פרולוג
חולות המדבר צרבו את כפות רגליי היחפות, רץ הייתי אל האוהל בו שכבה נעימה, שותקת את ציריה, אילמותה מכבידה את מצוקתה. לחות מלוחה חדרה אל עיניי, וזיעתי נמהלה בדמעות חרדה ובהלה, שניגרו על פניי. מסונוור הייתי מן החולות הלבנים ומן השמש הצורבת את גופי ואת קרביי. לשוני יבשה ושפתיי חרבו. פרצתי אל האוהל, כל עוד נפשי בי, היישר אל זעקת עיניה של נעימה ואל אילמות שפתיה הפצועות והרוטטות מכאב. הנער שהזעיקני מן השדה, אמר שקרובה שעת הלידה, כך אמרה לו המיילדת. אולם השעות חלפו ורק כשירד הערב, נשמעה פעייתו הנרגזת של הילוד. נעימה עצמה את עיניה בתשישות וידי המלטפת דיברה אליה ניחומים.
דוד נולד אל השקט, אל הכאב, אל החולות הלבנים ואל השמש החורכת שאין ממנה מנוס.
מאז נגמל משדיי אמו, היה מהדס באוהל בשתיקה, מושך בשובל שמלתה של נעימה כשנצרך לה, יודע אילמותה, מכיר את דממתה ופוצח בבכי קולני ונרגש רק ברגע שהיה מבחין בדמותי מופיעה בפתח האוהל. פעמים רבות הייתה נעימה בוכה עמו חרש, בראותה את דמעותיו. את דוד הייתי מרגיע במילים, שצלילן השרה עליו רוגע ושקט, ואת אמו בשפת ידיי המלטפות.
כשהרתה נעימה בשנית, היה דוד תינוק בן שנה ומחצה. שערו מקורזל, עיניו החומות רכות מחד ודרוכות מאידך, שפתי הדובדבן שלו מוצצות בשקיקה פיסת בד, שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. בפיסת בד זו מצא ניחומים ומרגוע, בעוד אמו עוסקת בעבודת יומה.
נעימה הייתה שולחת בו עיניים מצועפות וחרדות כל אימת שנגע בשמלתה, ידה הסורקת את שערו וזרועותיה החובקות אותו, היו לדידו גן עדן שאין מָשְׁלוֹ. שתקן היה דוד, ומילותיו הראשונות יצאו מפיו משובשות ומרוסקות. הרבה טרחתי על דיבורו ולא עלה בידי לשפרו, שכן רוב ימיי עברו עליי במרעה ובשדות. רק בשבת יכולתי להתפנות לצרכיו; ללמדו ולפנקו מעט.
ער, בננו השני, נולד בשנת הבצורת הגדולה. נודדים היינו צפונה, מחפשים איי-ירק – מחייה לצאן. כשכרעה נעימה ללדת, יבשו כמעט כל הבארות. המיילדת, תבוא עליה ברכה, אגרה מים בקנקניה ושמרה עליהם צחים ונקיים, כשהיא מצפה לשעת הלידה של נעימה ומכינה את כל הדרוש ליום המיועד.
שלא כאחיו הבכור, זינק ער לאוויר העולם תוך זמן קצר. צירי הלידה של נעימה החלו כאשר עמדה השמש במרום הרקיע, וטרם בואה הימה נשמעה צווחת התינוק, שנולד גדול ובריא.
ער החל יונק בשקיקה שעות ספורות לאחר לידתו ונדמה היה שכל החלב שבעולם אין בו כדי להשביעו. הוא תבע את מזונו ביום ובלילה, בקול בכי חזק ורם. נעימה נענתה לו תמיד, והייתה מחזיקה אותו בחיקה ומיניקה אותו עוד ועוד, כשדוד מביט בהם, מתנחם בפיסת הבד הצמודה אל פיו ובכף ידה של נעימה הסורקת את שערו.
