טרילוגיית המאה 2: שקיעת העולם

1 1933 קרלה ידעה שהוריה עומדים לריב. ברגע שנכנסה למטבח חשה את העוינות, כמו הקור המקפיא עצמות של הרוח שנשבה ברחובות ברלין לפני סופת שלג בפברואר. היא כמעט סבה על עקביה ויצאה שוב. בדרך כלל הם לא רבו. לרוב היו שופעי חיבה - ובהגזמה. קרלה התכווצה כשהם התנשקו בנוכחות אחרים. חברותיה חשבו שזה מוזר: הוריהם לא עשו זאת. היא אמרה זאת לאמה פעם אחת. אמא צחקה בשביעות רצון ואמרה: "יום אחד בלבד אחרי שהתחתנו, אביך ואני הופרדנו על ידי המלחמה הגדולה." היא נולדה אנגלייה, אם כי הדבר כמעט לא ניכר בה. "אני נשארתי בלונדון, והוא חזר לגרמניה והתגייס לצבא." קרלה שמעה את סיפורם פעמים רבות, אבל אמה מעולם לא עייפה מלחזור עליו. "חשבנו שהמלחמה תימשך שלושה חודשים, אבל לא ראיתי אותו חמש שנים. כל הזמן הזה השתוקקתי לגעת בו. עכשיו זה אף פעם לא נמאס לי." אביה היה גרוע לא פחות. "אמך היא האישה הכי פיקחית שפגשתי," הוא אמר כאן, במטבח, רק לפני כמה ימים. "לכן התחתנתי איתה. לא היה לזה שום קשר ל..." הוא השתתק, ואמא והוא ציחקקו כקושרי קשר, כאילו קלרה, בגיל אחת־עשרה, לא ידעה דבר על מין. זה היה מביך כל כך. מפעם לפעם הם בכל זאת רבו. קרלה הכירה את הסימנים. ומריבה חדשה עמדה לפרוץ עכשיו. הם ישבו משני קצותיו של שולחן המטבח. אבא לבש חליפה רצינית, אפורה כהה, חולצה לבנה מעומלנת ועניבת סאטן שחורה. הוא נראה מסודר ונאה, כתמיד, אף כי שערו החל להידלדל והמותנייה שלו בלטה מעט מתחת לשרשרת הזהב של השעון. פניו היו קפואות בהבעה של שלווה מעושה. קרלה הכירה את המראה הזה. הוא עטה אותו על פניו כשאחד מבני המשפחה עשה משהו שהרגיז אותו. הוא החזיק בידו עותק של 'הדמוקרט', השבועון שאמא עבדה בו. היה לה טור של רכילות פוליטית ודיפלומטית שעליו חתמה בשם ליידי מוד. אבא החל לקרוא בקול: "'הקנצלר החדש שלנו, הר אדולף היטלר, הגיע להופעתו הראשונה בחברה הדיפלומטית בקבלת פנים של הנשיא הינדנבורג.'" הנשיא היה ראש המדינה, ידעה קרלה. הוא נבחר, אבל היה מעל הקטטות הפוליטיות היומיומיות ושימש כשופט. הקנצלר היה ראש הממשלה. אף שהיטלר התמנה לקנצלר, למפלגה הנאצית לא היה רוב סוחף ברייכסטאג - הפרלמנט הגרמני - ולכן, לפי שעה, יכלו המפלגות האחרות לרסן את החריגות הנאציות. אבא דיבר בתיעוב, כאילו נאלץ להזכיר משהו דוחה, כמו ביוב. "'הוא לא הרגיש נוח בפראק רשמי.'" אמה של קרלה לגמה מן הקפה שלה והסתכלה מן החלון אל הרחוב, כמו התעניינה באנשים הממהרים לעבודתם עטופי צעיפים וכפפות. גם היא העמידה פנים רגועות, אבל קרלה ידעה שהיא רק מחכה שיגיע הרגע שלה. עדה המשרתת עמדה ליד משטח העבודה חגורה סינר, פרסה גבינה והניחה צלחת לפני אבא, אבל הוא התעלם ממנה. "'היה ברור שהר היטלר הוקסם מאליזבת צ'ירוטי, אשתו התרבותית של השגריר האיטלקי, שלבשה שמלת קטיפה ורודה מעוטרת בשולי פרווה.'" אמא תמיד כתבה מה אנשים לבשו. היא אמרה שזה עוזר לקוראים לדמיין אותם. לה אישית היו בגדים יפים, אבל הזמנים היו קשים, והיא לא קנתה בגד חדש כבר שנים. באותו בוקר היא נראתה דקה ואלגנטית בשמלת קשמיר כחולה כהה, שהיתה מן הסתם בגילה של קרלה. "'סיניורה צ'ירוטי היהודייה היא פשיסטית נלהבת, והם שוחחו דקות ארוכות. האם ביקשה מהיטלר להפסיק ללבות שנאת יהודים?'" אבא הטיח את השבועון בשולחן. הנה זה בא, חשבה קלרה. "את מבינה שזה ירתיח את הנאצים," הוא אמר. "אני מקווה שזה מה שיקרה," היא אמרה בצינה. "ביום שהם יהיו מרוצים ממה שאני כותבת, אוותר על הכתיבה." "הם מסוכנים כשמרגיזים אותם." עיניה של אמא הביעו כעס. "שלא תעז להתנשא מעלי, ואלטר. אני יודעת שהם מסוכנים - בגלל זה אני מתנגדת להם." "אני פשוט לא מבין מה הטעם להרגיז אותם." "אתה תוקף אותם ברייכסטאג." אבא היה נציג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בפרלמנט. "אני משתתף בוויכוח מנומק." כמה אופייני, חשבה קרלה. אבא היה הגיוני, זהיר, שומר חוק. לאמא היו הומור וסגנון. הוא השיג את שלו בהתמדה שקטה, היא בעזרת קסם ואלגנטיות. הם מעולם לא הסכימו ביניהם. אבא הוסיף: "אני לא מטריף את דעתם של הנאצים ולא מרגיז אותם." "אולי כי אתה לא גורם להם שום נזק." השנינות המהירה שלה הרגיזה את אבא. קולו התגבר. "ואת חושבת שאת גורמת להם נזק בעזרת בדיחות?" "אני לועגת להם." "וזה בשבילך תחליף לוויכוח." "לדעתי שניהם נחוצים." כעסו של אבא גבר. "אבל מוד, את לא מבינה שאת מסכנת את עצמך ואת משפחתך?" "להפך, הסכנה הממשית היא לא ללעוג לנאצים. איך ייראו חייהם של ילדינו אם גרמניה תהפוך למדינה פשיסטית?" דיבורים מהסוג הזה עוררו בקרלה בחילה. היא לא היתה מסוגלת לשמוע שמשפחתה בסכנה. החיים חייבים להימשך כפי שנמשכו תמיד. היא הצטערה שאינה יכולה להישאר לשבת לנצח במטבח הזה בשעות הבוקר, עם הוריה בשני קצות השולחן העשוי עץ אורן, עדה ליד משטח העבודה ואחיה אֶריק מסתובב בקומה העליונה, שוב באיחור. למה חייב הכול להשתנות? היא היתה עדה לשיחות פוליטיות כל בוקר מחייה וחשבה שהבינה מה עושים הוריה ואיך הם תיכננו להפוך את גרמניה למקום טוב יותר לכולם, אבל לאחרונה הם החלו לדבר באופן שונה. כנראה חשבו שסכנה נוראה אורבת להם, אבל קרלה לא ממש הצליחה לדמיין מהי. אבא אמר: "אלוהים יודע שאני עושה כל מה שאני יכול לעצור את היטלר ואת האספסוף שלו." "גם אני, אבל כשאתה עושה את זה, אתה בטוח שאתה בוחר במסלול הגיוני." פניה של אמא התקשחו בכעס. "וכשאני עושה את זה, אתה מאשים אותי שאני מסכנת את המשפחה." "בצדק," אמר אבא. הריב רק התחיל להתלהט, אבל באותו רגע ירד אריק, שעט כסוס על המדרגות ופרץ למטבח כשילקוט בית־הספר שלו מתנדנד מכתפו. הוא היה בן שלוש־עשרה, גדול בשנתיים מקרלה, ומעל שפתו העליונה כבר ביצבץ שיער שחור דק. כשהיו קטנים, שיחקו קרלה ואריק יחד כל הזמן, אבל אותם ימים חלפו, ומאז שאריק גבה כל כך, הוא העמיד פנים שהיא טיפשה וילדותית. למען האמת היא היתה חכמה ממנו, וידעה הרבה דברים שהוא לא הבין, כמו המחזור החודשי של הנשים. "מה היתה המנגינה האחרונה שניגנת?" הוא שאל את אמא. לעיתים קרובות העיר אותם הפסנתר בבוקר. זה היה פסנתר כנף 'סטיינוויי', שכמו הבית עצמו התקבל בירושה מהורי האב. אמא ניגנה בבקרים, מכיוון שלדבריה היתה עסוקה מדי בשאר שעות היום ועייפה מדי בערב. באותו בוקר היא ניגנה סונטה של מוצרט ואחריה מנגינת ג'ז. "זה נקרא טַייגֶר רֶג," היא אמרה לאריק. "אתה רוצה גבינה?" "מוזיקת ג'ז היא דקדנטית," אמר אריק. "אל תדבר שטויות." עדה הגישה לאריק צלחת של גבינה ונקניק פרוס, והוא החל לזלול. לדעת קרלה נימוסי השולחן שלו היו איומים. פניו של אבא הרצינו. "מי לימד אותך את השטות הזאת, אריק?" "הרמן בראון אומר שג'ז זו לא מוזיקה, אלא רעש שעושים כושים." הרמן היה חברו הטוב של אריק. אביו היה חבר במפלגה הנאצית. "שהרמן ינסה לנגן את זה." אבא הסתכל על אמא, ופניו התרככו. היא חייכה אליו והוא המשיך: "אמא שלך ניסתה ללמד אותי רגטיים, לפני הרבה שנים, אבל לא הצלחתי להשתלט על הקצב." אמא צחקה. "זה היה כמו לנסות ללמד ג'ירפה לנסוע על גלגיליות." הריב הסתיים, הבינה קרלה בהקלה. הרגשתה החלה להשתפר. היא לקחה פרוסת לחם שחור וטבלה אותה בחלב. אלא שעכשיו אריק היה מעוניין בוויכוח. "הכושים הם גזע נחות," הוא אמר בהתרסה. "אני לא חושב," אמר אבא בסבלנות. "אם ילד כושי היה גדל בבית יפה מלא ספרים ותמונות ונשלח לבית־ספר יקר עם מורים טובים, הוא היה יותר חכם ממך." "זה מגוחך!" מחה אריק. אמא התערבה: "אל תגיד לאביך מגוחך, ילד טיפש שכמוך." הנימה שלה היתה מתונה: היא כבר מיצתה את הכעס שלה על אבא. עכשיו היא נשמעה רק מאוכזבת מאוד. "אין לך מושג על מה אתה מדבר, וגם להרמן בראון אין." אריק אמר: "אבל הגזע הארי חייב להיות נעלה - אנחנו שולטים בעולם!" "החברים הנאצים שלך לא יודעים היסטוריה," אמר אבא. "המצרים הקדמונים בנו את הפירמידות כשהגרמנים עדיין חיו במערות. הערבים שלטו בעולם בימי הביניים - והמוסלמים כבר ידעו אלגברה כשנסיכים גרמנים לא ידעו עדיין לכתוב את שמם. אין לזה שום קשר לגזע." קרלה הזעיפה פנים ואמרה: "אז למה זה קשור?" אבא הסתכל עליה בחיבה. "שאלה טובה מאוד, ואת ילדה פיקחית אם את שואלת אותה." היא זהרה מעונג לשמע המחמאה שלו. "תרבויות קמות ונופלות - הסינים, האצטקים, הרומאים - אבל אף אחד לא באמת יודע למה." "אכלו, כולכם, ולבשו את המעילים שלכם," אמרה אמא. "כבר מאוחר." אבא הוציא את שעונו מכיס המותנייה שלו והסתכל עליו בגבות מורמות. "עדיין לא מאוחר." "אני צריכה עוד לקחת את קרלה אל משפחת פרנק," אמרה אמא. "בית־הספר של הבנות סגור היום - מתקנים שם את הרהיטים - אז קרלה תבלה את היום עם פרידה." פרידה פרנק היתה חברתה הטובה של קרלה. גם האמהות שלהן היו חברות טובות. למען האמת, בצעירותן, היתה מוניקה אמה של פרידה מאוהבת באבא - עובדה משעשעת מאוד שסבתה של פרידה גילתה באחד הימים, אחרי ששתתה יותר מדי יין מבעבע. אבא אמר: "למה עדה לא יכולה להשגיח על קרלה?" "לעדה יש תור לרופא." "אה." קרלה ציפתה שאביה ישאל מה קרה לעדה, אבל הוא הינהן כאילו כבר ידע והניח את שעונו בכיס. קרלה רצתה לשאול, אבל משהו הורה לה לשתוק. היא ציינה לעצמה בראש לשאול את אמה על כך בהמשך, ומייד שכחה מכל העניין. אבא יצא ראשון, אחרי שלבש מעיל עליון שחור ארוך. אחר כך חבש אריק את כובעו ומשך אותו אחורה על ראשו כמקובל בין חבריו - ויצא בעקבות אבא מן הבית. קרלה ואמה עזרו לעדה לפנות את השולחן. קרלה אהבה את עדה כמעט כפי שאהבה את אמה. בילדותה של קרלה, עד שהגיעה שעתה ללמוד בבית־הספר, טיפלה בה עדה במשרה מלאה כי אמה היתה תמיד בעבודה. עדה עדיין לא נישאה. היא היתה בת עשרים ותשע, בעלת מראה פשוט, אם כי היה לה חיוך חביב ומקסים. בקיץ האחרון היה לה רומן עם שוטר, פאול הובר, אבל הוא הסתיים. קרלה ואמה עמדו לפני הראי במסדרון וחבשו את כובעיהן. אמה לא מיהרה. היא בחרה כובע לבד כחול כהה בעל תיתורה צרה, מן הסוג שכל הנשים חבשו, אבל היטתה את כובעה בזווית שונה ששיוותה לו מראה אלגנטי. כשקרלה חבשה את כיפת הצמר הסרוגה שלה, היא תהתה בליבה אם יהיה לה אי־פעם חוש אופנתי כמו לאמה. אמא נראתה כמו אלת מלחמה, בגלל צווארה הארוך, סנטרה ועצמות לחייה שנראו כאילו גולפו משיש לבן. מושכת, כן, אבל לא יפהפייה. לקרלה היה אותו שיער כהה ואותן עיניים ירוקות, אבל היא דמתה לבובה שמנמנה יותר משדמתה לפסל. קרלה שמעה פעם במקרה את סבתה אומרת לאמא: "הברווזון המכוער שלך יגדל ויהיה ברבור, את עוד תראי." קרלה עדיין חיכתה שזה יקרה. כשאמא היתה מוכנה, יצאו שתיהן. ביתם עמד בשורה של בתים עירוניים גבוהים ויפים באזור המיטֶה, המרכז הישן של העיר, שנבנה למען שרים בכירים וקצינים גבוהים כמו סבה של קרלה, שעבד בבנייני הממשלה הסמוכים. קרלה ואמה נסעו בחשמלית לאורך אוּנטֶר דֶן לינדֶן, ואחר כך עלו על הרכבת העילית מפרידריך שטראסה לתחנת גן־החיות. משפחת פרנק גרה בפרבר דרומי־מערבי שנקרא שונברג. קרלה קיוותה לראות את אחיה של פרידה, וֶרנר, שהיה בן ארבע־עשרה. היא חיבבה אותו. לפעמים דמיינו קרלה ופרידה שכל אחת מהן נישאת לאחיה של חברתה, שהן גרות זו ליד זו, וילדיהן חברים טובים. בעיני פרידה זה היה רק משחק, אבל קרלה חשבה על כך ברצינות בסתר ליבה. ורנר היה נאה ובוגר, וכלל לא טיפש כמו אריק. בבית הבובות בחדרה של קרלה, ישנו זה ליד זה במיטה מיניאטורית כפולה האב והאם שנקראו ורנר וקרלה, אבל איש לא ידע זאת, אפילו לא פרידה. לפרידה היה עוד אח, אקסל בן השבע, אבל הוא נולד עם שדרה שסועה ונזקק לטיפול רפואי תמידי. הוא חי בבית־חולים מיוחד בפרבר של ברלין. אמא היתה מוטרדת בשעת הנסיעה. "אני מקווה שהכול יהיה כשורה," היא מילמלה, כמו לעצמה, כשירדו מן הרכבת. "ברור שיהיה כשורה," אמרה קרלה. "אני אבלה נהדר עם פרידה." "לא לזה התכוונתי. אני מדברת על הפסקה שכתבתי על היטלר." "אנחנו בסכנה? אבא צדק?" "אבא שלך בדרך כלל צודק." "מה יקרה לנו אם נרגיז את הנאצים?" אמא הסתכלה עליה במבט מוזר לרגע ארוך, ואחר כך אמרה: "שאלוהים יעזור לי, לאיזה מין עולם הבאתי אותך," והשתתקה. אחרי הליכה של עשר דקות הן הגיעו לווילה מפוארת בתוך גן גדול. משפחת פרנק היתה עשירה: אביה של פרידה, לודוויג, היה בעל בית־חרושת למכשירי רדיו. שתי מכוניות עמדו בשביל הגישה. השחורה הגדולה והנוצצת היתה שייכת להֶר פרנק. המנוע נהם, וענן של אד כחול התרומם מן הצינור האחורי. הנהג, ריטר, במכנסיים שתקועים במגפיים גבוהים, עמד כשכובעו בידו, מוכן לפתוח את הדלת. הוא קד ואמר: "בוקר טוב, גברת פון אולריך." המכונית האחרת היתה מכונית דו־מושבית ירוקה קטנה. גבר נמוך בעל זקן אפור יצא מן הבית כשבידו מזוודת עור. הוא נגע בכובעו והחווה כלפי אמא כשנכנס למכונית הקטנה. "מעניין מה עושה כאן דוקטור רוטמן כל כך מוקדם בבוקר," אמרה אמא בחרדה. תוך זמן קצר התברר הדבר. אמה של פרידה, מוניקה, ניגשה אל הדלת, אישה גבוהה בעלת שיער אדום שופע. החרדה ניכרה על פניה החיוורות. במקום לקדם את פניהן בברכה, היא נעמדה בפתח כמו ניסתה לחסום את כניסתן. "לפרידה יש חצבת!" היא אמרה. "אני כל כך מצטערת," אמרה אמא. "איך היא מרגישה?" "לא טוב. יש לה חום והיא משתעלת, אבל רוטמן אומר שהיא תהיה בסדר. בכל אופן, היא בבידוד." "כמובן. לך היתה חצבת?" "כן - כשהייתי ילדה." "וגם לוֶורנר היתה - אני זוכרת שהיתה לו פריחה נוראה על כל הגוף. אבל מה בקשר לבעלך?" "ללודי היתה חצבת בילדותו." שתי הנשים הסתכלו על קרלה. לה עדיין לא היתה חצבת. היא הבינה כי פירוש הדבר שלא תוכל לבלות את היום עם פרידה. קרלה התאכזבה, אבל אמה היתה מודאגת מאוד. "הגיליון של השבוע הוא גיליון הבחירות שלנו - אני לא יכולה להיעדר מהעבודה." היא נראתה נואשת. כל המבוגרים חששו מפני הבחירות הכלליות שעמדו להיערך ביום ראשון הבא. אבא ואמא חששו פן הנאצים ישיגו שליטה מלאה בממשלה. "וחוץ מזה חברה ותיקה שלי באה לביקור מלונדון. מעניין אם ואלטר ישתכנע לקחת יום חופש כדי לשמור על קרלה." מוניקה אמרה: "למה שלא תטלפני אליו?" לא לרבים היו טלפונים בבתיהם, אבל בבית משפחת פרנק היה טלפון, וקרלה ואמה נכנסו לבית. המכשיר עמד על שולחן דק רגליים ליד הדלת. אמא הרימה אותו ומסרה את מספר משרדו של אבא ברייכסטאג, בניין הפרלמנט. כשנוצר הקשר ביניהם, היא הסבירה את המצב. לרגע האזינה, ואחר כך נתכעסה. "השבועון שלי יגייס מאה אלף קוראים לתמוך במפלגה הסוציאל־דמוקרטית," היא אמרה. "יש לך באמת משהו יותר חשוב מזה לעשות היום?" קרלה תיארה לעצמה איך יסתיים הוויכוח הזה. היא ידעה שאבא אוהב אותה מאוד, אבל בכל אחת־עשרה שנותיה הוא מעולם לא השגיח עליה יום שלם. כך גם אבותיהן של כל חברותיה. גברים לא עשו דברים כאלה, אבל לפעמים אמא העמידה פנים שאינה מכירה את הכללים שעל פיהם חיו הנשים. "אז אני אצטרך לקחת אותה איתי למשרד," אמרה אמא בטלפון. "אני פוחדת אפילו לחשוב מה יוכמן יגיד." הר יוכמן היה המנהל שלה. "הוא לא ממש פמיניסט, גם בזמנים הכי טובים." היא החזירה את השפופרת למקומה בלי לומר שלום. קרלה שנאה שהם רבו, וזאת כבר היתה הפעם השנייה באותו יום. כל העולם איבד את יציבותו. היא פחדה מן המריבות האלה הרבה יותר משפחדה מן הנאצים. "אז בואי," אמרה לה אמא כשהתקרבה אל הדלת. אפילו לא ראיתי את ורנר, חשבה קרלה בעצב. בדיוק באותו רגע נכנס למסדרון אביה של פרידה, גבר עליז ומלא מרץ שלחייו ורודות ושפמו שחור וקטן. הוא בירך את אמא בנועם, והיא נעצרה לשוחח איתו בנימוס בעת שמוניקה עזרה לו ללבוש את מעילו השחור שפרווה עיטרה את צווארונו. הוא ניגש אל מרגלות המדרגות וצעק: "ורנר! אני הולך בלעדיך!" חבש כובע לבד אפור ויצא. "אני מוכן, אני מוכן!" ורנר רץ במדרגות כמו רקדן. הוא היה גבוה כאביו ונאה ממנו, ושערו הארוך מדי היה בלונדיני־אדמדם. תחת זרועו היה ילקוט עור שנראה מלא ספרים. בידו האחרת הוא החזיק זוג מחליקי קרח ומקל הוקי. הוא נעצר בדרכו ואמר בנימוס רב: "בוקר טוב, גברת פון אולריך," ואחר כך הוסיף בנימה רשמית פחות: "שלום קרלה. אחותי קיבלה חצבת." קרלה הרגישה שהיא מסמיקה, בלי שום סיבה. "אני יודעת," היא אמרה וניסתה לחשוב על משהו משעשע ומקסים לומר, אבל מוחה לא העלה דבר. "לא היתה לי חצבת, אז אסור לי להיות על ידה." "לי היתה חצבת כשהייתי ילד," הוא אמר, כאילו זה היה לפני שנים רבות. "אני חייב לרוץ," הוסיף בנימה מתנצלת. קרלה לא רצתה להיפרד ממנו מהר כל כך. היא הלכה בעקבותיו החוצה. ריטר החזיק את הדלת האחורית פתוחה. "איזו מכונית זאת?" שאלה קרלה. בנים ידעו תמיד איזה מפעל ייצר את המכוניות. "זאת לימוזינה 10W של מרצדס־בנץ." "נראית נוחה מאוד." היא הבחינה במבט של אמה, חציו מופתע וחציו משועשע. ורנר אמר: "רוצה שנסיע אותך?" "זה יהיה נחמד." "אני אשאל את אבא שלי." ורנר הכניס את ראשו למכונית ואמר משהו. קרלה