו רק נשאר בחיק אימו, אילולא הפֵרה את הברית המקודשת בין אם לבן, אילולא הקשיבה לבעלה והשתכנעה לתת את התינוק לאישה זרה -ובשביל מה? בשביל עבודה? בשביל כסף? בשביל לגמור בשיכון המסריח הזה בישראל? - הכול היה יכול להיראות אחרת, הוא היה גדל לתלפיות, הוא היה נהיה איש עסקים מצליח או מדען טילים או רופא מנתח, ולא היה נפצע בחור ההוא בלבנון וחוזר אפילו עוד יותר שבור משקיבלה אותו אחרי שנתיים בדירה המעופשת של הסבתא שלא הייתה סבתא בלנינגרד, שבר שבוּר שנשבר והתנפץ. ועל החטא שחטאה נשבעה לנקום בבעלה, האב הפושע ששכנע אותה לנטוש את בנה, והיא גימדה והשפילה אותו, וגערה ונזפה בו וצעקה עליו והאשימה אותו עד שיחסיהם הפכו לתרעלה יומיומית שבמוקדם או במאוחר תהרוג את מי מהם, מוות איטי וזוחל. הם חיו חיים נפרדים, כבר לא נגעו זה בזה, למרות שפעם הם אהבו את זה, כשפונפונצ'יק היה תינוק אצל הסבתא שלא הייתה סבתא והיה להם את כל הזמן שבעולם לעבוד ולהזדיין. בהדרגה הפסיקו לסגור את דלת חדר השינה והפסיקו את זיוני התרעלה וצמצמו את המגע ביניהם עד למינימום האפשרי וגם את הדיבור צמצמו. האב היה חוזר מהעבודה, שוכב על הספה בסלון, צופה בטלוויזיה, וכשירד הלילה עברו לישון כל אחד בחדרו, מסוגרים ומבוצרים, איש ואישה, ולא יכלו לעזוב כי היו אזוקים זה לזה מבחינה כלכלית ומורגלים למנהגיהם ולביתם. פונפונצ'יק היה ביניהם כמו תזכורת בלתי פוסקת לפשע שפשעו. אחרי ששב מחזקת הסבתא שלא הייתה סבתא, אימו נאחזה בו, וכל ימי ילדותו ניסתה להצר את צעדיו.

כשיצא שָאלה אותו לאן הוא הולך ומתי הוא חוזר, וכשחזר שאלה איפה היה ותמיד חשדה שהוא משקר לה, ואם איחר הייתה בוכה, ואם הקדים חששה שמשהו לא בסדר, אולי הוא לא מרגיש טוב, ותמיד העדיפה שיישאר בבית, הכי טוב שיישאר בבית, אין מה לחפש בחוץ, בשביל מה לשחק בשכונה? בשביל מה לצאת לטיול שנתי? לא צריך לחפש צרות, והוא, שממילא כל מה שרצה זה להישאר בחדר שעות על גבי שעות ולבנות מטוסים מפלסטיק, ציית לה, ואת הצרות הוא מצא בצבא, וכשחזר לגור אצלם אחרי הפציעה לא עלה על דעתה לתת לו שוב לעזוב. אימו פקדה עליו והתחננה לפניו שיישאר. היא נשבעה לו שלא משנה כמה רחוק יטוס, היא תמיד תקרא לו לשוב אליה. פונפונצ'יק היה מוכרח להתרחק ממנה, והיא אמרה לו שאם הוא מתעקש הוא יכול ללכת, אבל היא יודעת שהוא עוד יחזור עם הזנב בין הרגליים. כל חייו משלו בה רגשי האשמה, והיא הייתה משחררת אותו ומושכת בחזרה, משחררת ומושכת, משחררת ומושכת והולמת בו במילותיה, אני יודעת שאתה שונא אותי בגלל מה שקרה, והוא היה אומר לה שהוא לא שונא אותה והוא בכלל שכח את מה שקרה ושכח ששׂמה אותו אצל הסבתא שלא הייתה סבתא, והיא אמרה לו שהיא לא מאמינה לו והיא יודעת שהוא שונא אותה, היא אימא שלו, היא מרגישה את השנאה שלו בכל הגוף, ותפסה אותו וחיבקה אותו שוב ושוב ואמרה לו אל תשנא אותי, אל תשנא אותי, זה לא באשמתי, זה הכול אבא שלך. ואיציק לא שנא אותה אבל הוא לא אהב אותה, וזה משהו אחר. לא אהב אותה ולא אהב את אביו, אבל אליה לפחות חש קרבה פיזית מכיוון שיצא מתוכה ולא היה מסוגל להתכחש אליה, לא היו לו הכוחות. הוא הכיר בכך שלא היה לה כישרון להיות אימא, אבל היא ניסתה ככל יכולתה, באמת ניסתה, ולא הצליחה. אז היא שלחה אותו למישהי אחרת כדי שהיא תעשה עבורה את העבודה בשנים שבהן היה זקוק לה יותר מכול. לא, הוא לא שכח שום דבר, הוא היה גוזל, אפרוח, גור, והיא זרקה אותו לכלבים.