מבלי שחשנו בכך, החלו אילמותה של נעימה ותובענותו של ער לערער את ביטחונו של דוד. הוא היה מתכנס בפינה נסתרת באוהל או תחת שיח מדולדל, אשר צמח בסביבת האוהל, מוצץ חרישית את פיסת הבד כשעיניו בוהות עד שנעימה, שהרגישה בחסרונו, הייתה יוצאת מבוהלת לחפשו. גם דוד וגם ער לא זכו מעולם לשמוע את קולה של נעימה. כל שיחתם עמה הייתה דרך מגעהּ המבורך. דוד למד מהר מאד לבטא את עצמו דרך עיניו המדברות ודומה היה שבינו לבין נעימה התפתח קשר שאין בו צורך במילים. לא כן ער, הוא נזקק נואשות לקול מנחם ולמילים טובות. וכשנקלע למצוקה כלשהי, קצרה ידה של נעימה מלהושיע. בייאושה ניסתה להעניק לו עוד ועוד מגע, ליטוף או חיבוק נוסף. שוב ושוב הייתה דוחקת פטמת שדהּ לפיו כדי להרגיעו והוא היה יונק את השפע הבלתי נדלה, גדל וצומח במהירות.
דוד וער, בניי הראשונים אשר אהבתי – אייכם? נעימה האילמת, אשתי המופלאה, שעיניה וידיה הביאו לכולנו צרי ומרפא ונוחם, למה עזבתני? באילו עולמות נדה עכשיו נפשך הקורנת, אשר ידעה כל-כך הרבה כאב? איך אוכל למצוא נחמה ואתם אינכם עִמי?
את סיפורכם, שהוא סיפורי, אני מספר כדי לנסות למצוא מרגוע מן הכאב ומן הבכי.
פרק ב'
אני הצעיר בבית אבי, אחיי, שַׁמָּא וחִיאֵל, חיים עם נשותיהם וילדיהם באחוזת אבי השוכנת מדרום לבית-אל. אורי, אחי הבכור, הלך אחרי אשתו צפונה לאזור שבט אשר. אביטל אחותי גרה בכפר קרוב לכפרו עם בעלה ושלושת ילדיהם.
כשנעלמה נעימה נידכדכה עליי רוחי מאד; שנתי נדדה, תאבוני פג והייתי כאיש שאיבד את עולמו בחייו. איש בביתנו לא דיבר על הפרשה, אפילו אבי, שבימים אחרים היה כועס מאד על מעלליי, לא הזכיר את העניין. אך נדמה היה לי שהוא מפגין קרירות כלפיי, אחרי הכול פרצתי את כל הגבולות: גם הולכתיו שולל וגם פעלתי על דעת עצמי בעניין האישה המיועדת לי. בנוסף, לא היה לי ספק שבחירתי בנעימה לא נעמה לו.
אמי, שראתה אותי רזה והולך, הציעה שאעבור לגור תקופת מה אצל אביטל אחותי. היא טענה בפני אבי שאם אתרחק ממקום האירועים, יהיה לי קל יותר להסיח דעתי מהם. אני לא התנגדתי, אמרתי לעצמי שבלי נעימה ממילא אין זה משנה לי היכן אגור.
ביתה של אחותי שכן בצפון הארץ, ליד חוף הים הגדול. היא ובעלה גידלו עצי זית ועסקו גם בדיג. בחלק המזרחי של נחלתם היו שדות דגן. הם מצאו ברכה בעמלם כך שגם הם וגם אנשי ביתם חיו בשלום עם עצמם ועם סביבתם.
כשהגעתי אליהם קיבלוני בלבביות רבה, אחותי ליטפה את ידי ואמרה: "ביתי ביתך הוא". בעלה, עמיאל, הוסיף ואמר: "אשכול אחי, נוּחַ לך כמה ימים ואחרי כן תחליט מה ברצונך לעשות".
חלק מדרכי אליהם עשיתי בעגלה רתומה לפרד, וחלק גדול יותר מהדרך עשיתי ברגל. ימי המסע הללו היטיבו עמי; ראיתי נופים נפתחים לפניי, פגשתי אנשים שלא הכרתי, אך בעיקר עשיתי חשבון נפש. אני קרוב כבר לגיל שמונה-עשרה, וחשבתי שקרוב היום בו אוכל לצאת לחיים עצמאיים. לחזור לבית אמי ואבי לא רציתי, אם כי כבר בדרך החילותי מתגעגע אליהם מאד, בעיקר לאמא. את דמותה של נעימה שמרתי בלבי, והחלטתי שעד ליום שבו אמצאנה לא אדבר עליה. הביטחון בכך שהיא חיה, התחזק בי מפני שבאחד הלילות, כאשר הייתי בדרך, חלמתי עליה. בחלום היא דיברה אליי מפורשות ואמרה לי לא להתייאש ולהמשיך בחיפושים אחריה. התעוררתי בהבנה שנעימה האילמת דיברה אליי בחלום, למרות אילמותה. דבר זה חיזק את אמונתי בכך שהיא חיה. התעוררתי מאושר, ידעתי שדרכֵי הקשר ביני ובין נעימה אינן רגילות ובכל זאת אני מבין אותה והיא מבינה אותי לכן, הייתי בטוח, שלא חשוב לאן אתגלגל, אני אמשיך לחפש ואף אמצא את נעימה.
