פרק ראשון
התערבות מוזרה מאוד
במערה החשמלית נשתררה דממה. ילדי חסמבה הרהרו בדברי מפקדם, ירון זהבי, והגו בהרפתקאות הצפויות להם בעתיד - במלחמתם באותה חבורה של ילדי הפקר, המתגוררים, לפי השמועה, באחד המרתפים של "השטח הגדול" ההרוס, ביפו העתיקה.
"ומפקדם הוא גַ'מוּס?" שאל אהוד השמן ותמך סנטרו באגרוף קמוץ.
"כן, ג'מוס הוא ראש החבורה," השיב ירון. "אולם כפי הנראה תומך בהם אדם מבוגר ורע-מעללים ומסייע להם בשוד ובגניבה. זהו-זה!" ירון הביט נכחו. הוא ראה את ילדי חסמבה נשענים אל קירות המערה החשמלית וידוע ידע, כי עליו להסביר להם את גודל המשימה החדשה וחשיבותה. הפעם אין זו מלחמה בבלש ג'ק סמית ("החיפושית האדומה") או בשודדי הסוסים; עוסקים הם בדבר עדין מאוד, בנפשם של נערים שיצאו לתרבות רעה, ויש למצוא דרך כיצד להחזירם למוטב. ירון חזר והציץ בפיסת הנייר אשר בידו.
טלגרמה
ירון זהבי תל-אביב רחוב מוצקין* נקודה חבורת ג'מוס "המטפחת השחורה" מתכוננת לערוך פריצה חדשה נקודה יש לעמוד על המשמר נקודה פרטים נוספים בפגישתנו במערה החשמלית ביום ראשון בשעה שמונה בערב נקודה
חתום קו"ף גימ"ל
"מה השעה?" שאל מנשה התימני.
"קו"ף-גימ"ל (הוא ראש הבולשת קלמן גיזנבורג, מיודענו מ"חסמבה ואוצר הזהב של המלך הורדוס") יבוא בעוד רבע שעה," השיב ירון.
"אין לי סבלנות אפילו במיל," אמר אהוד השמן מבית-הספר למסחר. "אני פשוט משתוקק לראות את הקצין הזה, מהבולשת."
"אתה זוכר, דני, איך שלח אותי למאפייה של חסן זיתוני?" דחף מנשה במרפקו את דני שהחל מנמנם. "התקופה ההיא של 'אוצר הזהב של המלך הורדוס' היתה תקופה אדירה, בחיי!"
"מעניין, מה מעשיו של אלימלך זורקין," אמרה תמר. "האם הוא יושב עדיין בבית-הכלא?"
"הוא ברח!" פלט ירון במהירות.
"ברח?" קרא מנשה בקול רם.
"באמת?" אמרה תמר בהתרגשות.
"אני חושש שעתיד הוא לנקום בחסמבה, אשר גרמה למאסרו," אמר משה ירחמיאל.
הטלפון החל מצלצל.
"הלו, מדבר ירון זהבי. מי? הה, בסדר. עליך לסלוח לי, מר גינזבורג, אולם סוד הוא סוד. אסור לאיש לדעת את מבואות המערה החשמלית. מיד אשלח אליך את אהוד השמן. רגע." ירון כיסה בכפו על השפופרת לבל יישמעו דבריו ולחש לאהוד: "אהוד, תכניס את הקצין בכניסה הסודית מספר 3. תקפיד לקשור את עיניו."
"בסדר, מפקדי," השיב אהוד והצדיע.
לאחר שניות מספר נעלם אהוד במעלית היורדת אל אחד הכוכים בתחתית ההר.
"הוא בחור כארז, אהוד זה," אמר ירון שִׁבחו של הנער. "תמיד אפשר לסמוך עליו."
"כמובן," השיב עוזי הרזה, "ומי הציל את המפקד ירמיהו?"
"ומי הם שאר הפוחחים בחבורה?" שאל רפאל כדורי, שהחריש עד עתה.
"זה באמת מעניין לדעת," הוסיפה שולמית.
"מלבד ג'מוס, ראש החבורה, הרי יש שם דיליזַ'נס..." אמר ירון.
"שמות משונים מאוד!" העיר משה ירחמיאל.
"ובּוּק ג'וֹנס," המשיך ירון. "הם נערים מסוכנים מאוד. אכן, הפעם נצטרך הרבה סבלנות. הפעם לא יעזרו לנו התכסיסים הקודמים. דומני שעוד לא נזדמנה לחבורת חסמבה הרפתקה מעניינת יותר וחסרת סיכויים יותר מזו."
"מדוע?" שאל רפאל כדורי.
"למה?" החרה אחריו עוזי הרזה.
"אינני מבין," הכריז משה ירחמיאל.
