חתונה שניה

אין זעם בגיהנום, כזעמה של אישה שבעלה זייף בעצמו את מותו.

פרייה קטאלנו חייכה בשמחה המסונוורת המתבקשת, בעת שצילמה את הסלפי שלה עם כל המראות שהקיפו את המקום בו עמדה, על במה קטנה מרופדת בשטיח, במעמקי בוטיק הכלות האקסקלוסיבי ביותר במילאנו.

"אני יכולה לצלם אותך," התנדבה טרסינה, המעצבת. היא פסקה לרגע מסידור שפע בד השיפון הדקיק והעדין, שעטף את חלקה התחתון של השמלה. כל סנטימטר בשמלה היה רקום בטוב טעם, פרחים לבנים ושרכים מסתחררים, מעוטר בפנינים ואבני חן. שובל השמלה נמשך לאורך של כשני מטרים מאחורי השתקפותה של פרייה במראה.

בזמן שפרייה החליפה מספר פילטרים לתמונה שצילמה, היא חשה דקירות זעירות של מודעות מדגדגות בקרקפתה ויורדות אל כתפיה. היא הרימה את ראשה והביטה לעבר הווילון הסגור, שהפריד בינן לבין חללה העיקרי של החנות, אך לא היה שם אף אחד, רק קולה של כלה מפלצתית אחת, שהתלוננה בקשר לדוגמאות של בד אורגנזה.

"תודה, הסתדרתי," השיבה פרייה בפיזור דעת, תוך שהיא מקישה על הבחירה שלה ומתחילה להקליד את הכותרת שתצרף לתמונה, כשתעלה אותה לרשת. אבל בטנה נותרה עדיין מלאה פרפרים, לגמרי לא שקטים.

#מדידה_אחרונה# היום_הגדול# בעוד_חודש_מהיום# לא_יכולה_לחכות

בעודה מוסיפה עוד תפרים ומקצרת את רצועת הסטן הצרה, המעוטרת פנינים, שהייתה החגורה של השמלה, טרסינה שאלה בפה מלא סיכות, "התמונה הזאת היא בשביל אימא שלך?"

"בשביל הפיד שלי ברשת החברתית. אימא שלי הלכה לעולמה כשהייתי ילדה." פרייה הוסיפה עוד כמה תיוגים, בקשר למתח של לפני החתונה, אהבה ראשונה וחתונות של חורף בניו-יורק.

"אני מצטערת נורא. פשוט הנחתי שהיא נמצאת בשבדיה, ושהיא תגיע לחתונה."

"לא. שני הוריי אינם בין החיים." והחתונה, שהיעדרותם ממנה פשוט שברה את ליבה של פרייה, כבר התקיימה בעצם. פרייה לבשה בה שמלה פשוטה בלבן שנהב, והחזיקה זר של צבעונים, שנקטפו ללא רשות באחד הגנים הציבוריים. זה היה פשוט מושלם.

כך לפחות היה נדמה לה, אז.

ומאחר וזה היה לפני ארבעה וחצי חודשים קצרים בסך הכול, ומאחר ובעלה הראשון "מת" כעבור שלושה שבועות, שמה של פרייה שלט בכותרות הראשיות של הערוצים הסנסציוניים, עם כל מיני ואריאציות על הכלה רודפת הבצע או רודפת הבצע הקטלנית.

לא שהמוניטין הרב של פרייה הטריד את טרסינה, באיזושהי צורה. פרייה זכתה במסירותה הנצחית של טרסינה, כשהצהירה כי "כולם יודעים שמילאנו עדיפה על פריז." וגם העובדה שפרייה ירשה את הונו של בעלה, והייתה מסוגלת לרכוש את כל הבוטיק הזה ועוד אלפים כמוהו, לא הזיקה כלל.

פרייה לא טרחה להסביר שבעצם, היא הגיעה לכאן רק מפני שהייתה משוכנעת שג'ובאני נמצא במולדתו.

על זה אני מוציאה את הכסף שלך. מוצא חן בעיניך? את זה היא לא כתבה מתחת לתמונה, היא הסתפקה בכך שתייגה את טרסינה ואת השם של הבוטיק, ואז –

"זה לא מפריע לארוסך?" שאלה טרסינה בדאגה. "זה מביא מזל רע, אם יראה את השמלה לפני החתונה."

"נכון, את צודקת, כנראה," אמרה פרייה, סיימה לתייג את נלס ולחצה על "שתף".

