חמנייה לבנה

ראיתי אותה. ילדה קטנה שעמדה על מזבח האבן, יפה וקטנה, עיניה בהקו, פיה נפער לכיווני. דמעות של דם נזלו על פניה.

נקרעתי לגזרים.

איפשהו, בתוכי, כבר לא יכולתי להבחין בין האמת להזיה.

לא היה לי ברור איך הגעתי לשם, אם בכלל הגעתי לשם.

אבל מצאתי את עצמי מול המזבח, כורעת על ברכיי ופורשת ידיי לכיוונה של הילדה, רוצה להוריד אותה משולחן האבן, מקווה שתקפוץ אל זרועותיי. מישהו הרי צריך להציל אותה.

הרגשתי שאני נישאת באוויר, אבל כשהבטתי שוב בילדה, כדי לדרבן אותה לקפוץ אליי, להבטיח לה שאצלי היא תהיה מוגנת... הבנתי שהיא נעלמה.

הבטתי בזרועותיי הפרושות וזעזוע עמוק תקף אותי. הדם, זה שדימיתי לראות אצל הילדה, היה הדם שלי.

הוא קלח ממפרקי ידיי בזעם, קוצף ושועט החוצה מהוורידים, ולפתע הרגשתי את הכאב החזק. לא מתוכי, לא מהנפש, אלא מהידיים שלי. כאילו מישהו ניקב אותן באכזריות.

צעקתי בפחד ובכאב, ומייד לאחר מכן שמעתי צרחות מאחוריי וצעדי ריצה.

שניות לאחר מכן התמוטטתי בזרועותיו של מישהו, שתפס אותי בדיוק בזמן.

הספקתי להביט שוב, הפעם מטה.

רצפת הקתדרלה, למרגלות המזבח, הייתה מכוסה שלוליות ענקיות של דם אדום, שהתפשטו סביב בעודי מתבוננת בזוועה, וידיי ממשיכות לנטוף ולהוסיף לנחלים העצומים שנראו כמובילים כולם אל המזבח.

עיניי נעו ממבטו המבוהל אל מפרקי ידיי ואל הדם המטפטף.

צרחתי. ואז איבדתי את ההכרה.