"הדבר פשוט מאוד," השיב ירון למבול השאלות שהומטר עליו. "הדבר פשוט: אינני מעוניין להביאם לבית-האסורים. ועל כך עוד נתנגח גם עם קלמן גינזבורג, ראש הבולשת."
"אבל הרי הם פושעים!" התעקש רפאל כדורי.
"מה הם?" שאל ירון כאילו לא שמע את דברי רפאל.
"פושעים צעירים!" חזר רפאל.
ירון קימט מצחו עד לכאב ועצם את עיניו. הוא התקשה להסביר לחבריו מה מתרחש בלבו ובמוחו.
"העניין הוא בכך, חברים, שהילד אינו אשם; אשמה החברה המגדלת אותו..."
"מה פירוש 'לא אשם'?" התרתח רפאל כדורי. "רצונך לומר, ירון, שאם אני מנפץ חלון של חנות תכשיטים, למשל, הרי לא אני האשם?!"
"לך אין כל סיבה לעשות זאת," השיב ירון בשלווה ובשקט.
"ולג'מוס?" התעקש רפאל, בנו של עורך-הדין כדורי.
"ג'מוס? הקשב לי, רפאל: הנני מציע שנחדש את הוויכוח הזה לאחר כמה זמן. מסכים?"
"מדוע?" שאל רפאל.
"משום שאז תכיר את ג'מוס ואת דיליז'נס ואת בוק ג'ונס ואת פרוֹיקה ואת צוּציק... ובכלל..."
ברגע זה נשמע זמזום המעלית.
"הוא בא!" קראו כמה קולות יחד.
"אני נורא 'מתוח' לדעת מה תהיה הפעולה הראשונה שלנו," לחש דני לעוזי הרזה.
"יא-חביבי," השיב לו עוזי, "עוד תרבץ בבוץ כמו קוץ בנו של קצוֹצי בשעה שג'מוס יקצץ אותך לקציצות ויצלה אותך על גחלים רוחשות..."
"שלום בחורים!" רעם לפתע קולו של ראש הבולשת, שיצא מן המעלית. "הו-הו! סידרתם כאן מין הוֹקוּס-פּוֹקוּס כזה שנופל ממש פחד! אהוד קשר מטפחת על עיני והובילני במחילות ובנקיקים ובמיני מערות... ממש אלף לילה ולילה! אילו לא ראיתי אתכם יושבים עכשיו לנגד עיני, הייתי סובר שכל הסיפורים על אודות חסמבה אינם אלא 'בלוף' מארץ ה'בלופים'. שמעו, זו מערה חשמלית שאפילו... אפילו..." ראש הבולשת התרגש כל-כך למראה עיניו עד שהחל לגמגם. הוא בדק את המנעולים, ליטף את הקירות, חזר והזין עיניו במעלית ובטלפון ועיניו יצאו ממש מחוריהן מרוב התפעלות. "חבר'ה, זה... זה... זה... פשוט אין מילים בפי. מערה כזו - עין לא ראתה!" הפטיר ראש הבולשת בהתרגשות של אמת.
ואהוד הכניס את ראש הבולשת קשור עיניים
ילדי חסמבה נהנו לשמוע שבחי מערתם מפי הקצין. אכן, הרבה עמל וטורח השקיעו במערה, וראויים היו לשבחים.
"ועכשיו, בחורים, ניגש לעצם העניין שלשמו באתי הלום." והקצין קלמן גינזבורג נתרווח על מושבו בין ירון זהבי ותמר, ופתח בזו הלשון:
"רבותי, ישיבה זו היא גורלית! ישיבה זו פותחת דף חדש! ישיבה זו, רבותי (חיוך מסתמן על שפתי הילדים)... רבותי, הבה ניגש לעצם העניין. עליכם לעזור לנו לתפוס את חבורת 'המטפחת השחורה', אותה כנופיית נערים פושעים הגורמת לנו צרות צרורות ומסכנת את שלום האזרח ורכושו..."
"עליך לסלוח לי, מר גינזבורג," הפסיקו ירון, "אולם הילדים יודעים במה מדובר, ועלי לומר לך, מר גינזבורג, שאני, בתור מפקד חסמבה, הרהרתי בדבר והגעתי למסקנה אחת..."
"והיא?" שאל ראש הבולשת בקול דק.
"אנחנו נסכים לעזור לך בתנאי אחד."
"והוא?" חזר ושאל הקצין.
"שהמשטרה, מר גינזבורג, לא תתערב..."
ראש הבולשת קפץ ממקומו כנשוך-נחש. הוא לא האמין למשמע אוזניו. חושש היה שמא נשתבש איזה "בּוֹרג" במוחו של ירון.
