פרולוג, או: הרהור מעורבב על ערבוב
בני דודים. ישבתי בצד אחד של השולחן. הוא ישב בצד השני. אשתו פינתה את הכלים ודרך הסכך אפשר היה לראות כוכבים. שתיקה מעיקה עמדה בינינו. אנחנו שניים מתוך שלושים נכדים או יותר ("אסור לספור, זה עושה עין הרע," סבתא שלנו היתה אומרת). אבל איש לא היה חושד בנו שאנו קרובי משפחה. הוא כהה, שחור שיער ועיניו חומות, אני לבנה, וכששערי אינו צבוע לחום הוא צומח צהוב מהקרקפת. סבא אחד לנו, סבא שפעם התחרינו על אהבתו, אבל אני מראש הפסדתי. "אותך הוא אהב יותר," אני אומרת, ולא מצליחה לחוש מרירות. אותך, אתכם. "אני הייתי בחוץ, לא היה לי סיכוי. אותי לא שיתפתם במשחקים, בבית של סבא וסבתא. בחצר." בלב אני מוסיפה, עד היום אני מרגישה בחוץ, לא במשפחה. הוא לוגם מהקפה, אני מרגישה שהלגימה שלו מניעה אותי ללגום מהתה שלי, במחוות כפויות מהסוג המרגיז שאינטראקציה מולידה לפעמים. אני שומעת את בעלי שם בפנים, מפטפט עם אשתו במטבח. שניהם אשכנזים, הם נותנים לנו שקט ללבן עניינים. "את זוכרת את הסלון של סבא וסבתא? זוכרת שבסלון הזה היתה תלויה רק תמונה שלך? של הנסיכה הבלונדינית עם העיניים הכחולות? סבתא קראה לך הנסיכה. את היית נסיכה. מי משחק עם נסיכות? תגידי לי."
עוד שתיקה. מעולם לא נראה מוזר בעיני שבסלון הצנוע והחמים ההוא, שבו התאספנו בכל שבת לחמין, לא נתלו תמונות של בני דודים אחרים, מלבד זו שלי ושל אחותי. היתה גם תמונה מטקס האירוסין של סבא וסבתא - וזהו. לרגע אחד אני נתקפת בושה, על שזה לא הטריד אותי, ובמשנהו אני מסרבת לדבר על העבר, פתאום זה לא נראה לי רלוונטי עכשיו. אני רוצה לדבר על היום. עד היום, אני בחוץ. אני לא חלק מהמשפחה. אני אאוטסיידר. אנחנו מביטים זה בזו. אהבה אחאית שוררת בינינו, יש בינינו דמיון רב, אבא שלו ואבא שלי אחים, שניהם נישאו לנשים ממוצא אשכנזי וכך גדלנו בבתים שהם גם וגם, באווירה שמכבדת ומוקירה מורשות שונות. אנחנו יודעים דברים שמי שגדל בבית אחר, הומוגני יותר מבחינה עדתית, אינו יודע. בזכות זה שאנחנו חצי־חצי. ואולי רק נדמה לנו? אולי תהום פעורה בינינו? בתוכנו?
אנחנו שונים. הוא מתלבט אם להצביע לש"ס, אני מתלבטת אם להצביע שוב לעבודה. שנינו קיבלנו מסבא חינוך מסורתי, הוא שולח את ילדיו לבית ספר דתי ומקפיד בקלה כבחמורה, ואני נעשיתי חילונית, מחביאה את אמונתי בבורא עולם מאחורי הדלקת נרות בלבד. רבה עם בעלי לבל יחמם מזון ביום כיפור, סנדוויצ'ים לילדים בלבד, אנא.
