חניית ביניים

1

"אתם יכולים לזוז?" מישהו נוהם מאחוריי.

מבוהלת, אני פונה אל הגבר שעומד אחריי בתור. "סליחה?" אני אומרת בבלבול. "רצית לעקוף?"

"לא. אני רוצה שהמטומטמים בדלפק יזדרזו. אפספס את הטיסה הארורה שלי." הוא מדבר בנימה לעגנית, וריח של אלכוהול נודף ממנו. "הם מגעילים אותי."

אני פונה בחזרה לעבר הדלפק. נהדר, שיכור בתור לצ'ק אין. בדיוק מה שהיה חסר לי.

נמל התעופה הית'רו עמוס להתפקע. רוב הטיסות נדחו בשל מזג האוויר, ולמען האמת, הלוואי שגם הטיסה שלי תידחה. אוכל לסוב על עקביי, לחזור למלון ולישון שבוע.

אין לי כוח לשיט הזה.

האיש מאחוריי מסתובב ומתחיל להתלונן באוזני הבאים בתור, ואני מגלגלת עיניים. למה אנשים לא יודעים להתנהג?

במשך עשר דקות אני נאלצת להקשיב לו מקטר, גונח ונאנח, עד שאני כבר לא יכולה לשאת את זה ופונה אליו. "הם עובדים הכי מהר שהם יכולים. אין צורך להתנהג בגסות רוח," אני גוערת.

"מה?" הוא צועק, מפנה את כעסו כלפיי.

"נימוסים לא עולים כסף," אני ממלמלת בשקט.

"נימוסים לא עולים כסף?" הוא זועק. "מה את, מורה ביסודי? או סתם כלבה מטורללת?"

אני נועצת בו את מבטי. הו, בהחלט כלבה מטורללת. ביליתי את ארבעים ושמונה השעות האחרונות בגיהינום. טסתי לצד השני של העולם רק כדי לראות את האקס שלי נמרח על החברה החדשה שלו. מתחשק לי לדקור מישהו היום.

אל תתעסק איתי.

אני מפנה אליו את גבי וחוזרת להביט אל קדמת התור, הזעם מבעבע בתוכי.

הוא בועט במזוודה שניצבת לצד רגלי. "תפסיק עם זה," אני גוערת בו. הוא מתקרב אליי, ואני נרתעת מהריח שנודף מפיו. "אני אעשה מה שאני רוצה."

אנשי אבטחה צועדים לעברנו, בוחנים אותו במבטיהם. הצוות הבחין במתרחש, והזעיק תגבורת. אני מזייפת חיוך. "בבקשה אל תבעט בתיק שלי, אדוני," אני אומרת במתיקות.

"אני אבעט במה שבא לי." הוא מרים את מזוודתי ומשליך אותה לצידו השני של האולם.

"מה, לעזאזל?" אני צווחת.

"היי," האיש מאחורינו קורא. "אל תיגע לה בדברים. מאבטח!" הוא אומר.

מר שיכור ופרוע משגר אגרוף אל המושיע שלי, ופורצת קטטה.

מאבטחים מגיעים בריצה מכל הכיוונים, ואני נדחקת לאחור כשהוא חובט לכל עבר ומקלל בצרחות. אלוהים, אני ממש לא צריכה את זה היום.

בסוף הם מצליחים להשתלט עליו, אוזקים את ידיו ולוקחים אותו משם. מאבטח אדיב מרים את התיק שלי.

"אני מצטער שהיית צריכה לחוות את זה," הוא מתנצל. "בואי איתי," הוא מתיר את אחד החבלים שתוחמים את התור.

"תודה לך." אני שולחת חיוך עקום אל שאר הממתינים. אני שונאת לעקוף, אבל בשלב זה כבר לא אכפת לי. "נהדר." אני עוקבת אחריו בצייתנות, והוא מוביל אותי לדלפק, שמאחוריו יושב גבר צעיר. הוא מרים את מבטו ומחייך אליי חיוך רחב. "שלום."

"היי."

"את בסדר?" הוא שואל.

"כן, אני בסדר. תודה ששאלת."

"תדאג לה," אומר המאבטח לדייל הקרקע, קורץ לנו ונעלם בקהל.

"תעודה מזהה, בבקשה?" הוא מבקש.

אני מפשפשת בתיקי, שולפת את הדרכון ומוסרת אותו לדייל. הוא מחייך כשהוא רואה את התמונה. אלוהים, זאת התמונה הגרועה ביותר בהיסטוריה. "ראית אותי ברשימות המבוקשים?" אני שואלת.

"בהחלט ייתכן. את בטוחה שזאת את בתמונה?" הוא צוחק.

אני מחייכת, נבוכה. "אני מקווה שלא. אהיה בצרות אם כן."

הוא מקליד את פרטיי האישיים. "אוקיי, אז את טסה לניו יורק היום עם..." הוא מפסיק להקליד וקורא.

