חמקן

1

קאמבק פוליטי

אהוד ברק־גבי אשכנזי; יוני 2007-יוני 2008

"אדון הביטחון", בשבילכם

שר הביטחון, אהוד ברק, קיבל את הרמטכ"ל גבי אשכנזי בירושה מקודמו בתפקיד שר הביטחון, עמיר פרץ, ביוני 2007, לאחר שגבר בפריימריז של מפלגת העבודה על עמי איילון בסיבוב השני ובהפרש קולות זעום. איילון הוביל את המרוץ לאורך כל הדרך אבל כמה תעלולים של ברק ואנשיו, שנעשו ברגע האחרון, הכריעו את הכף לטובתו.

בתחילת שנת 2005 התמודד אשכנזי על תפקיד הרמטכ"ל מול דן חלוץ. או לפחות חשב שהוא מתמודד. ראש הממשלה היה אריאל שרון, שכפה את מינויו של חלוץ לתפקיד. לו היה הדבר תלוי בשרון, היה חלוץ מקבל את הרמטכ"לות קדנציה אחת קודם לכן, אבל שר הביטחון דאז, פואד בן אליעזר, סירב לשתף פעולה. לפואד היתה עוצמה קואליציונית — יושב ראש מפלגת העבודה — ובסופו של דבר הושגה בינו לבין שרון פשרה ולתפקיד מונה, בחודש יולי 2002, משה בוגי יעלון.

חלוץ המתין בסבלנות. תורו הגיע כעבור שלוש שנים, כשכהונתו של יעלון לא הוארכה בידי שר הביטחון מופז — בלחצו של שרון. מול חלוץ רץ, כאמור, גבי אשכנזי. התמודדות אמיתית לא היתה שם, אשכנזי היה היחיד שלא ידע את זה. הוא לא הבין שמשפחת שרון משחה את חלוץ לרמטכ"לות הרבה לפני שהמינוי התבצע בפועל. השמועות על כך שהמינוי סגור הגיעו ודאי גם לאוזניו של אשכנזי, אלא שהוא במהותו איש חטיבת גולני — לוחם עז נפש שלא תמיד מבין דקויות. לפיכך אשכנזי הכין מצגת מפוארת ומפורטת, הציג אותה לשר הביטחון, והופתע לגלות שדווקא חלוץ, איש חיל האוויר, נבחר לתפקיד. שר הביטחון, שאול מופז, היה בשלב ההוא פיון של משפחת שרון ושל פורום חווה. הוא לא מנע את המינוי והתקשה להסתכל לאשכנזי בעיניים. אשכנזי אמר אז למופז משפט קשה, בארבע עיניים: אני מתבייש שאתה שר הביטחון שלי.

אמר, והלך. לא התראיין, לא התחשבן, לא התקומם. הצדיע ופרש מצה"ל.

בינתיים נפלה ממשלת שרון הראשונה, קמה השנייה ואז נפל שרון עצמו. אחרי בחירות 2006, שבהן ניצחה קדימה של אהוד אולמרט, נכנס עמיר פרץ ללשכת שר הביטחון. פרץ החליט למנות את אשכנזי לתפקיד מנכ"ל המשרד, כדי שיסייע בידיו מול המערכת הצבאית המשומנת והגנרלים יודעי־הכול. אשכנזי נכנס לתפקיד ביולי 2006 והחליק אל תוך המערכת בקלילות, ניצל את ניסיונו הצבאי העצום ואת העובדה שהיה סגן רמטכ"ל ושלט במסדרונות הקריה בעיניים עצומות. בינו לבין פרץ נוצרה מערכת יחסים המבוססת על אמון ושיתוף פעולה קרוב.

לאחר הכישלון במלחמת לבנון השנייה ופרישתו של חלוץ, היה אשכנזי המועמד הטבעי לתפקיד הרמטכ"ל. הוא גבר על משה קפלינסקי ונכנס ללשכה בפברואר 2007. זמן קצר אחר כך, אולץ עמיר פרץ לקחת את העבודה לפריימריז. בסיבוב הראשון שהתקיים במאי 2007 התמודדו אהוד ברק, דני יתום, אופיר פינס ועמיר פרץ. לסיבוב השני עלו ברק ואיילון. פרץ, שסיים שלישי העביר את תמיכתו לאיילון לקראת הסיבוב השני, אבל ברק שרד את שיתוף הפעולה הזה, ניצח בסיבוב השני, התמנה ליושב ראש העבודה והחליף את עמיר פרץ כשר הביטחון בממשלת אולמרט בסוף חודש יוני 2007. הניואנסים של ההליך הפוליטי הזה עוד יתוארו בהמשך בהקשרים שונים.

זה היה קאמבק פוליטי מרשים של ברק שהצליח, בניגוד לכל הסיכויים, לחזור להיות רלוונטי. הוא חייב אותו, במלואו, לשני בוחשים פוליטיים מהמעלה הראשונה: שמעון שבס ואלדד יניב, שהמציאו אותו מחדש צעד אחר צעד, בנו את תדמיתו, שיקמו את האמון בו ושיכנעו את הסובבים אותו עד כמה השתנה, למד, הפנים, התבגר, הבין את חסרונותיו וכו'. מקורביו באותם ימים הציגו אותו כ"ברק החדש". כעבור זמן לא רב, הם הודו שהם מתגעגעים לישן.