אחרי שהסבתא שמעה שפונפונצ'יק נוסע לניו יורק, העיניים השקופות שלה התעוררו לחיים. צמד המילים האלה, ניו יורק, עמד כמו חומת סין בינה לבין קרובי משפחתה שגזרו על עצמם גלות באמריקה, בעוד היא, מפאת גילה, נאלצה להיות בישראל, וטרם הוכרע מי החליט את ההחלטה הנבונה. הסבתא שלא הייתה סבתא הייתה משוכנעת במידה רבה של שכנוע שהם, הבת שלה ובעלה המהנדס החכמולוג והנכד היחיד מישקה, עשו טעות גדולה, ובכל שיחת טלפון דאגה להבהיר להם שהם כרו לעצמם קבר, ואם כבר להיקבר, אז עדיף במדינת היהודים ולא בניו יורק. בבחירה בין האמריקנים המנוונים והרקובים ובין הסובייטים הרצחנים והצבועים, היה לה ברור שעדיפים הסובייטים, כי להם נשארה קצת אידיאולוגיה. ואם בכל זאת צריך לעזוב, ישראל היא המקום היחיד שבו יהודים צריכים לחיות. היא הייתה עקשנית גדולה, הגברת הזאת, וחשבה שרק היא יודעת מה טוב ומה נכון, ואוי ואבוי למי שיתווכח איתה או יעז לקרוא תיגר על מרותה. חרף כל זאת לא עלה בידה להעביר את משפחתה הניו יורקית לישראל. הם ניסו להרגיע אותה בטלפון, אבל המרחק הוציא אותה מדעתה. בכל פעם שדיברה אל המראה, התלוננה על שנטשו אותה לאנחות בישראל והטילה עליהם אלף קללות ומארות. המראה הייתה כדור הבדולח שלה, והיא ראתה בה את מה שאיש לא ראה, וכשרמזו לה בשיחת טלפון שהמצב שם לא טוב, היא אמרה להם שהיא כבר יודעת, כי היא ידעה הכול, הכול היא ידעה, המכשפה הזקנה, ולכן לא הופתעה לגלות שמשפחתה הקרובה, הרחוקה, החלה מתפוררת מחוץ לטווח השגחתה. היא ביקשה אפוא מאימו של פונפונצ'יק רק דבר אחד, כי בדרך כלל היא לא מבקשת. לא נעים לה, אם זו לא טרחה. רק אם אפשר. איך האָב אַ פּראָבּלעם. היא חששה שהאם תסרב ותנצל את ההזדמנות להתנקם בה, אבל היא הייתה צריכה טובה, טובה גדולה, ואימו של פונפונצ'יק כבר בטח אין בליבה עליה, על המכשפה האוברבוטל, תווי פניה התרככו ועורה כמעט התקלף והיא הייתה צפודה ומצומקת, היא ביקשה "האָבּ ראַכמאָנעס" והאם הנוטשת נענתה לבקשתה. "מישקה איז נישט געזונט," היא