"אה־הא. ואם אפשר, אני מעדיפה לא לשבת ליד האיש ההוא."

"הוא לא הולך לשום מקום היום," הוא עונה וממשיך להקליד במהירות מגוחכת. "רק למעצר."

"למה שמישהו ישתכר לפני שהוא מגיע לשדה?" אני שואלת. "הוא אפילו לא הספיק להיכנס לברים בפנים."

"הדברים שקורים פה יפתיעו אותך," הוא נאנח.

אני מחייכת. הבחור הזה נחמד.

הוא מדפיס את הכרטיסים שלי. "שדרגתי אותך."

"מה?"

"למחלקה ראשונה, פיצוי על כך שהוא זרק את המזוודה שלך."

עיניי נפערות. "הו, אין שום צורך... באמת," אני ממלמלת.

הוא מגיש לי את הכרטיסים ומחייך חיוך רחב. "טיסה נעימה."

"תודה רבה," אני אומרת בהתרגשות.

הוא קורץ לי, ואני רוצה להושיט יד ולחבק אותו, אבל ברור שאני לא עושה זאת. אני מעמידה פנים שדברים מגניבים כאלו קורים לי תמיד.

"שוב, תודה." אני מחייכת.

"את יכולה להיכנס לטרקלין האח"מים, הוא נמצא בקומה הראשונה. יש שם מזנון חופשי של אוכל ושתייה. טיסה בטוחה." הוא שולח אליי חיוך אחרון ומפנה את מבטו אל התור מאחוריי. "הבא בתור, בבקשה."

אני מפקידה את מזוודותיי כשחיוך מטופש מרוח על פניי.

מחלקה ראשונה – בדיוק מה שהייתי צריכה.

שלוש שעות לאחר מכן, אני נכנסת למטוס כמו כוכבת רוק. לא הלכתי בסוף לטרקלין כי, ובכן... אני נראית זוועה. שערי השחור הארוך אסוף בקוקו גבוה, ואני לובשת טייטס שחורים, סווטשירט ורוד רפוי ונעלי טניס. לפחות תיקנתי קצת את האיפור, גם משהו. אם הייתי יודעת שעומדים לשדרג אותי, הייתי מנסה להיראות כמו מישהי ששייכת למחלקה ראשונה, ולובשת משהו מגונדר במקום להיראות כמו חסרת בית. אבל בכל מקרה... למי אכפת? אין פה אף אחד שאני מכירה.

אני מראה לדיילת את הכרטיס. "דרך המעבר השמאלי ואז ימינה."

"תודה." אני בודקת את הכרטיס וצועדת לאורך המטוס עד שאני רואה את המספר שלי.

1B.

לעזאזל, אין לי חלון. אני ניגשת למושבי, והגבר שיושב ליד החלון פונה אליי. עיניים כחולות גדולות מקדמות את פניי, והוא מחייך. "שלום."

״היי," אני אומרת.

הו לא... אני יושבת ליד מתת האל למין הנשי... רק חתיך יותר.

ואני נראית זוועה. לעזאזל.

אני פותחת את תא האכסון שמעל לראשי, והוא נעמד. "תני לי לעזור לך עם זה." הוא לוקח ממני את התיק ומניח אותו בתא בעדינות. הוא גבוה ובנוי היטב, לבוש בג'ינס כחולים ובחולצת טריקו לבנה. הוא מריח כמו האפטר שייב הנעים בעולם.

"תודה," אני ממלמלת ומעבירה יד בשערי, מנסה להעלים את הקשרים. נוזפת בעצמי בלב על כך שאני לא לובשת משהו מחמיא יותר.

"את רוצה את החלון?" הוא שואל.

אני בוהה בו, לא מצליחה לקלוט את דבריו.

הוא מחווה לעבר המושב שליד החלון.

"אתה בטוח שזה לא יפריע לך?" אני מקמטת את מצחי.

"בטוח לגמרי." הוא מחייך. "אני טס כל הזמן. תיהני ממנו."

אני כופה על עצמי לחייך. "תודה." זאת בעצם הייתה דרכו המנומסת להגיד – ׳אני יודע ששדרגו אותך, הומלסית מסכנה, ועצוב לי עלייך׳.

אני מתיישבת בכיסא ומתבוננת מבעד לחלון בעצבנות, ידיי שלובות בחיקי.

"את טסה הביתה?" הוא שואל.

אני פונה לעברו. הו, בבקשה אל תדבר איתי. רק לשבת לידך מלחיץ אותי. "לא, הייתי בחתונה, ויש לי ריאיון עבודה בניו יורק בדרך הביתה. אני נשארת שם יום וטסה שוב, ללוס אנג׳לס – שם אני גרה."

"אה." הוא מחייך. "אני מבין."

אני בוהה בו לרגע. עכשיו תורי לשאול אותו משהו. "אתה... אתה חוזר הביתה?" אני אומרת.