שמעה את הר פרנק משיב: "בסדר גמור, אבל תזדרזו!" היא פנתה אל אמה. "אנחנו יכולות להיכנס למכונית!" אמא היססה לרגע. לא מצאו חן בעיניה הדעות הפוליטיות של הֶר פרנק - הוא נתן כסף לנאצים - אבל היא לא התנגדה לנסיעה במכונית חמימה בבוקר קר. "נחמד מאוד מצידך, לודוויג," היא אמרה. הן נכנסו. מאחור היה מקום לארבעה. ריטר יצא לדרך לאט. "אני מניח שאתן נוסעות לקוֹך שטראסה?" אמר הר פרנק. לעיתונים ולהוצאות ספרים רבים היו משרדים באותו רחוב באזור קרויצברג. "בבקשה אל תסטה מהדרך שלך. ליפציגר שטראסה זה בסדר גמור." "אני אשמח להביא אותך עד הפתח - אבל אני מניח שאת לא רוצה שחברייך מהשמאל יראו אותך יוצאת ממכונית של פלוטוקרט נפוח." נימת דיבורו נשמעה משועשעת ועוינת כאחת. אמא שלחה אליו חיוך מקסים וטפחה על חזית מעילו. "אתה לא נפוח, לודי - רק קצת מלא." הוא צחק. "זה מגיע לי." המתח התרופף. הר פרנק הרים את שפופרת הדיבור ונתן הוראות לריטר. קרלה שמחה להיות במכונית עם ורנר, ורצתה לשוחח איתו כדי להפיק את המרב מן הנסיעה, אבל תחילה לא הצליחה להעלות בדעתה על מה לדבר. היא בעצם רצתה לומר: "כשתהיה גדול, אתה חושב שתרצה להתחתן עם בחורה חכמה, צעירה ממך בשלוש שנים שיש לה שיער שחור ועיניים ירוקות?" בסופו של דבר היא הצביעה על המחליקיים שלו ואמרה: "יש לכם משחק היום?" "לא, רק אימון אחרי הלימודים." "מה התפקיד שלך במשחק?" היא לא ידעה דבר על הוקי קרח, אבל תמיד היו תפקידים במשחקי קבוצות. "אגף ימני." "אתה לא חושב שזה ספורט מסוכן?" "לא אם אתה זריז." "אז אתה בטח טוב על המחליקיים." "לא רע," הוא אמר בצניעות. שוב ראתה קרלה את אמה מסתכלת עליה בחיוך מסתורי קטן. האם ניחשה מהם רגשותיה של קרלה כלפי ורנר? לחייה שוב העלו סומק. המכונית נעצרה מחוץ לבניין בית־ספר, וּורנר יצא ממנה. "שלום לכולם!" הוא אמר ורץ דרך השער לתוך החצר. ריטר המשיך לנסוע לאורך הגדה הדרומית של תעלת לנדוור. קרלה הסתכלה על האַרְבוֹת שמטעני הפחם עליהן כוסו שלג כמו הרים. היא היתה מאוכזבת. בליבה השתוקקה לבלות זמן רב יותר עם ורנר, ולכן רמזה שהיא מעוניינת בהסעה, אבל אחר כך ביזבזה את הזמן בשיחה על הוקי קרח. על מה היתה רוצה לדבר איתו? היא לא ידעה. הר פרנק אמר לאמה: "קראתי את הטור שכתבת בשביל 'הדמוקרט'." "אני מקווה שנהנית ממנו." "הצטערתי לראות שאת כותבת בזלזול על הקנצלר שלנו." "אתה חושב שעיתונאים אמורים לכתוב בכבוד על פוליטיקאים?" השיבה אמא בעליזות. "זה קיצוני. העיתונות הנאצית תצטרך לנהוג בנימוס בבעלי! זה לא ימצא חן בעיניהם." "לא על כל הפוליטיקאים, כמובן," אמר פרנק ברוגז. הם חצו את הצומת הסואן של פוטסדאם פלאץ. מכוניות וחשמליות התחרו עם הולכי רגל וכרכרות רתומות לסוסים בקלחת חסרת סדר. אמא אמרה: "לא עדיף שהעיתונות תוכל למתוח ביקורת על כולם במידה שווה?" "רעיון נהדר," הוא אמר. "אבל אתם הסוציאליסטים חיים בעולם של חלומות. אנחנו, האנשים המעשיים, יודעים שגרמניה לא יכולה להתקיים על אידיאות. אנשים זקוקים ללחם, נעליים ופחם." "אני מסכימה בהחלט," אמרה אמא. "גם אני הייתי שמחה אילו היה לי עוד פחם, אבל אני רוצה שקרלה ואריק יגדלו כאזרחים של ארץ חופשית." "אתם מגזימים בערך החופש. הוא לא גורם אושר לבני־אדם. הם מעדיפים מנהיגות. אני רוצה שוורנר, פרידה ואקסל המסכן יגדלו בארץ גאה, ממושמעת ומאוחדת." "וכדי להיות מאוחדת, אנחנו זקוקים לבריונים צעירים בחולצות חומות שיכו יהודים מבוגרים בעלי חנויות?" "פוליטיקה זה עסק קשוח. אין מה לעשות בקשר לזה." "להפך. אתה ואני מנהיגים, לודוויג, כל אחד בדרכו. זו חובתנו לדאוג שהפוליטיקה תהיה פחות קשוחה - יותר הוגנת, יותר הגיונית, פחות אלימה. אם לא נעשה את זה, אנחנו בוגדים בחובתנו הפטריוטית." הר פרנק התקשח. קרלה לא ידעה הרבה על גברים, אבל הבינה שהם אינם אוהבים שנשים מטיפות להם מוסר על חובתם. אמא כנראה שכחה ללחוץ הבוקר על מתג הקסם שלה, אבל כולם היו מתוחים בגלל הבחירות הקרבות. המכונית הגיעה ללייפציג פלאץ. "איפה להוריד אתכן?" שאל הר פרנק בצינה. "כאן זה בסדר," אמרה אמא. פרנק הקיש על מחיצת הזכוכית. ריטר עצר ומיהר לפתוח את הדלת. אמא אמרה: "אני מקווה שפרידה תבריא בקרוב." "תודה." הן יצאו וריטר סגר את הדלת. המשרד היה במרחק כמה דקות הליכה, אבל היה ברור שאמא אינה רוצה להישאר עוד במכונית. קרלה קיוותה שאמא אינה מתכוונת לריב תמיד עם הר פרנק. במצב כזה היא תתקשה לפגוש את פרידה ואת ורנר, וזה לא ימצא חן בעיניה כלל. הן יצאו לדרך בקצב מהיר. "נסי לא להפריע במשרד," אמרה אמא. ההערה, שהיתה בה נימה של תחינה אמיתית, נגעה לליבה של קרלה, ובושה מילאה אותה, על כך שהיא מדאיגה את אמה. היא החליטה להתנהג ללא דופי. אמא בירכה כמה אנשים בדרך: היא כתבה את הטור שלה מאז ומתמיד, ככל שיכלה קרלה לזכור, והיתה מוכרת היטב בחוגי העיתונות. כולם קראו לה "ליידי מוד" באנגלית. ליד הבניין שבו שכן משרד 'הדמוקרט', הן ראו מישהו שהכירו: סמל שוואב. הוא נלחם עם אבא במלחמה הגדולה, ושמר מאז על תספורת קצרה בסגנון צבאי. אחרי המלחמה הוא עבד כגנן, תחילה אצל סבה של קרלה ואחר כך אצל אביה, אבל הוא גנב כסף מארנקה של אמא, ואבא פיטר אותו. עכשיו הוא לבש את מדי הצבא המכוערים של פלוגות הסער, חומי החולצות, שלא היו חיילים אלא נאצים שקיבלו סמכות של שוטרי עזר. שוואב אמר בקול רם: "בוקר טוב, גברת פון אולריך!" כאילו לא התבייש בכלל בגנבה. הוא אפילו לא נגע בכובעו. אמא הינהנה בצינה וחלפה על פניו. "מעניין מה הוא עושה פה," היא מילמלה באי נוחות כששתיהן נכנסו לבניין. משרד השבועון היה בקומה הראשונה של בניין משרדים מודרני. קרלה ידעה שנוכחות של ילדה לא תתקבל בברכה וקיוותה שתצליח להגיע אל חדרה של אמא בלי שיראו אותה. אבל הן פגשו את הר יוכמן במדרגות. הוא היה גבר כבד והרכיב משקפיים עבים. "מה זה?" הוא שאל בנימה לא אדיבה מבלי להוציא את הסיגריה מפיו. "אנחנו מנהלים כאן גן ילדים?" אמא לא הגיבה על גסותו. "חשבתי על ההערה שלך אתמול," היא אמרה, "על כך שאנשים צעירים חושבים שעיתונות היא מקצוע זוהר, ולא מבינים איזו עבודה קשה דרושה בו." הוא קימט את מצחו. "אני אמרתי את זה? טוב, זה בהחלט נכון." "אז הבאתי הנה את בתי שתראה את המציאות. אני חושבת שזה יועיל לחינוך שלה, במיוחד אם היא תהיה סופרת. היא תדווח על הביקור לכיתה שלה. היה ברור לי שלא תתנגד." אמא המציאה את כל זה בזמן שדיברה, אבל דבריה נשמעו משכנעים באוזני קרלה. היא כמעט האמינה להם בעצמה. מתג הקסם הופעל סוף־סוף. יוכמן אמר: "אין לך אורחת חשובה שאמורה לבוא היום מלונדון?" "כן, אתל לקווית, אבל היא חברה ותיקה - היא הכירה את קרלה עוד כשהיתה תינוקת." יוכמן התרכך במקצת. "המממ... טוב, יש לנו פגישת מערכת בעוד חמש דקות, אחרי שאקנה לעצמי סיגריות." "קרלה יכולה לקנות אותן בשבילך." אמא פנתה אליה. "יש חנות של טבק במרחק שלוש חנויות. הר יוכמן אוהב סיגריות רוט־הנדל." "זה יחסוך לי את ההליכה." יוכמן נתן לקרלה מטבע של מארְק. אמא אמרה לה: "כשתחזרי תמצאי אותי למעלה, על יד האזעקה." היא סבה על עקביה ואחזה בזרועו של יוכמן כלוחשת סוד. "בעיניי הגיליון של השבוע שעבר היה הגיליון הכי טוב שיצא אי־פעם," היא אמרה כשהמשיכו לעלות. קרלה רצה אל הרחוב. אמא הצליחה להיחלץ בשלום, תוך שימוש בתערובת האופיינית לה של אומץ לב ופלרטוט. לפעמים היא היתה אומרת: "אנחנו הנשים חייבות לנצל כל נשק שיש לנו." כשחשבה על זה, הבינה קרלה שהיא השתמשה בשיטה של אמא כדי שהר פרנק יסיע אותן. אולי בכל זאת היא דומה לה. זאת אולי הסיבה שאמא שלחה אליה את החיוך הסקרן: היא ראתה את עצמה לפני שלושים שנה. בחנות היה תור, דומה כי מחצית מעיתונאי ברלין באו לקנות את הסיגריות שלהם לאותו יום. לבסוף קנתה קרלה חפיסה של רוט־הנדל וחזרה לבניין 'הדמוקרט'. היא מצאה את האזעקה בקלות - זה היה מנוף גדול מחובר לקיר - אבל אמא לא היתה במשרדה. היא נכנסה מן הסתם לישיבת המערכת. קרלה הלכה לאורך המסדרון. כל הדלתות היו פתוחות, ורוב החדרים היו ריקים מאדם, פרט לכמה נשים שהיו כנראה כתבניות ומזכירות. בחלקו האחורי של הבניין, מעבר לפינה, היתה דלת סגורה ועליה שלט "חדר ישיבות". קרלה שמעה קולות גבריים מתווכחים. היא הקישה על הדלת, אבל איש לא פתח. היא היססה, ואחר כך לחצה על הידית ונכנסה. החדר היה אפוף עשן סיגריות. שמונה או עשרה אנשים ישבו סביב שולחן ארוך. אמא היתה האישה היחידה ביניהם. הם השתתקו, מופתעים כנראה, כשקרלה ניגשה אל ראש השולחן והגישה ליוכמן את הסיגריות ואת העודף. השקט שהשתרר גרם לה לחשוב שטעתה כשנכנסה לחדר. אבל יוכמן רק אמר: "תודה." "על לא דבר, אדוני," היא אמרה, ומסיבה כלשהי גם קדה קידה קלה. הגברים צחקו. אחד מהם אמר: "עוזרת חדשה, יוכמן?" ואז היא ידעה שהכול בסדר. היא יצאה מן החדר במהירות וחזרה אל חדרה של אמא. היא לא הסירה את מעילה - החדר היה קר - והסתכלה סביבה. על השולחן היו טלפון, מכונת כתיבה, ערימת ניירות ונייר פחם. ליד הטלפון היתה תמונה ממוסגרת שבה נראו קרלה ואריק עם אבא. התמונה צולמה לפני שנתיים ביום שמש על חוף אגם ואנזֶה, כעשרים וחמישה קילומטרים ממרכז ברלין. אבא לבש מכנסיים קצרים. כולם צחקו. זה היה לפני שאריק החל להעמיד פנים שהוא גבר רציני וקשוח. בתמונה היחידה מלבדה, שהיתה תלויה על הקיר, נראתה אמא עם הגיבור הסוציאל־דמוקרטי פרידריך אֶבֶּרט, שהיה נשיאה הראשון של גרמניה אחרי המלחמה. התמונה צולמה עשר שנים לפני כן. קרלה חייכה למראה שמלתה נמוכת המותן וחסרת הצורה של אמה ותספורתה הנערית הקצרה: זו כנראה היתה האופנה באותם ימים. על מדף הספרים היו מדריכים חברתיים, ספרי טלפונים, מילונים בכמה שפות ואטלסים, אבל לא ספרי קריאה. במגירת השולחן היו עפרונות, כמה זוגות חדשים של כפפות רשמיות עדיין עטופות בנייר דק, חבילת תחבושות היגייניות ומחברת עם שמות ומספרי טלפונים. קרלה פתחה את היומן שעל השולחן בתאריך של אותו יום, יום שני, 27 בפברואר 1933. אחר כך הניחה דף נייר במכונת הכתיבה והקלידה את שמה המלא, הַייקֶה קרלה פון אולריך. בגיל חמש היא הודיעה שהשם הייקה אינו מוצא חן בעיניה והיא רוצה שכולם ישתמשו בשמה השני, ולהפתעתה נענתה משפחתה לבקשתה. כל נקישה על מכונת הכתיבה הרימה מוט מתכת שהיכה בנייר דרך סרט סְפוּג דיו והדפיסה אות. כשבטעות לחצה על שני קלידים, נתקעו המוטות. היא ניסתה להפריד ביניהם, אבל לא הצליחה. לחיצה על קליד נוסף לא הועילה: עכשיו היו שם שלושה מוטות תקועים. היא נאנחה: כבר הצליחה להסתבך. רעש מן הרחוב משך את תשומת ליבה. היא ניגשה לחלון. תריסר חומי חולצות צעדו במרכז הרחוב וצעקו סיסמאות: "מוות לכל היהודים! יהודים לכו לעזאזל!" קרלה לא הבינה מדוע הם כועסים כל כך על היהודים, שנראו לה ככל האחרים פרט לדתם. היא נדהמה לראות את הסמל שוואב בראש הקבוצה. היא ריחמה עליו כשפוטר, מכיוון שידעה שיהיה לו קשה למצוא עבודה אחרת. מיליוני גברים חיפשו עבודה בגרמניה: אבא אמר שזה עיצומו של המיתון, אבל אמא אמרה: "איך אנחנו יכולים להחזיק אצלנו בבית אדם שגונב?" הקריאות השתנו: "חסלו את העיתונים היהודיים!" הם אמרו במקהלה. אחד מהם זרק משהו, וירק רקוב נמחץ על דלתו של עיתון לאומי. אחר כך, לחרדתה של קרלה, הם פנו לעבר הבניין שהיא היתה בו. היא נסוגה והציצה מקצה אדן החלון, בתקווה שהם לא יראו אותה. הם נעצרו בחוץ והמשיכו לקרוא בקול רם. אחד מהם זרק אבן. האבן פגעה בחלון של קרלה מבלי לשבור אותו, אבל היא השמיעה בכל זאת צעקה קטנה של פחד. כעבור רגע נכנסה הכתבנית, אישה צעירה שעל ראשה ברט אדום. "מה קרה?" היא שאלה והסתכלה החוצה מבעד לחלון. "אה, לכל הרוחות." חומי החולצות נכנסו לבניין, וקרלה שמעה מגפיים עולים במדרגות. היא היתה מבוהלת: מה הם עומדים לעשות? הסמל שוואב נכנס אל חדרה של אמא. הוא היסס כשראה את קרלה ואת הכתבנית, ואז דומה שאזר אומץ. הוא תפס את מכונת הכתיבה, זרק אותה מבעד לחלון ושבר את השמשה. קרלה והכתבנית השמיעו צעקה. עוד חומי חולצות נכנסו לבניין וצעקו את סיסמאותיהם. שוואב תפס את הכתבנית בזרועה ואמר: "עכשיו, יקירתי, איפה נמצאת הכספת של המשרד?" "בחדר התיקים!" היא אמרה בקול מבוהל. "תראי לי." "כן, מה שתגיד!" הוא הוציא אותה מן החדר. קרלה פרצה בבכי ואחר כך השתתקה. היא חשבה להסתתר מתחת לשולחן הכתיבה אבל היססה. היא לא רצתה להראות להם עד כמה היא פוחדת. משהו בתוכה התקומם נגדם. אבל מה עליה לעשות? היא החליטה להזהיר את אמא. היא ניגשה אל פתח החדר והביטה במסדרון. חומי החולצות נכנסו למשרדים ויצאו מהם, אבל עדיין לא הגיעו אל הקצה הרחוק. קרלה לא ידעה אם האנשים בחדר הישיבות יכולים לשמוע את הרעש. היא רצה לאורך המסדרון מהר עד כמה שיכלה, אבל צעקה עצרה אותה. היא הסתכלה לתוך חדר וראתה את שוואב מטלטל את הכתבנית החבושה ברט וצועק: "איפה המפתח?" "אין לי מושג, אני נשבעת לך שזאת האמת!" בכתה הכתבנית. קרלה זעמה. לשוואב לא היתה שום זכות להתייחס כך אל אישה. היא צעקה: "עזוב אותה, שוואב, גנב שכמוך!" שוואב הסתכל עליה בעיניים מלאות שנאה, ופתאום גבר פחדה פי עשרה. באותו רגע עבר מבטו אל מישהו מאחוריה, והוא אמר: "תוציאו את הילדה מפה." היא הורמה מאחור. "את יהודייה קטנה?" שאל קול של גבר. "את נראית יהודייה, עם כל השיער הכהה הזה." זה הפחיד אותה. "אני לא יהודייה!" היא צעקה. לובש החולצה החומה נשא אותה לאורך המסדרון והחזיר אותה לחדר של אמא. היא מעדה ונפלה על הרצפה. "תישארי פה," הוא אמר והסתלק. קרלה קמה על רגליה. היא לא נפגעה. המסדרון היה מלא עכשיו חומי חולצות, והיא לא יכלה להגיע אל אמה, אבל היה עליה להזעיק עזרה. היא הביטה מבעד לחלון השבור. קהל קטן התאסף ברחוב. שני שוטרים עמדו בין הצופים ופיטפטו. קרלה צעקה לעומתם: "הצילו! הצילו! משטרה!" הם ראו אותה וצחקו. זה הרתיח אותה, והכעס הפחית את פחדה. היא שוב הסתכלה אל מחוץ לחדר. מבטה נתקל במנוף האזעקה שעל הקיר. היא שלחה יד למעלה ואחזה בידית. היא היססה. איש אינו אמור להפעיל את האזעקה, אלא במקרה של שריפה, והשלט על הקיר הזהיר מפני עונשים חמורים. היא החליטה למשוך את הידית בכל זאת. לרגע דבר לא קרה. ייתכן שהמנגנון לא פעל. ואז נשמע קול צופר צרוד וחזק, עולה ויורד, שמילא את הבניין. כמעט מייד הגיחו האנשים מחדר הישיבות בקצה הרחוק של המסדרון. יוכמן היה הראשון שיצא. "מה קורה כאן, לכל הרוחות?" הוא שאל בכעס, וקולו גבר על רעש האזעקה. אחד מחומי החולצות אמר: "הסמרטוט הקומוניסטי היהודי העליב את המנהיג שלנו, ואנחנו סוגרים אותו." "צאו מהמשרד שלי!" חומי החולצות התעלמו ממנו ונכנסו לחדר צדדי. כעבור רגע נשמעו צעקה של אישה ורעש של שולחן מתכת נופל. יוכמן פנה אל אחד מאנשי צוותו. "שניידר - הזעק מייד את המשטרה!" קרלה ידעה היטב שלא תהיה בכך שום תועלת. המשטרה כבר היתה במקום ולא עשתה דבר. אמא נדחפה דרך פקעת האנשים ובאה בריצה לאורך המסדרון. "את בסדר?" היא קראה וחיבקה את קרלה בזרועותיה. קרלה לא רצתה לקבל ניחומים כילדה. היא הדפה מעליה את אמה ואמרה: "אני בסדר, אל תדאגי." אמא הסתכלה סביבה. "מכונת הכתיבה שלי!" "הם זרקו אותה דרך החלון." קרלה הבינה שעכשיו לא יאונה לה כל רע בגלל קלידי המכונה שנתקעו. "אנחנו חייבות לצאת מפה." אמא חטפה את התצלום מן השולחן, אחזה בידה של קרלה ושתיהן מיהרו לצאת מן החדר. איש לא ניסה לעכב בעדן כשרצו למטה במדרגות. בחור צעיר בנוי היטב, שהיה כנראה אחד הכתבים, נעל את זרועו סביב ראשו של אחד מחומי החולצות וגרר אותו מן הבניין החוצה. קרלה ואמה יצאו בעקבות השניים. עוד אחד מחומי החולצות ירד אחריהן. הכתב ניגש אל שני השוטרים, ועדיין גרר את לובש החולצה החומה. "עצרו את האיש הזה," הוא אמר. "מצאתי אותו שודד את המשרד. תמצאו צנצנת קפה גנובה אצלו בכיס." "שחרר אותו, בבקשה," אמר המבוגר משני השוטרים. הכתב שיחרר את הגנב בעל כורחו. זה שירד אחריהן נעמד לצד חברו. "מה שמך, אדוני?" שאל השוטר את הכתב. "אני רודולף שמידט, כתב פרלמנטרי ראשי של 'הדמוקרט'." "רודולף שמידט, אני עוצר אותך בגלל תקיפת שוטר." "אל תהיה מגוחך. תפסתי את האיש הזה גונב!" השוטר הינהן לעבר שני חומי החולצות. "קחו אותו לתחנת המשטרה." הם אחזו את שמידט בזרועותיו. הוא נראה כעומד להיאבק, אבל שינה את דעתו. "כל פרט בתקרית הזאת יופיע בגיליון הבא של 'הדמוקרט'!" הוא אמר. "לא יהיה עוד גיליון," אמר השוטר. "קחו אותו מפה." מכונית כבאים הגיעה, ותריסר כבאים קפצו ממנה. מנהיגם דיבר במהירות עם השוטרים. "אנחנו צריכים לפנות את הבניין," הוא אמר. "חזרו לתחנה שלכם, אין שום שריפה," אמר השוטר המבוגר. "זה בסך הכול פלוגות הסער שבאו לסגור כתב־עת קומוניסטי." "זה לא ענייני," אמר הכבאי. "האזעקה הופעלה, והתפקיד הראשון שלנו הוא להוציא את כולם, פלוגות סער וכל היתר. אנחנו נסתדר בלי עזרתך." הוא הוביל את אנשיו