אמרה. סוף כל סוף, היה לה נכד אמיתי משלה והיא ראתה את בבואתו במראה, היא דמיינה אותו והוא התגשם לנגד עיניה בעזרת תצלומים שנשלחו כל כמה חודשים בדואר, נכד של נייר, הדביקה אותו ברוק על הקיר ליד המראה, טפטים של תמונות ילדוּת דבוּקים זה לצד זה, והוא תמיד היה רזה מדי, נמוך מדי, חיוור מדי, חלש מדי, והיא הזהירה אותם, את ההורים שלו, הסבתא'לה, המכשפה, שמישקה לא בסדר, איך הם לא רואים שהוא לא בסדר? היא איימה עליהם בקול רם דרך שפופרת הטלפון בשיחות הטרנס־אטלנטיות, שיום אחד הם ישלמו מחיר על כך שהתרחקו ממנה. אילו הייתה בסביבה, הכול היה נראה אחרת. היא הייתה מפטמת את הנכד בוֶורֵייניקעס ובפֶּלמֶני ובורשט וכבד קצוץ ולחם טרי ועגבניות אדומות ומרק דגים אוּחה ואופה לו עוגיות, ומישקה היה מתחזק וגדל. מה עשיתם לו? מה עשיתם לנכד שלי? למה הוא נראה ככה? היא שאלה וצרחה וצרחה בטלפון ומול המראה ואכלה פרוסת לייקח והתלוננה, כמה שהתלוננה, רק את זה היא ידעה לעשות, להתלונן מבוקר עד ערב, ואם הייתם רואים את הסבתא'לה הזאת, הסבתא הלא סבתא, האוֹבֶרבּוֹטֶל, לא הייתם מאמינים שהזקנה המצומקת הזאת הרסה את חייו של פונפונצ'יק התינוק, ועוד יש לה חוצפה להתלונן בפני בִּתה ובעלה של בִּתה על כך שלא נתנו לה להרוס גם את חייו של מישקה. הסבתא שלא הייתה סבתא ביקשה מהאם שגם היא לא הייתה אם, כי איזו אימא עוזבת את הבן שלה כשהוא רק נולד, שתסיים את כוס התה. האימא אספה את פירורי הלייקח האחרונים מחולצתה באצבע שהרטיבה בפיה. הסבתא'לה ביקשה שתחזור כעבור כמה ימים, כי היא כבר הייתה עייפה נורא ולא היה לה כוח יותר והיא צריכה להכין בשבילה דבר מה שתיתן לפונפונצ'יק. האם הלכה לדרכה והסבתא פנתה אל המראה וקוננה על מר גורלו של מישקה, שבבואתו החולנית הקמלה ניבטה אליה מן הראי. כשחזרה האם כמה ימים אחר כך, הִפקידה בידה חבילה. הסבתא'לה סגרה את החבילה טוב־טוב, וקשרה סביבה חוטים ועטפה אותה כמו קיר בטוֹן ואמרה שמישקה מחכה. הוא צריך שיביאו לו את זה כמה שיותר מהר.