"כן."

אני מהנהנת, לא יודעת מה לומר, לכן בוחרת באפשרות העלובה יותר, וחוזרת לבהות החוצה.

הדיילת מגיעה עם בקבוק שמפניה וכוסות זכוכית.

כוסות זכוכית. ממתי חברות תעופה מגישות משהו בזכוכית אמיתית?

אה כן, מחלקה ראשונה. ידעתי את זה.

"אפשר להציע לך שמפניה לקראת ההמראה, אדוני?" הדיילת שואלת אותו. תג השם שלה נושא את השם ג'סיקה.

"אני אשמח מאוד, תודה." הוא מחייך ומביט לעברי. "שתי כוסות, בבקשה."

אני מכווצת את גבותיי כשהדיילת מוזגת שתי כוסות ומגישה אחת לי ואחת לו. "תודה לך." אני מחייכת.

אני מחכה שג'סיקה תצא מטווח השמיעה. "אתה תמיד מזמין משקאות לאנשים אחרים?" אני שואלת.

נראה שההכרזה שלי מפתיעה אותו. "פגעתי בך?"

"ממש לא," אני מתרעמת. שילך לעזאזל הגבר היהיר הזה שחושב שהוא יכול להזמין בשבילי. "אבל אני מעדיפה להזמין את המשקאות שלי בעצמי."

הוא מחייך. "אם ככה את יכולה להזמין את הסיבוב הבא." הוא מרים את כוסו לעברי, מחייך ולוגם. נראה שהעצבנות שלי משעשעת אותו.

אני בוהה בו בהבעה ריקה. הוא עלול להיות קורבן הדקירות השני שלי להיום. אין לי כוח שאיזה עשיר מזדקן יחלק לי הוראות. אני לוגמת מהשמפניה ומסתכלת החוצה. טוב, הוא לא באמת זקן. אולי באמצע או בסוף שנות השלושים. אני מתכוונת, זקן בהשוואה אליי. אני בת עשרים וחמש, אבל לא משנה.

"ג'ים," הוא אומר ומושיט את ידו ללחיצה.

הו אלוהים, עכשיו אני חייבת להיות מנומסת. אני לוחצת את ידו. "היי ג'ים, אני אמילי."

ניצוץ קונדסי מרצד בעיניו. "שלום, אמילי."

עיניו הגדולות בצבע כחול בוהק, נראות חלומיות, מהסוג שאפשר ללכת לאיבוד בהן. אבל למה הוא מסתכל עליי ככה?

המטוס מתחיל לנוע באיטיות לאורך מסלול ההמראה, ואני מעבירה את מבטי מהאוזניות לידית המושב. לאן מחברים אותן? הן מתוחכמות כל־כך, מהסוג שכוכבי יוטיוב עם ביטחון עצמי מופרז משתמשים בהן. אין להן כבל. אני מביטה סביבי. ובכן, זה מטופש. איך אני מחברת אותן?

"הן מתחברות בבלוטות׳," ג'ים קוטע את מחשבותיי.

"הו," אני ממלמלת, מרגישה טיפשה. ברור שהן בלוטות׳. "אה, כן."

"מעולם לא טסת במחלקה ראשונה לפני?" הוא שואל.

"לא. שדרגו אותי. איזה יצור זרק את המזוודה שלי כי הוא היה שיכור. אני חושבת שהדייל בדלפק ריחם עליי." אני מחייכת חצי חיוך.

שפתיו מתעקלות בשעשוע והוא לוגם עוד שמפניה, מבטו משתהה על פניי. הוא נראה כאילו יש לו משהו להגיד.

"מה?" אני שואלת.

"אולי הדייל חשב שאת מהממת, ושדרג אותך כדי להרשים אותך."

"לא חשבתי על זה." אני לוגמת מהשמפניה כדי להסתיר חיוך. איזה דבר מוזר להגיד. "ככה אתה היית מתנהל?" אני שואלת. "אם אתה היית עובד בדלפק, היית משדרג נשים כדי להרשים אותן?"

"לגמרי."

אני מגחכת.

"חשוב מאוד להרשים נשים שאתה נמשך אליהן," הוא ממשיך.

אני בוהה בו בזמן שאני מנסה לגרום למוחי לתפקד ולהמשיך להשתתף בשיחה הזאת. למה ההצהרה שלו נשמעת פלרטטנית? "בבקשה, תספר... איך היית מרשים אישה שאתה נמשך אליה?" אני שואלת בעניין.

הוא מביט ישירות בעיניי. "מציע לה לשבת ליד החלון."

האוויר מפצפץ סביבנו, ואני נושכת שפתיים כדי להסתיר חיוך מטופש.

"אתה מנסה להרשים אותי?" אני שואלת.

הוא מחייך חיוך איטי, סקסי. "איך הולך לי?"

אני מחייכת, לא בטוחה מה להגיד.