פנימה. קרלה שמעה את אמה אומרת: "אוי, לא!" וכשהסתובבה ראתה שאמה מסתכלת על מכונת הכתיבה שלה שהיתה מונחת על המדרכה במקום שנפלה בו. ארגז המתכת ניתק וחשף את החיבורים שבין הקלידים למוטות. המקלדת התעקמה, קצה אחד של הגליל נותק, והפעמון המצלצל בסופה של כל שורה נח עזוב על המדרכה. מכונת כתיבה לא היתה דבר יקר במיוחד, אבל אמא נראתה כעומדת לבכות. חומי החולצות ועובדי השבועון יצאו מן הבניין, והכבאים בראשם. הסמל שוואב התנגד וצעק בכעס: "אין שום שריפה!" הכבאים המשיכו להאיץ בו לצאת. יוכמן יצא ואמר לאמא: "הם לא הספיקו לגרום נזק רב - הכבאים עצרו אותם. מי שהפעיל את האזעקה עשה לנו שירות גדול!" קרלה היתה מודאגת שינזפו בה בגלל אזעקת השווא. עכשיו הבינה שעשתה את הדבר הנכון. היא אחזה ביד אמה. זה כנראה שלף את אמא מתוך התקף הצער הרגעי שלה. היא מחתה את עיניה בשרוולה, מעשה בלתי רגיל שחשף עד כמה התערערה: אילו עשתה זאת קרלה, היא היתה אומרת לה להשתמש בממחטה. "מה נעשה עכשיו?" אמא מעולם לא אמרה זאת - היא תמיד ידעה מה לעשות. קרלה הבחינה בשני אנשים שעמדו בסמוך להן. היא נשאה את עיניה. אחת מהם היתה אישה בערך בגיל של אמא, נאה מאוד, שנראתה בעלת סמכות. קרלה הכירה אותה, אבל לא ידעה מאין. לצידה עמד גבר צעיר שהיה יכול להיות בנה. הוא היה רזה ולא גבוה במיוחד, אבל נראה כמו כוכב קולנוע. פניו יכלו להיחשב כמעט יפות מדי, פרט לאף שהיה שטוח ומעוות. שניהם נראו המומים, והצעיר הלבין מכעס. האישה דיברה ראשונה, ועשתה זאת באנגלית. "שלום, מוד," היא אמרה, והקול נשמע לקרלה מוכר. "את לא מזהה אותי?" היא המשיכה. "אני אתל לקווית, וזה לויד." { ii } לויד ויליאמס מצא בברלין מועדון אִגרוף שבו איפשרו לו להתאמן תמורת כמה פני לשעה. המועדון שכן בשכונת פועלים בשם וֵדינג, מצפון למרכז העיר. הוא התאמן עם האלות ההודיות ועם כדור הכוח, קפץ בחבל, הלם בשק האִגרוף ואחר כך חבש קסדה ונכנס לחמישה סיבובים בזירה. המאמן מצא לו בן זוג הולם, גרמני בגילו ובגודלו - משקלו של לויד היה חצי־בינוני. לנער הגרמני היתה יד מהירה שפגעה בלויד פעמים אחדות עד שלויד הלם בו בשמאלו והפיל אותו ארצה. לויד גדל בשכונה קשוחה, באיסט אֶנד של לונדון. בגיל שתים־עשרה התעמרו בו בריונים בבית־הספר. "אותו דבר קרה גם לי," אמר אביו החורג, ברני. "אתה הילד הכי פיקח בבית־הספר, ותוקף אותך האידיוט של הכיתה." ברני היה יהודי - אמו דיברה רק יידיש. הוא לקח את לויד למועדון האגרוף של אלדגייט. אתל התנגדה, אבל ברני התעקש, דבר שלא קרה לעיתים תכופות. לויד למד לנוע מהר ולהלום חזק, והצקות הבריונים נפסקו. כך הוא גם שבר את אפו, מה שפגם ביופיו. התברר שיש לו כישרון. היו לו רפלקסים מהירים ואופי קרבי, והוא זכה בפרסים בזירה. המאמן התאכזב כשנודע לו שהנער רוצה ללמוד באוניברסיטת קיימברידג' במקום להיות מתאגרף מקצועי. הוא התקלח ולבש את חליפתו, ואחר כך הלך לבר של פועלים, קנה כוס בירה מהחבית והתיישב לכתוב לאחותו למחצה מילי על התקרית עם חומי החולצות. מילי קינאה בו על שנסע עם אמם, והוא הבטיח לשלוח לה מכתבים לעיתים תכופות. לויד הזדעזע מן הקטטה של אותו בוקר. פוליטיקה היתה בשבילו חלק מחיי היום־יום: אמו היתה חברת פרלמנט, אביו היה חבר מועצה מקומית בלונדון, והוא עצמו היה יושב ראש הליגה הצעירה של מפלגת הלייבור בלונדון. אלא שכל אלה היו תמיד עניין של ויכוחים והצבעות - עד היום. הוא לא ראה עד כה בריונים פולשים למשרד והורסים אותו כשהמשטרה עומדת מנגד ומחייכת. זו היתה פוליטיקה ללא כפפות, שהצליחה לזעזע אותו. "דבר כזה יכול לקרות בלונדון, מילי?" הוא כתב. במחשבה ראשונה החליט שזה לא ייתכן. אבל להיטלר היו מעריצים בין התעשיינים ובעלי העיתונים הבריטים. רק לפני כמה חודשים פתח חבר הפרלמנט התככן סר אוסוואלד מוסלי את האיגוד הבריטי של הפשיסטים. כמו הנאצים, אהבו גם הם ללבוש מדי צבא. מה יהיה צעדם הבא? הוא סיים את מכתבו וקיפל אותו, ואחר כך עלה על רכבת עילית למרכז העיר. הוא ואמו עמדו לפגוש את ואלטר ומוד פון אולריך לארוחת ערב. לויד שמע על מוד כל חייו. היא ואמו התיידדו באופן בלתי סביר: אתל החלה את חיי העבודה שלה כמשרתת בבית הגדול שהשתייך למשפחתה של מוד. אחר כך לחמו שתיהן למען זכויות הנשים. במלחמה הן הוציאו יחד עיתון פמיניסטי שנקרא 'אשת החייל', ואז הן רבו בגלל טקטיקות פוליטיות והתרחקו זו מזו. לויד זכר היטב את נסיעתה של משפחת פון אולריך ללונדון בשנת 1925. הוא היה אז בן עשר, בוגר דיו לחוש מבוכה על כך שלא דיבר גרמנית בשעה שאריק וקרלה, בני חמש ושלוש, היו דו־לשוניים. זה היה כשאתל ומוד השלימו ביניהן. הוא עשה את דרכו למסעדה שנקראה 'ביסטרו רוברט'. החלל עוצב בסגנון אַר־דֶקוֹ, עם כיסאות ושולחנות מלבניים, ומנורות ברזל בעלות אהילי זכוכית צבעוניים. במיוחד מצאו חן בעיניו המפיות הלבנות המעומלנות שהמתינו מוכנות לצד הצלחות. שלושת הסועדים האחרים כבר היו שם. הנשים היו מדהימות, כפי שהסתבר לו כשהתקרב לשולחן: שתיהן לבושות יפה, מושכות ובטוחות בעצמן. מבטי הערצה נשלחו אליהן מכל עבר. הוא תהה בליבו עד כמה הושפע סגנון הלבוש של אמו מזה של חברתה האריסטוקרטית. כשהזמינו את מנותיהם, הסבירה אתל את סיבת מסעה. "איבדתי את המושב שלי בפרלמנט ב-1931," היא אמרה. "אני מקווה לזכות בו שוב בבחירות הבאות, אבל בינתיים אני חייבת להתפרנס. למזלי, מוד, לימדת אותי להיות עיתונאית." "לא לימדתי אותך הרבה," אמרה מוד. "היה לך כישרון טבעי." "אני כותבת סדרת מאמרים על הנאצים בשביל ה'ניוז כרוניקל', ויש לי חוזה לכתיבת ספר בשביל מו"ל בשם ויקטור גולנז. הבאתי את לויד כמתורגמן שלי - הוא לומד צרפתית וגרמנית." לויד ראה את חיוכה הגאה והרגיש שהוא אינו ראוי לו. "כישורי התרגום שלי עדיין לא נבחנו," הוא אמר. "עד עכשיו פגשנו בעיקר אנשים כמוך, שמדברים אנגלית מושלמת." לויד הזמין שניצל עגל, מנה שמעולם לא ראה באנגליה. היא ערבה לחיכו מאוד. בשעה שאכלו, שאל אותו ואלטר: "אתה לא אמור להיות באוניברסיטה?" "אמא חשבה שאלמד יותר גרמנית באופן כזה, ובאוניברסיטה הסכימו." "למה שלא תבוא ותעבוד בשבילי ברייכסטאג לזמן־מה? בלי תשלום, לצערי, אבל תוכל לדבר גרמנית כל היום." לויד התרגש. "אשמח לעשות את זה. זאת הזדמנות נהדרת!" "אם אתל תוכל לוותר עליך," הוסיף ואלטר. היא חייכה. "אולי אוכל לקבל אותו חזרה מפעם לפעם, כשבאמת אזדקק לו?" "כמובן." אתל שלחה יד על פני השולחן ונגעה בידו של ואלטר. זו היתה מחווה אינטימית, ולויד הבין שהקשר בין שלושת האנשים האלה קרוב מאוד. "כל כך חביב מצידך, ואלטר," היא אמרה. "לא ממש. תמיד יש מקום לעוזר צעיר ומבריק שמבין בפוליטיקה." אתל אמרה: "אני כבר לא בטוחה שאני מבינה פוליטיקה. מה קורה כאן בגרמניה, בשם אלוהים?" מוד אמרה: "באמצע שנות העשרים היינו בסדר. היתה לנו ממשלה דמוקרטית וכלכלה משגשגת. אבל הכול נהרס בגלל ההתמוטטות של וול סטריט ב-1929. עכשיו אנחנו במיתון עמוק." קולה רעד מרגש שנשמע קרוב לאבל. "אפשר לראות כאן מאה גברים עומדים בתור בגלל משרה אחת שפורסמה בעיתון. אני מסתכלת על הפנים שלהם. הם נואשים. הם לא יודעים איך יצליחו להאכיל את הילדים שלהם. ואז הנאצים מציעים להם תקווה, והם שואלים את עצמם: מה יש לי להפסיד?" ואלטר חשב שהיא מגזימה בתיאור המצב. בנימה עליזה הוא אמר: "החדשות הטובות הן שהיטלר לא הצליח לזכות ברוב אצל הגרמנים. בבחירות האחרונות הנאצים קיבלו שליש מהקולות. בכל זאת הם היו המפלגה הגדולה ביותר, אבל למזלנו היטלר עומד בראש ממשלת מיעוט." "בגלל זה הוא דרש עוד בחירות," אמרה מוד. "הוא זקוק לרוב סוחף כדי להפוך את גרמניה לדיקטטורה האכזרית שהוא רוצה." "הוא ישיג את זה?" שאלה אתל. "לא," אמר ואלטר. "כן," אמרה מוד. ואלטר אמר: "אני לא מאמין שהעם הגרמני יבחר בדיקטטורה." "אבל אלה לא יהיו בחירות הוגנות!" אמרה מוד בכעס. "תראו מה קרה לשבועון שלי היום. כל מי שמותח ביקורת על הנאצים מסתכן בנפשו. בינתיים התעמולה שלהם נמצאת בכל מקום." לויד אמר: "אף אחד כנראה לא נלחם בהם!" הוא הצטער שלא הגיע כמה דקות מוקדם יותר למערכת 'הדמוקרט' באותו בוקר, כדי להלום בפרצופיהם של כמה חומי חולצות. כשהתברר לו שהוא מאגרף את ידו, הוא אילץ את עצמו לפתוח אותה, אבל הכעס לא הרפה ממנו. "למה אנשי השמאל לא עורכים פשיטה על משרדים של כתבי־עת נאציים? תנו להם לטעום את התרופה שלהם!" "אסור לנו להגיב באלימות על אלימות!" אמרה מוד בהדגשה. "היטלר מחפש תירוץ להחמרת האמצעים - להכריז על שעת חירום לאומית, לבטל את זכויות הפרט ולהכניס את מתנגדיו לכלא." קולה קיבל גוון של תחינה. "אנחנו חייבים למנוע את זה ממנו - גם אם זה יהיה קשה מאוד." הם סיימו את ארוחתם. המסעדה החלה להתרוקן. כשהוגש להם הקפה, הצטרפו אליהם בעל המסעדה רוברט פון אולריך, דודן רחוק של ואלטר, והשף יוֹרג. רוברט היה דיפלומט בשגרירות האוסטרית בלונדון לפני המלחמה הגדולה, כשוואלטר עבד בשגרירות גרמניה בלונדון והתאהב במוד. רוברט דמה לוואלטר, אבל הקפיד יותר על לבושו. היו לו סיכת זהב על עניבתו, חותמות על שרשרת השעון שלו ושיער משומן. יורג היה צעיר ממנו, גבר בעל תווים עדינים וחיוך עליז. השניים נפגשו כשהיו שבויי מלחמה ברוסיה. עתה הם גרו בדירה מעל המסעדה. הם נזכרו בחתונתם של ואלטר ומוד, שנערכה בחשאיות רבה ערב פרוץ המלחמה. לא היו בה אורחים, אבל רוברט ואתל היו השושבינים מצד החתן והכלה. אתל אמרה: "שתינו שמפניה במלון, ואחר כך אמרתי בטקט שרוברט ואני נסתלק, אבל ואלטר..." היא חנקה פרץ של צחקוקים. "ואלטר אמר: 'אה, חשבתי שנאכל יחד כולנו ארוחת ערב!'" מוד צחקה. "את יכולה לדמיין כמה זה שימח אותי!" לויד נעץ את עיניו בקפה שלו והתמלא מבוכה. הוא היה בן שמונה־עשרה ועדיין בתול, ובדיחות של ירח דבש גרמו לו אי נוחות. אתל הרצינה ושאלה את מוד: "את שומעת בכלל מפיץ בימים אלה?" לויד ידע שהחתונה החשאית יצרה קרע נורא בין מוד לאחיה, הרוזן פיצהרברט. פיץ התכחש לה מכיוון שלא פנתה אליו, כראש המשפחה, ולא ביקשה את רשותו להינשא. מוד הניעה את ראשה בעצב. "כתבתי לו בפעם ההיא שנסענו ללונדון, אבל הוא סירב אפילו לפגוש אותי. פגעתי בגאוותו כשהתחתנתי עם ואלטר בלי לדבר איתו. אחי הוא איש שלא סולח, לצערי." אתל שילמה את החשבון. בגרמניה הכול היה זול למי ששילם במטבע זר. הם עמדו ללכת כשאדם זר ניגש לשולחן מבלי שהוזמן וצירף אליו כיסא. הוא היה גבר כבד בעל פנים עגולות ושפם קטן במרכזן. הוא לבש מדים של חומי החולצות. רוברט אמר בצינה: "במה אפשר לעזור לך, אדוני?" "אני הקומיסר לענייני פשעים תומס מאקה." הוא תפס את אחד המלצרים בזרועו ואמר: "תביא לי קפה." המלצר הסתכל על רוברט במבט שואל, ורוברט הינהן. "אני עובד במחלקה הפוליטית של המשטרה הפרוסית," המשיך מאקה. "אני אחראי על מחלקת המודיעין בברלין." לויד תירגם את הדברים לאמו בקול שקט. "רציתי לדבר עם בעל המסעדה על עניין אישי," אמר מאקה. רוברט אמר: "איפה עבדת לפני חודש?" השאלה הבלתי צפויה הפתיעה את מאקה, והוא ענה מייד: "בתחנת המשטרה בקרויצברג." "ומה היה תפקידך שם?" "הייתי ממונה על הרשומות. למה אתה שואל?" רוברט הינהן כאילו תיאר לעצמו משהו כזה. "זאת אומרת שעברת מתפקיד של פקיד תיוק לראש מחלקת המודיעין של ברלין. ברכות על הקידום המהיר." הוא פנה אל אתל. "כשהיטלר התמנה לקנצלר בסוף ינואר, התומך הנאמן שלו, הרמן גרינג, מונה לשר הפנים של פרוסיה - הממונה על הכוח המשטרתי הגדול בעולם. מאז גרינג מפטר שוטרים בסיטונות וממַנה במקומם נאצים." הוא פנה שוב אל מאקה ואמר בלעג: "בכל אופן, במקרה של האורח המפתיע שלנו, אני בטוח שהקידום בוצע אך ורק בגלל כישרון." מאקה הסמיק אבל שמר על קור רוח. "כפי שאמרתי, אני רוצה לדבר עם הבעלים על משהו אישי." "בוא בבקשה לדבר איתי בבוקר. השעה עשר מתאימה לך?" מאקה התעלם מן ההצעה. "גם אחי קשור לעסקי המסעדות," הוא המשיך. "אה! אולי אני מכיר אותו. שמו מאקה? איזו מסעדה הוא מנהל?" "מקום קטן לפועלים בפרידריכסשיין." "אה. אז לא סביר שפגשתי אותו." לויד לא היה בטוח שנבון מצד רוברט להיות עוקצני כל כך. מאקה היה חצוף, ולא היה ראוי ליחס אדיב, אבל הוא כנראה היה מסוגל לעורר בעיות קשות. מאקה המשיך: "אחי מעוניין לקנות את המסעדה הזאת." "אחיך רוצה להתקדם בעולם, כמוך." "אנחנו מוכנים להציע לך עשרים אלף מארק, שישולמו במשך שנתיים." יורג פרץ בצחוק. רוברט אמר: "הרשה לי להסביר לך משהו, קומיסר. אני רוזן אוסטרי. לפני עשרים שנה היו לי טירה ואחוזה גדולה בהונגריה, שם גרו אמי ואחותי. במלחמה איבדתי את המשפחה, את הטירה, את האדמות שלי ואפילו את ארצי, ש... הצטמצמה." נימת הדיבור הלגלגנית שלו נעלמה, וקולו נעשה צרוד מרגש. "באתי לברלין בלי שום דבר מלבד כתובתו של ואלטר פון אולריך, בן־דוד רחוק שלי. בכל זאת הצלחתי לפתוח את המסעדה הזאת." הוא בלע את רוקו. "זה כל מה שיש לי." הוא השתתק ולגם מן הקפה. האחרים סביב השולחן לא הוציאו הגה. הוא התאושש, וקולו חזר להיות מתנשא במקצת. "גם אילו הצעת לי מחיר נדיב - מה שלא עשית - הייתי מסרב, כי בזה הייתי מוכר את כל חיי. אין לי שום עניין להתחצף אליך, אף על פי שלא התנהגת אלי יפה, אבל המסעדה שלי לא למכירה בשום מחיר." הוא קם והושיט את ידו ללחיצה. "לילה טוב, קומיסר מאקה." מאקה לחץ מוכנית את ידו, ואחר כך נראה כאילו התחרט על מעשהו. הוא קם, נרגז בעליל. פניו השמנות קיבלו צבע סגול. "אנחנו עוד נדבר," הוא אמר ויצא. "איזה פרא אדם," אמר יורג. ואלטר אמר לאתל: "את רואה עם מה אנחנו צריכים להשלים? רק מפני שהוא לובש את המדים האלה, הוא יכול לעשות כל מה שמתחשק לו!" מה שהטריד את לויד היה הביטחון העצמי של מאקה. הוא נראה בטוח לגמרי שיוכל לקנות את המסעדה במחיר טוב. הוא הגיב על סירובו של רוברט כמו לא היה אלא עיכוב זמני. האם עד כדי כך כבר הגיע כוחם של הנאצים? זה היה מסוג הדברים שאוסוואלד מוסלי והפשיסטים הבריטים שלו רצו - מדינה שבה שלטון החוק הוחלף במעשי בריונות ואלימות. איך בני־אדם יכולים להיות טיפשים כל כך? הם לבשו את מעיליהם, חבשו את כובעיהם ואמרו לילה טוב לרוברט וליורג. ברגע שיצאו, הריח לויד עשן - לא של טבק, אלא של משהו אחר. ארבעתם נכנסו למכוניתו של ואלטר, ב־מ־וו דיקסי 3/15. לויד ידע כי זוהי בעצם אוסטין שבע המיוצרת בגרמניה. כשנסעו דרך פארק טירגַארטֶן עקפו אותם שתי מכוניות כבאים בצלצול פעמונים. "מעניין איפה השריפה," אמר ואלטר. כעבור רגע הם ראו זוהר של להבות מבעד לעצים. מוד אמרה: "זה נראה קרוב לרייכסטאג." נימת דיבורו של ואלטר השתנתה. "כדאי שניגש לראות," הוא אמר בדאגה ומיהר לשנות כיוון. ריח העשן הלך והתחזק. מעל ראשי העצים ראה לויד להבות מזנקות לעבר השמיים. "זאת שריפה גדולה," הוא אמר. הם יצאו מן הפארק בקֶניגְס פלאץ, הכיכר הגדולה בין בניין הרייכסטאג לבית האופרה 'קְרוֹל' ממול. הרייכסטאג בער. אור אדום וצהוב ריצד מאחורי שורת החלונות הקלאסיים. להבות ועשן פרצו דרך הכיכר המרכזית. "אוי, לא!" אמר ואלטר ונשמע המום מצער. "אלוהים שבשמיים, לא." הוא עצר את המכונית וארבעתם יצאו ממנה. "זה אסון נורא," אמר ואלטר. אתל אמרה: "בניין כל כך ישן ויפה." "לא מעניין אותי הבניין," אמר ואלטר במפתיע. "הדמוקרטיה שלנו עולה באש." קהל קטן עקב ממרחק חמישים מטר בערך. בחזית הבניין עמדו כבאים, ובידיהם צינורות שכבר כוונו אל הלהבות והתיזו מים דרך החלונות השבורים. כמה שוטרים עמדו בצד ולא עשו דבר. ואלטר דיבר עם אחד מהם. "אני חבר ברייכסטאג," הוא אמר. "מתי זה התחיל?" "לפני שעה," אמר השוטר. "תפסנו אחד מאלה שעשו את זה - גבר שלבש רק מכנסיים! הוא השתמש בבגדים שלו להבעיר את השריפה." "מוטב שתחסמו את האזור בחבל," אמר ואלטר בקול סמכותי. "שאנשים יישארו במרחק בטוח." "כן, אדוני," אמר השוטר והתרחק. לויד התרחק מן החבורה והתקרב לבניין. הכבאים השתלטו על האש: עכשיו היו שם פחות להבות ויותר עשן. הוא עבר על פני מכונית הכבאים והתקרב לאחד החלונות. זה לא נראה מסוכן במיוחד, ובכל מקרה סקרנותו גברה על הצורך שלו לשמור על עצמו, כרגיל. כשהציץ מבעד לחלון, הוא ראה עד כמה חמור ההרס: קירות ותקרות התמוטטו והפכו לערימות של שברים. מלבד הכבאים הוא ראה אזרחים במעילים - כנראה עובדי הרייכסטאג - שנעו בין ההריסות וניסו להעריך את הנזק. לויד ניגש אל הפתח ועלה במדרגות. שתי מכוניות מרצדס שחורות הגיעו בדיוק כשהמשטרה החלה להקיף בסרט את המקום. לויד הסתכל בעניין. מתוך המכונית השנייה זינק גבר במעיל גשם בהיר וכובע שחור בעל תיתורה שמוטה. תחת אפו היה לו שפם צר. לויד הבין שהוא מסתכל על הקנצלר החדש, אדולף היטלר. מאחורי היטלר יצא גבר גבוה במדים שחורים של האֶס־אֶס, שומר ראשו האישי. אחריהם בא בצליעה שר התעמולה, שונא היהודים יוזף גבלס. לויד זיהה אותם מתצלומים שראה בעיתון. הוא התרגש כל כך לראותם