טיפוליים

פרולוג ״את מתכוונת לספר לי מה היה?״ אני שותקת. תמיד הוא היה כזה. מהרגע הראשון שפגשתי בו ידעתי שבסוף הוא ידע עליי הכול. בדיעבד, אינני יודעת להגיד אם אני באמת כל כך שונאת את זה. מן המצופה היה שאני לא אגלה לו כלום. שאגדל שריון ואשאר בתוכו לתמיד. והנה אנחנו כאן, יושבים אחד מול השני, שני זוגות עיניים נעוצים זה בזה, וכמעט ברור לשנינו שאני אספר כל דבר וחצי דבר שקרו שם. ״יש לי ברירה?״ הוא מגחך ואז נאנח. ״כן, את האמת שיש לך ברירה. את לא חייבת לי כלום." אני צוחקת ואז שנינו משתתקים. אני נזכרת ברגע המבעית ההוא. איתי ואני עומדים בחדר העבודה שלו, עיניו נהיות אדומות מהשפעה של סם כלשהו שהצליח לחמוק מעיני כשלקח אותו, והוא צוחק בהיסטריה. הוא מתפשט ומסתכל עליי כאילו מצופה ממני להגיב, אך אני קפואה לגמרי. הוא מתקרב אליי ואני פשוט נעלמת. זהו. למרות שהייתי צלולה לחלוטין, אני לא זוכרת כלום ממה שקרה אחרי זה. אחרי זה אני נזכרת באחד השיעורים הראשונים אי אז בגיל שמונה עשרה באוניברסיטה. המרצה מנסה לדבר על מושגים שאנחנו מכירים מהעולם האמיתי, כמו מאלצת את עצמה לעניין את הסטודנטים הטריים שבאו לשמוע על כל התיאוריות של השמות הגדולים. ״הדחקה זה מנגנון כל כך חזק," היא אומרת, ואני, שלא מנסה להתחבר לאף אחד מחבריי לכיתה אם לא באמת צריך, משתעשעת מהקלישאה עם עצמי. בכל הזמן הזה שאני חושבת, עיניי מרצדות ויד ימין שלי מתחילה לרעוד. אין לי שום שליטה על מה שקורה לגוף שלי. השיניים שלי נוקשות ואני מנסה לקחת נשימות עמוקות. כל מספר שניות אני מגרדת בשפה או במצח. שקט כאן כל כך. עדי מתקרב אליי ומחבק אותי. אנחנו מעבירים כך בערך עשרים שניות. הזמן מרגיש כמו נצח. הוא מלטף אותי, מיישר את ראשי ואז מתיישב מולי ולוחץ לי בחוזקה על הרכות. אני צוחקת. דמעה זולגת על הלחי שלו. ״הכול בסדר?״ אני שואלת והוא עונה, ״למה שלא יהיה?״