1
זה היה יום טוב לשחרור מהכלא.
את פניו של אֶלוּסיוּס אָרצֶ׳ר קידמו הווּש המכני והריח השמנוני של פתיחת דלתות אוטובוס, ולראשונה זה זמן מה הוא נשם לתוכו את אוויר החופש. הוא לבש חליפת ויקטורי חומה ומהוהה, עם שורת כפתורים יחידה ודשים מחודדים, שקנה מהקטלוג של ׳סירס, רוֹבּאק אֶנד קוֹמפָּני׳ לפני שיצא למלחמה. הז׳קט היה קצר מהרגיל, והמכנסיים ללא מכפלת, כי מותרות שכאלה דרשו שימוש בבד נוסף, ובימי המלחמה זה לא התאפשר, כך שגם לא הייתה לו חגורה. את המלתחה היחידה שבבעלותו השלימו עניבת חוט, חולצה לבנה, מרופטת ומקומטת, ונעלי אוקספורד פשוטות ומשופשפות היטב במידה 46, עם שרוכים. עננים קטנים של אבק התרוממו מסוליות נעליו כשהשתרך אל האוטובוס. על ראשו נח כובע פֶדוֹרָה מחודד עם גומה ארוכה במרכז וסרט מבד משי דהוי בצבע בורדו שהקיף אותו. הוא קנה את הכובע עם שובו מהמלחמה. זו אחת הפעמים היחידות שהוא העז לבזבז כסף על פריט שכזה. אבל נדמה היה שניצחון כלל־עולמי על הרוע בהתגלמותו מצדיק זאת.
אלה היו הבגדים שלבש כשנכנס לכלא, וכעת הוא משתחרר כשלגופו אותם בגדים. הוא התבדח וקונן על כך שהאנשים הטובים הממונים על הענישה לא ראו לנכון לכבס את הבגדים או אפילו לגהץ אותם, אף שחלף זמן רב. ועל הכובע שלו התנוססו כתמים שלא הביא איתו לכלא. ובכל זאת, אף גבר לא יוכל להיראות בציבור ללא כובע.
המכנסיים נתלו ברפיון סביב מותניו, שהלכו ונעשו צרים יותר ונוקשים יותר במהלך שהותו בכלא. הוא היה כבד יותר ב־12 קילוגרם מאשר ביום כניסתו לכלא, אך המשקל העודף היה כולו שרירים שהשתרגו כעת בזרועותיו, בכתפיו, בחזהו, בגבו וברגליו, כמו קנוקנות עבות של עץ בוגר. ללא נעליים, גובהו עמד על 1.86 מטר. הוא נמדד בצבא, שנים קודם לכן. הם ידעו לחשב גובה בדייקנות רבה. מצד שני, לעיתים קרובות הם כשלו בתפקידם ולא סיפקו לו די תחמושת לרובה ה־M1 שלו, וגם לא די מזון לקיבה, שעה שהוא וחבריו החיילים עשו כל שביכולתם כדי לשחרר חלקים גדולים מהעולם מחבורה של אנשים מטורפים.
בכלא היה חדר כושר פשוט למדי, אך הוא ניצל אותו עד תום. ולא רק כדי לפתח את גופו. כשהרים משקולות או רץ או עבד על שרירי הבטן שלו, זה אפשר לו לשכוח לשעה־שעתיים יקרות ערך שהוא נמצא בתוך כלוב לצד פושעים קשוחים. בכלא היה מחסן ספרים משופע כרכים מרופטים, רבים מהם נטולי כריכה או עם דפים שחסרו בדיוק בשיא המתח, ובכל זאת הם היו יקרים לליבו. הספרים האהובים עליו היו מערבונים שבהם הבחור זכה תמיד בבחורה. וגם רומנים בלשיים, כאלה שבהם הגיבור גם זכה בבחורה וגם תפס את האיש הרע. הוא חשב שזה די אירוני שדווקא ספרים כאלה מבדרים אסירים בכלא. עם זאת, הוא נהנה מאוד מרכיב הפאזל שיש תמיד בספרי מסתורין. הוא ניסה לפענח את הפשע עוד לפני שהגיע לסוף, וגילה שככל שחלף הזמן, הוא עלה על הפתרון הנכון לעיתים תכופות יותר ויותר.