יומיים נחתי, הלכתי לאִטי בסביבה והוקסמתי מן הנוף, משפע הירוק ומן ההרים הגבוהים, הנראים כחולים ממרחק. הים קסם לי בגליו, בצבעיו המשתנים, בריח המלח שלו; כל זה היה חדש לי. אצלנו, בדרום, הכול פתוח ומישורי והצבע, השולט עד האופק ברוב חודשי השנה, הוא צהוב. ביום השלישי ביקשתי להצטרף לעבודה, כפי שהייתי רגיל בבית הוריי. עמיאל שמח לשמוע זאת, הוא קיווה שאוכל לעזור לו בעבודתו ובהשגחה על עובדיו. הפכתי לחלק בלתי נפרד ממשפחתם של אביטל ועמיאל. שגרת הימים והעבודה הקשה היטיבו עמי, התחזקתי בגוף וברוח, וכולם הניחו שנעימה הולכת ומשתכחת ממני. אני, שבגרתי, למדתי להסתיר היטב את רגשותיי ואף ששקעתי בחיי המעשה, ערגה נפשי אל נעימה.
בתקופת האביב הייתי עדיין ילד של אמא ואבא. כעת מסתיימת תקופת הקיץ וירח האיתנים הגיע. כבר צִיַּנּוּ את כניסת השנה החדשה בתקיעת שופר, צמנו והתפללנו ביום הכיפורים, וכעת משפחת עמיאל ואביטל מכינים עצמם יחד עמי לחג הגדול, חג אדוניי, חג האסיף. הייתה להם תכנית לעלות השנה לבמה בשילה, אך התברר כי אביטל מצפה לילדה הרביעי, ובמצב זה של הריון הדרך לשילה קשה וארוכה מִדי עבורה. על-כן נותרנו לחגוג את החג בביתם. התאכזבתי מאד מביטול העלייה לבמה, שכן התכוונתי לשטוח תפילתי לאלוהים ולבקש על נפשה של נעימה. בכל זאת אחזתני התרגשות לקראת החג.
עמיאל, אני וכל האנשים אשר עמנו, חרשנו את השדות והכנו אותם לזריעה, כי תם הקציר והיבול נאסף אל האסמים. ידענו שגם את מסיק הזיתים נסיים עד החג. נזכרתי שבבית הוריי היו מזדרזים בעונה זו להעביר את כל היין שנותר בבורות אל הכלים, מחשש שהגשם יקדים, יתערב ביין ויקלקלו. ידעתי ששוב אינני ילד ולא בבית הוריי אחוג את החג. בלתי אפשרי היה ששמחת החג תהיה שלמה אצלי, כפי שהייתה בימי ילדותי. משא של עצב נשאתי בלבי, ועם זאת, השתדלתי לקיים את המצווה "והיית אך שמח" ככל יכולתי.
עמיאל הפריש מעשר ומיד אחר-כך הקמנו סוכה גדולה ויפה שתוכל להכיל את כולנו במשך שבעה ימים ולילות. העמדנו קורות עץ, מעליהם הנחנו סכך, שהיה עירוב של ענפי דקל וענפים אחרים, אביטל הוציאה מרבדים יפים, את חלקם תלינו על קירות העץ בתוך הסוכה ואת הנותרים פרשנו על הקרקע. כשסיימנו, החלה אביטל להכין סעודת חג גדולה ואנחנו יצאנו בדרכנו לנחל כזיב, כדי לכרות שם ענפי ערבה ולולבים. אתרוגים הביא לנו אורי אחי, ואילו שיחי הדס צמחו סביב הבית וכך, מיד בשובנו מנחל כזיב, יכולנו לצרור את ארבעת המינים בצרור אחד, כנהוג.
