עוז
כשהיה יותר צעיר וגם פחות מפותח שכלית הוא חשב שאֵבֶל זה הזמן שעצובים אחרי שמישהו מת ואז זה עובר. אבל אחרי שכבר עברו 364 ימים הוא מבין שזה בכלל לא ככה.
הוא יֵצא מהחדר ויֵרד עכשיו למטה להתייעץ עם חווה מה כדאי ללבוש. זה בכל זאת בית קברות והוא לא רוצה שמישהו יחשוב שהוא עד כדי כך שהוא לא יודע מה ללבוש לזה.
דווקא סידרו לו יפה את החדר. מזל שאמא שלו התעקשה על החדר עם החלון לכיוון הכניסה. היא ידעה שהוא אוהב להסתכל אם חווה מגיעה שיֵדע אם לרדת למטה. השמש נכנסה מהחלון והוא נזכר שחווה אמרה שצריך עוד וילון שיכסה את האור שנכנס בבוקר אבל זהו פחות או יותר. הכול היה מסודר טוב.
אולי יציע לחווה שילכו לבחור וילון. איזה וילון כדאי? לא משהו עם הרבה מדי ציורים. זה כבר לא מתאים לו. אבל חווה מבינה את זה. אמא הסבירה לה שהוא כבר לא קטן וכבר צריך סביבה בוגרת. הוא לא מבין מה לא בוגר בציורים אבל מילא. אין לו מה לדאוג לזה עכשיו. הוא יציע לה. אבל לא היום. זה בטח ייקח כמה שעות והיום כבר לא יהיה זמן לעוד משהו. עכשיו רק צריך להתייעץ מה ללבוש.
בדרך כלל הוא היה לובש את הטרנינג הירוק כי הוא מספיק רחב והגומי שלו לא לוחץ על הבטן. הוא לא יכול עם גומי שלוחץ על הבטן. הוא מרגיש כאילו תכף יתפוצץ וכל החלקים של הבִּפְנִים שלו יהיו בחוץ והוא ממש לא רוצה שחווה תראה את כל החלקים שלו. זה דבר פרטי. אבל לא נראה שהטרנינג יתאים היום. חווה כבר אמרה לו שהיום צריך להתלבש יותר חגיגי. הוא לא מבין מה חגיגי בבית קברות אבל צריך להקשיב למה שחווה מבקשת.
הוא ניסה לסרק את השיער כי חווה לא אוהבת שיורדים למטה לא מסודרים. אבל השיער לא רצה להישאר בצד אחד. נדמה לו שזה היה ימין. אולי בשמאל הוא ירצה להישאר. הוא ניסה לסרק לצד שמאל. זה לא נראה טוב בהרבה. אבל רואים שהוא ניסה להסתרק אז זה בטח נחשב לו שהוא מסודר. כי גם צחצח שיניים.
הוא ירד למטה ומצא את חווה עומדת במטבח עם הגב אליו והפנים לחלון. היא עומדת מאוד זקוף. בגלל זה הוא קצת התיישר גם אפילו שגם ככה הוא כבר היה הרבה יותר גבוה מחווה. הוא הלך אליה מהר מהכניסה למטבח עד החלון וחיבק אותה חזק מאחורה. ככה היא תהיה לא מוכנה והיא בטח תסתובב ותתחיל לדבר איתו. איזה כיף לדבר עם חווה. תמיד היא מקשיבה לו אפילו שהוא לא מסתכל עליה כשהוא מדבר. והיא גם לא נבהלת ממנו אף פעם אפילו שהוא גבוה ורחב כזה. יוחאי הסביר לו שזה לא עניין של נפח. נפח זאת מילה שיוחאי מצא במילון. כל היום הוא קורא במילון הזה. בגלל זה הוא יותר מפותח שכלית ממנו. לפעמים צריך להכריח אותו להפסיק לקרוא במילון בשביל ללכת למרכז תעסוקה. יוחאי הסביר לו שנפח זה כל המקום שלו. אבל חווה אוהבת אותו אז בשבילה לא משנה הנפח.
אני צריך להחליט מה ללבוש אמרת שאי אפשר טרנינג כי זה לא חגיגי אז צריך להחליט מה ללבוש כי זה עוד מעט ואני צריך להתלבש וגם לקרוא ליוחאי כי אמרת שאני יכול להביא חבר ולא נשאר עוד הרבה זמן.
חווה הסתובבה בתוך החיבוק שלו ואז התרחקה קצת. היא הניחה עליו את הידיים. שתי ידיים על החזה. הוא הפסיק לדבר ושחרר אותה מהחיבוק והתכופף קצת כי כאב לו כבר מכל ההתיישרות.
היא שאלה אם כבר עשה את כל הדברים על הלוח.
הוא עשה אבל רק חלק.
לקום מהמיטה הוא קם.
לסדר את המיטה הוא לא סידר.
לצחצח שיניים הוא צחצח.
להסתרק הוא ניסה.
להוריד את הפיג׳מה הוא הוריד.
ללבוש בגדים של יום הוא לא לבש.
כי צריך להחליט מה ללבוש ואמרת שאי אפשר טרנינג כי זה לא חגיגי אז ירדתי למטה לשאול אותך.
היא שוב הניחה עליו את הידיים. והוא שוב הפסיק.
עוז, אמרה, אתה יודע שאתה לא יכול לרדת הנה רק עם תחתונים וכל כך מוקדם. עוד לא שבע ויש לנו עוד זמן. תעלה חזרה לחדר. אני תכף באה.