מקרוב, עד כי שכח להיות מבוהל. היטלר עלה בריצה במדרגות, שתיים־שתיים, ופנה ישירות לעבר לויד. לויד דחף מוכנית את הדלת הגדולה והחזיק אותה פתוחה בשביל הקנצלר. בניע ראש נכנס היטלר פנימה ואחריו פמלייתו. לויד הצטרף אליהם. איש לא דיבר איתו. אנשיו של היטלר הניחו כנראה כי הוא אחד מצוות הרייכסטאג, ועובדי הרייכסטאג חשבו שהוא בא עם היטלר. באוויר עמד סירחון של אפר רטוב. היטלר ואנשיו פסחו על פני קורות וצינורות מפויחים ודרכו בשלוליות עכורות. בפתח האולם עמד הרמן גרינג, שמעיל שְער־גמלים כיסה את בטנו הענקית וכובעו נטה קדימה על פי אופנת פוטסדאם. זה האיש שמילא את המשטרה בנאצים, חשב לויד, כשנזכר בשיחה במסעדה. כשראה גרינג את היטלר הוא צעק: "זאת התחלת ההתקוממות הקומוניסטית! עכשיו הם יחטפו! אסור לבזבז אף רגע!" תחושה מוזרה מילאה את לויד, כאילו הוא נמצא בתיאטרון ואת תפקיד האנשים החזקים האלה ממלאים שחקנים. היטלר היה תיאטרלי אפילו יותר מגרינג. "עכשיו לא יהיו שום רחמים!" הוא צעק. הוא נשמע כאילו פנה אל קהל באצטדיון. "מי שיעמוד בדרכנו, יישחט." הוא רעד כאילו התיש את עצמו מרוב זעם. "צריך לירות בכל פעיל קומוניסטי בכל מקום שהוא נמצא. את נציגי הקומוניסטים ברייכסטאג צריך לתלות עוד הלילה." הוא נראה כעומד להתפוצץ. היה משהו מלאכותי בכל זה. שנאתו של היטלר נראתה ממשית, אבל ההתפרצות דמתה למופע, שהועלה למען האנשים סביבו, למען אנשי שלומו והאחרים. הוא היה שחקן שחש רגש אמיתי, אבל העצים אותו למען הקהל. וזה עבד, ראה לויד: כל מי שהיה שם בטווח שמיעה בהה בו, מהופנט. גרינג אמר: "פיהרר שלי, זה מפקד המשטרה הפוליטית שלי, רודולף דילס." הוא הצביע על גבר רזה, שחור שיער, שעמד לצידו. "הוא כבר עצר את אחד המבצעים." דילס לא היה היסטרי. הוא אמר ברוגע: "מרינוּס וַן דֶר לוּבֶּה, פועל בניין הולנדי." "וקומוניסט!" אמר גרינג בהבעת ניצחון. דילס אמר: "הוא הורחק מהמפלגה הקומוניסטית ההולנדית בגלל הצתת שריפות." "ידעתי!" אמר היטלר. לויד הבין כי היטלר נחוש בדעתו להאשים את הקומוניסטים, בלי קשר לעובדות. דילס אמר מתוך כבוד: "כבר מהחקירה הראשונה שלי, שחקרתי את האיש, אני חייב לומר שהוא מטורף שפועל לבדו." "שטויות!" קרא היטלר. "זה תוכנן הרבה זמן מראש. אבל הם לא חישבו נכון! הם לא מבינים שהעם לצידנו." גרינג פנה אל דילס. "המשטרה תהיה בכוננות מרגע זה," הוא אמר. "יש לנו רשימות של קומוניסטים - נציגים ברייכסטאג, נציגים נבחרים בממשלה המקומית, מארגנים ופעילים של המפלגה הקומוניסטית. עצרו את כולם - הלילה! השתמשו בנשק בלי רחמים. חקרו אותם ללא רחמים." "כן, כבוד השר," אמר דילס. לויד הבין שהיתה לוואלטר סיבה טובה לדאוג. זה היה התירוץ שהנאצים חיפשו. הם לא התכוונו להקשיב לסברה שהשריפה הוצתה בידי מטורף בודד. הם רצו מזימה קומוניסטית כדי שיוכלו להכריז על נקיטת אמצעים חמורים. גרינג הסתכל בתיעוב על הבוץ שדבק בנעליו. "מעוני הרשמי נמצא במרחק דקה מכאן, אבל למרבה המזל הוא לא נפגע מהאש, פיהרר שלי," הוא אמר. "אולי כדאי שנעבור לשם?" "כן. יש לנו הרבה דברים לדון בהם." לויד החזיק למענם את הדלת וכולם יצאו. כשנסעו משם, הוא עבר על פני הסרט שקשרה המשטרה והצטרף אל אמו ואל בני הזוג פון אולריך. אתל אמרה: "לויד! איפה היית? דאגתי כל כך!" "הייתי בפנים," הוא אמר. "מה? איך?" "אף אחד לא עצר אותי. היתה שם מהומה גדולה והרבה בלבול." אמו השליכה את ידיה לאוויר. "הוא לא יודע מה זאת סכנה," היא אמרה. "פגשתי את אדולף היטלר." ואלטר שאל: "הוא אמר משהו?" "הוא מאשים את הקומוניסטים בשריפה. עומד להיות טיהור." "שאלוהים יעזור לנו," אמר ואלטר. { iii } תומס מאקה היה עדיין פגוע מלעגו של רוברט פון אולריך. "אחיך רוצה להתקדם בעולם, כמוך," אמר פון אולריך. מאקה הצטער שלא חשב לענות: "ולמה שלא נתקדם? אנחנו לא פחות טובים מכם, שחצנים יהירים שכמוכם." עכשיו הוא השתוקק לנקמה, אבל בימים האחרונים היה עסוק מכדי לעשות משהו בעניין זה. המטה הכללי של השירות החשאי הפרוסי שכן בבניין גדול ומהודר בסגנון אדריכלי קלאסי, בית מספר שמונה בפרינץ אלברכט שטראסה, באזור בנייני הממשלה. מאקה התמלא גאווה בכל פעם שעבר בפתח. זו היתה תקופה עמוסה. ארבעת אלפים קומוניסטים נעצרו בתוך עשרים וארבע שעות מפרוץ השריפה ברייכסטאג, ורבים אחרים נוספו מדי שעה. גרמניה טוהרה ממגפה, ולטעמו של מאקה האוויר בברלין כבר נעשה טהור מכפי שהיה בעבר. אלא שתיקי המשטרה לא היו מעודכנים. אנשים עברו דירות, המפלגה הפסידה בבחירות ואחר כך ניצחה. זקנים מתו, וצעירים תפסו את מקומותיהם. מאקה היה ממונה על קבוצה שתפקידה לעדכן את הנתונים, למצוא שמות וכתובות חדשים. הוא הצטיין בזה. הוא אהב פנקסים, מדריכים, מפות, קטעי עיתונים ורשימות מכל סוג. כישוריו לא הוערכו בתחנת המשטרה של קרויצברג, שבה אנשי המודיעין המשטרתי פשוט היכו חשודים עד שמסרו שמות. הוא קיווה לזכות להערכה רבה יותר כאן. לא שהיתה לו הסתייגות כלשהי מהכאת חשודים. ממשרדו בירכתי הבניין הוא שמע את זעקות הגברים והנשים שעונו במרתף, אבל זה לא הטריד אותו. הם היו בוגדים, חתרנים ומהפכנים. הם הרסו את גרמניה עם השביתות שלהם, והיו מוכנים לגרוע מזה אילו ניתנה להם ההזדמנות. לא היתה לו שום אהדה כלפיהם. הוא רק קיווה שרוברט פון אולריך נמצא ביניהם, נאנק מכאב ומתחנן לרחמים. השעה היתה שמונה בערב ביום חמישי, 2 במרס, לפני שהיתה לו הזדמנות לבדוק אם רוברט אכן שם. הוא שלח את אנשי צוותו הביתה ולקח ערימה של רשימות מעודכנות למעלה, אל הממונה עליו, המפקח קרינגלין. אחר כך חזר אל התיקים. הוא לא מיהר לחזור הביתה. הוא חי לבדו. אשתו, אישה לא ממושמעת, עזבה אותו עם מלצר ממסעדתו של אחיו ואמרה שהיא רוצה להיות חופשייה. ילדים לא היו להם. הוא החל לסרוק את התיקים. הוא כבר גילה שרוברט פון אולריך הצטרף למפלגה הנאצית ב-1923 ועזב אותה כעבור שנתיים. דבר זה כשלעצמו לא אמר הרבה. מאקה נזקק לעוד מידע. שיטת התיוק לא היתה הגיונית כפי שהיה רוצה לראותה. בסך הכול, הוא היה מאוכזב מן המשטרה הפרוסית. השמועה אמרה כי גרינג התרשם לרעה כמוהו ותיכנן לנתק את המחלקה הפוליטית ואת המודיעין מן הכוח הרגיל ולאגד אותם בכוח משטרתי חשאי חדש ויעיל מקודמו. מאקה חשב שזה רעיון טוב. בינתיים הוא לא הצליח למצוא את רוברט פון אולריך באף אחד מן התיקים הרגילים. ייתכן שזה לא היה רק סימן לחוסר יעילות. ייתכן שלא ניתן להאשים את האיש בדבר. בתור רוזן אוסטרי, אין זה סביר שיהיה קומוניסט או יהודי. נראה כי הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר עליו זה שדודנו ואלטר הוא סוציאל־דמוקרט. אלא שזה עדיין לא נחשב לפשע. מאקה הבין עכשיו שהיה עליו לערוך את התחקיר הזה לפני שפנה אל האיש. הוא פעל בלי שהיה לו מידע מלא. היה עליו לדעת שזו טעות. עקב זאת הוא אולץ לספוג את ההתנשאות והלעג. הוא הרגיש מושפל, אבל עמד לשנות את המצב. הוא החל לעבור על ניירות שונים בארון מאובק בחלקו האחורי של החדר. השם פון אולריך לא הופיע גם כאן, אבל מסמך אחד היה חסר. לפי הרשימה שהוצמדה לדלת הארון מבפנים, היה אמור להיות שם תיק ובו 117 עמודים תחת הכותרת "ארגונים מושחתים". זה נשמע כמו סקירה של מועדוני הלילה של ברלין. מאקה הצליח לנחש מדוע התיק לא היה כאן. ייתכן שהיה בשימוש לאחרונה: כל מקומות הבילוי הדקדנטיים ביותר נסגרו כשהיטלר התמנה לקנצלר. מאקה חזר למעלה. קרינגלין תידרך כמה שוטרים במדים שהיו אמורים לפשוט על כתובות מעודכנות שמאקה סיפק לו, כתובות של קומוניסטים ובעלי בריתם. מאקה לא היסס להפריע לממונה עליו. קרינגלין לא היה נאצי, ולכן היה סביר להניח שיחשוש לנזוף באיש פלוגות הסער. מאקה אמר: "אני מחפש את תיק הארגונים המושחתים." קרינגלין נראה עצבני, אבל לא מחה. "על השולחן הצדדי," הוא אמר. "חפש בעצמך." מאקה לקח את התיק וחזר לחדרו. הרשימה היתה מלפני חמש שנים. פורטו בה המועדונים שהיו קיימים אז והפעילויות שהתרחשו בהם: הימורים, תצוגות בלתי הגונות, זנות, סחר בסמים, הומוסקסואליות ושחיתויות אחרות. בתיק הופיעו שמות הבעלים והמשקיעים, חברי המועדונים והעובדים בהם. מאקה קרא בסבלנות כל עמוד: אולי רוברט פון אולריך היה מכור לסמים או נזקק לזונות. ברלין היתה ידועה במועדוני ההומוסקסואלים שלה. מאקה עיין בפרטי 'הסנדל הוורוד', שבו גברים רקדו עם גברים ועל הבמה הופיעו זמרים טרנסווסטיטים. לפעמים, חשב, היה משהו מגעיל בעבודתו. הוא העביר אצבע על רשימת החברים ונאנח בסיפוק לאחר שמצא בה את רוברט פון אולריך. כשהמשיך לעיין ראה גם את שמו של יורג שלייכר. "נו, נו," הוא אמר. "עכשיו נראה כמה אתה סרקסטי." { iv } בפעם הבאה שלויד פגש את ואלטר ואת מוד הוא מצא אותם כועסים ומבוהלים משהיו בפעם הקודמת. זה היה בשבת, 4 במרס, יום לפני הבחירות. לויד ואתל תיכננו להשתתף בהפגנה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית שאירגן ואלטר, והם הגיעו לפני כן אל בית משפחת פון אולריך במיטֶה לארוחת צהריים. הבית היה אופייני למאה התשע־עשרה, והיו בו חדרים מרווחים וחלונות גדולים, אם כי רוב הרהיטים היו בלויים. הארוחה הפשוטה כללה צלעות חזיר, תפוחי אדמה וכרוב, אבל התלווה אליהם יין משובח. ואלטר ומוד התייחסו אל עצמם כאל עניים, וחיו ללא ספק בפשטות לעומת הוריהם, אבל מזון לא חסר על שולחנם. עם זאת, הם היו מפוחדים. היטלר שיכנע את נשיאה המזדקן של גרמניה, פאול פון הינדנבורג, לאשר את צו שריפת הרייכסטאג, שנתן לנאצים סמכות לעשות את מה שכבר עשו, להכות את מתנגדיהם הפוליטיים ולענותם. "עשרים אלף איש נעצרו מיום שני בערב!" אמר ואלטר בקול רועד. "לא רק קומוניסטים, אלא גם אנשים שהנאצים קוראים להם 'אוהדי קומוניסטים'." "כלומר, כל מי שהם שונאים," אמרה מוד. אתל אמרה: "איך ייתכנו עכשיו בחירות דמוקרטיות?" "צריך לעשות כמיטב יכולתנו," אמר ואלטר. "אם לא נמשיך במערכת הבחירות, זה רק יעזור לנאצים." לויד אמר בקוצר רוח: "מתי כבר תפסיקו להשלים עם זה ותתחילו להשיב מלחמה? אתם עדיין מאמינים שאסור להגיב על אלימות באלימות?" "בהחלט," אמרה מוד. "התנגדות שקטה היא התקווה היחידה שלנו." ואלטר אמר: "למפלגה הסוציאל־דמוקרטית יש אגף צבאי למחצה, הרייכסבאנר, אבל הוא חלש. קבוצה קטנה של סוציאל־דמוקרטים הציעה להגיב באלימות על מעשי הנאצים, אבל הם לא קיבלו מספיק קולות בהצבעה." מוד אמרה: "אל תשכח, לויד, שהמשטרה והצבא לצד הנאצים." ואלטר הציץ בשעון הכיס שלו. "צריך לצאת לדרך." מוד אמרה פתאום: "ואלטר, למה שלא תבטל את האספה?" הוא הביט בה מופתע. "שבע־מאות כרטיסים נמכרו." "שילכו לעזאזל הכרטיסים," אמרה מוד. "אני דואגת לך." "אל תדאגי. המושבים הוקצו בזהירות, כך שלא אמורים להיות באולם עושי צרות." לויד לא היה משוכנע שוואלטר בטוח בעצמו כפי שהעמיד פנים. ואלטר המשיך: "בכל אופן, אני לא יכול לאכזב אנשים שעדיין מוכנים לבוא לכנס פוליטי דמוקרטי. הם התקווה היחידה שנשארה לנו." "אתה צודק," אמרה מוד והסתכלה על אתל. "אולי כדאי שאת ולויד תישארו בבית. זה מסוכן, בלי קשר למה שוואלטר אומר. וזאת לא הארץ שלכם, אחרי הכול." "הסוציאליזם הוא בינלאומי," אמרה אתל באומץ. "כמו בעלך, אני מודה לך על דאגתך, אבל אני כאן להיות עדה להתרחשות הפוליטית בגרמניה ללא תיווך, ואני לא מתכוננת להפסיד את זה." "טוב, אבל הילדים לא יכולים לבוא," אמרה מוד. הבן אריק אמר: "אני בכלל לא רוצה ללכת." קרלה נראתה מאוכזבת אבל לא אמרה דבר. ואלטר, מוד, אתל ולויד נכנסו למכוניתו הקטנה של ואלטר. לויד היה מתוח, אבל גם נרגש. נקודת המבט שקיבל על פוליטיקה עלתה על כל מה שחוו חבריו בבית, ואם עמדה לפרוץ קטטה, הוא לא פחד ממנה. הם נסעו מזרחה, חצו את אלכסנדר פלאץ ונכנסו לשכונה של בתי עניים וחנויות קטנות, שעל כמה מהן היו אותיות עבריות. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית היתה מפלגת מעמד הפועלים, אבל כמו מפלגת הלייבור הבריטית היו לה גם כמה תומכים עשירים. ואלטר פון אולריך היה במיעוט קטן של בני המעמד העליון. המכונית נעצרה ליד אוהל אירועים שנשא את השלט "תיאטרון העם". בחוץ כבר נוצר תור. ואלטר חצה את המדרכה, פנה אל הדלת ונופף לקהל הממתין שהריע לו. לויד והאחרים נכנסו בעקבותיו. ואלטר לחץ ידיים לבחור צעיר ורציני כבן שמונה־עשרה. "זה וילהלם פרוּנזֶה, מזכיר הסניף המקומי של המפלגה שלנו." פרונזה היה אחד מאותם נערים שנראו כאילו נולדו מבוגרים. הוא לבש בלייזר שכיסיו מכופתרים, שהיה אופנתי עשר שנים קודם לכן. פרונזה הראה לוואלטר איך אפשר לחסום את דלתות התיאטרון מבפנים. "כשהקהל יישב, אנחנו ננעל את הדלתות, כך שאף עושה צרות לא יוכל להיכנס," הוא אמר. "טוב מאוד," אמר ואלטר. "כל הכבוד." פרונזה ליווה אותם פנימה. ואלטר עלה על הבמה ובירך עוד כמה מועמדים שכבר היו שם. הקהל החל להיכנס ולהתיישב במקומות. פרונזה הראה למוד, לאתל וללויד את המקומות השמורים להם בשורה הראשונה. שני נערים התקרבו. הצעיר, שנראה כבן ארבע־עשרה אבל היה גבוה מלויד, בירך את מוד בנימוס וקד קלות. מוד פנתה אל אתל ואמרה: "זה ורנר פרנק, בנה של חברתי מוניקה." אחר כך אמרה לוורנר: "אבא שלך יודע שאתה פה?" "כן - הוא אמר שאני צריך ללמוד בעצמי על הסוציאל־דמוקרטיה." "הוא רחב אופקים יחסית לנאצי." לויד חשב שאלה דברים קשים להבנה בשביל נער בן ארבע־עשרה, אבל ורנר לא נסוג. "אבא שלי לא באמת מאמין בנאציזם, אבל הוא חושב שהיטלר טוב לעסקים הגרמניים." וילהלם פרונזה אמר בכעס: "איך זה מועיל לעסקים, להשליך אלפי אנשים לכלא? מלבד אי הצדק, הם לא יכולים לעבוד!" ורנר אמר: "אני מסכים איתך, ובכל זאת האמצעים החמורים של היטלר כנראה פופולריים." "אנשים חושבים שהוא מציל אותם ממהפכה בולשביקית," אמר פרונזה. "העיתונות הנאצית שיכנעה אותם שהקומוניסטים עומדים לפתוח במסע של רצח והרעלה בכל עיר ובכל כפר." הנער שהתלווה אל ורנר, שהיה נמוך ממנו אבל גדול ממנו בשנים, אמר: "ובכל זאת בעלי החולצות החומות, ולא הקומוניסטים, הם אלה שגוררים אנשים למרתפים ושוברים להם את העצמות באלות." הוא דיבר גרמנית שוטפת עם מבטא קל שלויד לא הצליח לזהות. ורנר אמר: "סלחו לי, שכחתי להציג את ולדימיר פשקוב. הוא לומד איתי באקדמיה של ברלין לבנים, כולם קוראים לו ווֹלוֹדיה." לויד קם ללחוץ ידיים. וולודיה היה בערך בגילו של לויד, בחור צעיר ומרשים, בעל מבט גלוי ועיניים כחולות. פרונזה אמר: "אני מכיר את וולודיה פשקוב. גם אני לומד באקדמיה לבנים של ברלין." וולודיה אמר: "וילהלם פרונזה הוא הגאון של בית־הספר - יש לו ציונים גבוהים בפיזיקה, בכימיה ובמתמטיקה." "זה נכון," אמר ורנר. מוד הסתכלה על וולודיה במבט בוחן ושאלה: "פשקוב? לאביך קוראים גריגורי?" "כן, גברת פון אולריך. הוא נספח צבאי בשגרירות הסובייטית." אם כך, וולודיה היה רוסי. הוא דיבר גרמנית בקלות, חשב לויד בקנאה קלה. זה דבר שרוכשים, ללא ספק, כשגרים כאן. "אני מכירה טוב את הוריך," אמרה מוד לוולודיה. היא הכירה את כל הדיפלומטים בברלין, כפי שלויד כבר הבין. זה היה חלק מעבודתה. פרונזה הציץ בשעונו ואמר: "הגיעה השעה להתחיל." הוא עלה על הבמה וקרא לסדר. הקהל השתתק. פרונזה הכריז כי המועמדים ינאמו, ואחר כך יענו על שאלות. כרטיסים חולקו רק לחברי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, הוא הוסיף, והדלתות נעולות, כך שכולם יכולים לדבר בחופשיות, בידיעה שהם בין חברים. זה כמו להיות חבר באגודה חשאית, חשב לויד. הוא לא קרא לזה דמוקרטיה. ואלטר דיבר ראשון. הוא לא היה דמגוג, הבין לויד. לא היו לו שום גינונים רטוריים, אבל הוא החמיא לקהל שלו ואמר למאזיניו שהם גברים ונשים נבונים וידענים, שמבינים את מורכבות הנושאים הפוליטיים. הוא הספיק לדבר רק דקות אחדות כשאחד מחומי החולצות עלה על הבמה. לויד קילל. איך הוא נכנס? הוא בא מאחורי הקלעים: מישהו כנראה פתח את דלת הבמה. האורח הלא־קרוא היה בריון מגודל ששערו סופר בתספורת צבאית. הוא ניגש אל קדמת הבמה וצעק: "זאת התכנסות ממרידה. קומוניסטים וחתרנים אינם רצויים בגרמניה כיום. האספה סגורה." השחצנות והביטחון העצמי של האיש הרגיזו את לויד. הוא הצטער שאינו יכול להתמודד עם הגולם הגדול הזה בזירת אגרוף. וילהלם פרונזה זינק על רגליו, נעמד לפני הפולש וצעק בכעס: "צא מפה, בריון שכמוך!" האיש דחף אותו בחזהו בכוח. פרונזה מעד אחורה ונפל. הקהל קם על רגליו, חלקם בצעקות כעס ומחאה, חלקם בזעקות פחד. עוד חומי חולצות הגיחו מאחורי הקלעים. לויד הבין בצער שהמנוולים תיכננו זאת היטב. האיש שדחף את פרונזה צעק: "החוצה!" שאר חומי החולצות הצטרפו לקריאותיו: "החוצה! החוצה! החוצה!" עכשיו היו שם כעשרים מהם, ואחרים המשיכו להגיע כל הזמן. אחדים החזיקו בידיהם אלות של שוטרים או מחבטים מאולתרים. לויד ראה מחבט הוקי, קורנס עץ ואפילו רגל של כיסא. הם התרוצצו על הבמה, גיחכו