חלונות נמוכים

1.

דלת המסעדה היתה סגורה. בתוכה נחגגה מסיבת יום־הולדת לפעוטה שישבה בתוך לול עץ ישן, כשהיא לבושה בשמלת צמר ורודה. אם מישהו מבחוץ היה מקרב פניו לחלון, היה מתקשה למצוא שטח קטן על הזגוגית המזוהמת בשומן או בפיח, שעדיין ניתן לראות דרכו. היה ממצמץ בעיניו לוודא שקבוצת האנשים החוגגת אינה מתכוונת להרע לתינוקת. כוונתם היתה לזַכּוֹת אותה ברגע של נחת ולהניף אותה באוויר, פעם ועוד פעם ובשלישית. הלול שירת אותה נאמנה מאז שנולדה ועוד ימשיך וישרת אותה שנים אחדות. קל להבחין שהפעוטה פקחה עיניים גדולות והביטה מעלה, אל בלון הליום זוהר הקשור בחוט אל הלול. הבלון התנופף מעליה, ועליו נכתב באותיות ורודות: "בת שנתיים". כן. כך. בלי שם. למעשה, גם גילה לא היה ידוע. הוא היה משוער.

הקטנה כבר ידעה לקרוא.

עובר אורח, אם היה מנסה להיטיב ולהתבונן פנימה, יסרוק בעיניו את פנים המסעדה מבלי לדעת דבר על האנשים הנמצאים בה. הוא לא יעלה על דעתו שהילדה — בת שנתיים או לא — הזעירה כל כך, כבר יודעת לקרוא. הוא גם לא ישער שהיא נמצאה כשנתיים קודם לכן על סף דלת המסעדה ושם גדלה, במסעדה של אמהּ המאמצת. שם ישבה ימים שלמים בתוך לול עץ ישן, בסביבה מלוכלכת, במרחק קצר מהחלון האטום כמעט, סמוך למחסן קופסאות השימורים והמצרכים ששימשו את עובדי המסעדה והמטבח. עבורה היתה זאת סביבת חיים שלמה, מאתגרת, עולם ומלואו. כאן היא תלמד לדבר, לקרוא, לחשוב, לייעץ לאחרים, להתבונן.

במסעדה הקטנה שגדלה בה, לא הקדישו לה מחשבה אחת מיותרת. הכול היו עסוקים מדי במטלות היומיום. מדי פעם, מישהו העיף לעברה מבט בהוראת אמה המאמצת, בעלת המסעדה, "הבּוס". לעתים, אולץ קורבן תורן לגשת אל הילדה ולבדוק אם עשתה צרכיה, קטנים או גדולים. הכול ערכו תורנויות בפינוי חיתוליה המלוכלכים, אך בדרך כלל הוטלה השליחות על שוטפת הכלים, מי שנמצאה בתחתית סולם התפקידים.

* * *

אנחנו יושבים במשרד, משני עברי השולחן. קבענו פגישת ייעוץ, מה שנקרא במקומותינו קואצ'ינג, או אימון אישי. אתה סקרן לדעת מה יהיה, לימים, הזיכרון הראשון שהיא תזכור מחייה? זה פשוט. בדיוק מה שסיפרתי לך, בלון הליום ועליו אותיות ורודות: "בת שנתיים".

אתה מופתע, יושב ובוהה בי בתימהון. אל תתפלא כל כך. זהו סיפור ארוך. אספר לך את כולו, בסוף תבין הכול, אני מבטיח.

* * *

עד גיל שנתיים היא ידעה לקרוא אותיות מתוויות של קופסאות שימורים. הדבר קרה מעצמו, מבלי שאיש הבחין, התפעל, עודד או תיעד. תיעוד הוא פרי תשומת הלב. היא שמרה על שקט ורוגע. לכן, גם תשומת הלב שקיבלה היתה מינימלית.

שנתיים קודם לכן צילצל אלמוני בפעמון הכניסה. הפעמון השמיע את מלודיית "מפצח האגוזים" מאת צ'ייקובסקי ועד שהמנגינה גוועה, נעלם. סמוך לדלת המסעדה נמצא צרור בדים, צמר גפן וניחוח טלק שנדף ממנו. מתוך הצרור עלתה יבבה של רעב. היא הגיעה ארוזה בחבילה. מאין הגיעה? למה דווקא לשם? מי הבלדר שנשא אותה לנמען? שאלות אלו נפתרו עבורה רק כעבור ימים רבים.