בערב החג לבשו כל בני הבית בגדי חג, וכן עשו העובדים עמנו. התכנסנו בסוכה, בירכנו על ארבעת המינים, הודינו לאלוהים על השנה ברוכת הגשם שחלפה, והתפללנו על הגשם לשנה הבאה מתוך כוונה גדולה. יצקנו מים זה על זה כנהוג, וחגגנו במאכל ובמשתה, בנגינות ובריקודים כמעט עד אור הבוקר. מבין ענפי הסכך הציצו אלינו הכוכבים המנצנצים, כאילו משתתפים בשמחתנו.
את ימי חול המועד ולילותיו בילינו בסוכה. על אף שצִלתה של סוכתנו מרובה הייתה מחמתה, חם היה לנו מאד במשך היום, שרב כבד פקד אותנו. אולם, בעיצומו של הלילה האחרון, התעוררנו כולנו כשטיפות גדולות של גשם החלו לחדור דרך הסכך ולהרטיב אותנו ואת המצעים עליהם ישנו.
הגשם הלך וגבר וכולנו נסנו בצחוק צוהל לתוך הבית.
אחרי החג, כשיבשה האדמה, התחלנו לזרוע בזריזות את שדה הדגן, חששנו כל הזמן שמא ישיגנו הגשם. מרגע שסיימנו את הזריעה ציפינו לגשם שיבוא. יום-יום נשאנו עיניים כלות אל השמים הצחים מענן והתפללנו.
באותם ימים של ציפייה, לא יכולתי להשתחרר מנעימה. הרגשתי את נוכחותה ביום ובלילה. ראיתי את עיניה מביטות בי, אוהבות ושואלות. ידעתי שהיא קרובה אליי – לא הבנתי כיצד היא מיידעת אותי, אבל אביה הרי אמר לי שלנעימה יש דרכים משלה לדעת דברים. הנחתי שיש לה גם דרכים משלה ליידע את האחרים בדברים אותם נבצר מהם לדעת, וממנה נבצר לומר אותם בקולה.
מצאתי את עצמי משוחח אִתה, מספר לה את מצוקותיי, והיא הייתה עונה לי; מרגיעה ומייעצת. הרגשתי את עיניה היפות מביטות בי באהבה. באחת מן השיחות המוזרות שלנו, יעצה לי נעימה לשוחח עם אחותי ועם עמיאל, ולהתייעץ עמם, מה עליי לעשות.
השיחה עם אביטל ועמיאל התנהלה על מי-מנוחות, למרות שאביטל התמלאה דאגה כשהתברר לה שעניין נעימה עדיין בוער בעצמותיי. עמיאל הרגיש, שאני מוכרח לעשות משהו. הוא הציע שאלך לבמה בשילה, אעלה מנחה ואתפלל ותוך כך אקשיב לשיחות האנשים סביבי, אולי אשמע משהו על גורלה. עצתו התקבלה על דעתי והחלטתי שכך אעשה, ובאותה הזדמנות אבקר את הוריי, שביתם אינו רחוק משילה.
הבאתי מנחה לכהן בשילה, ואחר-כך התפללתי ארוכות. התחננתי לאל שיעזור לי למצוא את הדרך אל נעימה. שיעזור לנעימה למצוא את הדרך אליי. אחרי התפילה הרגשתי מעודד ויצאתי בדרכי לבית הוריי.
מרחוק ראיתי אדם נוהג בחמור עמוס לעייפה, הקדמתי לו שלום וענה לי שלום. שאלתיו מאין ולאן? התברר שמכפרה של נעימה הוא בא, ולשילה הוא הולך. ראיתיו עייף ויגע והצעתי לו שנשב שנינו לנוח תחת עץ האלה שבצד הדרך. ישבנו שם שעה ארוכה, ומתוך השיחה עמו למדתי כי נחלת יהוא נגאלה על-ידי קרוב משפחה, והוא יושב בה עם בני ביתו. עוד סיפר ההלך כי פעמיים הגיעו לכפר שמועות על-כך שנעימה נראתה במקומות שונים, אך ה'גואל' ביטל את השמועות ואמר שנעימה מתה ושאנשים מדברים סתם כך מהגיגי לִבם.
תקווה גדולה הציתו דבריו בלבי, וגם דאגה גדולה. כשהקשבתי לסיפורו עלה בי פקפוק: האומנם אמת הייתה בסיפור על המדיינים שהציתו אש, גרמו למותו של יהוא וחטפו את נעימה, או שמא ידם של אחרים הייתה במעל? ואם חשדותיי נכונים, מי הם האחרים הללו ומה היו מניעיהם?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.