ברשעות ונופפו בכלי נשקם תוך כדי קריאות, ובליבו של לויד לא היה ספק שהם משתוקקים להתחיל להכות אנשים. הוא קם על רגליו. בלי לחשוב על כך יצרו ורנר, וולודיה והוא שורת מגן לפני אתל ומוד. הנאספים במקום נחלקו לשניים, חלקם ניסו לצאת וחלקם צעקו ונופפו באגרופיהם לעומת הפולשים. אלה שניסו לצאת דחפו אחרים, ומהומות קטנות פרצו. רבות מן הנשים בכו. על הבמה ניגש ואלטר אל הדוכן וצעק: "נסו להישאר רגועים, בבקשה! אין שום סיבה לאי סדר!" רוב האנשים לא יכלו לשמוע אותו, והשאר התעלמו מדבריו. חומי החולצות החלו לקפוץ מן הבמה ולהתערב בקהל. לויד אחז בזרועה של אמו, וּורנר אחז בזרועה של מוד. הם נעו לעבר היציאה הקרובה ביותר כאיש אחד, אבל ליד כל הדלתות כבר נקהלו אנשים מבוהלים שניסו להסתלק. זה לא הפריע לחומי החולצות, שהמשיכו לצעוק על הנקהלים שייצאו. התוקפים היו ברובם בעלי גוף, ואילו בקהל היו גם נשים וזקנים. לויד רצה להשיב מלחמה, אבל ידע שזה אינו רעיון טוב. גבר חבוש קסדת פלדה מן המלחמה הגדולה דחף בכתפו את לויד, והוא נהדף קדימה ונתקל באמו. הוא נלחם בפיתוי להסתובב ולהתעמת עם האיש, אבל היה חשוב לו יותר להגן על אמו. נער מנומש שאַלָה בידו הניח יד על גבו של ורנר ודחף בכוח, תוך כדי צעקות: "צא החוצה, צא החוצה!" ורנר הסתובב במהירות והתקרב אליו. "אל תיגע בי, חזיר פשיסטי שכמוך," הוא אמר. הנער נעצר מייד ונראה מבוהל, כאילו לא העלה בדעתו שתהיה התנגדות. ורנר הסתובב חזרה והתמקד, כמו לויד, בהוצאת שתי הנשים בבטחה מן המקום. אלא שהגבר המגודל שמע את חילופי הדברים וצעק: "למי אתה קורא חזיר?" הוא התנפל על ורנר והלם בעורפו באגרוף. הוא לא כיוון היטב את מכתו, ופגיעתו היתה קלה, אבל ורנר השמיע בכל זאת זעקה ומעד קדימה. וולודיה ניצב ביניהם והלם פעמיים בפניו של הגבר המגודל. לויד התפעל מתגובתו המהירה, אבל הפנה את תשומת ליבו שוב לביצוע מטלתו. כעבור כמה שניות הגיעו ארבעתם אל הפתח. ורנר ולויד הצליחו לסייע לנשים לצאת אל המבואה. כאן היה פחות לחץ והאלימות נפסקה - לא היו במקום חומי חולצות. כשראו שהנשים בטוחות, הביטו ורנר ולויד שוב אל האולם. וולודיה נאבק עם הגבר המגודל באומץ, אבל נתקל בבעיה. הוא המשיך להלום בפניו ובגופו של האיש, אבל מכותיו לא היו חזקות מספיק, והאיש הניע את ראשו כאילו הוטרד על ידי חרק. הנאצי היה כבד גוף ותנועותיו היו איטיות, אבל הוא היכה את וולודיה בחזה ואחר כך בראש, והנער מעד. הגבר המגודל הרים שוב את אגרופו ותיכנן מהלומה חזקה. לויד חשש שהיא עלולה להרוג את וולודיה. באותו רגע זינק ואלטר מן הבמה ונחת על גבו של הגבר המגודל. לויד רצה להריע לו. הם נפלו על הרצפה במערבולת של זרועות ורגליים, אך וולודיה ניצל, לפחות לאותו רגע. הנער המנומש, שדחף את ורנר, הציק עכשיו לאנשים שניסו לצאת והלם בגבם ובראשם באלתו. "פחדן מזוין!" צעק לויד והתקדם. אבל ורנר הקדים אותו. הוא דחף את לויד ואחז באלה בניסיון לקחת אותה מידו של הנער. הגבר שחבש קסדה הצטרף והיכה את ורנר בידית של מעדר. לויד צעד קדימה והיכה את האיש המבוגר באגרופו הימני. המכה נחתה באופן מושלם, סמוך לעינו השמאלית של האיש. אלא שהוא היה ותיק מלחמה, שלא ויתר בקלות. הוא התנדנד ודחף את לויד באלתו. לויד התחמק בקלות מן המכה ופגע בו עוד פעמיים. הוא כיוון לאותו אזור, סביב עיניו של האיש, והמכות חתכו את העור, אבל הקסדה הגנה על ראשו ולויד לא הצליח לשלוח אליו את מכת המחץ של שמאלו. הוא חמק ממכת המעדר ושוב הלם בפני האיש, עד שהוא נסוג אחורה כשדם זולג מחתכים סביב עיניו. לויד הסתכל סביבו. הוא ראה שהסוציאל־דמוקרטים משיבים עתה מלחמה, והתמלא עונג פראי. רוב הנאספים עברו את הדלתות והשאירו במקום בעיקר גברים צעירים, שטיפסו על המושבים כדי להגיע אל עשרות חומי החולצות. משהו קשה פגע בראשו מאחור. הכאב היה חזק כל כך שהוא שאג. כשהסתובב ראה נער בגילו מחזיק לוח עץ ומרים אותו כדי להכות שוב. לויד התקרב אליו והלם בבטנו פעמיים בכוח רב, תחילה באגרופו הימני ואחר כך בשמאלי. הנער התקשה לנשום והפיל את לוח העץ. לויד הלם בסנטרו והוא התעלף. לויד שיפשף את עורפו. המקום כאב מאוד, אבל לא ירד ממנו דם. עכשיו הוא ראה כי העור על פרקי אצבעותיו התקלף ודם זב ממנו. הוא התכופף והרים את לוח העץ שהפיל הנער. כשהסתכל שוב סביבו, הוא נדהם לראות כמה מחומי החולצות נסוגים, מטפסים על הבמה ונעלמים מאחורי הקלעים, כנראה בניסיון להסתלק דרך דלת הבמה שממנה גם נכנסו. הגבר המגודל שהתחיל את כל זה, ישב על הרצפה, נאנח והחזיק את ברכו כאילו משהו יצא ממקומו. וילהלם פרונזה עמד מעליו, היכה אותו שוב ושוב באת מעץ וחזר בקול רם על המילים שהאיש השתמש בהן כדי להתחיל במהומה: "לא! רצויים! בגרמניה! של! היום!" האיש, חסר אונים, ניסה להתגלגל ולהתרחק מן המכות, אבל פרונזה הלך אחריו, עד שבאו חומי חולצות נוספים, תפסו את האיש בזרועותיו וגררו אותו משם. פרונזה איפשר להם ללכת. האם גברנו עליהם? חשב לויד בשמחה הולכת וגדלה. יכול להיות! אחדים מן הצעירים רדפו אחרי מתנגדיהם על הבמה, אבל נעצרו שם והסתפקו בקריאת עלבונות כשחומי החולצות נעלמו. לויד הסתכל על שותפו. לוולודיה היו פנים נפוחות ועין אחת עצומה. מקטורנו של ורנר נקרע, וריבוע גדול של בד התנדנד ממנו. ואלטר ישב על כיסא בשורה הראשונה, התנשף בכבדות, שיפשף את מרפקו, אבל חייך. פרונזה השליך את האת שבידו וחצה את שורות המושבים הריקים בדרך אחורה. ורנר, שהיה רק בן ארבע־עשרה, התרגש. "הראינו להם מה זה, נכון?" לויד חייך. "כן, בהחלט." וולודיה כרך את זרועו סביב כתפיו של פרונזה. "לא רע בשביל חבורה של תלמידי בית־ספר, מה?" ואלטר אמר: "אבל הם פיזרו את הכנס שלנו." הצעירים הסתכלו עליו בכעס, על שהרס את ניצחונם. ואלטר נראה כועס. "תהיו מציאותיים, חברים. הקהל שלנו ברח בבהלה. כמה זמן יעבור עד שלאנשים האלה יהיה האומץ לבוא שוב לאספה פוליטית? הנאצים הבהירו את זה היטב. מסוכן אפילו להקשיב לכל מפלגה שהיא לא שלהם. המפסידה הגדולה היום היא גרמניה." ורנר אמר לוולודיה: "אני שונא את חומי החולצות המנוולים האלה. אני חושב שאצטרף אליכם, הקומוניסטים." וולודיה נתן בו מבט נוקב בעיניו הכחולות ואמר בשקט: "אם אתה חושב ברצינות להילחם בנאצים, יש אולי משהו יותר יעיל שתוכל לעשות." לויד תהה בליבו למה התכוון וולודיה. באותו רגע חזרו מוד ואתל בריצה לאולם, דיברו ביחד, בכו וצחקו בהקלה. ולויד שכח את דבריו של וולודיה ולא חשב עליהם עוד. { v } כעבור ארבעה ימים, חזר אריק פון אולריך הביתה במדי הנוער ההיטלראי. הוא הרגיש כמו נסיך. היתה לו חולצה חומה, כמו אלה שלבשו אנשי פלוגות הסער, מקושטת בכמה תגים, וסרט־זרוע ועליו צלב קרס. היו לו גם עניבה שחורה ומכנסיים קצרים שחורים. הוא היה חייל פטריוט שהתחייב לשרת את ארצו. סוף־סוף הוא היה אחד מכולם. זה היה יותר טוב אפילו מלתמוך בהֶרטה, נבחרת הכדורגל המועדפת של ברלין. אריק נלקח למשחקים מפעם לפעם, בשבתות שבהן אביו לא היה חייב להשתתף באספות פוליטיות. זה נתן לו אותה תחושת השתייכות לקהל גדול של אנשים, שכולם חווים אותם רגשות. אלא שהרטה הפסידה לפעמים, והוא חזר הביתה מאוכזב. הנאצים היו מצליחנים. הוא פחד ממה שיאמר אביו. הוריו הרגיזו אותו כשהתעקשו שיוותר. כל הנערים הצטרפו לנוער ההיטלראי. היו להם משחקי ספורט, ערבי שירה והרפתקאות בשדות וביערות מחוץ לעיר. הם היו פיקחים, ספורטיביים, נאמנים ויעילים. אריק הוטרד מאוד מן המחשבה שייאלץ להילחם בקרב באחד הימים - אביו וסבו עשו זאת בעבר - ורצה להיות מוכן, מיומן, ממושמע ותוקפני כשתגיע השעה. הנאצים שנאו את הקומוניסטים, אבל כך גם אבא ואמא. אז מה אם הנאצים שנאו גם יהודים? משפחת פון אולריך לא היתה יהודייה, למה שזה יפריע להם? אלא שאמא ואבא סירבו בעקשנות להצטרף לנאצים. לאריק, לעומת זאת, נמאס להיות מחוץ לעניינים, והוא החליט להמרות את פיהם. הפחד כמעט שיתק אותו. כרגיל, אמא ואבא לא היו בבית כשאריק וקרלה חזרו מבית־הספר. עדה שירבבה את שפתיה בחוסר שביעות רצון כשהגישה להם תה, אבל אמרה: "היום תצטרכו לפנות את השולחן בעצמכם - יש לי כאב גב נורא, אני הולכת לשכב." קרלה נראתה מודאגת. "בגלל זה היית צריכה ללכת לרופא?" עדה היססה לפני שענתה: "כן, נכון." היה ברור שהיא מסתירה משהו. המחשבה שעדה חולה - ומשקרת בנוגע לזה - גרמה לאריק לתחושה לא נוחה. הוא לעולם לא היה מרחיק לכת כמו קרלה ואומר שהוא אוהב את עדה, אבל היא היתה נוכחות נעימה כל חייו, והוא חיבב אותה יותר משהיה מוכן להודות. קרלה היתה מודאגת כמוהו. "אני מקווה שתרגישי יותר טוב." לאחרונה התבגרה קרלה, להפתעתו של אריק. אף שהיה מבוגר ממנה בשנתיים, הוא הרגיש עדיין כילד, והיא התנהגה חלק מהזמן כבוגרת. עדה אמרה בביטחון: "אחרי שאנוח יהיה בסדר." אריק אכל לחם. כשעדה יצאה מן החדר הוא בלע ואמר: "אני בסך הכול בקבוצה הצעירה, אבל אחרי שימלאו לי ארבע־עשרה אוכל להתקדם." קרלה אמרה: "אבא ישתולל מכעס! השתגעת לגמרי?" "הר ליפמן אמר שאבא יהיה בצרות אם הוא ינסה להכריח אותי לעזוב." "אה, יופי," אמרה קלרה. היא פיתחה נטייה לסרקזם שלפעמים פגעה באריק. "אז תכניס את אבא לריב עם הנאצים," היא אמרה בנימה נוזפת. "רעיון נהדר, כל כך טוב לכל המשפחה." אריק הופתע. הוא לא חשב על זה ככה. "אבל כל הבנים בכיתה שלי חברים בארגון," הוא אמר בכעס. "חוץ מפרנשי פונטיין ורוטמן היהודי." קרלה מרחה ממרח דגים על הלחם שלה. "למה אתה חייב להיות כמו כולם?" היא אמרה. "רובם טיפשים. אמרת לי בעצמך שרודי רוטמן הוא הילד הכי חכם בכיתה." "אני לא רוצה להיות עם פרנשי ורודי!" קרא אריק, ולתדהמתו חש דמעות נקוות בעיניו. "למה אני צריך לשחק עם ילדים שאף אחד לא אוהב?" זה מה שנתן לו את האומץ להתגרות באביו: הוא לא היה יכול עוד לשאת את היציאה מבית־הספר עם היהודים והזרים, בשעה שכל הילדים הגרמנים צעדו במגרש המשחקים במדיהם. שניהם שמעו צעקה. אריק הסתכל על קרלה ושאל: "מה זה היה?" קרלה קימטה את מצחה. "אני חושבת שזאת עדה." ואז שמעו בבירור: "הצילו!" אריק קם על רגליו, אבל קרלה השיגה אותו. הוא הלך אחריה. חדרה של עדה היה במרתף הבית. הם רצו במדרגות למטה ונכנסו לחדרה הקטן. ליד הקיר ניצבה מיטת יחיד צרה. עדה שכבה עליה, בפנים מכורכמות מכאב. חצאיתה היתה רטובה, ועל הרצפה נקוותה שלולית. אריק התקשה להאמין למראה עיניו. האם לא הצליחה להתאפק? זה היה מפחיד. לא היו מבוגרים אחרים בבית. הוא לא ידע מה לעשות. גם קרלה פחדה - אריק ראה זאת בפניה - אבל לא נבהלה כמוהו. היא שאלה: "עדה, מה קרה?" קולה נשמע רגוע באופן מוזר. "ירדו לי המים," אמרה עדה. לאריק לא היה מושג מה פירוש הדבר. גם קרלה לא ידעה. "אני לא מבינה," היא אמרה. "זה אומר שהתינוק שלי עומד לצאת." "את בהיריון?" שאלה קרלה בפליאה. אריק אמר: "אבל את לא נשואה!" קרלה אמרה בכעס: "שתוק, אריק - אתה לא יודע שום דבר?" הוא ידע כמובן שנשים יכולים ללדת גם כשהן לא נשואות, אבל בוודאי לא עדה! "בגלל זה הלכת לרופא בשבוע שעבר," אמרה קרלה לעדה. עדה הינהנה. אריק עדיין ניסה להתרגל לרעיון. "את חושבת שאמא ואבא יודעים?" "ברור שהם יודעים. הם רק לא סיפרו לנו. תביא מגבת." "מאיפה?" "מהארון למעלה." "נקייה?" "ברור שנקייה!" אריק עלה בריצה במדרגות, לקח מגבת לבנה קטנה מן הארון ורץ חזרה למטה. "זה לא עוזר כל כך," אמרה קרלה, אבל לקחה את המגבת וניגבה את רגליה של עדה. עדה אמרה: "התינוק ייצא עוד מעט, אני מרגישה את זה, אבל אני לא יודעת מה לעשות." היא פרצה בבכי. אריק עקב אחרי קרלה, שהיתה עכשיו אחראית על המצב. לעובדה שהוא המבוגר מביניהם לא היתה שום משמעות: הוא חיכה שהיא תגיד לו מה לעשות. היא היתה מעשית ונשארה רגועה, אבל הוא ידע שהיא פוחדת ושלוות רוחה שברירית. הוא חשב שהיא עלולה להישבר בכל רגע. קרלה פנתה שוב אל אריק. "לך לקרוא לדוקטור רוטמן," היא אמרה. "אתה יודע איפה המרפאה שלו." לאריק הוקל מאוד כשניתנה לו משימה שאיתה ידע להתמודד. אחר כך הוא חשב על קושי בלתי צפוי. "ואם הוא לא שם?" "אז תשאל את גברת רוטמן מה צריך לעשות, אידיוט!" אמרה קרלה. "לך כבר - רוץ!" אריק שמח לצאת מן החדר. מה שקרה שם היה מסתורי ומפחיד. הוא עלה במדרגות שלוש־שלוש ומיהר לצאת מן הבית. ריצה היתה אחד הדברים שהוא ידע לעשות היטב. מרפאתו של הרופא היתה במרחק של פחות מקילומטר מביתם. הוא רץ בקצב מהיר ותוך כדי ריצה חשב על עדה. מיהו אבי התינוק שלה? הוא זכר שהיא יצאה לקולנוע עם פאול הובר כמה פעמים בקיץ הקודם. האם היה ביניהם מגע מיני? כנראה! אריק וחבריו דיברו הרבה על מין, אבל לא ממש ידעו מהו. איפה עשו זאת עדה ופאול? לא בקולנוע, נכון? צריך לשכב בשביל זה? הוא היה מבולבל. מרפאתו של דוקטור רוטמן שכנה באזור עני יותר. הוא היה רופא טוב, כפי שאריק שמע את אמו אומרת, אבל הוא טיפל בהרבה אנשים ממעמד הפועלים, שלא יכלו לשלם לו סכומים גדולים. בביתו של הרופא היו חדר קבלה וחדר המתנה בקומת הקרקע, והמשפחה התגוררה למעלה. בחוץ חנתה מכונית אופל 4 ירוקה, דו־מושבית ומכוערת שכונתה באופן לא רשמי קרפדת עצים. הדלת הקדמית של הבית לא היתה נעולה. אריק, שהתנשף בכבדות, נכנס ומצא את עצמו בחדר ההמתנה. היו בחדר איש זקן שישב בפינה והשתעל ואישה צעירה עם תינוק. "שלום!" קרא אריק. "דוקטור רוטמן?" אשת הרופא יצאה מחדר הקבלה. הָנֵלוֹרֶה רוטמן היתה אישה גבוהה ובהירה, בעלת תווי פנים עזים, והיא נעצה באריק מבט חודר. "איך אתה מעז לבוא לבית הזה במדים האלה?" היא שאלה. אריק קפא במקומו. גברת רוטמן לא היתה יהודייה, אבל בעלה כן: אריק שכח זאת מרוב התרגשות. "המשרתת שלנו יולדת!" הוא אמר. "ואתה רוצה שרופא יהודי יעזור לך?" אריק הופתע לגמרי. לא עלה בדעתו שמתקפות הנאצים עלולות לעורר תגובות נגד מצד היהודים, אלא שפתאום התברר לו שפראו רוטמן צודקת. חומי החולצות הרי הלכו ברחובות וצעקו "מוות ליהודים!", אז למה שרופא יהודי יעזור לאנשים כאלה? עכשיו הוא לא ידע מה לעשות. היו כמובן רופאים אחרים, רבים מאוד, אבל הוא לא ידע איפה, ולא ידע אם יסכימו לבוא לטפל באישה זרה לחלוטין. "אחותי שלחה אותי," הוא אמר חלושות. "קרלה הרבה יותר חכמה ממך." "עדה אמרה שהמים שלה ירדו." אריק לא היה בטוח מה פירוש הדבר, אבל זה נשמע לו חשוב. במבט מלא גועל חזרה גברת רוטמן לחדר הקבלה. האיש הזקן בפינה אמר בקול חורק: "כולנו יהודים מלוכלכים עד שאתם צריכים מאיתנו עזרה!" הוא אמר. "ואז זה נהיה, 'בוא, בבקשה, דוקטור רוטמן,' 'מה אתה מייעץ, עורך הדין קוך?' ו'תלווה לי מאה מארק, הר גולדמן...'" התקף שיעול עצר את שטף דיבורו. נערה כבת שש־עשרה הגיחה מן המסדרון. אריק חשב שהיא כנראה בתם של הרוטמנים, אווה. הוא לא ראה אותה כבר כמה שנים. עכשיו היו לה שדיים, אבל היא נשארה גוצה ולא יפה. היא שאלה: "אבא שלך הרשה לך להצטרף לנוער ההיטלראי?" "הוא לא יודע," אמר אריק. "אוי ואבוי," אמרה אווה. "אתה בצרה." הוא העביר את מבטו ממנה אל חדר הקבלה. "את חושבת שאבא שלך יסכים לבוא?" הוא שאל. "אמא שלך כעסה עלי נורא." "ברור שהוא יבוא," אמרה אווה. "כשאנשים חולים, הוא עוזר להם." קולה נשמע כנזיפה. "הוא לא בודק מאיזה גזע הם או מהן הדעות הפוליטיות שלהם. אנחנו לא נאצים." היא שבה ויצאה. אריק היה המום. הוא לא ציפה שהמדים האלה יגרמו לו צרות כה רבות. בבית־הספר כולם חשבו שהם נהדרים. כעבור רגע יצא דוקטור רוטמן מחדרו. הוא דיבר עם שני החולים הממתינים ואמר: "אני אחזור ברגע שאוכל. אני מצטער, אבל תינוקות לא מוכנים לחכות כדי להיוולד." הוא הסתכל על אריק. "בוא, בחור צעיר, עדיף שתיסע איתי, למרות המדים האלה." אריק יצא בעקבותיו ונכנס למושב הימני של קרפדת העצים. הוא אהב מכוניות והשתוקק כבר להיות מבוגר דיו לנהוג. בדרך כלל נהנה לנסוע בכל כלי רכב, לעקוב אחרי השעונים וללמוד איך נוהגים, אלא שעכשיו הרגיש כאילו הוא מוצג לראווה, יושב ליד רופא יהודי בחולצתו החומה. מה יקרה אם הר ליפמן יראה אותו? הנסיעה היתה סיוט. למזלו הדרך היתה קצרה, ובתוך כמה דקות הם הגיעו אל בית משפחת פון אולריך. "מה שמה של האישה הצעירה?" שאל רוטמן. "עדה המפל." "אה, כן, היא באה אלי בשבוע שעבר. התינוק מקדים. בסדר, קח אותי אליה." אריק נכנס ראשון אל הבית ושמע בכי תינוק. הוא כבר נולד! הוא מיהר לרדת למרתף והרופא בעקבותיו. עדה שכבה על גבה. המיטה היתה ספוגת דם ועוד משהו. קרלה עמדה והחזיקה בזרועותיה תינוק זעיר. התינוק היה מכוסה לכלוך. משהו שנראה כמו חבל השתלשל מן התינוק אל חצאיתה של עדה. עיניה של קרלה היו קרועות לרווחה מאימה. "מה עלי לעשות?" היא שאלה. "את עושה בדיוק מה שצריך," עודד אותה דוקטור רוטמן. "רק תחזיקי את התינוק עוד רגע." הוא התיישב ליד עדה, הקשיב לליבה, מדד לה דופק, ואמר: "איך את מרגישה, יקירתי?" "אני כל כך עייפה," היא אמרה. רוטמן הינהן בסיפוק. הוא נעמד שוב והסתכל על התינוק