אמה המאמצת ידעה. באותו זמן היא כבר ידעה. ידעה מי היא, ידעה מי התינוקת, אבל בל נקדים את המאוחר. אין תועלת בקיצור הדרך. כל דבר בעתו. די אם אזכיר כי אל המסעדה הגיעה המאמצת אחרי בריחה, מובסת מצער, חרטה ובדידות, שוטטה ברחובות וכשזיהתה בתחתית בניין מסעדת פועלים זערורית, נכנסה פנימה. והיא, שכישוריה ועוז רוחה די היה בהם כדי לנהל מדינות, בוודאי מסעדה, הרשימה את כולם. הטבחית הפכה למנהלת, המנהלת לשוכרת, השוכרת לבוס גדול שהעסיק עוזרי טבח ושוטפי כלים. המקום היה קטן, מצומצם, בעל חלון שהלך ונאטם בלכלוך שהצטבר עליו, אך סיפק פרנסה, מקלט ובסיס. האם המאמצת התגוררה בדירה שבקומה השנייה מעל המסעדה, ירדה מדי בוקר אל המסעדה ובלילה חזרה לביתה.

זה היה האואזיס שלה, והיא ידעה מיד. ידעה ולא גילתה לאיש. החבילה הונחה לפתחה בידי בִּתה היחידה, זו שעקבותיה אבדו שנים קודם לכן. זו שנעלמה, ששברה את לבה, ששבה והופיעה לרגע כרוח רפאים, והניחה שי על סף דלתה. באופייה, זרים היו לה חיבוטי הנפש, אך היא עדיין תהתה אם המתנה היא עונשה עבור חטאים שחטאה, או פיצוי עבור שבעת מדורי גיהינום שהעבירה אותה בִּתה מיום לידתה ועד שנעלמה. זאת לא היתה היעלמותה הראשונה של הבת. האם המאמצת לא נקפה אצבע בניסיון לאתרה ושום סימן לא נראה או נשמע ממנה עד לאותו צלצול בדלת. בשלווה קילפה את עטיפות החבילה המצייצת, שאפה מלוא ריאותיה מארומת הטלק ושיגרה את סגנית־הטבחית, שותפתה לניהול המסעדה, אשת אמונהּ והאדם העסוק ביותר ביקום, לגרור לול עץ עתיק יומין וחורק, מהמחסן. הלול הוצב אחר כבוד בפינת המסעדה, צופה אל החלון, נסתר מעיני הסועדים.

זה היה נוף ילדותה של התינוקת.

סמוך לפינה זו ניצבו ארגזים עמוסים להתפקע בקופסאות שימורים ("פרודוקטים" בפי סגנית־הטבחית). הארגזים נפרקו ממשאיות עטופות ברזנט שנהגיהן חסמו את הרחוב הצר. עד שנפרקו הפרודוקטים בידי נהג מיוזע, המה הרחוב ברעש גדול: צופרים צפרו, מכוניות טירטרו בקולי קולות, נהגי המכוניות הממתינות בטור הולך ומתארך קצפו גם הם. ארגזים מסוג אחר נפרקו בשעת לילה והפעוטה עקבה אחר מסעם אל הפינה הסמוכה אליה. בדממה, נשלפו מספסליהם האחוריים של כלי רכב פרטיים או הובלו עד לפתח המסעדה בסלי פלסטיק שנקשרו לאופניים. חלק מספקי הלילה נשאו ונתנו ביהירות, אך לא נושאי סלי הפלסטיק. אלה התנהלו חרישית, השימורים שהובילו נארזו בארגזי קרטון קטנים, לעתים אף התקבלו ללא כל אריזה. הבוס יצאה לקראתם ותחבה שטרות לכיסיהם, דוחקת בהם למהר ולהסתלק מהמקום מבלי לטרוח בספירת הכסף. כל הקופסאות נישאו במהירות פנימה והונחו ללא סדר סמוך ללול העץ. התינוקת ידעה להתגלגל ועד מהרה התפתחו כישוריה המוטוריים והיא למדה לעמוד, לשבת, אפילו ללכת, אם ניתן לכנות כך שלושה צעדים הססניים מדופן אל דופן. כל העת הזו היתה לבד לעצמה. נפש חיה לא התנדבה לשלוף אותה מלול העץ למשחק, לחילוץ עצמות, לטיול, או סתם כך להניפה באוויר. הכול היו עסוקים בעניינים אחרים, חיוניים לתקינות עולמם הפרטי. ערמות הפרודוקטים עיטרו את בועת בדידותה והדברים קרו מעצמם.

