טייס קרב | מכתב לבן ערובה

סַנט-אֶקְזוּפֶּרִי, מחבר טייס קרב

 

דליה רביקוביץ

 

השנה היא 1940 בצרפת. שארית הצבא הצרפתי מנהלת מערכה מגוחכת כנגד הצבא הגרמני שכבר השתלט על פריז. כאשר יוצאים מטוסי הסיור צפונה, רק אחד לשלושה חוזר לבסיסו בשלום. יתר על כן, לידיעות שהם מביאים אין ערך רב, משום שיחידתם מתקשה לקיים קשר עם המטה הכללי.

אַנְטוּאַן דֶה סַנט-אֶקְזוּפֶּרִי, סופר בעל שם שנולד עם הולדת המאה, משמש גם הוא טייס בין טייסי הסיור. עליו לצאת לאָרַאס עם הסֶגֶן דוּטֶרְטְר ועם רובאי. בכל לבו הוא מקווה, שמערכת התקשורת הפנימית במטוס תתקלקל על מנת שתידחה טיסתו. למעשה הוצע לו מזמן, בהתחשב בגילו ובמעמדו, לשרת במיניסטריון התעמולה. הוא סירב. לדעתו, לא תצמח לו כל טובה מגיחה קרבית שיסרב לבצע.

מכל זיכרונותיו שנצטברו עמו במרוצת ארבעים שנה צף ועולה לעיני סנט-אקזופרי מראה בית ספרו, בית ספר עם פנימייה לנערים בסגנון ראשית המאה. בשעה שש בבוקר היה הצלצול מחריד את הקטנים ממיטותיהם, וצר היה להם להיפרד מן החום ומחלומות הבוקר. זכותם היתֵרה של החולים – שהיו רשאים להישאר במעמקי השמיכה, ואֵם הבית הייתה מגישה למיטותיהם כוסות תה קמומיל. באחד הימים, כשנדבק בשיעול, ביקש גם אנטואן הנער ליהנות מזכויות החולים. שעת היקיצה עצמה הייתה מקסימה: אם הבית הגישה לו במיטתו את התה המסורתי, ומאוחר יותר הועבר עם שמיכותיו למרפאה. במשך כל שעות היום היה מאזין במיטתו לצלצולי פעמון בית הספר, לדומיית השיעורים ולהמולת ההפסקה. סמוך לצהריים ניעורה בו הכרה מציקה, שהחיים האמיתיים, חיים של חובה וחדווה, מתנהלים בחוץ בלעדיו. ועם זכר ילדוּת זה הוא שב ומסכם בלבו: כל טובה לא תצמח לאדם מגיחה, שהוא מסרב ליטול בה חלק.

קורות טיסת הסיור לאָרַאס הן תוכן הספר טייס קרב מאת אנטואן דה סנט-אקזופרי, שלא חזר לבסיסו מטיסת סיור ביולי 1944.

ספר זה נקרא מתוך חדווה סוערת, או שאינו נקרא כלל. אין הקורא מסוגל להתעלם מאותו מאמץ מתמיד להגשים את החיים הגשמה נעלה, מאמץ המציין את דרך מחשבתו והתנהגותו של גיבור הספר. סַנט-אֶקְזוּפֶּרִי, שהיה עֵד לפגעי התקופה, מסרב עדיין בעקשנות לזנוח את שאיפתו הישנה להרמוניה של כל התשוקות הנעלות, וזאת בשעה שהפיצול וההפרדה נראים כבלתי נמנעים, ודומה שהדרך היחידה להציל חלק מן האידיאלים הישנים היא בוויתור על חלקם האחר.

סנט-אקזופרי מסרב לכפור בתחושת החובה גם בצורתה הפשטנית ביותר, ואפילו בעת שהחובה נראית משוללת היגיון. עם זאת אין הוא עוצם את עיניו מראות את אופייה האבסורדי של חובה זו. כי השמים זרועים מפציצי אויב, וכאשר הישגיהן של טיסות הסיור אינם ניתנים לניצול – מה טעם לצאת לטיסת סיור? הטעם היחיד, שנמצא לפעולה חסרת טעם זו הוא בעצם העשייה, בעצם העמידה בניסיון, המשמשת תרגיל משמעתי לנפש, ואשר גם בהיעדר שכר גשמי, תמיד שמור לה שכר-המאמץ. טעמה של הגיחה הקרבית הוא בכך, שהיא היפוכה של הפרישה ממעשה. סנט-אקזופרי מכיל בתוכו מזיגה מוזרה של ביקורת מחשבה אינדיבידואלית עם הרגשת החובה במובנה הדתי העמוק. הוא מקסים את קוראיו בתשוקתו העזה לשרת ולעשות, שהינה כה פרובלמטית בתקופה אשר בה נתעמעמו ההבדלים שבין המעשה הנכון למעשה הבלתי נכון.

ומאידך גיסא, סנט-אקזופרי אינו קדוש עתיק ויֵצֶר השימור העצמי אינו זר לו. יתר על כן, הוא ער להנאות הגוף ואינו ממעט בערכן. אין הוא מתכחש לתקוותו שמערכת התקשורת במטוס תצא מכלל שימוש. אין הוא כובש את זעמו כאשר מסתבר לו בשעת ההמראה, שמספר חלקים במטוס קופאים בקור העז מחמת התקנה לקויה. הוא מבקש לשוב חי. הוא נוזף ברובאי של המטוס על שהשמיט מפיו את אפרכסת הדיבור והסב לו דאגה מיותרת. הוא איש ככל האדם, אבל קצת יותר. ולמעשה, המאמץ להיות אדם נעלה קצת יותר בתנאים העושים את ההתעלות כמעט מן הנמנעוֹת, היא נושאו העיקרי של הספר והיא סגולתו.

