חתול שחור

היא רואה את האוטו שלו בכל מקום, לכן היא מנסה לנשום עמוק כדי להרגיע את דפיקות הלב שלה, שהיא בטוחה שכל הרחוב שומע. היא מתקרבת אל הניסאן־ג'וק האפורה, משכנעת את עצמה שגם הפעם לא תמצא בו את הבוסטר של גורי ואת הפנדה שנאחז נואשות בציפורניו הקטנות במראה הקדמית. אבל לפני שהיא מתכופפת להציץ, היא שמה לב שהמכונית אינה ריקה. מישהו יושב בתוכה. זאת אישה, השיער הארוך החלק לא משאיר מקום לספק. אין שום בובת פנדה על המראה, ומיכל ממשיכה ללכת, חיוך קל על שפתיה. ובכל זאת, לרגע אחד היא משיבה את מבטה לאחור. האישה לא לבד שם. ידה מונחת על כתפו הרחבה של הגבר שלצידה. מיכל עוצמת את עיניה בחוזקה ושבה לפקוח אותן. היא לא זוכרת איך הגיעה לשם ומה חיפשה דווקא ברחוב הזה. חם לה, הראש שלה בוער, הידיים מזיעות. את הצדודית שלו היא יכולה לזהות גם מתוך שינה. האף הנשרי, השיער הנסוג שחושף מצח גבוה. מיכל יורדת לכביש, להביט משם. עכשיו גם הפרופיל של בעלת השיער הארוך נחשף. אף סולד, עיני שקד, והשיער הזה, שמסתיר את רוב פניה. היא מביטה בדמותה שלה, שמשתקפת מהחלון האחורי של המכונית. עכשיו הם שלושה, היא בחוץ ושניהם בפנים. עכשיו היא רואה את מה שאימהּ ראתה. היא רוצה לרוץ לשם, להלום בחוזקה על החלון עד שיישבר, להושיט מבעדו יד תקיפה ולאחוז בה. לשלוף אותה המומה מהאוטו ולהשליך אותה על הכביש. היא לא תעשה את זה, היא יודעת. היא אישה עדינה מדי, לא אחת שמחוללת שערוריות. המוח שלה מתנתק, היא כבר לא שם, אבל פתאום צפירות רחוקות מגיעות עד אליה, והיא שומעת קול של ילדה. "לעזור לך, גברת?" היא מביטה בה ואז בידה המדממת שמאגרפת את צרור המפתחות שלה ואת מחזיק המפתחות היהלומי שחותך את ידה. רק עכשיו חודר אליה הכאב. הכאב שהדחיקה כל כך הרבה שנים.

*

היא שוב נעלמה לו. כמו תמיד, חיכתה שיירדם ואז הזדחלה למיטתם בשקט, כדי שלא יתעורר, כדי שלא ינסה לגעת בה, לשכב איתה, לאהוב אותה. הוא מתגעגע למבט שהיה לה פעם כשהביטה בו. "אני שלך," מיכל כתבה לו בכרטיס הברכה שנתנה לו מזמן, לרגל ארבע שנות נישואיהם. ומאז זה היה הביטוי שלה, שתי מילים שכתבה או לחשה באוזנו בכל פעם שרצתה להמחיש את אהבתה. אבל לאחרונה היא כבר לא אומרת, ולא מביטה, וגם כשהוא מתקרב אליה, היא תמיד שקועה במשהו. מרימה אליו עיניים משתוממות ומחזירה אותן למרקע הטלוויזיה או לספר, או לצג הטלפון. לכל מקום, רק לא אליו.

נמרוד מכחכח בגרונו בקול ואז מביים התעטשות. לא חזקה ולא חלשה מדי, בדיוק במינון שיגרום לה להסתובב אליו ולשאול בקול ישנוני, "נימי, אתה בסדר? להביא לך משהו?" אבל מיכל לא מגיבה. הגוף שלה זע מעט מתחת לשמיכה, ונמרוד משוכנע שהיא שומעת, אבל היא רק מתחפרת בה יותר. הוא משתעל שוב ואז מכחכח, שוקל להניח יד זהירה על גופה, אבל במקום זאת קם באחת, משליך את השמיכה על הרצפה ויוצא מהחדר. והנה הוא שוב במטבח, כמדי לילה בשבועות האחרונים. המקרר מברך אותו בטרטור רך, ונמרוד שולף מתוכו את קופסת העוף עם פרוסות תפוחי האדמה, את קערת הפסטה ברוטב פסטו ירוק־עז ואת הפירה הצהבהב שנח בקערת זכוכית עטויה ניילון דק. האוכל של מיכל תמיד מנחם אותו, מעניק לו תחושה של בית. יללת חתול נשמעת מאי שם ואחריה נביחות כלבים רחוקות.

הוא מביט על המרפסת המוארת קלושות בפנס רחוב. הרצפה מכוסה בעלים צהובים־חומים מוארכים ופירות משחירים דמויי קסטנייטות, והוא מחליט שיפנה אותם מחר, אולי גם יקצוץ כמה מענפי היקרנדה הקירחים שמתדפקים על ביתם. הוא נזכר ביום שבו עברו לכאן. העץ היה אז גאה וחגיגי כחתן ביום חתונתו, מקצות ענפיו המוריקים השתלשלו אשכולות של פרחים מרהיבים שהפיצו ריח מתוק. מיכל ליטפה את גזעו החזק ואמרה, "האמת שגבוה לי מדי לגור בקומה שלישית, אני מעדיפה בית צמוד קרקע, אבל לפחות יהיה לנו סגול בעיניים," ונמרוד השיב לה, "את יודעת, העבודה מחייבת שנגור באזור, אחרת היינו־" והיא היסתה אותו, ואחר כך חיבקה את העץ, ופתאום קראה בפליאה, "נשר לך פרח על הראש," והסירה אותו בעדינות משערותיו, "וזה אומר שיהיה לנו מזל." והוא חיבק אותה בחוזקה והשיב לה, "אני מבטיח שיהיה."

הוא נתקף בדחף פתאומי לרדת למטה ולגעת בגזע היקרנדה החשוף, שעל ענפיו אחוזים ברישול עלים אחרונים, מצהיבים ועייפים, אבל השעה מאוחרת. במקום זאת הוא נוטל את המפתח ממקום מחבואו, פותח את דלת המרפסת בתנופה ויוצא אל האוויר הקריר. פירות העץ המשחירים המוטלים על הרצפה נראים לו בחושך כמו לועות פעורים של דגי אבו נפחא קטלניים, והוא כורע על ברכיו, אוסף אותם בזהירות ואז גורף גם את כל העלים בשתי ידיים. הוא זוחל לאיטו בכל המרפסת, הלוך ושוב, עד שברכיו משחירות וכואבות, והוא מתרומם בקושי, מניח יד על חלקו התחתון של הגב ובוחן את המרפסת הנקייה. בבוקר מיכל תקום ותהיה מרוצה.

*