חמש אצבעות על היעד – ספר שני

ההחלטה, שנראתה אתמול בלילה כהחלטה הנכונה ביותר שיכולתי לקבל, נראית לי הבוקר כמו אחת ההחלטות הגרועות ביותר אי פעם. זה לא שאני לא רוצה לתפוס את אבו־בדיר, זה אולי הדבר שאני רוצה יותר מכול, אני רק לא יודע אם אני מאמין שהוא חי. קיימת סבירות גבוהה לכך שאבו־בדיר מצא את מותו במנהרה ההיא מתחת לווילה לאחר שפוצצתי אותה.

אני מרגיש כמו ילד הרודף אחר השדון שמחביא סיר מלא זהב בקצה הקשת בענן. זו אשליה, אין באמת קצה לקשת; ככל שאתה מתקרב המטרה מתרחקת, ואולי היא בכלל לא קיימת, ואני יוצא למרדף שבסופו לא רק שלא אמצא את הזהב, אלא שיהיה לזה מחיר. אני עלול לסבך בצורה חסרת תקנה את הלב המסובך גם ככה שלי. האם אני מוכן לשלם אותו?

אני מרים את האקדח מהדלפק, מושך בפטיש ובודק את בית הבליעה, מכוון למטרה ולוחץ על ההדק רק כדי לוודא שאין כדור בקנה, ואז מניח אותו על הדלפק ומתחיל למלא את המחסנית הריקה. אלמוג, בתא שלידי במטווח הסגור, עושה את אותו הדבר.

"למה אתה כזה מגעיל?" היא שאלה, "לא התגעגעת אליי בכלל?"

כי אני חייב, רציתי לענות לה. אני חייב להיות מגעיל אליה כדי להרחיק אותה. אני לא יודע איך להתנהג אליה באף צורה אחרת שגם תעזור לי לשמור על הבריאות הנפשית שלי. אם לא התגעגעתי אליה? היא באמת שאלה אותי את זה? כמעט פרצתי בצחוק בפניה. אם היא רק הייתה יודעת...

אם לשפוט משהו לפי מצעד הברונטיות העסיסיות שהתחלפו אצלי במיטה בארבעת החודשים האחרונים אפשר להגיד שהתגעגעתי ואיכשהו ניסיתי למלא את החסר. בעצם... אי אפשר למלא חוסר של משהו שמעולם לא היה לי, נכון? אז זה לא שניסיתי למלא את החסר, אולי פשוט ניסיתי... אני לא יודע. ניסיתי לא להתגעגע.

אני דוחף את המחסנית לאקדח, דורך אותו ומכוון למטרה, יורה כמה כדורים, נותן לעוצמת הרתע להדהד בזרועות שלי, לעזור לי לנקות את המחשבות. זה לא עוזר.

ואולי אלה לא געגועים בכלל. למה בכלל היה לי להתגעגע?! זו לא המילה שהייתי משתמש בה. אולי אני פשוט אוהב ברונטיות? אולי זה הכול. אולי בגלל זה אני נמשך לרותם ככה. רק מפני שהיא ברונטית. בדיוק הטיפוס שלי.

מצד שני, אם היא רק עוד ברונטית, היא יכולה להיות בקלות מוחלפת על ידי אלף ברונטיות אחרות. ועוד הוכחה לזה שאני נמשך אליה כי אני אוהב ברונטיות – גם ורד ברונטית.

שיט, רגע אחד. האם בחרתי בוורד כי היא ברונטית?! כי היא איכשהו הזכירה לי את רותם?

לא. לא! ממש לא! זה רק צירוף מקרים. ורד לא דומה לה בכלל! בכלום. בשום דבר.

די, אני חייב להפסיק לשגע את עצמי. זה שאני נמשך לנשים בעלות שיער כהה ומבנה גוף מסוים, לא בהכרח קשור אליה.

אני מניד את הראש בתסכול. או שזה כן קשור אליה. בסוף איכשהו הכול תמיד קשור אליה. אני שונא את זה.

לעזאזל.

אני מחליף את המחסנית המרוקנת באחת אחרת, מפשק את הרגליים ומרים את הזרועות לעבר המטרה. אני נועל את המרפקים, מגמיש את הברכיים, מסיט את הנצרה ויורה את כל המחסנית. אלמוג, הנמצא בתא הסמוך לשלי מעבר למחיצת הזכוכית המשוריינת, עושה את אותו הדבר.

אני צריכה אותך, אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיך.

אלוהים. כשהיא אמרה את זה, נשתלתי במקום בלי יכולת לזוז. אני באמת מסוגל לעשות את זה? אני שוקל ללא הרף את הטיעונים בעד ונגד.