"וואָס איז??" שאלה אימא של איציק.

"זאָרג זיך נישט. ער וועט וויסן, ער וועט וויסן."

ובכל זאת התעקשה האם. "וואָס איז?"

"דו זאָלסט נישט שטופּן די נאָז." אל תדחפי את האף. אסור היה להתווכח עם הסבתא'לה. זה היה כמו להתווכח עם חמור.

אימו של איזיה לקחה ממנה את החבילה ויותר לא שאלה שאלות מיותרות. את החבילה העבירה האימא לאיזיה והוסיפה עוד כמה עטיפות נייר משלה, קשרה ועטפה והידקה, ליתר ביטחון. שחס וחלילה לא יקרה משהו. ושמה בשקית ניילון. "תיזהר, פונפונצ'יק," אמרה לו, "ואל תאבד אותה כמו שאתה מאבד בדרך כלל. אני לא מבקשת ממך שום דבר. את זה אני מבקשת. אל תעשה לי בושות."

"מה זה?"

"חבילה."

"מה יש בפנים?"

"אני לא יודעת. ולא אכפת לי. סבתא לא אמרה לי. אתה מכיר אותה. היא בקושי מדברת. היא אוֹבֶרבּוֹטֶל. אני לא רוצה להתעסק איתה. אני לא יכולה להגיד לה לא. היא תכעס עליי וזה יעשה לנו צרות עם כל המשפחה. אתה לא יכול לעשות טובה? כמה משפחה כבר יש לנו? מישקה הנכד שלה, יש לו בעיה. הוא לא בסדר."

"מי זה מישקה?"

"איזיה, יש לך זיכרון של גבינה צהובה. תתבייש לך, אתה לא יודע מי זה מישקה? נו, מישקה מניו יורק. הוא בא כל שבוע לבית שלנו בלנינגרד. כשהייתם קטנים שיחקתם ביחד רודיאו אמריקאי. הוא רכב עליך כאילו אתה שור, ואתה ניסית להפיל אותו על הטוסיק. אתה לא זוכר? אתם בערך באותו גיל. גדלתם ביחד. הם שלחו לך מתנה לבר מצווה. פעם בשנה־שנתיים אני מדברת עם אימא שלו בלונג דיסטנס וזה עולה לי המון כסף. לפעמים היא מתקשרת ומשלמת על השיחה. היא תמיד שואלת מה שלומך ואיך אתה מסתדר בישראל. הוא היה כל כך טוב בשחמט. אתה היית גרוע. אתה לא זוכר? למה אתה לא זוכר? איך שאתה אהבת אותו. הוא היה כמו אח שלך. בכית כשהם עזבו לאמריקה."

"אני לא זוכר כלום." בידיים רועדות איציק לקח ממנה את החבילה.

הם חצו את גשר ברוקלין. בוריס עשה עיקוף גדול כדי להגיע לשם. רצה להרשים את איציק, להראות לו לאיזו מדינה מפוארת הוא הגיע ולהשוויץ בנוף כאילו היה שלו, אף על פי שהיה ברור לכול ששום דבר לא שלו ולא יהיה שלו וגם לא של ילדיו ואולי אפילו לא של נכדיהם. הנוף הזה היה שמור לאחרים, ומהגרים כמו בוריס חשבו שדי להם להתקרב ולהביט בו בעיניים רכושניות והוא יהיה שלהם, אבל הנוף לא התכוון להתמסר להם, וכעת בוריס האמריקאי המזויף עם הפורד מוסטנג שלו, שנרכשה בהלוואה ובתשלומים, ביקש לעשות רושם גדול והוא לחץ על דוושת הגז והמכונית השמיעה נהמה. הוא עקף מכונית מימין ועוד טנדר. המכונית נסעה 160 קמ"ש ואיציק החזיק חזק בכיסא והמכונית זינקה הלאה על הגשר דרך סבכות ברזל שהשתרגו זו לתוך זו ויצרו מעין מערה חשוכה שמדי פעם השמיים הפציעו דרכה וריצדו לסירוגין, חושך, שמיים תכולים, חושך, שמיים תכולים. איציק פתח חרך בחלון המכונית ורוח חזקה נכנסה פנימה ופרעה את שערו, עיניו יבשו והוא עצם אותן ונהיו סביבו רק צלליות נעות. "לוּק, לוּק," אמר בוריס בהתלהבות פטריוטית של בעל בית, הוא התעקש שאיציק יפקח את עיניו, "לוּק, לוּק. וֶלקאם טוּ אמריקה."