בזרועותיה של קרלה. "בן קטן," הוא אמר. אריק הסתכל בתערובת של פליאה ודחייה על הרופא שפתח את תיקו, הוציא ממנו חוט וקשר שני קשרים בחבל הטבור. כשעשה זאת הוא דיבר עם קרלה בקול רך. "למה את בוכה? עשית עבודה נהדרת. יילדת תינוק בעצמך. כמעט שלא הצטרכת אותי! כדאי שתהיי רופאה כשתגדלי." קרלה נרגעה, ואחר כך לחשה: "תסתכל על הראש שלו." הרופא נאלץ לרכון לעומתה כדי לשמוע. "אני חושבת שמשהו לא בסדר איתו." "אני יודע." הרופא הוציא זוג מספריים חדים וחתך את חבל הטבור בין שני הקשרים. אחר כך הוא לקח את התינוק העירום מידיה של קרלה, החזיק אותו ובחן אותו. אריק לא ראה מה לא בסדר, אבל התינוק היה כה אדום, מקומט ומלוכלך, שהיה קשה לדעת. בכל אופן, אחרי רגע של מחשבה מרוכזת, אמר הרופא: "אוי, לא." אריק ריכז את מבטו וראה עכשיו שמשהו לא בסדר. פניו של התינוק היו לא סימטריות. צד אחד היה רגיל, אבל בצד האחר הראש נראה שקוע ובעין היה משהו מוזר. רוטמן החזיר את התינוק לקרלה. עדה נאנחה שוב ונראתה כמתאמצת. כשנרגעה, שלח רוטמן יד אל מתחת לחצאיתה והוציא משם גוש של משהו שנראה כמו בשר. "אריק," הוא אמר. "תביא לי עיתון." אריק שאל: "איזה?" הוריו קיבלו את כל העיתונים החשובים כל יום. "לא חשוב, בחור," אמר רוטמן בעדינות. "אני לא מעוניין לקרוא אותו." אריק רץ למעלה ומצא גיליון של 'פוסישה צייטונג' מן היום הקודם. כשחזר, עטף הרופא את הדבר שנראה כמו בשר בעיתון והניח אותו על הרצפה. "לזה קוראים שִליה," הוא אמר לקרלה. "כדאי לשרוף אותה אחר כך." הוא התיישב שוב על קצה המיטה. "עדה, יקירתי, את חייבת להיות אמיצה," הוא אמר. "התינוק שלך חי, אבל משהו כנראה לא בסדר אצלו. אנחנו נרחץ אותו ונעטוף אותו שיהיה לו חם, ואחר כך ניקח אותו לבית־חולים." עדה נראתה מבוהלת. "מה הבעיה?" "אני לא יודע. הוא צריך לעבור בדיקה." "הוא יהיה בסדר?" "הרופאים בבית־החולים יעשו כל מה שאפשר. את השאר צריך להשאיר לאלוהים." אריק זכר שהיהודים מתפללים לאותו אל שהנוצרים מתפללים אליו. היה קל לשכוח את זה. רוטמן אמר: "את חושבת שתוכלי לקום ולבוא איתי לבית־החולים, עדה? התינוק צריך אותך שתניקי אותו." "אני כל כך עייפה," הא אמרה שוב. "תנוחי דקה או שתיים. אבל לא הרבה יותר, כי התינוק צריך להיבדק בקרוב. קרלה תעזור לך להתלבש. אני אחכה למעלה." הוא פנה אל אריק באירוניה עדינה: "בוא איתי, נאצי קטן." אריק התפתל במבוכה. סובלנותו של דוקטור רוטמן היתה גרועה אפילו מנזיפתה של גברת רוטמן. כשעמדו לצאת מהבית אמרה עדה: "דוקטור?" "כן, יקירתי." "שמו קורט." "שם טוב מאוד," אמר דוקטור רוטמן. הוא יצא ואריק בעקבותיו. { vi } יום העבודה הראשון של לויד ויליאמס כעוזרו של ואלטר פון אולריך היה גם יומו הראשון של הפרלמנט החדש. ואלטר ומוד השתדלו בכל כוחם להציל את הדמוקרטיה השברירית של גרמניה. לויד היה שותף לייאושם, גם מפני שהם היו אנשים טובים שהוא הכיר במהלך חייו, וגם מכיוון שחשש פן בריטניה תלך בדרכה של גרמניה, הדרך המובילה לגיהינום. הבחירות לא פתרו דבר. הנאצים קיבלו 44 אחוזים, כלומר מספרם עלה, אבל הם עדיין לא הגיעו ל-51 האחוזים שאליהם השתוקקו. ואלטר ראה תקווה. בדרך לפתיחת הפרלמנט הוא אמר: "למרות הרמאויות החמורות שלהם, הם לא הצליחו לזכות בקולותיהם של רוב הגרמנים." הוא הלם באגרופו על ההגה. "למרות כל מה שהם אומרים, הם לא פופולריים. וככל שהם ימשיכו לשבת בממשלה, אנשים יבינו כמה הם גרועים." לויד לא היה בטוח כל כך. "הם סגרו עיתוני אופוזיציה, השליכו לכלא נציגים של הרייכסטאג והשחיתו את המשטרה," הוא אמר. "ובכל זאת ארבעים וארבעה אחוזים מהגרמנים מסכימים איתם? אני לא חושב שזה מעודד." בניין הרייכסטאג ניזוק קשה בשריפה ולא היה ראוי לשימוש, לכן התכנס הפרלמנט בבית האופרה 'קרול', בצידו האחר של קניגס פלאץ. זה היה מתחם גדול ובו שלושה אולמות קונצרטים וארבעה־עשר אולמות קטנים יותר, מלבד מסעדות וברים. מה שראו כשהגיעו גרם להם הלם. המקום היה מוקף חומי חולצות. נציגים ועוזריהם התקהלו סביב הכניסות וניסו להיכנס. ואלטר אמר בזעם: "כך היטלר מתכנן להשיג את שלו - למנוע מאיתנו להיכנס לאולם?" לויד ראה שהדלתות חסומות על ידי חומי החולצות. הם הכניסו את אלה שלבשו מדי נאצים בלי שאלות, אבל כל האחרים נאלצו להראות תעודות. נער צעיר מלויד בחן אותו מלמעלה למטה במבט מלא בוז לפני שהסכים להכניסו. היה בזה משהו מאיים, פשוט מאוד. לויד הרגיש שזעמו גועש. הוא שנא מעשי בריונות. הוא ידע שיש בכוחו להפיל את הנער בחולצה החומה במכה טובה אחת של שמאלו, ואילץ את עצמו להישאר רגוע, להפנות את גבו ולהיכנס. אחרי הקטטה בתיאטרון העם, בדקה אמו את הבליטה דמוית הביצה שעל ראשו והורתה לו לחזור לאנגליה. הוא הצליח לשכנע אותה להשאירו איתה, אם כי במאמץ רב. היא אמרה שאין לו שום תחושת סכנה, אבל זה לא היה לגמרי נכון. הוא כן פחד לפעמים, אם כי זה עורר בו תמיד נכונות להילחם. האינסטינקט שלו אמר לצאת למתקפה, לא לסגת. זה מה שהפחיד את אמו. למרבה האירוניה, היא היתה בדיוק כמוהו. היא לא חזרה הביתה. היא אמנם פחדה, אבל גם התרגשה להיות כאן, בברלין, בשעה הרת גורל בהיסטוריה הגרמנית, וכעסה למראה האלימות והדיכוי שהיתה עדה להם. היא היתה בטוחה שיעלה בידה לכתוב ספר שיזהיר דמוקרטים בארצות אחרות מפני הטקטיקות הפשיסטיות. "את יותר גרועה ממני," אמר לה לויד, ולא היתה לה תשובה לדבריו. בית האופרה היה מלא חומי חולצות ואנשי אס־אס, רבים מהם חמושים. הם שמרו על כל דלת והפגינו, במבטים ובמחוות, את הבוז והשנאה שרחשו לכל מי שלא תמך בנאצים. ואלטר איחר לפגישת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. לויד מיהר לחפש את החדר הנכון בבניין. כשהציץ לתוך חדר המליאה הוא ראה כי צלב קרס ענקי נתלה מן התקרה וחלש על החדר. הנושא הראשון שעמד לעלות לדיון באותו יום אחר הצהריים היה חוק ההסמכה, שעמד לאפשר לממשלה של היטלר להעביר חוקים בלי אישור הרייכסטאג. החוק טמן בחובו אפשרות איומה. הוא עמד להפוך את היטלר לדיקטטור. הדיכוי, ההפחדה, האלימות, העינוי והרצח שגרמניה ראתה בשבועות הקודמים עמדו להפוך לדבר קבוע. זה היה דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת. אבל לויד לא הצליח לדמיין שפרלמנט כלשהו בעולם יעביר חוק כזה, שעמד לשלול את כוחם של נציגיו. זאת היתה התאבדות פוליטית. הוא מצא את הסוציאל־דמוקרטים באחד האולמות הקטנים. הפגישה שלהם כבר החלה. לויד החיש את ואלטר אל החדר ונשלח להביא קפה. כשחיכה בתור, הוא מצא את עצמו מאחורי גבר צעיר, רציני למראה, לבוש בבגדי אבל שחורים. הגרמנית של לויד נעשתה שוטפת ומדוברת יותר, ועכשיו היה לו הביטחון לפתוח בשיחה עם זר. הגבר בשחור היה היינריך פון קסל, כך נודע לו. הוא מילא תפקיד דומה לתפקידו של לויד, ועבד כעוזר ללא תשלום של אביו, גוטפריד פון קסל, נציג מפלגת המרכז, שהיתה קתולית. "אבא שלי מכיר טוב מאוד את ואלטר פון אולריך," אמר היינריך. "שניהם היו נספחים בשגרירות הגרמנית בלונדון בשנת 1914." עולם הפוליטיקה והדיפלומטיה הבינלאומית היה קטן למדי, חשב לויד. היינריך אמר ללויד כי השיבה לאמונה הנוצרית היא התשובה לבעיותיה של גרמניה. "אני לא כל כך נוצרי," אמר לויד בכנות. "אני מקווה שלא אכפת לך שאני אומר את זה. הסבים שלי מוויילס מאוד מאמינים בתנ"ך, אבל אמא שלי אדישה, ואבי החורג יהודי. מפעם לפעם אנחנו הולכים ל'קלברי גוספל הול' באלדגייט, בעיקר כי הכומר שם הוא חבר במפלגת הלייבור." היינריך חייך ואמר: "אני אתפלל למענך." הקתולים, עד כמה שזכר לויד, אינם מנסים להעביר אנשים על דתם. בניגוד לסביו הדוגמטיים באבֶּראוֹון, שחשבו כי אנשים כמוהם שאינם מאמינים בתנ"ך מונעים מעצמם מרצונם לראות את האמת, וכך דנים את עצמם לגיהינום נצחי. כשלויד חזר שוב לישיבת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, ואלטר דיבר. "זה לא ייתכן!" הוא אמר. "חוק ההסמכה הוא תיקון של החוקה, והוא זקוק לרוב של שני־שלישים, שזה אומר 432 מתוך 647 קולות." לויד חיבר את המספרים בראשו, כשהניח את המגש על השולחן. לנאצים היו 288 מושבים, ולנציונליסטים, בעלי בריתם הקרובים אליהם, היו 52. כלומר יחד 340 - חסרו להם כמעט 100. ואלטר צדק. החוק לא יוכל לעבור. לויד התנחם בכך והתיישב להקשיב לדיון ולשפר את הגרמנית שלו. אלא שההקלה שלו לא ארכה זמן רב. "אל תהיה כל כך בטוח," אמר גבר במבטא ברלינאי של מעמד הפועלים. "הנאצים נפגשים עם מפלגת המרכז." זה מה שאמר היינריך, נזכר לויד. "השותפות הזאת יכולה להוסיף להם עוד 74 קולות," סיים האיש. פניו של לויד קדרו. למה שמפלגת המרכז תתמוך בצעד שישלול ממנה את כוחה? לויד הצטער שלא ידע זאת לפני שהלך להביא קפה - אילו ידע היה יכול לשוחח על כך עם היינריך. אולי היה לומד משהו מועיל. לעזאזל. האיש בעל המבטא הברלינאי אמר: "באיטליה הקתולים עשו עסקה עם מוסוליני - הסכם שנועד להגן על הכנסייה. למה לא כאן?" לויד חישב שתמיכה של מפלגת המרכז עשויה להעלות את מספר הקולות של הנאצים ל-414. "זה עדיין לא שני שלישים," הוא אמר לוואלטר בהקלה. עוזר צעיר אחר שמע אותו ואמר: "אבל זה לא מביא בחשבון את ההודעה האחרונה של נשיא הרייכסטאג." נשיא הרייכסטאג היה הרמן גרינג, שותפו הקרוב של היטלר. לויד לא שמע על הודעה כזו. גם האחרים ככל הנראה לא שמעו עליה. הנציגים השתתקו. העוזר המשיך: "הוא קבע שנציגים קומוניסטים שנעדרים מההצבעה בגלל שהם בכלא לא ייחשבו." פרץ של מחאה עלה מכל חלקי החדר. לויד ראה את פניו של ואלטר מאדימות. "הוא לא יכול לעשות את זה!" אמר ואלטר. לויד הקדיר את פניו. האם באמת יוכל החוק לעבור בעזרת תכסיס כלשהו? הוא עשה עוד כמה חישובים. לקומוניסטים היו 81 מושבים. אם אלה לא נחשבו, נדרשו לנאצים רק שני שלישים מ-566, כלומר 378 קולות. גם עם הנציונליסטים עדיין לא היו להם מספיק קולות - אבל אם יזכו בתמיכת הקתולים, הם יצליחו לגבור על מתנגדיהם. מישהו אמר: "כל זה לגמרי לא חוקי. אנחנו צריכים לצאת מכאן במחאה." "לא! לא!" אמר ואלטר בהדגשה. "הם יעבירו את החוק בהיעדרנו. אנחנו חייבים לשכנע את הקתולים להתנגד להצעה. וֶלס חייב לדבר עם קאאס מייד." אוטו וֶלס היה מנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. הכומר לודוויג קאאס היה ראש מפלגת המרכז. לחש של הסכמה נשמע בחדר. לויד נשם עמוק וקם לדבר. "הר פון אולריך, למה שלא תזמין את גוטפריד פון קסל לארוחת צהריים? הרי שניכם עבדתם יחד בלונדון לפני המלחמה." ואלטר צחק ללא שמחה. "האידיוט הזה!" הוא אמר. ייתכן שארוחת צהריים לא היתה רעיון מוצלח כל כך. לויד אמר: "לא ידעתי שאינך מחבב את האיש." ואלטר נראה מהורהר. "אני שונא אותו - אבל אני מוכן לנסות כל דבר, בשם אלוהים." לויד אמר: "שאלך לחפש אותו ולהזמין אותו לארוחה?" "בסדר, כדאי לנסות. אם הוא יסכים, תגיד לו לפגוש אותי באחת ב'הֶרְנקלאב'." "בסדר גמור." לויד מיהר חזרה אל החדר שבו נעלם היינריך ונכנס. נערכה בו ישיבה דומה לזו שעזב זה עתה. הוא סרק את החדר, איתר את היינריך הלבוש שחורים, פגש את מבטו ואותת לו לבוא. שניהם יצאו, ולויד אמר: "אומרים שהמפלגה שלך עומדת לתמוך בחוק ההסמכה!" "לא בטוח," אמר היינריך. "הדעות חלוקות." "מי נגד הנאצים?" "בְּרונינג ועוד כמה." ברונינג היה קנצלר בעבר ודמות בולטת בהווה. תקוותו של לויד גברה. "מי עוד?" "קראת לי לצאת מהחדר בשביל לשאוב ממני מידע?" "סליחה, לא, זאת לא היתה הכוונה. ואלטר פון אולריך רוצה לאכול צהריים עם אבא שלך." היינריך נראה ספקן. "אין ביניהם חיבה הדדית - אתה יודע את זה, נכון?" "זה מה שהבנתי, אבל היום הם ישימו את המחלוקות שלהם בצד!" היינריך לא היה בטוח כל כך. "אני אשאל אותו. חכה פה." הוא חזר פנימה. לויד תהה בליבו אם יש סיכוי שהדבר יעלה בידו. כמה חבל שוואלטר וגוטפריד לא היו ידידי נפש, אבל הוא התקשה להאמין שהקתולים באמת יצביעו יחד עם הנאצים. יותר מכול הטרידה אותו המחשבה שאם זה יכול לקרות בגרמניה, זה יוכל לקרות גם בבריטניה. האפשרות העגומה הזאת העבירה בו רעד של פחד. כל החיים היו לפניו, והוא לא רצה לחיות אותם במשטר עריצות מדכא. הוא רצה לעסוק בפוליטיקה, כמו הוריו, ולהפוך את ארצו למקום טוב יותר לאנשים כמו כורי הפחם באבראוון. לשם כך הוא נזקק לישיבות פוליטיות שבהן יכלו אנשים להביע את דעותיהם, לעיתונים שיכלו לתקוף את הממשלה ולפאבים שבהם יכלו אנשים להתווכח בלי להציץ אחורה לבדוק אם מישהו מקשיב להם. הפשיזם איים על כל זה. אבל אולי הפשיזם ייכשל. אולי ואלטר יצליח לשכנע את גוטפריד ולמנוע את תמיכת מפלגת המרכז בנאצים. היינריך יצא. "הוא מוכן." "נהדר! ואלטר הציע להיפגש ב'הרנקלאב' באחת." "באמת? ואלטר חבר במועדון?" "אני מתאר לעצמי - למה?" "כי זה מוסד שמרני. אני מתאר לעצמי שאם שמו ואלטר פון אולריך, הוא בטח בא ממשפחת אצולה, גם אם הוא סוציאליסט." "אני אלך להזמין שולחן. ידוע לך איפה זה?" "ממש מעבר לפינה." היינריך הסביר ללויד את הדרך. "להזמין מקום לארבעה?" היינריך חייך. "למה לא? אם הם לא ירצו אותי ואותך, הם יוכלו פשוט לבקש מאיתנו ללכת." הוא חזר לחדר. לויד יצא מן הבניין ומיהר לחצות את הכיכר. הוא עבר על פני אנדרטת הניצחון ובניין הרייכסטאג השרוף ופנה לעבר ה'הרנקלאב'. בלונדון היו מועדוני גברים, אבל לויד מעולם לא היה בתוך אחד מהם. המקום שאליו הגיע נראה בעיניו כמו הכלאה בין מסעדה לבית־לוויות. מלצרים בבגדי ערב פסעו בדממה, והניחו בשקט סכו"ם על שולחנות עטויים בלבן. המלצר הראשי קיבל את ההזמנה ורשם את השם "פון אולריך" בחגיגיות, כאילו הכניס אותו לספר המתים. לויד חזר לבית האופרה. המקום התמלא ונעשה רועש מרגע לרגע, והמתח גבר. הוא שמע מישהו אומר בהתרגשות כי היטלר עצמו עומד לפתוח את הישיבה אחר הצהריים ולהעלות להצבעה את החוק. כמה דקות לפני אחת, חצו ואלטר ולויד את הכיכר. לויד אמר: "היינריך פון קסל הופתע לשמוע שאתה חבר ב'הרנקלאב'." ואלטר הינהן. "הייתי אחד המייסדים לפני עשר שנים או יותר. בימים ההם הוא נקרא ה'יוניקלאב'. התכנסנו שם כדי לפעול נגד הסכם וֶרסאי. זה הפך למבצרם של אנשי הימין, ואני כנראה הסוציאל־דמוקרט היחיד, אבל נשארתי חבר כי זה מקום טוב לפגוש בו את האויב." בתוך המועדון הצביע ואלטר על גבר בעל מראה חלקלק ליד הבר. "זה לודוויג פרנק, אביו של ורנר הצעיר, שנלחם איתנו בתיאטרון העם," אמר ואלטר. "אני בטוח שהוא לא חבר כאן - הוא אפילו לא יליד גרמניה - אבל כנראה הוא נפגש כאן לצהריים עם חותנו, הרוזן פון דר הלברד, האיש המבוגר שעל ידו. בוא איתי." לאחר שניגשו אל הבר, הציג אותם ואלטר זה לזה. פרנק אמר ללויד: "אתה והבן שלי השתתפתם בקטטה לפני כמה שבועות." לויד נגע מוכנית בעורפו: הנפיחות נעלמה, אבל המקום עדיין כאב כשנגע בו. "היו שם נשים שהיינו צריכים להגן עליהן, אדוני," הוא אמר. "אין שום רע בקצת מכות," אמר פרנק. "זה מועיל לבחורים כמוכם." ואלטר קטע אותו בקוצר רוח. "בחייך, לודי. לפוצץ אספת בחירות זה מספיק גרוע, אבל המנהיג שלכם רוצה להרוס לגמרי את הדמוקרטיה שלנו!" "אולי דמוקרטיה היא לא צורת הממשל הנכונה בשבילנו," אמר פרנק. "בכל זאת, אנחנו לא כמו הצרפתים או האמריקאים - תודה לאל." "לא אכפת לך לאבד את החירות שלך? תהיה רציני!" פרנק שינה פתאום את ארשת פניו המשועשעת. "בסדר, ואלטר," הוא אמר בצינה. "אני אהיה רציני, אם אתה מתעקש. אמי ואני הגענו הנה מרוסיה לפני יותר מעשר שנים. אבי לא היה יכול לבוא איתנו. הוא נתפס כשברשותו ספרות חתרנית, בפרט ספר אחד בשם 'רובינזון קרוזו', רומן המקדם את האינדיווידואליזם הבורגני, כנראה, או מה שזה לא יהיה. הוא נשלח לאיזשהו מחנה מעצר באזור הקוטב. יכול להיות שהוא..." קולו של פרנק נשבר לרגע, והוא השתתק, בלע את רוקו, ולבסוף סיים את המשפט בשקט: "יכול להיות שהוא עדיין שם." לרגע השתררה דממה. לויד נדהם מן הסיפור. הוא ידע שהממשלה הקומוניסטית הרוסית יכלה להית אכזרית באופן כללי, אבל זה היה דבר אחר לגמרי לשמוע סיפור אישי, המסופר בפשטות על ידי אדם שככל הנראה עדיין התאבל. ואלטר אמר: "לודי, כולנו שונאים את הבולשביקים - אבל הנאצים יכולים להיות גרועים מהם!" "אני מוכן לקחת את הסיכון הזה," אמר פרנק. הרוזן פון דר הלברד אמר: "עדיף שנשב לאכול. יש לי פגישה אחר הצהריים. סלחו לנו." השניים הסתלקו. "זה מה שהם תמיד אומרים!" רתח ואלטר. "הבולשביקים! כאילו שזאת האלטרנטיבה היחידה לנאצים! אני רוצה לבכות." היינריך נכנס עם גבר מבוגר שהיה בבירור אביו: היה להם אותו שיער כהה סמיך ושביל שחצה אותו, אלא ששערו של גוטפריד היה קצר משל בנו וזרקה בו שיבה. אף שתווי פניהם היו דומים, גוטפריד נראה כמו ביורוקרט דקדקן בצווארון שיצא מן האופנה, ואילו היינריך דמה למשורר רומנטי יותר משהזכיר עוזר פוליטי. ארבעתם נכנסו לחדר האוכל. ואלטר לא ביזבז זמן. לאחר שהזמינו את ארוחתם, הוא