מהאוכל בכלא הוא נהנה הרבה פחות. מה שלא היה מקולקל או מלא תולעים היה חסר טעם מכדי לפתות אותו. במקום זה, הוא ניזון ממגוון פירות שצנחו מהעצים במטע סמוך, מירקות שנקטפו מהגינה הקטנה שבין כותלי הכלא, ופה ושם מחתיכת עוף מטוגן או מלחם רך ומלביבות תפוחים חמימות שהגיעו לכלא בדרכים מסתוריות. היו שטענו שאת האוכל הביאו נשים רחומות שרק רצו לעשות מעשה טוב, או שאולי קיוו למצוא לעצמן בעל בעוד שלוש עד חמש שנים. את שאר זמנו העביר בהנפת קורנס ובניפוץ סלעים גדולים לסלעים קטנים יותר; באיסוף אשפה בצידי הדרכים, רק כדי למצוא שם את אותה אשפה גם למחרת; או בחפירה מהירה של תעלות שלא הובילו לשום מקום, רק משום שגבר עם רובה ציד כפול קנה, משקפי שמש, כובע רחב שוליים ומבט קר כקרח אמר לו שזו הסיבה היחידה לקיומו.
עדיין לא מלאו לו 30, הוא מעולם לא נישא ולא היו לו ילדים, אבל מבט חטוף במראה הראה לו גבר שנראה מבוגר יותר, עורו שחום ומקומט מהשמש, ומבוגר עוד יותר מרוב שהות מאחורי סורג ובריח. מלחמת העולם, לצד החוויה האכזרית של אובדן חירותו, הותירה בו חותם בל יימחה. שתי החוויות הללו גזלו ממנו בהצלחה רבה את שארית נעוריו, אך גם חישלו אותו בשלל דרכים שעשויות לפעול לטובתו בהמשך דרכו.
שערו היה ארוך כשנכנס לכלא. כבר ביום הראשון הם גזזו אותו עד לתספורת צבאית. ואז הוא ניסה לגדל זקן. הם גילחו גם את זה. הם אמרו משהו על סכנת כינים ועל מקום מסתור לסחורה אסורה.
הוא נשבע שלעולם לא יסתפר שוב, או שלפחות יימנע מלעשות זאת ככל שרק יוכל. מובן שזה היה עניין פעוט בלבד. בראשית חייו הוא התרכז בעיקר בהשגת מטרות גדולות. כעת הוא התמקד בניסיון לשרוד. כל השאיפות הקשות עד הבלתי אפשריות להשגה נדחקו הצידה. מצד שני, השגרתי נראה כעת לארצ׳ר לגמרי בר ביצוע.
הוא הרים את ראשו והסיר את כובע הפֶדוֹרָה שלראשו מחשש שיתנגש בתקרת כלי הרכב הרעוע. דלתות האוטובוס נסגרו בלחישה רכה ובחבטה, והוא צעד במעבר שבין המושבים, פתאום רק גבר חופשי שמחפש מקום פנוי לשבת. האוטובוס המתנודד מצד לצד היה מלא להפתיע. בעצם, אולי לא ממש להפתיע. הוא ניחש שאמצעי התחבורה הזה הוא הדרך היחידה להתנייד באזור. זה לא היה מסוג המקומות שבנו בהם שדות תעופה או תחנות רכבת. אפילו אותן רצועות ארוכות ושחורות של כבישים מהירים שחצו את המדינה לאורכה ולרוחבה מעולם לא נסללו במקומות שכוחי אל כמו זה. זה היה אחד מאותם אזורים שאף אחד מיושביו לא החזיק מכונית שמסוגלת לנסוע יותר מ־80 קילומטרים בנסיעה אחת. וממילא אותם בעלי מכוניות לא רצו להרחיק כל כך ממקום מגוריהם. הם חששו ליפול מקצה כדור הארץ.
שאר הנוסעים באוטובוס נראו מרופטים לפחות כמוהו, אולי אף יותר. מי יודע, אולי הם ישבו מאחורי סורגים משלהם באותו יום, בזמן שהוא השאיר את הסורגים שלו מאחור. כולם לבשו בגדים מלפני המלחמה או קרוב מאוד למלחמה. ציפורניהם היו מלוכלכות, עיניהם טרוטות ומבטיהם רעבים, ללא שביב קטן של תקווה. זה הפתיע אותו, כי עכשיו הם היו כבר רחוקים כמה שנים מאותו ניצחון מופלא וכלל־עולמי, ומצב העניינים החל להירגע. אבל שוב, ניצחון לא אומר שהשגשוג ירד פתאום על כל קצווי הארץ. כמו בכל מקום אחר, היו שהצליחו יותר מאחרים. ונראה שלפחות לעת עתה, הוא נסע באותו אוטובוס עם כל ה״אחרים״.