"'שהמשטרה לא תתערב'. שומו שמים! השמעתם חוצפה אשר כזו? האם ברצינות דיברת דבריך, ירון זהבי?" פנה הקצין גינזבורג אל ירון והעביר ממחטה על מצחו המיוזע...
"ברצינות גמורה," השיב ירון. "התנאי הוא - המשטרה אינה מתערבת ונותנת לחסמבה שבוע-שבועיים זמן לפעולה לפי ראות עיניה. זהו-זה!"
"הקשב אלי, ירון," אמר הקצין והניח כפות ידיו על לוח לבו, "הרי עדיין לא נשמעה כזאת..."
"נכון, אולם גם לא נשמע כי ילדים יעזרו, ובמאורגן, למשטרה," השיב ירון.
ילדי חסמבה הקשיבו לדו-שיח ולבם נתמלא גאווה על מפקדם הנבון.
"הצדק איתך!" המהם הקצין הנבוך. "אמנם חבורת חסמבה היא תופעה מיוחדת במינה. אבל אמור לי, יקירי, מדוע אינך רוצה בעזרת המשטרה?"
"משום שאתם תאסרו את הילדים," השיב ירון.
"ובכן, הרי זה בסדר גמור!" קרא ראש הבולשת.
"לדעתך כן, ולדעתי - לא ולא!" אמר ירון.
"אני מבולבל לגמרי," נאנח ראש הבולשת.
"שמעני נא, מר גינזבורג: עליך לבטוח בנו. יש לי תוכנית פעולה. תן לי שבועיים ימים בלבד, עד הראשון לחודש - ואם עד הראשון לחודש, בשעה שתים-עשרה בצהריים, אינני נכנס לתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף בהודעה: 'מר גינזבורג, חבורת "המטפחת השחורה" חוסלה' - יכול אתה לדוּש אותי בקוצים ובעקרבים. אתה יכול לפרסם ברבים שחבורת חסמבה אינה שווה פרוטה, ושילדי חסמבה הם סתם לא-יוצלחים. תן לנו שבועיים ימים, מר גינזבורג!"
"ובלי עזרת המשטרה?" תמה ראש הבולשת.
"יותר מזה: המשטרה אסור לה להתערב במעשינו. כל ילד מילדי חסמבה מקבל תעודה לאות ולעדות כי הנו רשאי לעשות ככל העולה על רוחו ולהיכנס לכל מקום שייראה בעיניו, בשעות היום ובשעות הלילה... ואין שוטר או קצין רשאי לאסור אותו..."
"דיבורים מוזרים! דיבורים מוזרים מאוד..." מלמל ראש הבולשת הנבוך.
"ובכן, תיתן תעודות כאלו?" שאל ירון.
"יש לי ברירה?" רטן מר גינזבורג.
"והמשטרה לא תתערב?" הוסיף ירון לשאול.
"יש לי ברירה?" חזר הקצין על תשובתו.
"בסדר," אמר ירון, "ועוד דבר פעוט: יש לחדש את הרישיונות לנשיאת נשק של כל ילדי חסמבה."
"יש לי ברירה?" נאנח קלמן גינזבורג. "ומהי תוכניתך, ירון?"
"סוד כמוס," חייך ירון בעיניו הכחולות.
"עד הראשון לחודש?" שאל ראש הבולשת כמתחנן.
"כפי שהבטחתי!" אישר ירון.
"ואם תאכזב אותי, יודע אתה מה אעשה?" שאל קלמן גינזבורג.
"לא," ענה ירון ובעיניו ריצד החיוך.
"אני אזמין מכונית כבאים לכיכר דיזנגוף בתל-אביב, ובדיוק בשעה שתים-עשרה וחמש דקות אצווה על ראש הכבאים להמטיר על חבורת חסמבה מקלחת צוננים לעיני כל הציבור וילדי כל בתי-הספר - על התפארות שווא! מסכים?"
"לעיני כל ילדי בתי-הספר של תל-אביב?" שאל עוזי הרזה וגירד את פדחתו.
"ואם, נניח, נצליח במשימה?" הִקשה אהוד השמן.
"אז... אז תקבלו פרס מצוין!" השיב הקצין.
"ומה הוא הפרס?" התעורר דני.
"טיסה באווירון עם נבחרת הכדורגל לתחרות הבינלאומית בתורכיה!"
"אייזן!" קרא אהוד השמן.
"יופי!" השמיע עוזי הרזה.
"הידד!" ענו אחריהם רפאל כדורי ומנשה התימני ביחד.
"נטוס עם הנבחרת!" קראו כל הילדים פה אחד.