"אני בסך הכול אומר שאת מושכת, לא יותר ולא פחות. אל תתעמקי בזה יותר מדי. זו הייתה הצהרה, לא שאלה."

"הו." אני בוהה בו, חסרת מילים. מה בכלל אפשר לענות לזה? הצהרה, לא שאלה... הא? אל תתעמקי בזה. הבחור הזה מוזר... אבל פשוט יפהפה.

המטוס מתחיל לנוע במהירות. אני נאחזת בידיות המושב ועוצמת עיניים בחוזקה.

"את לא אוהבת המראות?" הוא שואל.

"אני נראית כאילו אני אוהבת המראות?" אני רועדת ונאחזת בכיסא כאילו חיי תלויים בכך.

"אני מת עליהן," הוא משיב בקלילות. "אני אוהב את הדף הכוח שנוצר. את הדחיקה של כוח הג'י."

אוקיי, למה כל מילה שיוצאת לו מהפה נשמעת מינית?

אלוהים, אני צריכה לשכב עם מישהו... עכשיו.

אני נאנחת ומביטה מהחלון בזמן שאנחנו מטפסים גבוה יותר ויותר. אין לי כוח לחביבות של הבחור הזה היום. אני עייפה, שתיתי יותר מדי אתמול, אני נראית זוועה והחבר לשעבר שלי מניאק. אני רוצה ללכת לישון ולהתעורר בשנה הבאה.

אני מחליטה לראות סרט ומתחילה לדפדף בין האפשרויות על המסך שמולי.

הוא נשען לעברי ואומר, "איזה צירוף מקרים. גם אני רואה סרט."

אני מזייפת חיוך. פשוט תפסיק להיות כזה חתיך ובתוך המרחב האישי שלי. אתה בטח נשוי לאיזו טבעונית שמכורה ליוגה ועושה מדיטציות וכל השיט הזה.

"נהדר," אני מסננת בלי הבעה. הייתי צריכה לטוס במחלקת תיירים. לפחות אז לא הייתי נאלצת לשאוף את ריחו של גבר יפהפה במשך שמונה שעות ארוכות ונטולות סקס.

אני גוללת לאורך המסך ומגבשת רשימת מועמדים קצרה.

'איך לאבד בחור בעשרה ימים'.

'גאווה ודעה קדומה'.

'עצבניות אש'.

'ג'ומנג'י'... טוב, דה רוק משחק בו – הוא חייב להיות טוב.

'נוטינג היל'.

'ההצעה'.

'חמישים דייטים ראשונים'.

'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'.

'אישה יפה'.

'נדודי שינה בסיאטל'.

'מג'יק מייק 2'.

אני מחייכת למראה הסרטים האהובים עליי ברשימה. הטיסה הזאת עומדת להיות חלומית. עדיין לא ראיתי את סרט ההמשך של 'מג'יק מייק', אז אולי אתחיל איתו. אני מציצה לראות מה ג'ים בחר בדיוק כששם הסרט מופיע על המסך.

'לינקולן'.

אה... סרט על פוליטיקה. מי רואה סרטים כאלו בשביל הכיף? הייתי צריכה לדעת שהוא משעמם.

ידו נוגעת במסך, והשעון שלו מבליח לרגע מבעד לשרוול. רולקס כסוף ועבה. יופי, גם יש לו כסף.

ברור.

"מה את מתכננת לראות?" הוא שואל.

אוי לא... אני לא רוצה להיראות קלת דעת. "לא החלטתי עדיין," אני משיבה. לעזאזל איתך... אני רוצה לראות גברים מתפשטים. "במה אתה צופה?" אני שואלת.

"'לינקולן'. אני רוצה לראות אותו כבר הרבה זמן."

"נשמע משעמם," אני אומרת.

הוא מחייך. "אעדכן אותך.״ הוא מרכיב את האוזניות ומתחיל לצפות בסרט, ואני עוברת על הבחירות שלי פעם נוספת. אני ממש רוצה לראות 'מג'יק מייק 2׳. באמת יקרה משהו אם הוא ישים לב? לא... זה פשוט מביך. אני איראה נואשת.

על מי אני עובדת? אני באמת נואשת. לא ראיתי זין יותר משנה.

אני לוחצת על 'ההצעה'. אחליף פנטזיה אחת באחרת. תמיד חלמתי שראיין ריינולדס יהיה העוזר האישי שלי.

הסרט מתחיל ואני מחייכת אל המסך. אני אוהבת את הסרט הזה. לא משנה כמה פעמים אצפה בו, הוא תמיד יצחיק אותי. אנני היא הדמות האהובה עליי.

"את צופה בסרט רומנטי?" הוא שואל.

"קומדיה רומנטית," אני משיבה. אלוהים אדירים, הבחור הזה חטטן.

הוא מחייך כאילו הוא טוב יותר ממני.

"עוד שמפניה?" הדיילת שואלת.