כולם הביטו בו בחשש, ואולי בחשדנות, ולפעמים גם זה וגם זה. הוא לא ראה בקהל ולו ארשת פנים ידידותית אחת. אולי המין האנושי השתנה בזמן היעדרותו. ומצד שני, אולי המין האנושי נותר בדיוק כשהיה. הוא עדיין לא ידע לומר, רגליו עוד לא עמדו יציבות על הקרקע.
ארצ׳ר הבחין במושב ריק ליד גבר מבוגר בסרבל בלוי שלבש מעל גופייה מוכתמת. כובע קש נוקשה נח בחיקו של האיש, לרגליו היו מגפי עבודה בגודל של תינוקות ותיק קנבס גדול שהחזיק בידו המיובלת. הוא נעץ בארצ׳ר את עיניו הבולטות מחוריהן, ולא הסיר את מבטו ממנו עד שזה הגיע אל המושב הפנוי. רגע לפני שאחוריו של ארצ׳ר צנחו על הבד המוכתם של המושב, שכנו פישק את רגליו והתפרש במקומו כמו סיר שעולה על גדותיו, והכריח את ארצ׳ר להתיישב על הקצה באי נוחות.
אבל זה לא הפריע לו. תאו בכלא היה אמנם גדול יותר מהשטח שתפס כעת, אך הוא חלק אותו עם ארבעה גברים נוספים, ואף אחד מהם לא הלך לשום מקום.
אבל הנה, עכשיו אני הולך לאנשהו.
״רק השתחררת?״
״סליחה?״ שאל ארצ׳ר ונעץ מבט ארוך בגבר שבהה בו. שערו של שכנו הלבין בהדרגה, ואילו שפמו וזקנו כבר עשו את כל הדרך לשם.
״עלית בתחנה של בית הכלא.״
״באמת?״
״כן, בטח. אז כמה זמן ישבת?״
ארצ׳ר הסב את מבטו ובהה מבעד לשמשה הקדמית בבוהק המסמא והכואב של אור השמש, ובשמיים האדירים שהשתרעו מעל המישורים רחבי הידיים, שמיים שלא הכתים ולו ענן אחד.
״ישבתי מספיק. תגיד, אולי במקרה יש לך סיגריה שאוכל לשאול?״
״אתה לא יכול לשאול סיגריה, אתה יכול רק לקבל סיגריה. אבל גם ככה אסור לעשן פה."
״מה זאת אומרת אסור?״
האיש הצביע על שלט שנכתב בכתב יד על קרטון, נתלה מעל לראשיהם ואסר עליהם לעשן בתוך האוטובוס.
עוד חוקים.
ארצ׳ר הניד את ראשו. ״עישנתי ברכבת, בספינה של חיל הים. אפילו בכנסייה, לעזאזל. אבא שלי עישן בחדר ההמתנה כשנולדתי, ככה לפחות סיפרו לי. והוא טען שלאימא שלי היה פּאל־מאל בפה כשיצאתי לאוויר העולם. אז מה הקטע, ידידי?״
״היו להם בעיות בעבר, אתה מבין?״
״כמו מה?״
״כמו איזה טמבל שנרדם עם סיגריה בפה וכל האוטובוס נשרף.״
״יופי, ובגללו כולם צריכים לסבול.״
״גם ככה אומרים שזה לא טוב לבריאות,״ אמר האיש.
״אני אוהב ליהנות מדי פעם מהרבה דברים שלא טובים לבריאות.״
״מה עשית שזרקו אותך לכלא? הרגת מישהו?״
ארצ׳ר הניד את ראשו. ״בחיים לא הרגתי אף אחד.״
״אני בטוח שכולם אומרים את זה.״
״אני בטוח שאתה צודק.״
״אז אתה בטח חף מפשע.״
"לא, האמת עשיתי את זה," הודה ארצ'ר.
״מה עשית?״
״הרגתי מישהו.״
״למה?״
״הוא שאל אותי יותר מדי שאלות.״
אבל ארצ׳ר חייך, כך שהאיש לא נראה מבוהל מדי מהאיום המובלע.
״לאן אתה נוסע?״
״לכל מקום, העיקר לא להישאר פה,״ אמר לו ארצ׳ר. הוא פשט את הז׳קט, קיפל אותו בזהירות והניח אותו בחיקו כשכובעו מונח מעליו.