השיחה ההיא בסוכה הפכה לאחת מתוך עשרות. שוחחתי עם ישראלים שהם חצי־חצי, תחילה בני גילי, בשנות השלושים והארבעים לחייהם, ואחר כך גם עם מבוגרים וצעירים ממני. מהמרכז ומהפריפריה. תובנות התחדדו, והסוציולוגיה, על מושגיה התיאורטיים, הגנה עלי כמו שריון מפני גלים ונחשולים של אמוציות. אבל המועקה ההיא, מהסוכה, לא עזבה אותי עד היום. מה יש בהן, במזרחיות/ספרדיות ובאשכנזיות, על מגוון ההגדרות שניתנו להן - הגדרות שנותקו מן ההקשר שבו נֶהֱגוּ לראשונה ההבחנות העדתיות האלה - שמשאיר אותן בחיים? איך זה שהן עדיין משחקות תפקיד פעיל כל כך - כיום? כי הרי די כבר עם זה, לא? "השד העדתי" מת ונקבר, אבל משום־מה הוא קם שוב ושוב, כעוף החול, ואף אחד לא מבין למה. והכעס. הרבה כעס.
הנה אני. מעורבבת. יש פה רבע ועוד רבע, חצי ועוד חצי - אבל איפה השלם?
השאלות שעולות בספר זה אינן חדשות כלל. מאז שבני אדם למדו לנוע על פני מרחקים גדולים, שאלות של ערבוב וחצאים ו"דם טהור" טרדו את מנוחתם של האוחזים בעט. מה יקרה אם נערבב לבן ושחור? תהו חוקרים וגם סופרים. אריך קסטנר, למשל, יצר את דמותה המצחיקה של הנסיכה פטרוזיליה, שגופה משובץ ריבועים לבנים ושחורים וקשה להבין מה היא, בעצם. קסטנר מתאר אותה במפגש עם הילד הגרמני החקרן, קונרד, בספר שלושים וחמישה במאי:
"תשמעי, אפשר לשחק עליך שחמט!" היא נתנה לו חתיכה מהאננס שלה ואמרה: "אבא שלי הוא ראש שבט שחור ידוע בכל רחבי הים הדרומי ואמא שלי הולנדית במקור. היא היתה, לפני שהתחתנה עם אבא שלי, כתבנית בחוה לגידול פתיתי קוקוס. ולכן אני חצי שחורה וחצי לבנה. זה נראה נורא?"
"את זה אני לא יכול לשפוט. דוקא בעיני זה מוצא חן. אגב, קוראים לי קונרד." (קסטנר, עמ' 113)
היליד(ה) והחוקר הקולוניאלי הקטן שמביט בו אגב לעיסת אננס הם דוגמא אחת מיני רבות. המעורבב, ובמקרה זה המשובץ, הוא לעולם מסקרן, אקזוטי ועולה על כל דמיון. מרתיע וגם מוצא חן. הציור בספר - של הילדה שעורה משובץ כולו בריבועים שחור לבן - הוא מצחיק, מגוחך, אבל גם מעלה את השאלה - כיצד אמור להיראות אדם שהוא חצי־חצי? האם זהו יציר דמיון, והאם זה "נורא"? לעניין זה נדרש גם נחום גוטמן, בספרו אוניית הכושים. אישה שחורה מתארת בשיחה עימו את בעלה הנוכחי: "עכשיו יש לי בעל חצי שחור. לא ששמאלו לבנה וימינו שחורה. צבע עורו אינו כמו שלנו. הוא נחשב למין מיוחס - כי הוא פחות שחור מאיתנו. אבל השכלה ותרבות אני מקבלת משחורים - מלובשי שחורים. מן הכמרים." מתחת לתיאור המעמדי המרתק הזה מצייר נחום גוטמן אדם חבוש מגבעת, חציו לבן וחציו שחור - אפילו המגבעת חצויה. בכתב ידו הוא מקיף את הציור במילים הבאות: "ציור זה בא להזכיר את דבריה של מוכרת הפרחים הכושית, ולהוכיח כי אין חצי־שחור חצי־לבן. כל האנשים הם אנשים שלמים" (גוטמן, עמ' 18).
האומנם?