עיניים כחולות מביטות בי. "הנה ההזדמנות שלך להזמין בשביל שנינו."

אני נועצת בו מבט נטול רגש. טוב, עכשיו הוא מתחיל לעצבן אותי. "שתי כוסות, בבקשה."

"מה את אוהבת בקומדיות רומנטיות?" הוא שואל בלי להסיר את מבטו מהמסך שמולו.

"יש בהן גברים שלא מדברים בזמן שרואים סרט," אני לוחשת אל כוס השמפניה שלי. הוא מחייך לעצמו חיוך רחב.

"מה אתה אוהב ב..." אני משתתקת כי אני בכלל לא יודעת על מה הסרט שלו. "סרטים על פוליטיקה?" אני שואלת. "את העובדה שהם משעממים בטירוף?"

"אני פשוט אוהב סיפורים אמיתיים, לא משנה במה הם עוסקים."

"גם אני," אני עונה. "לכן אני אוהבת סרטים רומנטיים. אהבה היא אמיתית."

הוא מגחך בשעשוע אל תוך הכוס שלו.

אני שולחת בו מבט. "מה אתה מנסה להגיד?"

"קומדיות רומנטיות הן הדבר הרחוק ביותר מהמציאות שקיים. אני מוכן להתערב שאת גם מהבחורות האלה שקוראות רומנים רומנטיים גרועים."

אני מביטה בו בקור. אני חושבת שאני שונאת את הגבר הזה. "למען האמת כן, אני אחת מהבחורות האלה... ואם זה מעניין אותך כל־כך, שתדע שאני מתכננת לעבור ל'מג'יק מייק 2' אחר כך כדי לראות גברים מהממים מתפשטים." אני לוגמת מהשמפניה בעצבנות. "ואני אחייך במשך כל הזמן שאצפה בו, ואתעלם מהשיפוטיות המתנשאת שלך."

הוא צוחק בקול רם, וצחוקו עמוק וחזק ועושה דברים לגוף שלי.

אני מרכיבה שוב את האוזניות ומעמידה פנים שאני מרוכזת במסך. אבל אני לא מצליחה להתרכז, כי הרגע הבכתי את עצמי לחלוטין והסומק פורח בלחיי.

תפסיקי לדבר.

שעתיים לאחר מכן, אני יושבת ובוהה החוצה. הסרט הסתיים, אבל הריח של הבחור שלצידי עדיין פה. הוא עוטף אותי, מקניט אותי, גורם לי לחשוב על דברים שאני לא אמורה לחשוב עליהם.

למה הוא מריח טוב כל־כך?

לא בטוחה מה אני יכולה לעשות בלי להיראות מוזרה. אני מחליטה לנסות להעביר את השעות הקרובות בשינה, אבל קודם אני צריכה ללכת לשירותים. אני נעמדת. "תסלח לי."

הוא מזיז את רגליו מעט הצידה, אבל לא מספיק. אני נאלצת לגהור מעליו כדי לעבור, נופלת קדימה ומניחה את ידי על ירכו. היא רחבה ונוקשה למגע. "אני ממש מצטערת," אני מגמגמת במבוכה.

"הכול בסדר," הוא מחייך אליי. "יותר מבסדר."

אני בוהה בו לרגע. הא?

"יש שיטה לטירוף שלי."

פניי מזדעפות. מה זה אומר? אני מפלסת את דרכי החוצה וניגשת לשירותים. לאחר מכן אני מסתובבת קצת במעבר ומותחת רגליים, תוהה מה משמעות ההצהרה שלו, אבל מגיעה למבוי סתום. "מה ניסית להגיד קודם?" אני צונחת בחזרה על מושבי.

"כלום."

"הצעת לי לשבת ליד החלון כדי שאהיה חייבת לטפס מעליך?"

הוא מטה את ראשו הצידה. "לא, נתתי לך את החלון כי רצית אותו. החלק שבו את צריכה לטפס עליי הוא רק בונוס."

אני נועצת בו את מבטי, מתקשה למצוא מילים. אני מדמיינת את זה? גברים מבוגרים ועשירים בדרך כלל לא מדברים אליי ככה... או בכלל. "אתה מפלרטט איתי, ג'ים?"

הוא מחייך אליי חיוך איטי וסקסי. "אין לי מושג. אני מפלרטט?"

"אני שאלתי קודם, אל תענה לשאלה שלי בשאלה."

הוא מחייך ומפנה את תשומת ליבו למסך. "נראה לי שזה הרגע שבו את צריכה להתחיל לפלרטט בחזרה... אמילי."

לחיי בוערות ממבוכה כשאני מנסה להסתיר חיוך מטופש. "אני לא מפלרטטת. או שאני רוצה אותך או שלא," אני מכריזה.

"מה את אומרת," הוא שואל בטון מסוקרן. "ותוך כמה זמן מהרגע שאת פוגשת מישהו את מגיעה להחלטה?"