נלס היה בוגר טרי של לימודי משפט עסקי, שקוע בחובות וחי עמוק בתוך הארון, מטעמים משפחתיים. בתמורה לכניסתו לכאורה לתוך נעליו של ג'ובאני, פרייה הבטיחה לגרום לסבתו של נלס, החולה הסופנית, להאמין שהיא מאוהבת בו לנצח, מעל לראש.

זה היה זיווג שנוצר באופן תרבותי מאוד, מתוך אינטרסים מעשיים הדדיים.

"תורי לו לא להציץ," הציעה טרסינה, בעודה מותחת ובוחנת בעדינות את הכפל הנסתר, שתמך בשרוולים השמוטים מהכתפיים. החלק העליון של השמלה היה עשוי מתחרה ונציאנית ועוצב כך שהשתפל בצורה יפהפייה, גם מלפנים וגם מאחור, כשהוא עוטף את פלג גופה העליון של פרייה בלהבות לבנות, שרקדו גם במורד זרועותיה, עד פרקי ידיה. "אם כי, אני לא יכולה לדמיין לעצמי איזשהו גבר, שיראה אותך נראית כך ויוכל לעמוד בפנייך, איכשהו."

פרייה חייכה חיוך קלוש, ולא חשפה את זה שהגבר היחיד שממנו הייתה רוצה לחלץ תגובה, נמנע באופן נחרץ מלהגיב.

היא התעלמה כליל מהלחישה המיוסרת, עמוק בתוך ראשה, ששאלה, ומה אם הוא באמת מת?

הוא לא. נחשים של בהלה החליקו בתוכה, בשל היעדרותו המתמשכת, אבל היו לה שפע של סיבות להאמין שהוא עדיין בחיים. טוב, בעצם רק כמה נסיבות קטנות, ופיסת ראיה אחת הגונה, שלא יכלו להוכיח שום דבר, אפילו לא שוד. אבל כשהיא ניסתה להגיד לנלס שלדעתה, יש סיכוי שבעלה עדיין חי, הוא הסתכל עליה ברחמים וטען שהיא נמצאת עדיין, כנראה, בשלב ההכחשה של תהליך האבל.

יכול להיות. היא נלחמה ולא הסכימה לראות את רגשותיו האמיתיים של ג'ובאני כלפיה, ממש עד לשיחתם האחרונה.

אתה אוהב אותי? אתה רוצה בכלל להיות נשוי לי?

את מתנהגת כמו אישה קנאית בעייתית. חכי לי בחדר המלון שלי. אני אבוא ואצטרף אלייך כשאסיים את הפגישה שלי.

ג'ובאני לא הגיע. וחי או מת, הוא הותיר את כל הונו בידיה. היא הייתה נטולת כל כישורים לנהל אותו. נלס נהג לישון על הרצפה שלה, כשהיא הייתה באוניברסיטה, והיה נחמד מספיק כדי להסכים לבחון את חוזה פרסום הספר שלה, ובהמשך גם את חוזה טרום הנישואים שלה ושל ג'ובאני. כשהיא פנתה אליו, עם ערימות המסמכים המשפטיים שהופלו עליה כתוצאה ממותו-לכאורה של בעלה, הוא נבהל מהמידה בה המנהלים של עסקיו של ג'ובאני ניסו לנכס לעצמם שליטה.

פרייה הייתה בת לדור המילניום, עם שיער בלונדיני בהיר, עיניים כחולות, ושום הכשרה פורמאלית עד לתואר שקיבלה, בכתיבה יוצרת. כמובן שהשתמע מזה שהיא בחורה ריקנית, שלא תבחין אפילו כשברשת המזון המהיר ינסו לדחוף לה כמות מוגדלת של טוגנים במחיר מופקע. הבנתה בכל מה שקשור לניהול תאגיד בינלאומי ענק הייתה אפס מוחלט, אבל היא הייתה נבונה מספיק, כדי לזהות את הסכנה שהסתתרה מאחורי ביטויים כגון "העברת סמכויות בלתי הפיכה".

מישהי אחרת הייתה תופסת במושכות ומשיבה מבט נוקב לחזיר הסקסיסטי שמנסה לנצל אותה. גם פרייה הייתה עושה את זה אולי, אלמלא הייתה מרגישה שבירה כל כך מרוב יגון. ובינתיים, כל פגישה הייתה מלאה אוכלי נבלות שביקשו לנצל אותה, שהשתדלו נואשות להתחנף אליה ולהיכנס איתה למערכת יחסים, שתהווה קיצור דרך אל כספו של ג'ובאני. זה היה מתיש. היא לא יכלה לשאת את זה יותר, ובעיקר לא יכלה לסבול את ההון העצום, שלא רצתה בו ולא הייתה צריכה אותו.