נגד: זה מרדף שווא. כל הערכות המודיעין של ישראל גורסות שאבו־בדיר מת. בכל התקופה שחלפה מאז הפעולה לא התקבל כל מודיעין אחר.

בעד: מה שרותם סיפרה לי אתמול על עסקת הנשק המתרקמת הכה אותי בתדהמה. אם היא צודקת, אני חייב לעצור את זה. אני חייב להניח את הידיים עליו. למעני, למען גיא, למען המדינה כולה.

נגד: אצטרך להעמיד פנים בשבועיים הקרובים – או יותר, אין לי מושג – שאני מאורס לרותם. יהיה קשה מאוד לבלות בקרבתה בלי לגעת בה. זה מסוכן מאוד.

בעד: אם האבא הבן־זונה שלה מלוכלך, תהיה לי הזדמנות להכניס אותו לכלא. זה יהיה צדק פואטי מבחינתי.

נגד: אני אבלה עם רותם בשבועיים הקרובים, או יותר.

בעד: אני אבלה עם רותם בשבועיים הקרובים, או יותר.

אוה, שיט... זה דופק לי את הראש ברמות אחרות.

אני מניח את האקדח על הדלפק לפניי ואז לוחץ על הכפתור הירוק שעל המחיצה לשמאלי. הגלגלת עובדת והמטרה מתקרבת אליי במהירות. כשהיא מגיעה אני מוציא את המטרה, שעליה מצויר בשחור ראש ופלג גוף עליון של אדם, ומניח אותה על הדלפק לפניי.

"הכי גרוע שהיית עושה לו זה מאשפז אותו בבית חולים עם כתף קרועה ואולי עם חור בריאה," אומר אלמוג מעברה השני של מחיצת הזכוכית, קולו עמום, "מחפיר."

"תסתום," אני רוטן, מניח מטרה אחרת בין החבקים ואז לוחץ על הכפתור, שולח אותה בחזרה לאחור, למרחק של עשרים וחמישה מטרים, "קרע בעורק הריאה, קרע בעורק הצוואר."

"תפסיק לתרץ תירוצים," אלמוג מגחך, מרים את האקדח ומכוון למטרה, "תראה כמה ירית וזה כל מה שאתה משיג? זה מה שלימדת את הלוחמים ביחידה? איפה שניים לראש, שניים ללב?"

הוא יורה מקבץ ואז לוחץ על הכפתור והמטרה מתקרבת במהירות. שלושה כדורים בראש ושלושה בחזה, שני מקבצים מסודרים במשולש כמעט משורטט. "ירית שלושה," אני מעיר בחיוך עקום, משחרר את הכפתור כשהמטרה מגיעה אל יעדה מול חומת המפגע וממלא מחדש את המחסנית.

"רק כדי להיות בטוח שהוא מת," אלמוג צוחק, ואז מרצין. "תתרכז הפעם. בלי הפרעות. משהו מציק לך."

"מציק לי, ועוד איך מציק לי," אני מסנן לעצמי ומרים את האקדח, מכניס את המחסנית, דורך ויורה לעבר המטרה עד שהיא מתרוקנת. אני מניח את האקדח ולוחץ על הכפתור שעל המחיצה. שנינו צופים במטרה מתקרבת אלינו. מקבץ מושלם. חמישה בראש, חמישה בלב, שניים בריאה, שלושה כמה סנטימטרים מתחת להם.

"טוב יותר," אומר אלמוג לאחר שלכסן אליי מבט ובחן את המטרה, "בוא נעבור לחלק הכיפי ונבדוק אם היכולות האגדיות שלך בירי מעשי עדיין אגדיות." הוא מסיר את האוזניות ואת משקפי המגן, מניח אותם על הדלפק מולו ופורק את המחסנית מהאקדח.

אני עושה כמוהו ואז שנינו יוצאים מהתאים ופוסעים לעבר היציאה מהמטווח. לאחר שדלת הברזל נסגרת מאחורינו אנחנו מחזירים את האקדחים אל הגבר שעומד מאחורי דלפק הקבלה ועולים במעלית קומה אחת, יוצאים אל המטווח הפתוח.

"הופתעתי לקבל את השיחה מאיתן הבוקר," אומר אלמוג כשאנחנו נעמדים מול הדלפק, "מה גרם לך לשנות את ההחלטה שלך?"

אני לא עונה. אני מתלבט בשאלה הזאת מרגע שרותם יצאה מהחדר שלי אתמול בלילה. האם אמרתי לה כן בגלל האפשרות לתפוס את אבו־בדיר, או בגלל משהו אחר?