"מיידית," אני משקרת. זה לא נכון, אבל אני מעמידה פנים. לזייף ביטחון עצמי הוא כוח העל שלי.

"באמת?" הוא לוחש כשהדיילת חולפת לידנו. "סלחי לי, אנחנו יכולים לקבל עוד שתי כוסות שמפניה, בבקשה?" הוא שואל אותה.

"כמובן, אדוני."

הוא פונה לעברי ומבטינו מצטלבים שוב. "ובכן, בואי נשמע. איך התרשמת ממני?"

אני מעמידה פנים שאני מחפשת אחר ג'סיקה הדיילת. "נראה לי שאתה צריך לשתות משהו חזק יותר לפני שאני עונה, ג'ים. אתה לא תאהב את התשובה שלי."

הוא צוחק בקול, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בו ומחייכת חיוך רחב.

"מה מצחיק?" אני שואלת.

"את."

"למה אני מצחיקה?" אני מזעיפה פנים.

"תחושת הצדק הזאת שיש לך."

"הו, כאילו לך אין אותה גם... מר 'אני אקח שתי כוסות שמפניה'."

המשקאות שלנו מגיעים, והוא מגיש לי את הכוס בחיוך. מבטו נח על פניי בזמן שהוא לוגם. "מה עשית בלונדון?"

"אאוץ'." אני מגלגלת עיניים. "טסתי לחתונה של חברה, ולמען האמת, אני מתחרטת שעשיתי את זה."

"למה?"

"האקס שלי היה שם עם הרכש החדש שלו, והוא הפגין כלפיה חיבה בצורה מוגזמת, רק כדי לעצבן אותי."

"מן הסתם, זה הצליח לו," הוא מוסיף ומטה את כוסו לעברי.

"הממ." אני לוגמת בשאט נפש. "רק קצת."

"איך היא נראתה?"

"שיער ארוך מחומצן, שפתי סיליקון ענקיות, ציצים, ריסים, שיזוף מזויף וכל מה שלי אין."

"הממ." הוא מאזין בריכוז.

"כמו בובת ברבי על סטרואידים."

הוא מגחך. "כולם אוהבים ברביות על סטרואידים."

אני מביטה בו בגועל. "זה הרגע שבו אתה צריך להגיד שגברים שונאים ברביות, ג'ים. אתה לא מבין כלום בכללי התנהגות של שיחת מטוסים מנומסת?"

"ברור שלא." הוא מזעיף פנים כשהוא חוכך בדבריי. "למה שאעשה את זה?"

אני פוערת עיניים כדי להדגיש את הנקודה. "כדי להיות נחמד."

"אה, נכון." הוא מכווץ את גבותיו כאילו מתכונן לשקר. "אמילי... גברים נגעלים מנשים שנראות כמו ברבי."

אני מחייכת ומקישה את כוסי בכוסו. "תודה, ג'ים."

"אבל..." הוא עוצר לרגע. "אם הן יודעות למצוץ..."

מה, לעזאזל?

השמפניה שבדיוק לגמתי עולה לאפי, ואני נחנקת. בהחלט המשפט האחרון שציפיתי לשמוע ממנו. "ג'ים," אני משתנקת, מתיזה נוזל לכל עבר.

הוא צוחק ומגיש לי מפיות, ואני מנגבת את המשקה שנוטף מסנטרי.

"גברים שנראים כמוך לא אמורים לדבר על מציצות," אני משתעלת.

"למה לא?" הוא שואל בספקנות. "ומה הכוונה בגברים שנראים כמוני?"

"רציניים וזה."

הוא מסתכל עליי בהבעה ריקה. "תגדירי ׳וזה׳.״

"אתה יודע, מבוגרים יותר, עשירים, שאוהבים לחלק הוראות."

עיניו מבהיקות בהנאה. "ולמה קיבלת את הרושם שאני עשיר ואוהב לחלק הוראות?"

אני נאנחת בהגזמה. "אתה נראה עשיר."

"איך אני נראה עשיר?"

"השעון המפונפן. הגזרה של החולצה." אני מביטה מטה אל נעליו. "מעולם לא ראיתי נעליים כאלו קודם. איפה מצאת אותן?"

"בחנות, אמילי." הוא מביט בשעונו. "ורק שתדעי, הן היו מתנה מבת זוג."

אני מגלגלת עיניים. "אני בטוחה שהיא טבעונית שמכורה ליוגה."

הוא מחייך.

"אני יודעת מה הטעם שלך בנשים."

"באמת?" הוא נשען קרוב יותר. "בבקשה, תמשיכי – הניתוח הזה מרתק."

אני מחייכת, וקול קטן בראשי זועק, תפסיקי לשתות, טיפשה! "אני מניחה שאתה גר בניו יורק."

"נכון."

"בדירה."

"חיובי."

"אתה בטח עובד באיזו חברה זוהרת."