נלס שיתף אותה בסודו, כשהיא הזמינה אותו פעם, בביישנות, לצאת איתה לדייט, בגלל שהוא נראה לה כה לא מאיים. החוג השני שהוא למד היה אתיקה תאגידית, והוא השתוקק לחולל שינויים ברמות הגבוהות ביותר. נישואים שניים לנלס יוכלו להעניק לה הגנה מפני כל אוכלי הנבלות החגים סביבה, וכך הם הגיעו להבנה שתועיל לשני הצדדים.

האם זה ייחשב לביגמיה, אם בעלה הראשון עדיין חי, ונישואיה השניים הם רק על הנייר? היא הפנתה את השאלה הזאת לנלס, אבל הוא רק נתן בה עוד מבט מרחם ואמר, "אני צריך לדעת שאת שפויה בנפשך, או שלא נוכל לעשות את הדבר הזה."

ג'ובאני הוא האדם היחיד שיוכל להוכיח שזה לא חוקי. אם הוא ירצה להתפרץ בשנייה האחרונה כדי לעצור אותם, אז בסדר. אבל היא לא התכוונה לעצור את נשימתה בציפייה. אם היא לא הייתה קולטת את המסר, שבעלה הראשון לא מעוניין להיות קשור אליה, ושהוא ביים פיצוץ כדי לסיים הכול, אז היא באמת הייתה הופכת להיות הבלונדינית המטומטמת מהקלישאות.

לא, היא השלימה עם זה שהרומן הסוער שלהם גווע, באותה המהירות שבה הוא התלקח. ואם זה מותיר אותה מרגישה חסרת ממשות ועתיד, כמו עננת עשן, אז רק את עצמה היא יכולה להאשים בכך. היא הייתה צריכה לדעת ששום דבר אינו לנצח, אבל היא בכל זאת התאהבה בו. וליבה נשבר לאלף רסיסים, זה מה שיצא לה מכל זה.

"בליסימה." טרסינה סיימה לטרוח על יצירתה ונישקה את קצות אצבעותיה. "מה דעתך, שננסה את זה עם ההינומה?"

צלצולו העמום של פעמון דלת הכניסה השתיק את כל הרחש שעלה מחלקה הקדמי של החנות. זה קרה באופן מידי כל כך, שטרסינה ופרייה פנו בבת אחת להסתכל לעבר הווילון הסגור. בטנה של פרייה התהדקה בחשש.

קול גברי ביקש לדבר עם המנהל.

השיער על עורפה של פרייה סמר. היא לא זיהתה בדיוק את הקול, אך היא הייתה במצב של כוננות גבוהה מאז "מותו" של ג'ובאני. הפיצוץ הוכר כתאונה, על פי הדיווחים, אבל היא הייתה משוכנעת שזה היה ניסיון מכוון להרוג אותו. היא הבינה שזה אומר שכעת, גם היא עלולה להוות מטרה.

אולי היא פרנואידית. יכול להיות שזה סתם איש מכירות או משהו. לא הייתה לה שום סיבה לחשוב שבעל הקול הסמכותי נמצא כאן בגללה. כל בן-אדם שמעוניין לפגוש אותה, יכול לקבוע פגישה דרך הסוכן שלה או דרך נלס, או באחד מחצי תריסר ערוצים אחרים. לא היה שום צורך לרדוף אחריה אל סלון כלות.

אבל המוכרת בחזית אמרה, "אני אראה אם היא פנויה," והדממה נותרה מוחלטת, מעטה של זיעה קרה בצבץ על עורה של פרייה.

טרסינה חייכה בהתנצלות והחלה לצעוד לכיוון הווילון.

פרייה אילצה את עצמה לחייך, כשאדרנלין זרם אל תוך דמה, מעך את ריאותיה והידק את ידה האוחזת בטלפון שלה.

כשטרסינה חמקה אל מעבר לווילון, פרייה נעה בלי לעצור ולפקפק באינסטינקט שלה. היא אספה את כל הקילומטרים של הבד העודף של שמלתה ורצה חרש, על קצה הבהונות של נעלי העקב, חלפה על פני דלת חדר ההלבשה, שבו הותירה את בגדיה ואת התיק שלה, חלפה על פני חדר הנוחיות ונכנסה אל המשרד שבו נפגשה לראשונה עם טרסינה וראתה את ה –

פוֹרטָה די אֶמֶרגֶ'נצָה אָלָרמָטָה.

זה מה שזה היה. מצב חירום. היא הייתה חייבת להימלט.