הבחורה שמאחורי הדלפק מחייכת כשאנחנו נעמדים מולה. אלמוג אומר לה כמה משפטים בספרדית והיא מהנהנת ומסתובבת אל מדפי הציוד שמאחוריה. היא מניחה מולנו אפודי קרב ואז מתכופפת אל מתחת לדלפק, וכשהיא מזדקפת היא אוחזת ברובה סער.

"AK12, טווח אפקטיבי עד שמונה מאות מטרים, עד שש מאות כדורים בדקה, תשע מאות מטרים בשנייה," היא אומרת באנגלית לא רעה בכלל.

"שמעתי עליהם, אבל עוד לא החזקתי אחד," אומר אלמוג בעברית ולוקח אותו מידיה, בוחן את המכלול, "נכנס לשימוש רחב בצבא הרוסי רק לפני שנתיים. מחליף את ה־AK47 שאנחנו מכירים."

הבחורה מרימה עוד רובה ומניחה על הדלפק מולנו. "סקאר, טווח אפקטיבי שש מאות מטרים, שש מאות עשרים וחמישה כדורים לדקה, שמונה מאות ושבעים מטרים בשנייה."

"אווו... חמוד." אלמוג מניח את הרובה שהחזיק ומרים את זה. "הורידו את בן־לאדן באחד מאלה. אני רוצה כזה."

"חמוד..." אני מגחך.

הבחורה מניחה עוד רובה מולנו. "MCX זיג רטלר. רק שני קילו ושבע מאות גרם, שמונה מאות כדורים לדקה – "

"אני לוקח את זה," אני אומר באנגלית, קוטע אותה, מרים את הנשק.

"צעצוע," אומר אלמוג בזלזול, בוחן את הקת המתקפלת ואת הקנה הקצרצר.

"הצחקת אותי. חכה שאראה לך מה הצעצוע הזה עושה." הבחורה בינתיים מניחה קופסאות של תחמושת ומחסניות מולנו. "זה הנשק שבו השתמשתי כשהייתי בבסיס של 'אריות הים', וניסינו אותו גם בשייטת. הוא החליף אצל 'אריות הים' את ה־MP5 ואת ה־MP7."

"אם תירה בו טוב יותר ממה שירית באקדח, אני בעד." אלמוג מגחך, לובש את האפוד וממלא את הכיסים במחסניות ובתחמושת, "קדימה, בוא נזוז."

הבחורה יוצאת ממקומה מאחורי הדלפק ומובילה אותנו אל דלת צדדית, המובילה אל מטווח פתוח, היא נותנת לנו לעבור לפניה ואז באה בעקבותינו.

חומת המפגע נמצאת כמאה מטרים מאיתנו ובשטח כולו מפוזרות מטרות במרחקים שונים. כל תחנה מסומנת במספר וכוללת כמה וכמה מטרות בדמות אנשים, חביות ושבשבות שמסתובבות כאשר פוגעים בהן.

"חמישה כדורים בכל מטרה," אומר אלמוג כשהוא מתייצב מאחורי אחד הדלפקים וכבר מתחיל למלא מחסניות ולדחוף אותן לכיסי האפוד שלו, "עמידה, כריעה, שכיבה. נתחיל עם שלוש תחנות. המנצח הוא מי שעושה את זה תוך פחות משלושים שניות. המפסיד קונה למנצח ארוחת צהריים."

"אני כל־כך הולך לקרוע לך את התחת," אני אומר בהומור, דוחף אל כיסי האפוד את המחסניות שמילאתי.

"אנחנו נראה לגבי זה," אלמוג צוחק, "אתה חלוד."

אני פורץ בצחוק. "אתה רוצה לדבר איתי על חלודה? כי לפי מה שראיתי אתמול בלילה..."

"בן־זונה!" אלמוג גונח בתרעומת ודוחף אותי בכתפי, אך אני רואה את ניצוץ הצחוק בעיניו, "איך ידעתי שאתה רק מחכה להזדמנות לזרוק לי את זה בפנים!"

הצחוק שלי רק מתגבר. "הרובה שלך עוד יורה בכלל?" אני עוקץ.

"די כבר, חתיכת חרא!" אלמוג קורא, מרכיב את האוזניות ואת משקפי המגן ואז מרים את הרובה, "אתה רק נותן לי יותר מוטיבציה לקרוע לך את התחת. אתה כל־כך הולך לשלם על זה. אני מתחיל!" הוא קורא באנגלית לעבר הבחורה, שעומדת מאחורינו עם טיימר ביד, אוזניות על האוזניים שלה, "את מוכנה?"

"מוכנה!"