עובדי המטבח נהגו להקריא זה לזה את הכיתוב שעל גבי תוויות קופסאות השימורים. מאחר שהאספקה היתה רנדומלית, תמיד התעורר הצורך בהתייעצות יומית לעניין שימוש אפשרי במוצרים הקיימים. טבח תורן קרא בקול את האמור על התווית ומיד תירגם לעברית לטובת הצוות כולו. לעתים היו אלו קופסאות רגילות לחלוטין, כגון "גרגרי תירס מתוק". מפעם לפעם, אחד הטבחים צעק, "אני צריך שעועית לבנה," ואחר השיב לו, "יש רק אפונה ירוקה." לפעמים, בעיקר על ידי סוחרים זעירים שצצו באישון ליל להתחרות ב"תנובה" ובשאר הסוחרים הגדולים, סופקו אריזות יוצאות דופן אשר אפילו סגנית־הטבחית עשירת הניסיון התקשתה להבין את תכולתן: "בּוּלִיבִּיף בריטי מיוחד", או "רביולי אספרגוס בבַּשָׁאמֵל", ואפילו "קוֹק אוֹ וָן א־לה־אוליביֵה" ("אלוהים יודע מאיפה הביאו את זה," ציינה). בתחילה לא אמרו לה התוויות דבר וחצי דבר. היתה תינוקת, לוח חלק. כעבור זמן מה, כיוון שכל העת היתה מקובעת למקומה, דוממת בפינתה, בוהה בקופסאות, מאזינה לטבחים, מביטה בעיניים מזוגגות באותיות, לפתע, משום מקום ומבלי דעת, צל האותיות לבש צורה, האותיות נעשו למילים והמילים למשפטים. ברגע לא מוגדר, ידעה לקרוא בשלוש שפות: עברית, אנגלית וצרפתית, מבלי שגירגרה הברות לא ברורות, לא מילמלה, לא הגתה מילים בודדות, לא פלטה "אבא" או "אמא" או "טָטַה". היא צברה לקסיקון של אלפי מילים ובשפות שונות. אותו חלק במוח שמותאם ללימוד שפה קיבל חיים משלו, קשרים עצביים התפתחו מעצמם, התרשתו וחננו אותה ביכולות חבויות ואוטונומיות. חוכמת האותיות נָבטָה בה עוד בטרם נגמלה מחיתולים, כך סיפרה לה אמה המאמצת, כשבגרה. כך גם נטבעה בה תבונת ההקשבה.