היא נשענה על מוט המתכת של פתיחת הדלת ופרצה אל הסימטה הצרה עם מרצפות האבן. פעמון צורם החל לצלצל בתוך החנות, והדלת שבה ונטרקה אחריה, בעמעמה את הצליל. הצליל הלך ונחלש בעת שהיא דהרה לכיוון הרחוב, שם התנועה סאנה בטירוף הכאוטי הרגיל שלה.

המחשבה היחידה שלה הייתה שהיא צריכה עדים. להיעצר על גניבת שמלה שהיא שילמה רק את מחצית הסכום שלה היה עדיף בהרבה על התייצבות מול מה שהאיש ההוא בא לעשות לה. היא תוכל להתקשר אל נלס מתחנת המשט –

היא שמעה את הדלת שבה ונטרקת אחריה. צעקות עלו והדהדו.

רכב שחור וגדול סטה לפניה וחסם את המדרכה, אילץ אותה להיעצר בפתח הסימטה. היא החלה לפנות, בתקווה שתצליח להידחק בינו לבין הקיר ולהסתלק משם, אבל הדלת האחורית כבר נפתחה בתנופה.

"היכנסי פנימה," הורה ג'ובאני.

המראה שלו הכה אותה בהלם, הותיר אותה רועדת בכל גופה. היו לו זקן שחור מדובלל ומשקפי שמש כהים, והקפוצ'ון השחור שלו היה משוך מעלה, כדי להסתיר הכול מלבד את עצמות הלחיים המוכרות כל כך, אבל רגליו הסתיימו מעל לברכיים, והיא הבחינה בקווי המתח לצידי פיו.

חי. ליבה המריא למרומים, כה גבוה שהוא היה קרוב לגעת ברקיע.

יחד עם זאת, אלף כעסים עזים מילאו אותה, כמו נחיל דבורים קטלניות. לא הייתה שום הרגשה של ניצחון, בידיעה שצדקה לאורך כל הדרך. היה רק שברון לב משתק, בגלל שהוא זנח אותה. אם הוא היה מת באמת, היא הייתה כועסת, אבל לא הייתה מאשימה אותו.

אבל ככה? הוא העביר אותה שבעה מדורי גיהנום, בהאמינה שהוא באמת איננו. היא הייתה צריכה לסבול את הלווייתו המענה, כשהיא משוכנעת שזאת רק העמדת פנים. ואז, כעבור שבועיים קצרים בסך הכול, היא סבלה אובדן נוסף, שלעולם לא תוכל להתגבר עליו.

הוא אילץ אותה לצלוח את כל זה לבד.

במשך כל רגע שעבר מאז אותו היום הנורא, ייחלה שהוא ישוב ויחשוף את עצמו, אבל כעת, רגליה נשאו אותה קדימה רק כדי שתוכל לסנן אליו במרירות, "לך לעזאזל."

"ואיפה נראה לך שהייתי?" הוא נהם.

"אני מתקשרת למשטרה!" צעקה טרסינה ממעלה הסמטה, בעוד ששניים מעובדי הבוטיק שלה תיעדו הכול במצלמות הטלפונים שלהם.

גבר בחליפה רץ לכיוונה. אינסטינקטיבית, היא התקרבה אל ג'ובאני, כשליבה הולם בפחד.

זרועו החזקה של ג'ובאני נכרכה סביבה, והוא משך אותה אל הספסל האחורי של המכונית. הוא החזיק את מסגרת הדלת כדי לייצב את עצמו, אבל לא נדרש לו מאמץ מיוחד לשם כך.

היא לא נאבקה בו. למען האמת, ברגע שהוא תפס אותה וחילץ אותה מקפאונה, היא סייעה לו, בעטה בתחתית פתח הדלת כדי לדחוף את עצמה פנימה, מתוך רצון נואש ליהנות מכל הביטחון שהוא היה יכול להעניק לה.

הם צנחו בערימה אחת גדולה, על המושב האחורי, בזמן שהאיש שרדף אחריה הגיע אל הדלת הפתוחה ושלח את ידו לתפוס ברגלה.

היא צרחה ובעטה בו בעקביה המחודדים.

האיש חמק מהעקב שלה, השליך את כל המטרים העודפים של הבד אל תוך המכונית, ואז טרק את הדלת ונכנס להתיישב במושב הנוסע, לפני ג'ובאני.

"סע," הורה ג'ובאני לנהג, כשהוא דוחף את עצמו לישיבה ומזדקף.

כשרכב השטח הגדול האיץ והשתלב בתנועה, פרייה שקעה עמוק יותר אל תוך המושב, המומה עד קצות בהונותיה.