אמר: "אני לא מבין מה המפלגה שלכם מקווה להשיג באמצעות תמיכה בחוק ההסמכה הזה, גוטפריד." פון קסל היה ישיר כמוהו. "אנחנו מפלגה קתולית, וחובתנו הראשונה היא להגן על מעמד הכנסייה בגרמניה. זה מה שאנשים מקווים להשיג כשהם מצביעים בשבילנו." פניו של לויד הביעו אי הסכמה. אמו היתה בעבר חברת פרלמנט, והיא תמיד אמרה שחובתה לשרת את אלה שלא בחרו בה, בדיוק כמו את אלה שבחרו בה. ואלטר העלה טיעון אחר. "פרלמנט דמוקרטי הוא ההגנה הטובה ביותר לכל הכנסיות שלנו - ואתם עומדים לוותר עליו!" "תתעורר, ואלטר," אמר גוטפריד בכעס. "היטלר ניצח בבחירות. הכוח בידו. מה שלא נעשה, הוא ישלוט בגרמניה בעתיד הנראה לעין. אנחנו חייבים להגן על עצמנו." "ההבטחות שלו לא שוות כלום!" "ביקשנו הבטחות ספציפיות בכתב: הכנסייה הקתולית תהיה בלתי תלויה במדינה. בתי־ספר קתוליים יפעלו ללא הפרעה, ולא תהיה שום אפליה נגד קתולים בשירות הציבורי." הוא הסתכל על בנו במבט שואל. היינריך אמר: "הם הבטיחו שההסכם יהיה בידינו היום אחר הצהריים." ואלטר אמר: "תשקלו את האפשרויות! פיסת נייר חתומה על ידי טירן, לעומת פרלמנט דמוקרטי - איזו מהן עדיפה?" "הכוח הכי גדול נמצא בידי אלוהים." ואלטר גילגל את עיניו. "אז שאלוהים יציל את גרמניה," הוא אמר. לגרמנים עדיין לא היה זמן לפתח אמונה בדמוקרטיה, חשב לויד כשהוויכוח נמשך בין ואלטר לגוטפריד. הרייכסטאג היה ריבוני רק ארבע־עשרה שנה. הם הפסידו במלחמה, ראו את המטבע שלהם מאבד את ערכו וסבלו מאבטלה חמורה: בשבילם, זכות הבחירה נדמתה כהגנה בלתי הולמת. גוטפריד התגלה כאיתן בעמדתו. בסוף הארוחה היתה עמדתו תקיפה כמקודם. האחריות שהוטלה עליו היתה להגן על הכנסייה הקתולית. לויד הרגיש שהוא רוצה לצרוח. הם חזרו לבניין האופרה, והנציגים התיישבו באולם. לויד והיינריך ישבו באחד התאים והביטו ממנו למטה. לויד ראה את חברי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית יושבים יחד בקצה השמאלי. כשהגיעה השעה, הוא הבחין בחומי חולצות ואנשי אס־אס המתייצבים ביציאות ונערכים לאורך הקירות בקשת מאיימת מאחורי הסוציאל־דמוקרטים. דומה כי הם תיכננו למנוע את יציאתם של הנציגים מן הבניין עד להעברת החוק. לויד חש שזה מאיים מאוד. הוא תהה בלב מלא פחד אם גם הוא עשוי למצוא את עצמו כלוא כאן. שאגה של שמחה ומחיאות כפיים נשמעו כשהיטלר נכנס, לובש מדים חומים. הנציגים הנאצים, רובם בתלבושת דומה, קמו על רגליהם בהתרגשות כשהוא עלה על הבמה. רק הסוציאל־דמוקרטים נשארו יושבים במקומותיהם, אבל לויד שם לב שאחד או שניים הסתכלו במבוכה אחורה על השומרים החמושים. איך יכלו לדבר ולהצביע באופן חופשי אם היו מתוחים כל כך אפילו בנוגע לאי הצטרפותם לתשואות שבהן התקבל יריבם? כשהאולם השתתק לבסוף, החל היטלר לדבר. הוא עמד זקוף, זרועו השמאלית צמודה לצידו, ורק ידו הימנית נעה. קולו היה חורקני וצורם, אבל חזק, והוא הזכיר ללויד הן מקלע והן כלב נובח. הנימה שלו נמלאה רגש כשהוא דיבר על "בוגדי נובמבר" משנת 1918, שנכנעו כשגרמניה עמדה לנצח במלחמה. הוא לא העמיד פנים: לויד הרגיש שהוא באמת האמין בכל מילה מטופשת ונבערת שיצאה מפיו. בוגדי נובמבר היו נושא שחוק אצל היטלר, אבל אז הוא בחר כיוון חדש. הוא דיבר על הכנסיות, על מקומה החשוב של הדת הנוצרית במדינה הגרמנית. זה היה נושא לא רגיל אצלו, ומילותיו כוונו בבירור אל מפלגת המרכז, שנציגיה עמדו להכריע היום את הכף. הוא אמר שבעיניו שתי הכיתות הדתיות העיקריות, הפרוטסטנטית והקתולית, הן הגורמים החשובים ביותר לחיזוק הלאומיות. זכויותיהן לא ייפגעו על ידי הממשלה הנאצית. היינריך שלח מבט של ניצחון לעבר לויד. "בכל זאת הייתי מבקש את זה בכתב, לו הייתי במקומך," לחש לויד. עברו שעתיים וחצי עד שהיטלר סיים את נאומו. הוא סיים באיום ברור של אלימות. "ממשלת ההתקוממות הלאומנית נחושה ומוכנה להתמודד עם ההכרזה האומרת שהחוק נדחה - ועם ההתנגדות שהוכרזה." הוא השתתק לרגע, לחיזוק הרושם, כדי שהמסר ייקלט: הצבעה נגד החוק תהווה הכרזת התנגדות. אחר כך חיזק זאת. "עכשיו, רבותיי, תבחרו בעצמכם, בשלום או במלחמה!" הוא התיישב לקול קריאות ההסכמה מצד הנציגים הנאצים, והישיבה הסתיימה. היינריך היה מאושר, לויד מדוכא. הם יצאו לכיוונים שונים: המפלגות שלהם עמדו לקיים דיונים נואשים של הרגע האחרון. הסוציאל־דמוקרטים היו עגומים. מנהיגם ולס היה אמור לדבר במליאה, אבל מה כבר היה באפשרותו לומר? כמה נציגים אמרו שאם ימתח ביקורת על היטלר, ייתכן שלא ייצא מהבניין בחיים. הם חששו גם לחייהם. אם ייהרגו הנציגים, חשב לויד ברגע של אימה, מה יקרה לעוזריהם? ולס גילה שיש לו כמוסת ציאניד בכיסו. אם ייעצר, אמר, הוא יתאבד כדי להימנע מעינויים. לויד נחרד. ולס היה נציג נבחר, ובכל זאת הוא אולץ להתנהג כמחולל מהומות. לויד החל את היום בציפיות שווא. הוא חשב שחוק ההסמכה הוא רעיון מטורף שאין לו סיכוי להפוך למציאות. עכשיו הבין שרוב האנשים חיכו שהחוק יהפוך למציאות באותו יום. הוא לא העריך נכון את המצב. האם טעה גם כשהאמין שמשהו כזה אינו יכול לקרות בארצו? האם השלה את עצמו? מישהו שאל אם הקתולים הגיעו להחלטה. לויד קם. "אני אלך לברר," הוא אמר. הוא יצא ורץ אל חדר הישיבות של מפלגת המרכז. הוא שוב הציץ בדלת ואותת להיינריך לצאת. "ברונינג וארזינג עדיין מהססים," אמר היינריך. פניו של לויד נפלו. ארזינג היה מנהיג חשוב של איגוד מקצועי קתולי. "איך יכול מישהו מהאיגוד המקצועי לחשוב בכלל להצביע בעד החוק הזה?" הוא אמר. "קאאס אומר שהמולדת בסכנה. כולם חושבים שתהיה אנרכיה נוראה אם נתנגד לחוק הזה." "תהיה עריצות נוראה אם תעבירו אותו." "ומה המצב אצלכם?" "הם חושבים שיירו בכולם אם הם יצביעו נגד החוק, אבל הם עומדים בכל זאת להצביע נגדו." היינריך חזר פנימה ולויד חזר אל הסוציאל־דמוקרטים. "העקשנים נחלשים," אמר לויד לוואלטר ולעמיתיו. "הם פוחדים ממלחמת אזרחים אם החוק לא יעבור." אווירת הנכאים גברה. כולם חזרו אל חדר המליאה בשעה שש. ולס דיבר ראשון. הוא היה רגוע, הגיוני ונטול רגש. הוא אמר שהחיים ברפובליקה דמוקרטית היו טובים לגרמנים, באופן כללי, הביאו חירות של הזדמנויות ורווחה חברתית והציבו את גרמניה כחברה רגילה בקהילה הבינלאומית. לויד שם לב שהיטלר רושם הערות. בסוף דבריו הביע ולס נאמנות להומניות ולצדק, לחירות ולסוציאליזם. "שום חוק הסמכה לא נותן לכם את הסמכות להתכחש לרעיונות נצחיים ויסודיים," הוא אמר באומץ כשהנאצים החלו לצחוק ולקרוא קריאות לעג. הסוציאל־דמוקרטים מחאו כפיים, אבל קולם של הנאצים גבר עליהם. "אנחנו מקבלים בברכה את החלכאים והנדכאים!" צעק ולס. "אנחנו מברכים את חברינו ברייך. יציבותם ונאמנותם ראויים להערצה." לויד כמעט לא הצליח לשמוע את דבריו בגלל הרעש שהקימו הנאצים. "אומץ ליבם, הביטחון והאופטימיות הבלתי מעורערת שלהם מבטיחים עתיד טוב יותר!" הוא התיישב לקול קריאת הלעג. האם יכול הנאום לשנות משהו? לויד לא ידע לומר. אחרי ולס, דיבר היטלר שנית. הפעם נימת דיבורו היתה שונה לגמרי. לויד הבין שהנאום הקודם של הקנצלר היה בעצם רק חימום. קולו היה עכשיו חזק יותר, המשפטים נחרצים יותר והנימה מלאה בוז. הוא החווה בזרועו הימנית תנועות תוקפניות ללא הרף - הוא הצביע, הלם, כיווץ את אגרופו, הניח את ידו על ליבו, ונופף באוויר בתנועה שכאילו סילקה כל התנגדות הצידה. כל משפט זכה לתשואות של תומכיו והביע אותו רגש: זעם פראי, רצחני, מכלה. היטלר היה גם בטוח בעצמו. הוא הכריז שלא היה לו צורך להעלות להצעה את חוק ההסמכה. "אנחנו פונים בשעה זו לרייכסטאג הגרמני שייתן לנו משהו שהיינו לוקחים בכל מקרה!" הוא קרא בלעג. היינריך נראה מודאג וקם ממקומו. כעבור רגע ראה אותו לויד בקומת האודיטוריום, לוחש משהו באוזנו של אביו. כשחזר ליציע, הוא נראה המום. לויד אמר: "קיבלתם את הערבויות שלכם בכתב?" היינריך לא היה מסוגל להיישיר מבט אל לויד. "מדפיסים עכשיו את המסמך," הוא השיב. בסיום דבריו נזף היטלר בסוציאל־דמוקרטים. הוא לא היה מעוניין בקולותיהם. "גרמניה תהיה חופשייה," הוא צעק, "אבל לא בעזרתכם!" מנהיגי המפלגות האחרות דיברו קצרות. כולם נראו המומים. הכומר קאאס אמר שמפלגת המרכז תתמוך בהצעה. השאר עשו כמוהו. כולם פרט לסוציאל־דמוקרטים הצביעו בעד החוק. תוצאת ההצבעה הוכרזה, והנאצים הריעו בפראות. לויד היה המום. הוא ראה מפגן כוח מופעל בברוטליות והמראה היה מכוער. הוא עזב את התא בלי לדבר עם היינריך. במבואה הוא מצא את ואלטר, בוכה. הוא השתמש בממחטה לבנה גדולה לנגב את פניו, אבל הדמעות המשיכו לזלוג. לויד ראה גברים בוכים כך רק בלוויות. הוא לא ידע מה לומר ומה לעשות. "החיים שלי הם כישלון," אמר ואלטר. "זה סוף כל התקוות. הדמוקרטיה הגרמנית מתה." { vii } שבת, 1 באפריל, היתה יום החרם על היהודים. לויד ואתל שהתהלכו ברחובות ברלין, בהו כלא מאמינים, ואתל רשמה הערות לספרה. מגיני־דוד צהובים צוירו על חלונות של יהודים. חומי חולצות עמדו בפתחי חנויות כולבו של יהודים ואיימו על אנשים שרצו להיכנס לתוכן. רופאים ועורכי דין יהודים הושבתו מעבודה. לויד ראה כמה חומי חולצות מפריעים לחולים להיכנס למרפאתו של דוקטור רוטמן, רופאה של משפחת פון אולריך, אבל אז בא סבל פחמים מחוספס שקרסולו נפגע ואמר לחומי החולצות להסתלק, והם הלכו לחפש לעצמם טרף אחר. "איך אנשים יכולים להיות כל כך רעים זה לזה?" שאלה אתל. לויד חשב על האב החורג שאהב. ברני לקווית היה יהודי. אילו הגיע הפשיזם לבריטניה, היה ברני משמש מטרה לסוג כזה של שנאה. המחשבה העבירה רעד בגופו של לויד. טקס דומה לאשכבה נערך אותו ערב ב'ביסטרו רוברט'. לכאורה איש לא אירגן אותו, אבל בשמונה היה המקום מלא בסוציאל־דמוקרטים, בעיתונאים עמיתיה של מוד ובחבריו התיאטרליים של רוברט. האופטימיסטים ביניהם אמרו שהחירות רק נכנסה לתרדמת חורף עד שיעבור המשבר הכלכלי, ויום אחד היא תתעורר. השאר פשוט התאבלו. לויד שתה מעט. הוא לא נהנה מהשפעת האלכוהול על מוחו. המשקה טישטש את יכולת החשיבה שלו. הוא שאל את עצמו מה יכולים הגרמנים שהשתייכו לשמאל לעשות כדי למנוע את האסון הזה, ולא היתה לו תשובה. מוד סיפרה להם על תינוקה של עדה, קורט. "היא החזירה אותו הביתה מבית־החולים, והוא נראה די מרוצה כרגע, אבל המוח שלו פגוע, והוא לעולם לא יהיה נורמלי. כשיגדל, הוא ייאלץ לחיות במוסד, תינוק מסכן." לויד שמע איך קלרה בת האחת־עשרה יילדה את התינוק. לקטנה הזאת היה אומץ. הקומיסר תומס מאקה הגיע בתשע וחצי במדיו החומים. בפעם האחרונה שהיה במקום, התייחס אליו רוברט כאל אורח משעשע, אבל לויד חש ברשעותו של האיש. הוא נראה טיפש, עם השפם הקטן במרכז פניו השמנות, אבל בעיניו היה נצנוץ של אכזריות שהכניס את לויד למתח. רוברט סירב למכור את המסעדה. מה רצה מאקה עכשיו? מאקה עמד במרכז החדר וצעק: "המסעדה הזאת משמשת לקידום התנהגות מנוונת!" האורחים השתתקו ותהו בליבם על מה הוא מדבר. מאקה הרים אצבע בתנועה שאמרה עדיף שתקשיבו! לויד הרגיש שיש משהו מוכר להחריד בפעולה הזו, והבין שמאקה מחקה את היטלר. מאקה אמר: "ההומוסקסואליות לא תואמת את האופי הגברי של האומה הגרמנית!" לויד קימט את מצחו. האם הוא טוען שרוברט הומו? יורג יצא מן המטבח, כשעל ראשו מצנפת טבחים גבוהה. הוא עמד ליד הדלת והסתכל על מאקה. לויד נדהם ממחשבה מזעזעת. ייתכן שרוברט אכן הומו. הרי הוא ויורג גרו יחד מימי המלחמה. כשהסתכל סביבו על חבריהם התיאטרליים, ראה לויד שכולם גברים בזוגות, מלבד שתי נשים מסופרות קצר... לויד נבוך. הוא ידע שיש הומואים, וכאדם רחב אופקים סבר שאין לרדוף אותם אלא לעזור להם, אך עם זאת, הוא חשב עליהם כעל סוטים ומוזרים. רוברט ויורג נראו כמו גברים נורמליים, שמנהלים עסק וחיים בשקט - כמעט כמו זוג נשוי! הוא פנה אל אמו ואמר בשקט: "רוברט ויורג באמת...?" "כן, יקירי," היא אמרה. מוד, שישבה על ידה, אמרה: "רוברט בנערותו היה מטריד את המשרתים." שתי הנשים ציחקקו. לויד היה המום כפליים: לא זו בלבד שרוברט הומו, אלא שאתל ומוד התייחסו לעניין בקלות ראש. מאקה אמר: "המקום הזה סגור עכשיו!" רוברט אמר: "אין לך שום זכות!" מאקה לא יכול לסגור את המסעדה בעצמו, חשב לויד. ואז הוא נזכר איך התקהלו חומי החולצות על הבמה בתיאטרון העם. הוא הפנה את מבטו אל הכניסה ונדהם לראות חומי חולצות נדחפים דרך הפתח. הם עברו בין השולחנות והפילו בדרכם בקבוקים וכוסות. כמה לקוחות ישבו ללא ניע ועקבו אחריהם. אחרים קמו על רגליהם. כמה גברים צעקו ואישה אחת צווחה. ואלטר קם ודיבר בקול חזק אבל רגוע. "כולנו צריכים ללכת מכאן בשקט," הוא אמר. "אין צורך להקים מהומות. קחו את המעילים והכובעים שלכם ולכו הביתה." הלקוחות החלו לצאת, אחדים ניסו לקחת את מעיליהם ואחרים פשוט ברחו. ואלטר ולויד ליוו את מוד ואתל לעבר הפתח. הקופה היתה ליד היציאה, ולויד ראה איך אחד מחומי החולצות פותח אותה ומתחיל להכניס כסף לכיסיו. עד אותו רגע עמד רוברט בשקט והסתכל בעצב איך העסקים של אותו ערב יורדים לטמיון, אבל זה כבר היה יותר מדי. הוא השמיע צעקת מחאה והרחיק את השודד מן הקופה. האיש הלם בו, הפיל אותו על הרצפה והחל לבעוט בו כששכב שם. עוד אחד מחומי החולצות הצטרף אליו. לויד זינק לעזרתו של רוברט. הוא שמע את אמו צועקת "לא!" כשדחף את האיש הצידה. יורג היה זריז כמעט כמוהו, ושניהם התכופפו כדי לעזור לרוברט לקום. תוך שניות הם הותקפו על ידי עוד כמה חומי חולצות. לויד ספג מהלומות ובעיטות, ומשהו כבד פגע בראשו. כשזעק מכאב הוא חשב: לא, לא עוד פעם. הוא פנה אל תוקפיו, הלם בשמאלו ובימינו, הקפיד שכל מכה תפגע היטב וניסה לכוון את מכותיו אל המטרה כפי שלמד. הוא הפיל שני אנשים ארצה, ואחר כך נגרר מאחור ואיבד את שיווי משקלו. כעבור דקה הוא היה על הרצפה, כששני אנשים החזיקו בו וגבר שלישי בעט בו. הם הפכו אותו על בטנו, זרועותיו נמשכו אל מאחורי גבו, והוא חש מתכת על פרקי ידיו. לראשונה בחייו נכבלו ידיו באזיקים. פחד מסוג חדש תקף אותו. זו לא היתה עוד סתם תגרה. הוא הוכה ונבעט, אבל בזה לא בא עדיין קץ לייסוריו. "קום," אמר לו מישהו בגרמנית. הוא התאמץ לקום וראה כי גם רוברט ויורג נכבלו. ראשו כאב. פיו של רוברט הזיל דם, ועין אחת של יורג היתה עצומה. חצי תריסר חומי חולצות שמרו עליהם. השאר שתו מכוסות ומבקבוקים שהושארו על השולחנות, או עמדו ליד עגלת הקינוחים וזללו עוגות. נראה כי כל הלקוחות הסתלקו. לויד חש הקלה כשהבין שאמו הצליחה לצאת משם. דלת המסעדה נפתחה ולתוכה נכנס ואלטר. "קומיסר מאקה," הוא אמר. היתה לו תכונה האופיינית לפוליטיקאים - זכירת שמות. בסמכותיות רבה ככל שהצליח לגייס הוא אמר: "מה פשר כל ההתפרצות הזאת?" מאקה הצביע על רוברט ויורג. "שני הגברים האלה הומוסקסואלים," הוא אמר. "והנער הזה תקף עוזר שוטר שעצר אותם." ואלטר הצביע על הקופה, שהיתה פתוחה, והמגירה שלה בלטה החוצה ריקה, פרט לכמה מטבעות קטנים. "שוטרים שודדים קופות בימינו?" "איזה לקוח ניצל כנראה את המהומה שנוצרה כששני אלה התנגדו למעצר." כמה מחומי החולצות צחקו בידענות. ואלטר אמר: "פעם היית שומר חוק, נכון, מאקה? פעם אולי היתה לך סיבה להיות גאה בעצמך. אבל מה אתה עכשיו?" מאקה נעלב. "אנחנו אוכפים סדר, כדי להגן על המולדת." "לאן אתם מתכננים לקחת את האסירים האלה, הייתי רוצה לדעת," התעקש ואלטר. "למעצר או לבית־ספר לעבריינים? אולי לאיזה מרתף נסתר בלתי רשמי?" "הם יועברו לבסיס בפרידריך שטראסה," אמר מאקה בכעס. לויד ראה הבעה של שביעות רצון חולפת קצרות על פניו של ואלטר, והבין שוואלטר הצליח בפיקחותו לתמרן את מאקה, להפעיל את מה שנשאר מגאוותו המקצועית כדי לחשוף את כוונותיו. עכשיו לפחות ידע ואלטר לאן נלקחים לויד ושאר העצורים. אבל מה מצפה להם שם? לויד מעולם לא נעצר. הוא אמנם חי באיסט אֶנד בלונדון, כך שהכיר רבים שהסתבכו עם המשטרה. רוב חייו הוא שיחק כדורגל ברחוב עם ילדים שאבותיהם נעצרו לעיתים קרובות. הוא הכיר את המוניטין של תחנת המשטרה ברחוב לימן באלדגייט. מעטים יצאו מן הבניין ההוא ללא פגע. אמרו שדם מכסה את כל קירותיו. האם סביר שהמעצר בפרידריך שטראסה יהיה טוב ממנו? ואלטר אמר: "זאת תקרית בינלאומית, קומיסר." לויד תיאר לעצמו שהוא משתמש בתואר בתקווה שמאקה יתנהג כשוטר ולא כבריון. "עצרת שלושה אזרחים זרים - שני אוסטרים ואנגלי." הוא הרים יד כמנסה לעצור מחאה. "מאוחר מדי לסגת עכשיו. לשתי השגרירויות כבר נשלחו הודעות, ואין לי ספק שנציגיהן ידפקו על הדלת של משרד החוץ שלנו בווילהלם שטראסה בתוך שעה." לויד תהה בליבו אם זו אמת. מאקה חייך חיוך לא נעים. "משרד החוץ לא ימהר להגן על שני הומואים ובריון צעיר." "שר החוץ שלנו, פון נוּירַט, לא חבר במפלגה שלך," אמר ואלטר. "יכול מאוד להיות שהוא ייתן עדיפות לאינטרסים של המולדת." "אני חושב שיתברר לך שהוא עושה מה שאומרים לו. ועכשיו אתה מפריע לי למלא את תפקידי." "אני מזהיר