הוא מחייך, הוא אוהב את המשחק הזה. "ייתכן."

"סביר שיש לך חברה או..." אני משפילה מבט. "אתה לא עונד טבעת נישואים... אז אולי אתה בוגד באשתך בנסיעות עסקיות?"

הוא מגחך. "את צריכה להפוך את זה למקצוע. אני נדהם מהדיוק."

אני אוהבת גם כן את המשחק הזה ומחייכת חיוך רחב. "מה אתה חושב עליי?" אני שואלת. "מה היה הרושם הראשוני שלך כשראית אותי נכנסת למטוס?"

"ובכן." הוא מכווץ את גבותיו כשהוא חוכך בדעתו. "את רוצה את הגרסה המצונזרת?"

"לא. אני רוצה את האמת."

"כמובן... ובכן, במקרה הזה, הבחנתי ברגליים הארוכות שלך ובעיקול צווארך. בגומה בסנטר שלך. את האישה המושכת ביותר שראיתי מזה זמן רב, וכשחייכת, נפלתי לרגלייך."

אני מחייכת ברכות, האוויר מסתלסל סביבנו.

"ואז דיברת... והרסת הכול."

מה?

אני פורצת בצחוק. "אני הרסתי הכול? איך הרסתי הכול?"

"את שתלטנית וצינית."

"ומה הבעיה בזה?" אני מגמגמת בזעם.

"ובכן, אני שתלטן וציני." הוא מושך בכתפיו.

"ו...?"

"ואני לא רוצה לצאת עם עצמי. אני אוהב בנות מתוקות ומנומסות, כאלו שעושות מה שאני אומר להן."

"בעעע..." אני מגלגלת עיניים. "כאלו שמנקות את הבית ועושות סקס בימי שבת."

"בדיוק."

אני צוחקת ומרימה את כוסי כדי להשיק אותה בכוסו. "אתה לא רע יחסית לזקן משעמם עם נעליים מוזרות."

הוא צוחק. "ואת לא רעה יחסית לצעירה לוהטת וחכמולוגית."

"אתה רוצה לראות איתי ׳מג'יק מייק 2׳?" אני שואלת.

"אני מניח, אף שכדאי שתדעי... אני חשפן לשעבר, שום דבר בזה לא חדש לי."

"באמת?" אני מנסה להסתיר חיוך. "אתה יודע לרקוד על עמוד?"

מבטו מצטלב במבטי. "אני רקדן העמוד הטוב במדינה."

האוויר סביבנו מתמלא חשמל, ואני נאלצת לשמור על ריכוז כדי למנוע מהפה השיכור שלי להגיד משהו זנותי.

הוא מושך את המסך ומדפדף עד שהוא מגיע ל'מג'יק מייק 2׳... ואני מחייכת חיוך רחב. הגבר הזה פשוט בלתי צפוי.

מחלקה ראשונה היא בהחלט הדרך הטובה ביותר לטוס.

שש שעות לאחר מכן

"אוקיי, הנה עוד שאלה. מה המקום המוזר ביותר שעשית בו סקס?" הוא לוחש.

אני מחייכת. "אתה לא יכול לשאול אותי את זה."

"כן, אני יכול. הרגע שאלתי."

"אתה חצוף."

"למה? זאת רק שאלה, ואף אחד לא מקשיב לנו."

ג'ים ואני דיברנו, התלחשנו וצחקנו במהלך כל הטיסה. "הממ." אני תוהה בקול. "שאלה קשה."

"למה?"

"אני קצת בתקופת יובש כרגע. אני בקושי מצליחה לזכור סקס כלשהו."

"כמה זמן?" הוא מעקם את אפו.

"הו." אני מביטה לתקרה וחושבת. "לא עשיתי סקס כבר... שמונה־עשר חודשים."

הבעת אימה עולה על פניו. "מה?"

"עלוב, לא?" אני אומרת בנימה מצטדקת.

"מאוד. את צריכה לעבוד על המהלכים שלך, כי הסטטיסטיקה הזו בהחלט גרועה."

"אני יודעת." אני מצחקקת. אלוהים, אנחנו שתויים כל־כך. "למה אני מספרת לך את זה בכלל?" אני לוחשת. ״אתה סתם בחור אקראי שפגשתי במטוס."

"שמאוד מתעניין בנושא."

"ולמה זה?"

הוא רוכן לעברי ולוחש כדי שהדיילת לא תוכל לשמוע. "אני לא מבין איך מישהי לוהטת כמוך לא מזדיינת שלוש פעמים ביום."

אני בוהה בו וכל גופי מעקצץ. מספיק עם זה. הבחור הזה מבוגר מדי בשבילי וכל־כך לא הטעם שלי.

מבטו מטייל אל שפתיי, והאוויר בינינו מתמלא חשמל.

"כמה זמן תהיי בניו יורק?" הוא שואל.

