טרילוגיית הזמן 3: מתנת הזמן

חברה ותיקה וחכמה אמרה לי פעם, "אין זה מקרי שמעגלים נסגרים, והכול מגיע למקומו, כפי שהיה אמור להיות מלכתחילה."

אני זוכרת שהחזקתי את ידיה הגרמיות והמעוקלות בידיי. בלפיתתה החזקה ניכרה עוצמה שחיפתה על גילה. עיניה הנבונות ננעצו בעיניי כשאמרה לי את המילים האלה. ראיתי בהן אתגר, כאילו הייתה רוצה שאעז להתריס או לפקפק בחוכמתה.

במבט לאחור אל אותו הרגע, שש שנים מאוחר יותר, עליי להודות שהיא צדקה.

הזיכרונות שטפו אותי כשישבתי כעת על הדשא הצונן, שואפת לקרבי את ניחוחו החריף והרענן. תמיד אהבתי את ריחו של דשא שזה עתה כוסח, שנתלה באוויר הלח כמו שמיכה בלילות הקיץ החמים של פלורידה. שם גדלתי ושם העברתי את מרבית חיי - פורט לודרדייל, פלורידה. אבל עכשיו הייתי רחוקה מאוד משם. השמש חיממה את כתפיי ותחושתה על פניי הייתה נעימה. תפסתי עשב נוסף ומשכתי אותו ברכות. הוא נעקר בקלות והשלכתי אותו הצידה.

הבטתי סביבי על פני בית הקברות ונאנחתי כשראיתי את המצבות. חלקן היו גדולות וחדשות יותר, כמו עומדות דום לזכר האהובים שאיבדתי. חלקן היו ישנות ונטויות על צידן, נאבקות לשמור על חזות מהוגנת לכבוד האדם או האנשים הקבורים תחתן. לכולן היה דבר אחד משותף: לא היה קבר אחד חשוף ומיותם. בכל אחד מהם הייתה תצוגה מסוימת של זיכרון; פרחים - טריים או מלאכותיים, דגלים, כרזות, מזכרות אישיות. אם לא מתייחסים לתאריכים מסוימים, חלקם אף הונח שם לפני מלחמת האזרחים, וכל קבר טופל במלוא הכבוד וההערכה.

עיניי נחו על אחת המצבות, במרחק של שתי שורות, שתמיד כיווצה את ליבי בכאב. עליה התנוססה הכותרת הפשוטה, "הילדים שלנו", ומתחתיה רשימה של שבעה שמות עם תאריך ליד כל אחד מהם. כל אחד מהם לא עבר את גיל שנתיים, והאחרון נפטר בשנת 1932. הקבר הזה סקרן אותי לא מעט וערכתי מחקר לגביו כשעברנו לכאן לראשונה. אחרי הכול, הם היו משפחה, והייתי סקרנית לדעת מה קרה. טוב, הם לא היו ממש בני משפחה שלי, אבל הם היו קרובי משפחה רחוקים של בעלי, וילדיהם - אף על פי שלא השתייכתי אליהם בקרבת דם - עדיין נחשבו בעיניי קרובי משפחה.

החזרתי את מבטי אל המצבה מאבן גרניט שחורה, שלידה ישבתי, וגיליתי שאני מנסה לעצור את דמעותיי. עוד כאב שתפס מקום בליבי. כאב שיישאר שם לעד.

אך עם הדמעות הגיעה גם הקבלה. הקבלה של מתנה שאנו קוראים לה חיים וכל המתלווה אליהם, כולל מוות. המוות שלו.

מעולם לא ציפיתי לשבת על קצה הר, הרחק כל כך מההמולה של פורט לודרדייל. הרחק מהים ומתחושת החול בין בהונותיי. הרחק מכל מה שהיה מוכר ובטוח. אבל בשמחה רבה הייתי מוכנה להחליף הכול בתמורה לחיים האלה, להתחלה החדשה הזו. לא הייתי ממירה זאת בשום דרך אחרת.

העברתי את ידי השמאלית על פני המצבה, על פני שמו. על אף חומה של השמש, חשתי בצינתה של אבן הגרניט הקשה מתחת לאצבעותיי. ציפורניי חדרו לעיקולי החריטה של שמו, ובהיסח הדעת התמקדו עיניי באצבע שנשאה את הטבעת. שתי טבעות, אחת מדיו ואחת מזהב. אין נשים רבות שיוכלו להבין את הברכה בלהיות נאהבת כל כך על ידי יותר מגבר אחד. הברכה בכך שאחד מהם עדיין ממשיך להתקיים בחיי.

ואז שמעתי אותם והפניתי את ראשי במהירות אל הכנסייה הלבנה הזעירה, אשר צמודה לבית הקברות. הרי בלו רידג' האדירים היו תפאורה נפלאה לנוף הציורי הזה. בעודי מתבוננת, ירד בעלי במורד מדרגות העץ, כשבשתי ידיו אוחזים חזק שני ילדים. היה זה יום רביעי בבוקר, והכנסייה הישנה עם הקבר המשפחתי היו לרשותנו בלבד. רותי, בתנו בת הארבע, נעצרה ונשאה אליו את עיניה.

"תרים אותי, אבא, תרים אותי!" היא התעקשה.

הבטתי בו מחייך אליה ומרים אותה בקלילות בזרועותיו. וכשבטעות בעטה באזור רגיש, הוא עיוות את פניו. לפני כמה שנים הוא סבל מפגיעות חמורות ביותר, שעדיין גרמו לו כאב מסוים וכנראה הכאב תמיד יישאר. זו הייתה תזכורת לחיים הקודמים. חיים שהשארנו מאחור.

אחיה התאום של רותי כבר שחרר את ידו של אביו ורץ לעברי, צונח בכבדות בחיקי. כבשתי את פניי בשערו ושאפתי עמוקות את ריחו. הוא הדיף ניחוח של סבון, של מתיקות ואפילו של לכלוך קל. חייכתי. זכרתי את הרגע שבו סיפרתי לבעלי שההיריון המפתיע שלי אושר. "אני זקנה מדי בשביל זה. שנינו זקנים מדי בשביל זה!" הוא רק צחק והזכיר לי שאני זו שתמיד מדברת על הברכות הבלתי צפויות, על התחלות חדשות, על אתגרים חדשים. טוב, אני יכולה לומר בוודאות שלידה של תאומים בגילנו היא עדיין אתגר לא קטן. אבל מעולם לא הייתי נמרצת ואופטימית כל כך לגבי העתיד - על אף כל הדברים שגיליתי. ואני אוהבת כל רגע ורגע. לא מצאו חן בעיניי סימני המתיחה הנוספים שנוצרו על בטני כששני התינוקות היו בתוכה, אבל אפילו בהם מצאתי יופי. אני מרגישה שהם מדברים אליי: תראי אילו ילדים יפים עשית. כל הכבוד, ג'יני.

הבטתי בבני שהרים את ידו אל המצבה והעביר את אצבעו הזעירה על השם החרוט עליה, מאיית את האותיות בקול רם וברור בזו אחר זו. כשסיים, הוא הטה את ראשו לאחור והביט בי.

"בדיוק כמו השם שלי, אימא. השם שלו כמו השם שלי."

"כן, מתוק, זה נכון," השבתי וחייכתי ברכות. "נכון מאוד."