״זה כל מה שיש לך, הבגדים שאתה לובש?״
״זה כל מה שיש לי.״
״מה כתוב בכרטיס שלך?״
ארצ׳ר פשפש בכיסו ושלף החוצה את כרטיס האוטובוס.
הטמפרטורה בחוץ נעה סביב 26 מעלות, והאוויר היה יבש, אבל בתוך האוטובוס שררו 37 מעלות לפחות, גם כשהחלונות פתוחים למחצה. הבריזה שנוצרה הייתה כמו חום שעולה מתנור, והריחות שהתערבבו זה בזה היו... מוזרים. ובכל זאת, ארצ׳ר לא ממש הזיע, כבר לא, בכל אופן. בכלא היה חם יותר, והרבה יותר... מוזר. הנקבוביות וחוש הריח שלו עברו כנראה כיול מחדש.
״פּוֹקָה סיטי,״ הוא קרא את היעד שעל הכרטיס הדקיק.
״אף פעם לא הייתי שם, אבל שמעתי שהמקום ממש צומח. פעם זה היה חור אמיתי. אבל מאז הוא התקדם והפך משדה של מרעה בקר לעיירה אמיתית. הכול בזכות האנשים שהגיעו לאזור אחרי המלחמה, אתה מבין.״
״ומה הם עושים כשהם מגיעים לשם?״
״כל מה שאפשר, אחי, כדי להתפרנס.״
״נשמע כמו תוכנית טובה.״
האיש המבוגר יותר בחן אותו ארוכות. ״היית במלחמה? אתה נראה כמו אחד שהיה שם.״
״הייתי.״
״בטח ראית עולם, הא?״
״נכון מאוד. אבל לא תמיד מקומות שרציתי להיות בהם.״
״אני יצאתי מהמדינה הזאת בדיוק פעם אחת. כשנסעתי לקנות ראשי בקר בטקסס.״
״בחיים לא הייתי בטקסס.״
״הי, היית בניו יורק?״
״כן, הייתי.״
האיש הזדקף במקומו. ״באמת?״
ארצ׳ר הנהן בראשו כלאחר יד. ״עברתי שם בזמן המלחמה. ראיתי את פסל החירות. עשיתי תצפית מבניין האמפייר סטייט. עליתי על המתקנים בקוני איילנד. אפילו ראיתי כמה מה׳רוֹקֶטס׳ שהסתובבו ברחוב בתלבושות שלהן וכל זה.״
האיש ליקק את שפתיו. ״תגיד לי משהו. הרגליים שלהן באמת כאלה ארוכות, כמו שאומרים?״
״עוד יותר מזה. רגליים של בֶּטי גרֵייבֶּל ופנים של לָאנה טרנר.״
״שככה יהיה לי טוב. מה עוד?״ שאל האיש בשקיקה.
״אכלתי ארוחת צהריים ארוזה באמצע סנטרל פארק. ישבתי על שמיכה עם איזו חתיכונת שעבדה בכולבו ׳מייסיז׳. שתינו משקאות קלים, ואז היא שלפה בקבוקון קטן מתוך הגרבונים שלה. מה היה לה שם? זה היה הרבה יותר טוב ממשקה ענבים, אני מבטיח לך. בילינו ביחד יום נחמד. ולילה נחמד עוד יותר.״
האיש גירד את לחיו. ״אם ככה, מה אתה עושה פה?״
״לפעמים החיים מובילים אותך למקומות מטורפים. וכמו שאמרת, הרבה אנשים הגיעו לכאן אחרי המלחמה.״
האיש, שנראה כעת סקרן להיטיב ולהכיר את שכנו, הזדקף עוד יותר ואפשר לארצ׳ר להיטיב את תנוחתו על המושב.
״והמלחמה הייתה לפני הרבה מאוד זמן, או שזו ההרגשה, בכל אופן,״ המשיך ואמר ארצ׳ר, שהתרווח במקומו. ״אבל חיים רק פעם אחת, נכון? אלא אם כן מישהו שיקר לי.״
״רגע, בכנסייה אומרים לנו תמיד שחיים פעמיים. פעם אחת עכשיו, ועוד אחת אחרי שמתים. ׳חיי נצח׳ הם קוראים לזה.״
״אני לא כל כך בטוח שזה מה שמצפה לי.״
״מי יודע.״
״אה, אני חושב שאני יודע.״
ארצ׳ר הטה את ראשו לאחור, עצם את עיניו ותפס את התנומה הראשונה שלו כאדם חופשי לאחר זמן רב.
Yair Fliess –
Welcome back !!!