איציק הרים את מבטו. "יֶס, וֶרי בּיוּטיפוּל," הוא ענה בביטול והזדקף במושבו, נדרך לפתע, נכון לכל אסון פתאומי. הוא לא סמך על אשליית הפלדה שהשתרגה סביבם מקצה אל קצה, מרחפת מעל פני המים ומתגרה בגורל. כמו שלא נדרש הרבה כדי לפוצץ נגמ"ש נוסע, כך גם אין בעיה לעקם ולרסק את הגשר אל תוך מימי האיסט ריבֶר. מרחוק נראו גורדי השחקים. גם הם לא חסינים מפני פגיעה. מנהטן נפתחה בפניו כפי שנפתחה בפני רבים אחרים, שבאו אליה לראשונה דרך אליס איילנד כעדרי בקר. כמו זירעונים נועזים הם פרצו בהמוניהם דרך הגשרים במטרה להפרות את אדמת ניו יורק, שהייתה בשלה ומוכנה לקבל אותם לתוכה ולפלוט אותם החוצה כילדיה הממזרים. כמו שקרה בדרך כלל כשאיציק עמד בפני מפגש עם מציאות חדשה, דריכותו התחלפה במהרה בתנומה. מראות העיר הנפרשׂים מהחלון היו כמו סיפור ערש, ותנודות הנסיעה הרדימו אותו, את ישנוני, כמו תינוק בעריסה. בוריס נתן גז והמכונית נכנסה אל תוך מנהטן והגשר נחצה, ובפני איציק הישן נפרשה המודרנה האמריקאית בשיא תפארתה כפי שהופיעה באינספור יצירות אמנות במאה העשרים, כמה איקוני היה המראה הזה, כמה מפואר עד כדי פיהוק. נחירות קטנות נפלטו מאפו של איציק וחוטי ריר צמיגי נזלו מצידי פיו ונטפו על לוח המחוונים שעליו נשען ראשו, ומראהו היה תינוקי ותמים. הוא התעורר פתאום כשהמכונית נעצרה ונחמן נתן לו מכה חזקה בראש. "הגענו, נקניקייה."

איציק ניגב את סנטרו והביט בין רגליו. החבילה לא הייתה שם. הוא יצא מהמכונית בבהלה. "איפה היא?" שאל את נחמן.

"איפה מי?"

"החבילה! מי לקח את החבילה?"

"הבן דוד הזה שלך. המשרת הקטן. הוא נכנס פנימה למלון. הוא גם לקח את המזוודה שלי. לא ביקשתי ממנו. הוא פשוט לקח אותה בלי לשאול. הכול הוא לקח ביחד. יש לו כוח, לרוסי הגמד הזה. אתה חושב שאני צריך להשאיר לו טיפ?"

איציק טרק את הדלת של הפורד מוסטנג ולקח לו זמן להבין איפה הוא נמצא. רק התעורר והנה סיוט מונח לפתחו. הרחוב היה מכוער וזבל נערם על המדרכה. פחים הפוכים. כתובות גרפיטי על קירות. מדחנים שבורים. שלטי ניאון מהבהבים למחצה. חזיתות מפויחות. מי ביוב שנאספו ברווח שבין הכביש והמדרכה. כבישים סדוקים, מדרכות סדוקות, עמודי חשמל עקומים, תמרורים שנתלשו ממקומם, רמזורים לא פועלים. בגדים מלוכלכים תלויים על חבלי כביסה. בצומת אחד קבצנים זרוקים על המדרכה. בצומת שממול - זונות ועכברושים. צבע מתקלף, בניינים מטים לנפול. ספות זרוקות, כלבים משוטטים, שיחים גדלים פרא, חלונות מנופצים. ניחוח לא נעים של ציוויליזציה פצועה שנמצאת על סף התמוטטות. האם הוא חזר לביירות? זו לא הייתה ביירות והפצעים שלה לא נגרמו על ידי תותחים, פצצות, תתי־מקלע, מטוסי קרב ומשחתות. ברחובות לא צעדו חיילים תאבי דם וחסרי ישע ולא נסעו טנקים ונגמ"שים ולא היו מטענים ממולכדים שהמתינו להם כמו הפתעת יום הולדת. זו לא הייתה עיר שנרמסה על ידי כוחות פולשים מבחוץ. כאן העיר חיסלה את עצמה מבפנים. לא היה ריח של אבק שרפה. זה לא היה מוות מהיר. זה היה מוות זוחל ואיטי. גוף מזוהם ורקוב אכול גנגרנה. הזהירו אותו מפני זה. חני הדיילת אמרה לו – "אל תחשוב שזה כמו בגלויות. מי שמוכר את הגלויות האלה אף פעם לא היה בניו יורק. הכי טוב בארץ שלנו, תאמין לי."