אני מביטה בלשונו מזנקת מפיו ומלקקת את שפתו התחתונה בתנועות איטיות. אני כמעט יכולה להרגיש אותה בין ה... "רק היום אחר הצהריים. הריאיון שלי בשש, ואני עולה על הטיסה האחרונה שיוצאת ללוס אנג'לס הלילה," אני לוחשת.

"את יכולה להזיז את הטיסה שלך?"

למה? "לא."

הוא בוחן אותי ומחייך, וניכר שהוא מדמיין משהו.

"מה?" אני מחייכת.

"הלוואי שהיינו במטוס פרטי."

"למה?״

הוא בוחן את שפתיי פעם נוספת. "כי הייתי מסיים את תקופת היובש שלך ומצרף אותך ל׳מועדון המיילס היי׳."

אני מדמיינת את עצמי מטפסת עליו כאן ועכשיו. "קוראים לזה ׳מועדון המייל היי', לא 'מיילס'," אני לוחשת.

"לא... זה מיילס." הוא מחייך במסתוריות. "תסמכי עליי – זה מיילס."

משהו נסדק בתוכי, ולפתע אני רוצה להגיד לו משהו משוגע ויוצא מגדר הרגיל. אני רוכנת ולוחשת באוזנו, "אתה יודע, מעולם לא הזדיינתי עם זר."

הוא שואף בחדות, מביט עמוק אל תוך עיניי. "את רוצה להזדיין עם זר?" הוא מהמהם, וזרמים של מתח מיני מתפתלים סביבנו.

אני בוהה בו. ההתנהגות הזו כל־כך לא אופיינית לי.

הגבר הזה גורם לי...

"אל תתביישי,״ הוא לוחש. "תגידי, אם היינו לבד עכשיו..." הוא עוצר, בורר את מילותיו. "מה היית נותנת לי, אמילי?"

מבטי מחפש את מבטו, ואולי זה האלכוהול או המחסור בסקס או העובדה שאני יודעת שלעולם לא אראה אותו שוב... ואולי אני פשוט זנזונת. "אותי. הייתי נותנת לך אותי."

מבטינו מצטלבים, ואנחנו שוכחים לרגע איפה אנחנו נמצאים. הוא רוכן לעברי וחופן את פניי בידו. עיניו כחולות כל־כך, ומגעו מעורר את תשוקתי.

אני רוצה את הגבר הזה.

אני רוצה את כל כולו... רוצה לשתות כל טיפה.

"מגבת חמה?" שואלת ג'סיקה הדיילת.

אנחנו מתנתקים במהירות, מובכים. אני לא רוצה לדמיין בכלל מה חושבים עלינו כרגע. כולם ראו אותנו מפלרטטים בלי בושה לכל אורך הטיסה.

"תודה," אני מגמגמת ולוקחת מגבת.

"יש סופת שלגים בניו יורק, אנחנו עומדים לעשות קצת סיבובים ולראות אם אנחנו יכולים לנחות," היא אומרת.

"ומה יקרה אם לא נוכל לנחות?" שואל ג'ים.

"נמשיך לבוסטון ונעצור שם ללילה. נשכן אתכם במלון, כמובן. נדע בעשר הדקות הקרובות. אעדכן."

"תודה."

היא הולכת לצידו השני של המטוס ויוצאת מטווח השמיעה. ג'ים רוכן לעברי ולוחש, "אני מקווה שניו יורק תקפא למוות."

חששות מרקדים בגופי. "למה?"

"יש לי תוכניות עבורנו," הוא לוחש במסתוריות.

אני בוחנת אותו, והמוח שלי לא מצליח לעכל. אני מדברת כמו פתיינית מקצועית, אבל אני באמת לא מהבחורות האלה. קל להיות אמיצה ומופקרת כשאין שום סיכוי שמשהו יקרה. אני מתחילה להזיע. למה שתיתי הרבה כל־כך? למה סיפרתי לו על תקופת היובש שלי? את אמורה לשמור את זה לעצמך, טיפשה.

"עוד כוס?" לוחש ג'ים.

"אני לא יכולה – יש לי ריאיון עבודה אחר הצהריים."

"הוא לא יקרה."

"אל תדבר ככה," אני מגמגמת. "אני רוצה את העבודה הזאת."

"נוסעים יקרים, ערב טוב, כאן קברניט הטיסה." קול בוקע לפתע מהרמקולים, ואני עוצמת עיניים.

לעזאזל.

"בשל סופת שלגים בניו יורק, אנו נאלצים לטוס לבוסטון ולבלות שם את הלילה. נחזור לניו יורק בשעות הבוקר המוקדמות. אנחנו מתנצלים על אי הנוחות, אבל ביטחונכם הוא הדבר החשוב ביותר."

מבטי פוגש את מבטו של ג'ים, שמחייך אליי חיוך איטי ונוטף סקס, ומרים גבה.

הו לא.