הוא הסתובב ועלה לחדר. היא לא מבינה. הוא לא יכול ללבוש את הטרנינג ואז לרדת למטה כי הטרנינג לא חגיגי וזה לא מתאים היום. אז איך הוא יֵרד עם בגדים שהוא לא יכול ללבוש? הוא התחיל לחשוב שאולי גם חווה לא מפותחת שכלית. אבל זה לא יכול להיות כי אמא אמרה שחווה אחראית עליו ועל יוחאי ועל מימי ועל יודפת ושהיא מאוד חכמה ושהוא חייב להקשיב לה ולעשות מה שהיא אומרת. ושאם הוא לא מבין משהו אז הוא תמיד יכול להתקשר אליה הביתה בערב מהטלפון במטבח ולשאול אותה למה חווה התכוונה. אבל עכשיו הוא לא יכול. כי אמא כבר מתה. אז הוא ישאל את יוחאי.
חווה הופיעה בדלת. הוא שמע אותה עולה במדרגות ואז את הצעדים שלה מתקרבים עד לחדר שלו. הוא שמע שהיא שם. הוא לא הסתכל עליה אבל הוא שמע. הוא לא יכול להסתכל. אם הוא יסתכל זה ירגיש כאילו הוא תכף יתפוצץ וכל החלקים של הבפנים שלו יהיו בחוץ. הוא כבר יודע שזה ירגיש ככה כי עופרה מהמרכז תעסוקה הכריחה אותו לנסות כמה פעמים וכל פעם זה היה ככה. אז הוא הפסיק לנסות. אפילו שאמא אמרה לו שגם עופרה מאוד חכמה כמו חווה ושהוא חייב להקשיב לה ולעשות מה שהיא אומרת. אז היא אמרה. אז מה. במילא היא החליטה למות אז מגיע לה שהוא לא יעשה מה שהיא אומרת. וזה גם לא נעים לו בגוף. רק לפעמים עם יוחאי יוצא שהם במקרה מסתכלים אחד על השני. אבל זה לא אותו דבר.
חווה פתחה את הארון והוציאה את המכנסיים בז׳.
אבל זה עם ריצ׳רץ׳ וזה לוחץ לי בבטן ריצ׳רץ׳.
אז היא הוציאה את הג׳ינס.
אבל זה כחול ואת יודעת שאני לא יכול כחול.
אז היא הוציאה את המכנסיים השחורים הקצרים.
אבל זה מתנפנף לי ליד הברכיים ושורף לי המתנפנף.
אז אם אתה לא רוצה ללבוש שום דבר שאמא קנתה לך, אז מה תלבש?
יש לי טרנינג.
חווה נאנחה. הוא לא מבין מה זה האנחות האלה כי הוא לא ראה שום פצע. אולי קודם לפני שהיא עלתה היא קיבלה מכה במטבח. אולי הוא הבהיל אותה שבא לה מאחורה בהפתעה והיא קיבלה מכה מהשיש אבל הוא לא שם לב.
אז הוא שאל, משהו כואב לך חווה?
לא. אני רק לא יודעת מה תלבש.
אז למה את לא אומרת שאת לא יודעת אם את רוצה להגיד שאת לא יודעת אז תגידי שאת לא יודעת. יש לי טרנינג.
אתה רוצה ללכת לבית קברות עם הטרנינג?
רוצה.
אבל הוא קצת...
היא השתתקה. הוא חיכה בסבלנות אבל חווה לא המשיכה. הוא שם את הידיים על הירכיים וחיכה שהיא תשים לב ותתחיל לדבר שוב. אבל היא לא דיברה. הוא קם ונעמד לו ככה שפוף באמצע החדר. אבל היא לא דיברה. אז הוא המשיך לחכות בסבלנות כי הוא ידע שבסוף חווה תגיד משהו. תמיד בסוף היא אומרת משהו. היא פשוט נותנת לו הזדמנות להגיד משהו קודם.
טוב, היא נאנחה שוב. אם אתה רוצה את הטרנינג, תלבש את הטרנינג.
חווה יצאה מהחדר. הוא הסתכל רגע על הערמה הקטנה של כל המכנסיים ואז לבש את הטרנינג והלך לחדר של יוחאי.
יוחאי כבר קם. הוא היה בדיוק באמצע של להניף את השמיכה שתתיישר ותנחת מסודרת על המיטה. אז הוא רק בדבר השני של הרשימה על הלוח. עוד פעם צריך לחכות בסבלנות עד שכל הדברים על הלוח ייגמרו.
תוך כדי שיוחאי הניף את השמיכה הוא אמר שהיום הוא לא הולך למרכז תעסוקה.
הוא כבר היה רגיל שיוחאי מתחיל לדבר כשהוא שם לב שהוא לא לבד.
אני בא איתך לבית קברות.
טוב שהוא לא היה צריך לבקש ממנו כי הוא לא ידע אם הוא יסכים. אבל יוחאי אמר בכלל לפני שהוא ביקש.
לפעמים מישהו אומר משהו ממש קטן אבל מתאים בדיוק. איזה חיבוק יוחאי הולך לקבל עכשיו. עם כל הנפח הוא הולך לקבל.
דנה שרון –
ספר חזק אמיץ ומרגש. איריס לכדה וטוותה כה יפה את הרגשות הגולמיים והעזים של הדמויות.
שתי הנובלות בספר מתמקדות כל אחת בדמויות שחוו כל כך הרבה כאב וצער, אך איכשהו מצליחות למצוא יופי במאבקיהן. העצב והקשיים שלהם הם כמעט כמו אות כבוד, עדות לכוחם ולחוסנם.
יחד עם זאת בתוך כל העצב והמהומה, יש גם כל כך הרבה שמחה ואהבה. הדמויות מוצאות נחמה בהנאות החיים הפשוטות, כמו הצלחות ותשוקות ואהבה.
כמה הספר הזה נגע בי בשפה היחודית ובתזכורת שגם בזמנים האפלים, תמיד יש תקווה ויופי שאפשר למצוא.