הוא רץ לתוך בית המלון.

"גוּד מוֹרנינג. וֶלקאם, סֶר, טוּ לָה קוּקָרָצָ'ה הוֹטֶל," אמר לו פקיד קבלה חייכן בעל שפם ארוך ומסולסל ומבטא מקסיקני מתנגן כמו של צ'יץ' או צ'ונג. הוא התעקש על גינונים רשמיים למרות שניצב בתוך תפאורה חרבה: טפטים מקושטים מתקלפים מהקירות, רצפה שחורה ומטונפת, ריח טחוּב, דלפק עץ שרוט והרוס, טרקלין מאובק וריק. איציק הספיק לראות את נחמן נבלע במעלית. היא השמיעה קול חריקה ועלתה למעלה. בוריס ישב על כורסת עור קרועה, עישן סיגריה והשתעל. איציק ניגש אליו בכעס ושאל איפה החבילה, מה עשית איתה, למה לקחת אותה, באיזו רשות?

"רילֶקס, היא נמצאת כאן," בוריס נשף עשן סיגריה, "רוצה סיגריה? זה מרלבורו. הסיגריה הכי טובה בעולם. יש לך מרלבורו בישראל? אתה מכיר את איש המרלבורו?"

"איפה החבילה?" שאל איציק בכעס.

"הם לקחו אותה לחדר, רילקס, אל תדאג. אני דאגתי להכול."

"איפה היא?"

"בחדר שלך. הם שמו אותה שם."

"הם?"

"היא."

"מי?"

"היא, שנראית כמו הוא." בוריס הצביע לעבר חדרנית שחורה, כפילה של גרייס ג'ונס בצילומים של ז'אן פול גוד. היא הייתה גבוהה, כמעט שני מטר, סינר פסים למותניה, עורה חלק כשיש.

"היא?"

"היא, הוא, כן, היא."

איציק ניגש ושאל אותה איפה החבילה. היא הביטה עליו ממרום גובהה המתגבה במבט מתנשא. ביקשה לדעת את מספר החדר. הוא נזכר שעדיין לא עשה צ'ק־אין.

בוריס אמר לו – "רילקס, אייזיק, רילקס, אל תדאג. עשיתי את הצ'ק אין בשבילך."