ירון זהבי לא נסחף בתרועות ההידד. הוא ידע, כי כבודה של חסמבה הועמד במבחן לשבועיים ימים! האם לא נחפז מדי? האם לא הבטיח הבטחה שלא יוכל לקיימה? ואם חס וחלילה תיכשל חסמבה ולא תצליח? אין זה תענוג גדול לקבל מקלחת בכיכר העיר לעיני אלפי ילדים!
"ובכן, ירון, דומני שנסוגותָ?" העיר בלגלוג מוסתר ראש הבולשת.
"עלי לשאול את חברי," השיב ירון. "מי בעד ומי נגד?" פנה אל הילדים.
"אני בעד!" נענה אהוד השמן.
"גם אני!" אמר עוזי הרזה.
"בעד!" נשמע קולם של רפאל כדורי ודני.
ירון הביט במנשה התימני. מה יגיד הוא?
"רצוני לשאול שאלה," אמר מנשה.
"בבקשה, שאל," השיב לו ירון.
"האם אתה בטוח בניצחוננו, מפקדי?"
"הדבר תלוי בכולנו," אמר ירון. "איני יכול לומר אלא זאת: אם נתגבר על פחדים וסכנות כשם שהתגברנו ב'שודדי הסוסים' וב'אוצר הזהב' - אז..."
"בעד!" הכריזו הילדים והרימו ידיהם
"וב'חסמבה בבית-האסורים'," הוסיף משה ירחמיאל בקפיצה.
"כמובן," השיב ירון. "אם נתגבר על פחדים וסכנות ונפעל לפי התוכנית - הרי יש סיכויים להצלחה."
"ואם לא - מקלחת בכיכר דיזנגוף לקול שריקות וצפצופים. רעד עובר בגבי, בחיי!" לחשה שולמית הממונה על העזרה-הראשונה.
"ובכן, ילדים, עלי להשיב תשובה למר קלמן גינזבורג! מה היא תשובתנו להצעתו?"
"חסמבה! חסמבה! חסמבה!" רעמו הקולות. הם בטחו במפקדם והאמינו כי גם הפעם לא תאכזב "חבורת סוד מוחלט בהחלט".
"ובכן, אני מחכה לכם בראשון לחודש בשעה שתים-עשרה בכיכר דיזנגוף," אמר ראש הבולשת במצמוץ שפתיים לעגני.
"ואתה בטוח שאנו ניכשל?" חקר עוזי הרזה.
"אם אני בטוח? במאה אחוז!" השיב ראש הבולשת. "בלי עזרת המשטרה לא תעשו דבר וחצי-דבר. אולם מה אכפת לי? ביקשתם שבועיים - נתתי לכם. עכשיו תקבלו מרחץ של כבאים מצינור גומי, ודי ביזיון וקצף. יודע אני שבסופו של דבר תבואו אלי בבקשת עזרה. לי יש סבלנות, ידידי הצעיר. אתם תתפסו את הרוח במעופו ולא את חבורת 'המטפחת השחורה'."
"מר גינזבורג, אבקשך לסלוח לנו, אולם הזמן העומד לרשותנו קצר ביותר, ולכן אין לנו פנאי לשיחות בטלות," אמר ירון.
"מה רצונך לומר, ידידי הצעיר?"
"רצוני לומר שעלינו לקיים עתה ישיבה סודית ושלא בנוכחות הוד מעלתה המשטרה," השיב ירון.
חיוך קל עלה על שפתי ראש הבולשת. 'הרי לך אנשי מעשה', הרהר בלבו.
"טוב, ילדים, אני חוזר לעבודתי. אם תהיו זקוקים לי, הרי מספר הטלפון שלי: 8735."
"אהוד, תוביל אותו ליציאה הסודית מס' 4," פקד ירון.
גינזבורג פער פיו מרוב תימהון. "כמה כניסות ויציאות יש למערה החשמלית שלכם?" שאל.
"זה סוד, אדוני," השיב ירון, שנהנה לראות את ראש הבולשת במבוכתו.
"להתראות, חסמבאים!" אמר הקצין והצדיע לילדים.
"להתראות, מר גינזבורג," השיב ירון זהבי מפקד חסמבה.
"זכרו את צינור הכבאים, חסמבאים," חייך קלמן גינזבורג.
"זכור את הטיסה לתורכיה, אדוני הקצין," השיב ירון תשובה כהלכה.
אהוד השמן לחץ על כפתור החשמל והמעלית החלה לרדת אט-אט.
לפני חברי חסמבה עמדה משימה מסוכנת ואחראית:
כיצד תופסים את חבורת "המטפחת השחורה"?
1 * את מספר הבית השמיט משה ירחמיאל, שמסר למחבר את פרטי המעשה. מי יודע מדוע?
קוראים כותבים
There are no reviews yet.