* * *

השנים היו סוף שנות השבעים. כמה חודשים קודם לכן, עלה מנחם בגין לשלטון. במסעדה התקבצה באופן קבוע חבורת אנשים שישבו רכוני ראש והסתודדו בינם לבין עצמם. שיחתם דמתה ללחישה והדבר רק חידד אצל הקטנה את יכולת הריכוז והטיית האוזן. לאחד מהם קראו "צֵלי". לאחר, ההוא שדיבר בשקט, קראו "יוּבל". לבחורה היפה שלטשה עיניים כחולות בצלי וביובל, קראו "יוּלִי", והיו אחרים. יחד הקשיבו לרדיו שדיווח על ביקורו של נשיא מצרים בירושלים. המאמצת רתחה מזעם. התינוקת הבינה שהיא פשוט יוצאת מדעתה מהביקור הזה כאילו היתה זאת מזימה שנרקמה נגדה באופן אישי. היא הסתובבה סביב החבורה השקטה בזמן שחבריה האזינו בעיניים פעורות לרדיו ורטנה מתחת לפלומה השחורה שביצבצה מעל שפתה העליונה. סגנית־הטבחית, לעומת זאת, לחשה מילים של געגוע שנולד על החוף בסִינַי. המאמצת השיבה לה במילים חדות שכללו את הצירופים "מנחם בגין", "פרעה", ו"למה, משוגעים", וסגנית־הטבחית החזירה לה בזיכרונות על ים, בקבוק וודקה שלם, חול בישבן ואובדן בתולים. שתיהן ציחקקו. שולחן השקטים הזמין מרק גולש וסנדוויצ'ים ובין לבין ירו לאוויר מילים מסובכות: "שפיות לעם", וגם "שנה גורלית". מישהו זרק את צמד המילים "שלום עכשיו?" ואחריהן נפלו שתיקה, המהום ואז פריצה סוערת של מחיאות כפיים. אחד הבחורים בשולחן פסק: "יופי של שם, כל הכבוד, מעכשיו אנחנו 'שלום עכשיו'." המאמצת רטנה עוד רטינה עמוקה ושוטפת הכלים, שתמיד פסעה צעדים ספורים אחריה, ניגשה לשולחנם לאסוף כוסות וצלחות אל קערת פלסטיק כחולה וגדולה.

הצרפתייה היפה וכבדת הגוף, שתפקידה היה לפנות שולחנות ולשטוף כלים במהלך ובסיום יום עבודה, היתה אנינת נפש למרות תפקידה בצוות המסעדה. לכלוך הגעיל אותה, ומאיזושהי סיבה מופלאה דווקא כוסות הכבידו עליה יותר מצלחות. כמה פעמים ביום נשמעת קריאה מקצה המסעדה, "היי, שוטפת, מישהו רוצה לדבר איתך." שוטפת הכלים היתה נוטשת מיד את משמרתה, מנערת טיפות מים וקצף סבון אפרפר מידיה, ניגשת אל מכשיר טלפון שנהבי שהיה תלוי על הקיר, תוך שהיא מתעלמת מכל העולם; מהנשיא המצרי שדיבר ברדיו, מסגנית־הטבחית הכעוסה, מהחבורה העולזת של "שלום עכשיו" ובעיקר מהתינוקת העומדת בלול העץ. היא היתה נוטלת את השפופרת, צורחת אל תוכה, וכאשר מוצו הצרחות היתה מוחה דמעות שזלגו על לחייה, וטורקת.

הדבר נשנה בכל מחצית השעה לערך, כל יום, כל ימי השבוע. פעם אחת לא טרקה את הטלפון בסיום השיחה. אותה פעם שינתה את חייה, וככל הנראה גם את חיי התינוקת. באותה הפעם, מסרה לה שוטפת הכלים את שפופרת הטלפון לפני תום השיחה, טרם דמעות, קודם לטריקה. השפופרת חוברה בכבל אלסטי צהוב אל הקיר, ולמרות שהכבל נמתח עד סף קריעה האפרכסת בקושי הגיעה לאוזנֵי הקטנה. היא היתה עבה מכפות ידיה הזערוריות ולכן נאלצה לאחוז בה בשתיהן. בצדו האחר של הקו שמעה קול בכי של גבר. היא התקשתה להבין את דבריו. זאת היתה השיחה הראשונה בחייה שניהלה בטלפון. או בכלל. זכור לה שדיברה אל השפופרת. אף אחד לא נתן את הדעת על כך שתינוקת משוחחת בטלפון. היא דיברה מילים שלמדה מתוויות קופסאות השימורים. בכיו של הגבר פסק והוא משך באפו, נשנק, לחש באוזניה באופן הברור ביותר: "תודה על ההקשבה. אני פשוט נחנק מרוב אהבה," ונמוג.