שתי הלשכות, זו של שר הביטחון וזו של הרמטכ"ל, ממוקמות בקומה ה־14 של שני מגדלי הקריה, זו מול זו. ביניהם מחבר מסדרון פנימי. בתחילת דרכם המשותפת התנהלה בין ברק לאשכנזי מערכת יחסי עבודה עניינית, כפי שמצופה שתהיה בין שר הביטחון ובין הרמטכ"ל. המסדרון בין הלשכות המה אדם, הדלת המחברת בין עולמם של לובשי המדים לעולמם של נבחרי הציבור והפקידים הממונים היתה פתוחה.

שיתוף הפעולה ודו־הקיום נמשכו פחות משנה. קשה להצביע על אירוע קונקרטי אחד שסימן את היפוך המגמה, אבל אפשר להצביע על תהליך. הרוח הרעה מכיוונה של לשכת שר הביטחון ללשכת הרמטכ"ל החלה לנשוב במקביל לממצאי הסקרים שהצביעו על כך ששר הביטחון מדשדש. הוא כבש את ראשות מפלגת העבודה והשתלט על תיק הביטחון, אבל בלבבות הוא לא התנחל.

שיקום הצבא לאחר מלחמת לבנון השנייה החל עם כניסתו של אשכנזי לתפקיד ונמשך גם בתקופתו של ברק כשר הביטחון, אבל הבנייה המחודשת של הצבא שויכה ציבורית לאשכנזי, לא לברק.

ברק שימש במהלך הקריירה הפוליטית שלו גם כשר הפנים ושר החוץ אבל אלה היו תפקידים שהוא מילא על הדרך. בעיני עצמו הוא "ראש הממשלה ושר הביטחון". לזה הוא נולד. זה רשום על שמו. זה נובע מהכרה עמוקה בערך עצמו, שנשענת במידה רבה על חוכמתו ועליונותו האינטלקטואלית ביחס לסובבים אותו. אם ראשות הממשלה לא מסתייעת, אז הוא יאות לכהן רק כשר הביטחון, אבל זה, רק מחוסר ברֵרה. במקרה כזה, ראש הממשלה — יהיה מי שיהיה — עובד אצלו.

ברק תובע לעצמו את הנהגת האומה בתוקף היותו "מר ביטחון". במובן זה הוא ממשיך דרכם של דוד בן גוריון, יצחק רבין ואריאל שרון, ולא של משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס וגם בנימין נתניהו.

"מר ביטחון" יכול להבין איך צה"ל מתרסק כפי שהתרסק במלחמת לבנון השנייה. הוא הרי לא היה בתמונה. לרגע הוא מסובב את הגב ותראו מה קורה. הוא אינו יכול להבין איך זה שהצבא משתקם בעודו מכהן כשר ביטחון, ולא הוא מקבל את הקרדיט על כך, אלא הרמטכ"ל, גבי אשכנזי. אשכנזי הוא שנתפס בעיני הציבור כסמכות הביטחונית ששיקמה את הצבא. הוא היה שם קודם. ברק הצטרף אחר כך וברק, מבחינת הציבור כבר אינו מר ביטחון. עכשיו הוא מר אקירוב. למר אקירוב אין סיכוי מול הבחור מגולני, למרות שהבחור מגולני עובד בשקט, בצניעות ובחריצות ואינו מסתכל מעבר לתפקיד שהוא ממלא ברגע זה. לפחות למראית עין. אבל בכל מדד של פופולריות מעמדו של אשכנזי מרקיע שחקים. בכל פעם שהשניים מופיעים יחד בציבור, אשכנזי מתקבל כמשיח וברק מתקבל בקרירות מנומסת. זה משגע אותו.

אז אפשר להזדהות עם ברק בעניין הזה. כן, הוא אנושי. גם הוא אנושי. הוא צמא לאהבה. לא אהבה במובנה הרומנטי. הוא כמה לפופולריות. הוא רוצה לחזור להיות ראש ממשלה. לחזור ללשכה שנגזלה ממנו.

ההתהפכות של ברק התחוללה למחרת הפריימריז. מיד משהתיישב בלשכת שר הביטחון, ניתק מגע עם שמעון שבס, שהיה האסטרטג שהביא אותו לשם, וכעבור זמן לא רב, פיטר בהודעת ביפר לילית את אלדד יניב, האיש שהגה, תיכנן, סרג ובנה את האופרציה כולה. באותו יום החל הסחרור שלו, שהפך לצניחת ריסוק.

ברק החל להאמין שמישהו מונע ממנו את הקרדיט הביטחוני שהוא זכאי לו, גם בתוקף התפקיד שהוא ממלא ובעיקר מעצם היותו "אהוד ברק". זו איננה סברת כרס. תימוכין לה אפשר למצוא בעדותו של ראש מטהו, יוני קורן, לפני מבקר המדינה שבדק את "פרשת הרפז". עדות זו עוד תפורט בהמשך, אבל כבר עתה אפשר לומר שבלשכת שר הביטחון התגבשה עמדה ולפיה הרמטכ"ל מערער על סמכותו של שר הביטחון ומאפיל עליו. זו בדיוק נקודת הזמן שיוני קורן, מקורב ותיק של אהוד ברק ומי שהיה ראש לשכתו בצבא, חזר לעניינים. בהתחלה מבחוץ, כרוח המרחפת מעל הלשכה ולוחשת על אוזנו של השר, ואחר כך מבפנים, כראש המטה החדש.

לא תמיד ברק עושה שימוש ביוני קורן. הוא משתמש בו כשצריך. מתי צריך? כשיש מכות, כשיוצאים למלחמה. יוני קורן הוא קילר.