האנשים ששוחחתי איתם בשש השנים האחרונות אינם צבועים שחור/לבן כמו הגבר בציור של גוטמן, אבל במובנים רבים הם חצויים. חלקם רואים עצמם כאנשים שלמים אך סדוקים בדרכים שונות, ומספרים סיפור של חברה שמחפשת את הדרך לאחות סדקים אלו - באמצעותם. המוצא המפוצל, כפי שממחישים קסטנר וגם גוטמן, אינו ניכר רק בחזות החיצונית, אלא מסמל זהות מעמדית ושאלות חברתיות בהקשר שסובב את היחיד. בים הדרומי, באוניית עבדים, וגם במדינת ישראל.
האם אפשר להיות חצי־חצי, או שהערבוב מוחק את החצאים שמהם נוצר האדם החדש ויוצר ישראלי חדש, מעל ומעבר לעדתיות? לפרקים נדמה שאת מה שהביולוגיה מאפשרת - התרבות מתקשה להכיל. מה קורה לזהות שהיא גם וגם, כשהסביבה לא מכירה בה ככזאת? לדוגמא, הצגת זהות בי־סקסואלית גוררת לעיתים סטרייטים והומוסקסואלים (יחידים/יחידות שתופסים את זהותם המינית כחד משמעית) להטיל ספק בקיומו של ה"בי". לא פעם בעלי זהות בי־סקסואלית מתמודדים עם דרישה לבחור, לגבש העדפה, או לפחות להודות בקיומה של זהות דומיננטית אחת מול זהות אחרת שהיא שולית, מלאכותית, מזויפת. כך יהיה סדר בכאוס, והתרבות תוכל להיאנח אנחת רווחה מול שימור הדיכוטומיה המרגיעה. בהציגי תעודת זהות דתית מורכבת, הכוללת בחירה סלקטיבית בפרקטיקות ובאמונות כאלו ואחרות, נדלקת בקהל נורת מצוקה: תחליטי, הם מפללים בשפתיים שנעות מולי באגרסיביות רבה יותר או פחות: את בחילוניים או בדתיים? בחברה הישראלית, העדר המשבצת מכאיב. שימי על עצמך משהו, שנדע מי את ולאן את שייכת. איתנו או נגדנו. כשאני נוהגת כפמיניסטית ובה בעת מודה בפה מלא בכך שהפנמתי במרוצת השנים גם תפיסות עולם שוביניסטיות - קמים עלי להורגני. כשאני הוגה מילים מסוימות כך ולא אחרת, מצביעים עלי ואומרים - "אשכנזיה". וכך יש מקומות מעטים בעולמי שבהם עובדת היותי ספרדיה, מזרחית, נתפסת כמשהו שיכול להעשיר את תודעתי ואת חווית הקיום שלי. ברוב המקומות, כולל משפחתי המורחבת, זה כמעט בלתי אפשרי.
"תחליטי," נפערות לעברי עיניים ומחליטות למעני, במקומי, גוזרות אותי מהדף. מבעד לאגרסיביות אני מנסה לראות את המצוקה. מבעד למצוקה אני מנסה לראות את התרבות. את המקום. את התביעה לנאמנות, להשתייכות מחייבת למחנה זה - או אחר. הספר הזה מדגים את הסוגיה התרבותית הזו דרך המקרה העדתי, אבל דרך הפריזמה העדתית הוא מבקש לומר הרבה יותר, על הכמיהה לסדר, לקטלוּג, לספירת אחים לנשק כנגד ה"הם", מול מי שעומד להפוך אותנו למיעוט ולהפוך את חיינו כאן לבלתי נסבלים.
אילן (בעלים מאומתים) –
חצי חצי
שגיב מנתחת היטב קטעי ריאיונות מרתקים, אך הספר חוטא באקדמיו יתירה לטעמי, ומסקנתה בדבר אפליית מזרחים מעט צפויה, וכן מתעלמת מהיבטים בעיייתים שיש היום עם הזהות האשכנזית. מומלץ למרות הכל!