למחרת, נדם הטלפון מצלצוליו הקבועים. השינוי גרם לדריכות. שוטפת הכלים זקפה אוזן בכל מחצית השעה, אבל קול הקריאה עבורה אל הטלפון לא נשמע באותו יום, וגם לא בימים שבאו לאחר מכן. היא דעכה כמו להבת נר שנמס לתוך השעווה, נסוגה אל תוך עצמה, סירבה לפנות כוסות שנערמו על שולחנות, חדלה להתרוצץ, שבתה ממלאכת שטיפת הכלים ולבסוף נשמטה אל הרצפה הרטובה ובילתה את ימיה בשפיפה כמתפללת. סגנית־הטבחית נכנסה להיסטריה. דמותה המרוקנת והקפואה של שוטפת הכלים הטילה עליה אימה ושאריות המזון שצפו במים המלוכלכים הרתיחו אותה. השוטפת סולקה מהמסעדה בבושת פנים, בצעד נטול רחמים. הגיע הרגע שבו לא נותרה במטבח כוס נקייה לרפואה. להפתעתה של סגנית־הטבחית, זו שסולקה לא טרחה לשוב. חלפו ימים עד שמישהו נזכר לשאול לשלומה, וזה קרה יום אחד כשצילצל הטלפון. אחד המלצרים ניגש והצמיד את האפרכסת לאוזנו. מצחו נִמלא קמטים. עיניו התהפכו בארובותיהן כמו בעיצומו של התקף אפילפסיה. כל גופו רעד. הוא הביט לצדדים ווידא שאין עדים למעשיו, ואז, כמו אדם שרווח לו, נשף ארוכות, פנה לכיוון לול העץ, התבונן בקטנה במבט מוזר של מי שנתקל בחייזר מהמאדים ולחש בקול חורק: "זה בשבילך, תינוקת."

הפעוטה הימהמה הברות לא ברורות. מה כבר יכלה לומר בגיל שנתיים, אבל זה כנראה לא שינה דבר לגבר שהתנשף בצדה השני של השפופרת הצהובה והמצחינה שרסיסים של אוכל דבקו בפומיתה, זאת שאיש מעולם לא טרח לנקות כמו שלא טרחו בניקיון שאר המסעדה. הגבר לא בכה. הוא רק אמר: "תודה לָך. עזרת לנו. השוטפת מוסרת לך תודה והמון נשיקות. היא אומרת שעזרת לה להבין שעד עכשיו היתה פשוט מטומטמת. וכן, אנחנו נוסעים יחד לפריז ולא נחזור לעולם."

בדיעבד, היה זה הצעד הראשון בדרכה של התינוקת למעמד שאליו הגיעה בהמשך חייה. התחלה מינורית ומקרית מבלי שההבנה תלבש צורה במילים. דלת נפערה בקצה מסדרון חשוך אל אור השמש, מטרתה בחיים התבארה והיא רכה בשנים ועדיין לא ידעה זאת.

* * *

ימים ספורים אחר כך חגגו לה באי המסעדה יום־הולדת שנתיים. דלת המסעדה הוגפה ועוברי אורח הציצו מבעד לשמשת החלון. האם המאמצת פרסה עוגה שצופתה בוורוד, לפרוסות גסות ולא שוות. שוכניו החרישיים של שולחן חבורת "שלום עכשיו" הניפו אותה לאוויר, פעם, עוד פעם, ובשלישית. חודשים ספורים לאחר מכן הציבו במסעדה טלוויזיה בשחור־לבן ולראשונה שודרה תוכנית שפתחה סדרה בשם "זהו זה". אחר כך בא החורף, גשם עז ירד וכשבטלוויזיה הודיעו שגולדה מאיר נפטרה, סגנית־הטבחית התעצבה אל לבה בעוד האם המאמצת עיקמה את פרצופה, ירקה לרצפה ואמרה משפט שהנייר אינו סובל. סגנית־הטבחית רקעה ברגלה, חשקה שפתיה וכבשה את כעסה.

אל תתכווץ. הקשב בסבלנות. אל תתרחק ברחמים. תכף אספר סיפור שלם. אל תהיה חסר מנוחה: הגעת בשביל הסיפור הזה, אל תשכח. וכן... לסיפור יש סוף טוב. זו הבטחה. כעת תתרכז בעיקר, והעיקר עבורך הוא להקשיב לי. עד סיומו של הסיפור אעניק לך שלושים ושש עצות. ל"ו.

עצה ראשונה כמעט מובנת מאליה: תתחיל צעיר.

עצה שנייה: חפש השראה.

עצה שלישית: מצא נישה ייחודית. אל תהיה חקיין.