בוריס נתן לו את המפתח. קומה שלישית, חדר 24. לא הייתה לאיציק סבלנות להמתין למעלית שתרד. בוריס אמר לו שהוא יחכה לו בינתיים למטה, בלובי. איציק עלה במהירות במדרגות. קומה אחר קומה. הוא הגיע למסדרון ארוך וחשוך, מואר בנורה מהבהבת שהשתלשלה מהתקרה. הוא הבטיח לאימא שלו שלא יאבד את החבילה. הוא פתח את הדלת ונכנס לחדר. מולו הייתה מיטה לא מסודרת. סדיניה סתורים, השמיכה זרוקה, הכרית על הרצפה. מקלט הטלוויזיה היה פתוח. שלג מלווה ברעש לבן. המראה מול המיטה הייתה מוכתמת בטביעות אצבעות. הריח הטחוב מהטרקלין הגיע עד לכאן. טפטוף נשמע מהברז. טפטוף מעצבן וחדגוני. כמו נקישה עצבנית על שריון של טנק מרכבה סימן 1 רגע לפני שיוצאים אל הקרב או גשם על הפח של הטנק, בסתיו הלבנוני, החיילים מסתתרים בתוך הטנק, מפחדים להוציא את הראש מחשש שכדורי הצלפים יפלחו את הגולגולת, והנקישות מסגירות שקיים עולם בחוץ והוא ממתין למי שיֵצא כדי להרע לו.

איציק נכנס לחדר האמבטיה וניסה לסגור את הברז. טבעות לכלוך שחורות סביב הכיור. הברז החלוד מיאן להיסגר. הטפטוף נמשך. טיף טף, טיף טף, טיף טף, טיף טף. מישהו ישן במיטה הזאת, התעטף בשמיכה הזאת, זרק את הכרית הזאת על הרצפה, צפה בטלוויזיה הזאת, פתח את הברז הזה, היה כאן. עד לפני כמה שעות הוא היה כאן. חדרי מלון אמורים לתת את התחושה המנחמת, הבוטחת, שאתה הראשון והאחרון שנכנס בין ארבעת הקירות. הכול אמור להיות נקי ומוכן לנוכחותך. החדר חיכה רק לך, להיות רק שלך. אתה מפקיד בידיו את האמון שלך. בחדר הזה לא היה אמון. הכול נעשה בו בגנבה, בחדר הזה, ואיציק חשש שזהו גורלה של החבילה. להיספג לתוך הכלום, להיעלם כמו שנעלמו אחרים לפניה, בעיר שבה כל כך קל להיעלם ואף אחד לא מרגיש בהיעדרותך ולא מתאבל על לכתך. החבילה לא הייתה על המיטה, לא הייתה מאחורי הווילונות המלוכלכים, לא מאחורי מַקלט הטלוויזיה, לא על הכיסא היחיד, המרוט, שרגלו האחת קצרה, לא בתוך הארון. הוא רוקן את המגירות מהמצעים העודפים שהיו דחוסים בהן. איפה היא יכולה להיות? אימא שלו תהרוג אותו. היא תיתן לו את המבט החותך והפוצע. הוא התכופף מתחת למיטה. מבעד לפירורי אוכל קטנטנים, אבני חצץ, עטיפות נייר, חתיכות פלסטיק, קורי עכביש, חרקים מתים, שאריות של עור מתקלף, נזלת יבשה, ציפורניים כסוסות, כדורי שיער כמו השיחים המתגלגלים במערבוני ספגטי, הוא ראה משהו. הוא שלח את ידו לאחוז בדבר ולא הגיע, דחף את עצמו מתחת למיטה, זחל על גחונו ונשאב פנימה, טינופת נדבקה אליו, כיסתה את משקפיו, התנחשלה לתוך אפו, הוא השתעל והתעטש וידיים נעלמות אחזו בו ומשכו אותו יותר עמוק ויותר עמוק עד שנעלם מתחת למיטה והיה חושך מוחלט, והוא נאבק והשתולל ולא נתן למיטה לבלוע אותו וחבט ברגליו ובידיו והאבק התפזר והידיים שחררו אותו. בפניו התגלתה החבילה הסוררת. איך הגיעה לשם בכוחות עצמה? הוא אחז בשקית הניילון ומשך אותה וזחל החוצה. הוא ניקה את החבילה מכל הטינופת. ענן אבק דוחה עלה ממנה. מדי הדייל המגוהצים התלכלכו והוא התעטש כמה פעמים ולא נותר בו כוח. איציק קרס על המיטה ונרדם, החבילה חבוקה בזרועותיו.