הוא מפרט את המחיר שחייב אדם לשלם בעבור מאמץ זה. הטייס נעשה קצר רוח. הוא נוטה להחמיר עם זולתו. היחסים הקודמים שבינו לבין זולתו משתבשים ומשנים את צורתם. הוא מעמיד חיץ בין השותפים למאמציו לבין אלה שאינם נוטלים חלק בם. המפקד אליאס שמציע לו להתייחס לדברים בקלות מעורר את רוגזו, משום שבתוקף תפקידו על הקרקע הריהו כשייך לעולם אחר. הטייס ישראל, המסתכן כמותו בטיסות, מתגדל בעיניו למעלת גיבור מיתולוגי. יחסיו עם הסביבה נעשים כה מתוחים, עד שהוא מאבד את חוש המידה. נדמה לו, כי אין אושר גדול מאשר להימצא בבית איכרים חם, ולהיזכר בפחדים שנתבדו. הוא משווה לעיניו את הבקתה הכפרית שבה נהג להתאכסן, וכיצד יתהלל באוזני בעל הבית כאשר יחזור בשלום.

סנט-אקזופרי מיטיב להבחין בהבדלים. אין הוא טועה בהבדל שבין שמים וארץ, חום וקור, סכנה וישועה, שלום ומלחמה. והוא יודע, כי שעתו היא שעת מלחמה. עם זאת ממאן הוא להתפצל ולהיות איש שלום בנפרד ואיש מלחמה בנפרד, וכל העת הוא שואף לתפישה כוללת של חייו, שתאחד את הילדוּת עם הבגרות, ואת ההמראה בכפור עם שעת היקיצה בחדרו הכפרי והקפוא. ככל שגוברים בו המיאוס, החרדה והגעגועים כן גדלים מאמציו לקיים את הקשרים בין אותה שעה מוזרה של סכנת מוות לבין ילדותו ובגרותו הקודמות. יותר מכול מתאמץ הוא לשמור על צלילות דעתו ועל תבונתו, שבלעדיהן יימצא מעשה הקורבן שלו פגום.

בתוך הטיסה מתחלפים רעיונותיו במהירות, אולם הם כרוכים זה בזה כפתיל חוט אחד הגולש מתוך פקעת. לעולם אין הוא מאבד את הקשרים. אהבתו לבני אדם נעשית כללית יותר, מזוקקת יותר. אותה חמלה נוצרית, שאין בה קורטוב של התנשאות כי אם אהבה בלבד, מתפשטת בו ודוחה מפניה את הרוגזה הקודמת. הוא אוהב נשים בשל יופיין, ואוהב גברים על שהם אוהבים את הנשים. הוא אוהב צעירים על צעירותם ואיכרים מבוגרים על בגרותם האיכרית. הוא מסגל לנפשו הלך נפש של מלאכים האוהבים את העולם על פי מה שהוא, בלי שיבקשו לקחת חלק בו. הוא מוכן לחיות ומוכן למות במידה שווה. לאחר שנחלץ מסכנת מפציצים גרמניים שרדפו אחריו מעל לעיר אַלְבֵּר הוא מתמלא רוח הודיה דתית. הוא נעשה יותר ממה שהוא.

עם שובו בשלום צולל הוא לתוך אקסטזה חריפה ומענגת. כושר המחשבה שלו גואה. רעיונותיו גואים כיובלי אביב. הוא אסיר תודה לַעולם שהעמיד אותו בניסיון, משום שהיה בכוחו לעמוד בניסיון. הוא אסיר תודה לעולם שערך איתו דו קרב הוגן ונתן לו הזדמנות הוגנת לצאת כמנצח. כל ספקותיו הקודמים נעלמים, אך הם נעלמים רק ביחס לאותו מקרה שבו נחל את ניצחונו, ומן הסתם יתחדשו לקראת הניסיון הבא.

צלילות דעתו מגיעה לידי חריפות צורבת. הוא מסוגל לאחד את הניגודים שבין חייו הפרטיים לבין צרכיה של צרפת. הוא רואה את הזהות שבין צרפת לעולם כולו, שבין מאמץ המלחמה לבין מורשת תרבות המערב, בין הדת לבין האמנות, ועל כל אלה – בין הווייתו הפרטית, לבין כל היתר. הוא מגיע לתחושת התמזגות דתית, שאינה שוללת גם את מערכי נפשו של בן המאה העשרים. הוא שואל את נפשו לצאת להילחם למען נורבגיה, או למען כל מי שזקוק שיילחמו למענו. המרחקים מתבטלים לעיניו יחד עם יתר הניגודים.

ספרו זה של אנטואן דה סנט-אקזופרי הוא ספק רומן ספק דברי הגות, וגם בצורתו הוא מאחד ניגודים, כשם שאיחד אותם המחבר באישיותו.

קשה לאדם לגלות גיבורים אנשי-שֵם בקרב בני דורו, משום שאותה מהות פלאית שהוא מבקש למצוא בגיבוריו נוח לה יותר להתגלות ממרחק הדורות. אנטואן דה סנט-אקזופרי הוא מאותם גיבורים נדירים, שהם רחוקים וקרובים בעת ובעונה אחת.

[1] הדברים הבאים נדפסו לראשונה בעיתון דבר במלאת עשרים שנה להיעלמותו של הסופר-הטייס (מוסף ספרות ואמנות, 7.8.1964, עמ' 6). ההדגשות בהמשך הופיעו במקור. (הערה זו וכל הבאות אחריה הן הערות המתרגם). [חזרה]