אותך!" אמר ואלטר באומץ. "כדאי מאוד שתפעל על פי הספר - או שיהיו בעיות." "תסתלק לי מהעיניים," אמר מאקה. ואלטר הסתלק. לויד, רוברט ויורג הוצאו מן המקום והועלו לתא המטען של משאית. הם נאלצו לשכב על הרצפה, כשחומי החולצות ישבו על ספסלים והשגיחו עליהם. כלי הרכב יצא לדרך. כואב להיות כבול, התברר ללויד. הוא הרגיש שכתפו עומדת לצאת ממקומה. הנסיעה היתה קצרה, למזלם. הם הועברו מן המשאית לתוך בניין. בחשכה ראה לויד מעט מאוד. ליד שולחן נרשם שמו ביומן והדרכון שלו נלקח ממנו. רוברט איבד את סיכת העניבה ואת שרשרת השעון שלו. לבסוף הוסרו האזיקים והם הוכנסו לחדר עם חלונות מסורגים שדלקו בו אורות עמומים. כארבעים עצורים אחרים כבר היו בו. כל גופו של לויד כאב. כאב לו החזה, כאילו נסדקה לו צלע. פניו היו חבולות, וראשו כאב בכאב מסנוור. הוא השתוקק לאספירין, לספל תה ולכרית, והבין שיעברו שעות עד שיקבל דבר מן הדברים האלה. שלושתם התיישבו על הרצפה סמוך לדלת. לויד החזיק את ראשו בידיו ואילו רוברט ויורג דנו בשאלה כמה זמן יעבור עד שתגיע אליהם עזרה. ואלטר עמד ללא ספק לטלפן לעורך דין. אלא שכל הכללים הרגילים כבר בוטלו בגלל צו שריפת הרייכסטאג, ולכן לא היתה להם שום הגנה ממשית מטעם החוק. ואלטר עמד גם ליצור קשר עם השגרירויות: השפעה פוליטית היתה עכשיו תקוותם העיקרית. לויד חשב שאמו תנסה מן הסתם לטלפן למשרד החוץ הבריטי בלונדון. אם תצליח להגיע לשם, הממשלה תיאלץ ללא ספק להגיב על מעצרו של סטודנט בריטי. כל זה עמד לקחת זמן - לפחות שעה, ואולי שעתיים או שלוש. אבל עברו ארבע שעות, ואחרי כן חמש, והדלת לא נפתחה. בארצות תרבותיות היה חוק הקובע כמה זמן רשאית המשטרה להחזיק אדם במעצר בלי הנהלים הרשמיים: תלונה, עורך דין, בית־משפט. לויד הבין עכשיו כי חוק כזה אינו רק דבר טכני. הוא עלול להישאר במקום הזה לנצח. העצירים האחרים בחדר היו כולם פוליטיים, כפי שהתברר לו: קומוניסטים, סוציאל־דמוקרטים, פעילי איגודים מקצועיים וכומר אחד. הלילה עבר לאט. אף אחד משלושתם לא ישן. ללויד נראתה השינה דבר שלא יעלה על הדעת. האור האפור של הבוקר חדר מבעד לחלונות המסורגים כשלבסוף נפתחה דלת התא. אלא ששום עורך דין או דיפלומט לא נכנס, אלא רק שני גברים בסינרים שדחפו עגלה שעליה עמד מְכל גדול. הם יצקו מתוכו דייסת שיבולת שועל דלילה. לויד לא אכל את מנתו, אבל שתה קפה בטעם שעורה שרופה מספל פח. כעבור שעה נפתחה שוב הדלת, אלא שהפעם עמדו שם רק חומי חולצות. הם הוציאו את כל העצורים והעלו אותם על משאית, ארבעים או חמישים איש במשאית אחת מכוסה ברזנט, עמוסה בצפיפות עד כדי כך שהם נאלצו לנסוע בעמידה. לויד הצליח להישאר קרוב לרוברט וליורג. אולי מסיעים אותם לבית־המשפט, אף שזה היה יום שבת. הוא קיווה שזה היעד. לפחות יהיו שם עורכי דין, ומשהו שדומה לתהליך הנדרש. הוא חשב ששפתו שוטפת במידה מספקת להציג את המקרה הפשוט שלו בגרמנית, והתאמן בראשו על הנאום שיישא. הוא אכל במסעדה עם אמו, ראה מישהו שודד את הקופה והתערב בקטטה. הוא דמיין את החקירה הנגדית שלו. ישאלו אותו אם האיש שתקף לבש חולצה חומה. הוא יאמר: "לא שמתי לב לבגדים שלו - פשוט ראיתי גנב." יהיה צחוק בבית־המשפט, והתובע ייראה טיפש. הם הוסעו אל מחוץ לעיר. דרך חורים בברזנט שכיסה את צידי המשאית הם הצליחו לראות את הדרך. נראה ללויד שהם נסעו כשלושים קילומטרים, כשרוברט אמר: "אנחנו באוֹרַניינבורג." הוא נקב בשמה של עיר קטנה מצפון לברלין. המשאית נעצרה ליד שער ברזל בין עמודי לבנים. שני חומי חולצות חמושים ברובים עמדו על המשמר. פחדו של לויד גבר מעט. האם זה בית־המשפט? המקום דמה יותר למחנה מעצר. איך ייתכן שיכלאו אנשים ללא משפט? אחרי המתנה קצרה, נכנסה המשאית ונעצרה ליד קבוצת בניינים נטושים. חרדתו של לויד גברה עוד יותר. בלילה הקודם התנחם במחשבה שוואלטר יודע היכן הוא נמצא. היום ייתכן שאיש לא ידע. מה יקרה אם המשטרה תאמר שהוא בכלל לא אצלם, ולא רשום בשום מקום שהוא נעצר? איך יוכלו להצילו? הם ירדו מן המשאית והוכנסו למה שנראה כמו מפעל. המקום הדיף ריח של פאב. ייתכן שזו היתה מבשלת בירה. שוב נרשמו כל שמותיהם. לויד שמח שיש רישום כלשהו על צעדיו. הם לא היו כבולים באזיקים, אבל חומי חולצות חמושים ברובים שמרו עליהם כל הזמן, וללויד היתה תחושה עגומה שהצעירים האלה רק מחכים שיהיה להם תירוץ לירות. כל אחד מהם קיבל מזרן קנבס ממולא קש ושמיכה דקה. הם הובלו לבניין רעוע שאולי שימש פעם מחסן ושוב חיכו. איש לא בא לשאול על לויד כל אותו יום. בערב הגיעה עוד עגלה ועליה עוד מכל, שהפעם הכיל תבשיל של גזר ולפת. כל איש קיבל קערית מן התבשיל וחתיכת לחם. לויד היה עכשיו רעב מאוד, אחרי שלא אכל עשרים וארבע שעות, והוא טרף את הארוחה הדלה והשתוקק לתוספת. אי־שם במחנה היו שלושה או ארבעה כלבים שנבחו כל הלילה. לויד סבל מתחושת לכלוך. זה היה הלילה השני שלו באותם בגדים. הוא נזקק לרחצה, לגילוח ולחולצה נקייה. השירותים - שתי חביות בפינה - היו מגעילים מאוד. יום המחרת עמד להיות יום שני. ואז תהיה מן הסתם פעילות כלשהי. לויד נרדם בערך בארבע. בשש העיר אותם אחד מחומי החולצות וצעק: "שלייכר! יורג שלייכר! מי כאן הוא שלייכר!" אולי עמדו לשחררם. יורג קם ואמר: "אני שלייכר." "בוא איתי," אמר האיש בחולצה החומה. רוברט שאל בקול מבוהל: "למה? בשביל מה אתה רוצה אותו? לאן הוא הולך?" "מה אתה, אמא שלו?" שאל בעל החולצה החומה. "תשכב ותסתום את הפה." הוא דחף את יורג ברובהו. "אתה, החוצה." כשראה אותם הולכים, שאל לויד את עצמו מדוע לא חבט בבעל החולצה החומה וחטף את הרובה. אולי היה מצליח לברוח. ואילו נכשל, מה היו עושים לו? זורקים אותו לכלא? אבל ברגע המכריע, המחשבה על בריחה לא עלתה בדעתו. האם הוא כבר אימץ מנטליות של אסיר? הוא אפילו חיכה בכיליון עיניים לדייסת שיבולת השועל. לפני ארוחת הבוקר הוצאו כולם החוצה. הם עמדו סביב שטח מגודר בגודל מגרש טניס. נראה כאילו השתמשו בו לאחסון חומרים לא יקרים במיוחד, כמו עצים או צמיגים. לויד רעד מצינת הבוקר: מעילו העליון נשאר במסעדה. ואז הוא ראה את תומס מאקה מתקרב. הבלש לבש מעיל שחור על מדיו החומים וצעד בצעדים כבדים ברגליו השטוחות. מאחורי מאקה היו שני חומי חולצות שהחזיקו את זרועותיו של גבר עירום שדלי כיסה את ראשו. לויד הסתכל באימה. ידיו של האסיר היו קשורות מאחורי גבו, והדלי נקשר חזק תחת סנטרו כדי שלא ייפול. הוא היה בחור צעיר, עדין, ששְער־ערוותו בלונדיני. רוברט נאנח: "אוי, אלוהים, זה יורג." כל חומי החולצות במחנה התאספו. פניו של לויד קדרו. מה זה, משחק אכזרי כלשהו? יורג הובל לשטח המגודר והושאר שם, רועד. שני מלוויו התרחקו. הם נעלמו לכמה דקות ואחר כך חזרו, כשכל אחד מהם מוליך שני כלבים אלזסיים. זה הסביר את הנביחות שנמשכו כל הלילה. הכלבים היו רזים, ובפרוותם החומה נראו קרחות לא בריאות. הם נראו מורעבים. חומי החולצות הובילו אותם אל השטח המגודר. ללויד היתה תחושה מעורפלת איומה על מה שעומד לקרות. רוברט צעק: "לא!" ורץ קדימה. "לא, לא, לא!" הוא ניסה לפתוח את שער המכלאה. שלושה או ארבעה חומי חולצות משכו אותו משם בכוח. הוא נאבק, אבל הם היו בריונים צעירים וחזקים, ורוברט התקרב לגיל חמישים: כוחו לא עמד לו נגדם. הם השליכו אותו בבוז על האדמה. "לא," אמר מאקה לאנשיו. "תדאגו שהוא יראה." הם הרימו את רוברט על רגליו והחזיקו אותו כשפניו אל גדר התיל. הכלבים הובלו אל המכלאה. הם היו נרגשים, נבחו והזילו ריר. שני חומי החולצות הובילו אותם במומחיות וללא פחד, ונראו מנוסים. לויד תהה באימה כמה פעמים הם עשו זאת בעבר. הכלבנים שיחררו את הכלבים ומיהרו לצאת מן המכלאה. הכלבים רצו אל יורג. אחד נשך את עקבו, אחר את זרועו ושלישי את ירכו. מאחורי דלי המתכת נשמעה צעקה עמומה של כאב ופחד. חומי החולצות הריעו ומחאו כפיים. העצורים הסתכלו באימה אילמת. אחרי ההלם הראשון, ניסה יורג להגן על עצמו. ידיו היו כבולות והוא לא ראה דבר, אבל הצליח לבעוט באופן אקראי. אלא שרגליו היחפות לא השאירו רושם רב על הכלבים המורעבים. הם התחמקו מבעיטותיו וחזרו לקרוע את בשרו בשיניהם החדות. הוא ניסה לברוח, כשהכלבים בעקבותיו, ורץ כעיוור בקו ישר, עד שנתקל בגדר. חומי החולצות צהלו. יורג רץ לכיוון אחר, ושוב נתקל בגדר. אחד הכלבים קרע נתח מאחוריו של יורג, והם השתוללו מצחוק. אחד מחומי החולצות שעמד קרוב ללויד צעק: "הזנב שלו! תנשכו את הזנב שלו!" לויד ניחש ש"זנב" - שוואנץ בגרמנית - הוא מילת סלנג שפירושה פין. האיש היה היסטרי מהתרגשות. גופו הלבן של יורג דימם עכשיו במקומות רבים. הוא נצמד אל הגדר, כשפניו קדימה, כדי להגן על איבר מינו, ובעט אחורה והצידה, אבל כוחו הלך ונחלש. הבעיטות נהיו פחות יעילות. הוא התקשה להישאר זקוף. הכלבים צברו אומץ, נשכו אותו ובלעו נתחים מבשרו המדמם. בסופו של דבר השתטח יורג על האדמה. הכלבים עטו עליו. הכלבנים שבו למכלאה. בתנועות מנוסות הם שבו והצמידו את הרצועות אל הכלבים, הרחיקו אותם מיורג ולקחו אותם משם. ההצגה נגמרה, וחומי החולצות החלו להתרחק תוך כדי שיחה נרגשת. רוברט רץ למכלאה, והפעם איש לא עצר בעדו. הוא רכן מעל יורג בקול בוכים. לויד עזר לו לשחרר את ידיו הכבולות של יורג ולהסיר את הדלי מעל ראשו. יורג היה חסר הכרה, אבל נשם. לויד אמר: "בוא נכניס אותו פנימה. תפוס אתה ברגליים." לויד תפס את יורג בבתי שחיו, ושניהם נשאו אותו לתוך הבניין שבו ישנו. הם הניחו אותו על אחד המזרנים. שאר העצורים התאספו סביבם, מבוהלים וכנועים. לויד קיווה שאחד מהם יודיע שהוא רופא, אבל זה לא קרה. רוברט פשט את מקטורנו ואת המותנייה שלו, ואחרי שפשט גם את חולצתו השתמש בה לספוג את הדם. "אנחנו צריכים מים נקיים," הוא אמר. בחצר היה צינור. לויד יצא לשם, אבל לא היה לו במה לקחת את המים. הוא חזר אל המכלאה. הדלי היה עדיין מונח על האדמה. הוא שטף אותו ומילא אותו מים. כשחזר היה המזרן ספוג דם. רוברט טבל את חולצתו בדלי והמשיך לשטוף את פצעיו של יורג, כשהוא כורע לצד המזרן. תוך זמן קצר האדימה החולצה הלבנה. יורג זז. רוברט דיבר אליו בלחש. "תירגע, אהובי," הוא אמר. "זה נגמר, ואני כאן." אבל יורג כנראה לא שמע. אז נכנס מאקה, ובעקבותיו ארבעה או חמישה חומי חולצות. הוא אחז ברוברט ומשך אותו. "עכשיו אתה יודע מה דעתנו על הומוסקסואלים סוטים." לויד הצביע על יורג ואמר בכעס: "הסוטה הוא מי שאיפשר לזה לקרות." ואחר כך, כשהשתלט על זעמו, הוסיף: "קומיסר מאקה." מאקה הניע את ראשו קלות לעבר אחד מחומי החולצות. בתנועה שנראתה לכאורה אגבית, האיש הפך את רובהו והיכה את לויד בראשו בקת הרובה. לויד נפל ארצה והחזיק את ראשו הכואב. הוא שמע את רוברט אומר: "בבקשה, תנו לי רק לטפל ביורג." "אולי," אמר מאקה. "אבל קודם בוא הנה." למרות הכאב, פקח לויד את עיניו לראות מה קורה. מאקה גרר את רוברט על פני החדר אל שולחן עץ גס. מכיסו הוא הוציא מסמך ועט נובע. "המסעדה שלך שווה עכשיו חצי ממה שהצעתי לך בפעם האחרונה - עשרת אלפים מארק." "אני מוכן לכל דבר," התייפח רוברט. "רק תשאירו אותי עם יורג." "תחתום פה," אמר מאקה. "אחר כך תוכלו שלושתכם ללכת הביתה." רוברט חתם. "האדון הזה יכול להיות עד," אמר מאקה ונתן את העט לאחד מחומי החולצות. הוא סרק בעיניו את החדר ופגש את מבטו של לויד. "ואולי האורח האנגלי הנועז שלנו יוכל להיות העד השני." רוברט אמר: "פשוט תעשה מה שהוא רוצה, לויד." לויד גרר את רגליו, שיפשף את ראשו הכואב, לקח את העט וחתם. מאקה הכניס לכיסו את החוזה בהבעת ניצחון ויצא. רוברט ולויד חזרו אל יורג. אבל יורג כבר היה מת. { viii } ואלטר ומוד באו לתחנת לֶרטֶה, מצפון לבניין השרוף של הרייכסטאג, ללוות את אתל ולויד בדרכם. בניין התחנה נבנה בסגנון הניאו־רנסאנס ונראה כמו ארמון צרפתי. הם הקדימו לבוא וישבו בבית־הקפה של התחנה בזמן שהמתינו לרכבת. לויד שמח לצאת מגרמניה. בשישה שבועות הוא למד הרבה על השפה הגרמנית ועל פוליטיקה, אבל עכשיו רצה לחזור הביתה, לספר לאנשים מה ראה ולהזהיר אותם מפני דבר דומה, שעלול לקרות להם. בו בזמן הוא חש אשמה מוזרה על נסיעתו. הוא עמד לנסוע למקום שבו שלט החוק, העיתונות התבטאה בחופשיות, ולהיות סוציאל־דמוקרט לא נחשב פשע. הוא השאיר את משפחת פון אולריך לחיות בדיקטטורה אכזרית, שבה יכלו כלבים לקרוע לגזרים אדם חף מפשע, ואיש לא הועמד לדין בגלל זה. ואלטר ומוד נראו שבורים. ואלטר אפילו יותר ממוד. הם נראו כאנשים שקיבלו בשורה רעה, או איבדו בן משפחה. הם כמעט לא הצליחו לחשוב על דבר מלבד האסון שקרה להם. לויד שוחרר בתוספת התנצלויות רבות מצד משרד החוץ הגרמני, והסבר עלוב ושקרי, שלפיו הוא הסתבך בקטטה בגלל טיפשותו שלו, ואז נעצר בעקבות טעות מנהלית, שעליה הרשויות מביעות את צערן העמוק. ואלטר אמר: "קיבלתי מברק מרוברט. הוא הגיע בשלום ללונדון." כאזרח אוסטרי הצליח רוברט לצאת מגרמניה ללא קשיים מרובים. להוציא את כספו היה קשה יותר. ואלטר דרש שמאקה ישלם את הכסף לבנק בשווייץ. תחילה אמר מאקה שהדבר בלתי אפשרי, אבל ואלטר לחץ עליו ואיים לערער על המכירה בבית־משפט ואמר שלויד מוכן להעיד שהחוזה נחתם תחת לחץ, ובסופו של דבר משך מאקה כמה חוטים. "אני שמח שרוברט הצליח לצאת," אמר לויד. הוא היה שמח עוד יותר להגיע בעצמו בשלום ללונדון. ראשו היה עדיין רגיש, וצלעותיו עדיין כאבו בכל פעם שהסתובב במיטה. אתל אמרה למוד: "למה שלא תבואו ללונדון? כולכם. כל המשפחה, זאת אומרת." ואלטר הסתכל על מוד. "יכול להיות שזה מה שהיינו צריכים לעשות," הוא אמר, אבל לויד ידע שהוא לא ממש התכוון לזה. "עשיתם כמיטב יכולתכם," אמרה אתל. "נלחמתם באומץ. אבל הצד האחר ניצח." מוד אמרה: "זה עדיין לא נגמר." "אבל אתם בסכנה." "גם גרמניה." "אילו באתם לגור בלונדון, פיץ היה מתרכך ועוזר לכם." הרוזן פיצהרברט היה אחד האנשים העשירים בבריטניה, ידע לויד, הודות למכרות הפחם מתחת לאדמתו בדרום ויילס. "הוא לא היה עוזר לי," אמרה מוד. "פיץ לא מתרכך. אני יודעת את זה, וגם את יודעת." "את צודקת," אמרה אתל. לויד תהה בליבו איך היא יכולה להיות בטוחה כל כך, אבל לא היתה לו הזדמנות לשאול. אתל המשיכה: "טוב, יכולת בקלות לקבל תפקיד בעיתון לונדוני, עם הניסיון שלך." ואלטר אמר: "ומה אני הייתי עושה בלונדון?" "אני לא יודעת," אמרה אתל. "מה אתה עומד לעשות פה? אין הרבה טעם להיות נציג נבחר בפרלמנט אימפוטנטי." היא היתה כנה באכזריות שלה, הרגיש לויד, אבל כדרכה אמרה את מה שהיה צריך להיאמר. לויד חש השתתפות בצערם, אבל הרגיש שמשפחת אולריך צריכה להישאר. "אני יודע שיהיה קשה," הוא אמר. "אבל אם אנשים הגונים יברחו מהפשיזם, הוא יתפשט עוד יותר מהר." "הוא מתפשט בכל מקרה," אמרה אמו. מוד הפתיעה אותם כשאמרה: "אני לא אסע. אני מסרבת לעזוב את גרמניה." כולם הביטו בה. "אני גרמנייה, כבר ארבע־עשרה שנה," היא אמרה. "זאת ארצי עכשיו." "אבל נולדת אנגלייה," אמרה אתל. "ארץ היא בעיקר האנשים שבה," אמרה מוד. "אני לא אוהבת את אנגליה. הוריי מתו מזמן, ואחי החרים אותי. אני אוהבת את גרמניה. בשבילי, גרמניה היא בעלי הנהדר ואלטר, בני הטועה אריק, בתי המוכשרת קרלה, העוזרת שלנו עדה ובנה הנכה, חברתי מוניקה ומשפחתה, חבריי לעבודה... אני נשארת, להילחם בנאצים." "כבר עשית מעל לחובתך," אמרה אתל בעדינות. נימת דיבורה של מוד נעשתה רגשנית. "בעלי הקדיש את עצמו, את חייו, את כל הווייתו לכך שהארץ הזאת תהיה חופשייה ומשגשגת. אני לא אהיה הסיבה לנטישת תפקיד חייו. אם הוא יאבד את זה, הוא יאבד את נשמתו." אתל המשיכה ללחוץ, כשם שרק חברה ותיקה יכולה לעשות. "בכל זאת," היא אמרה, "את לא מתפתה לקחת את ילדייך למקום בטוח?" "מתפתה? את מתכוונת רוצה, משתוקקת, כמהה!" היא פרצה בבכי. "לקרלה יש סיוטים על חומי החולצות, ואריק לובש את המדים האלה, בצבע החרא, בכל הזדמנות." לויד נדהם מן הלהט שלה. הוא מעולם לא שמע אישה מכובדת אומרת "חרא". היא המשיכה: "ברור שאני רוצה לקחת אותם מפה." לויד הבין כמה היא קרועה מבפנים. היא שיפשפה את ידיה זו בזו, כאילו שטפה אותן, הנידה את ראשה מצד אל צד וקולה רעד מן המאבק הפנימי שהתחולל בה. "אבל לא יהיה נכון לעשות את זה, בשבילם וגם בשבילנו. אני לא אכנע לזה! עדיף לסבול את הרוע, ולא לעמוד מן הצד ולא לעשות שום דבר." אתל נגעה בזרועה של מוד. "סליחה ששאלתי. אולי זה היה טיפשי מצידי. הייתי אמורה לדעת שלא תברחי." "אני שמח ששאלת," אמר ואלטר. הוא שלח יד ואחז את ידיה הדקות של מוד בידו. "השאלה היתה תלויה באוויר ביני ובין מוד, בלי שדיברנו עליה. הגיע הזמן להתמודד איתה." ידיהם השלובות נחו על השולחן. לויד לא הרבה לחשוב על חיי הרגש של אנשים בדורה של אמו - הם היו מבוגרים ונשואים, ובעיניו זה אמר הכול - אלא שעכשיו הוא ראה כי בין ואלטר למוד קיים חיבור חזק, שהוא הרבה יותר מהרגל מוכר של נישואים בוגרים. לא היו להם שום אשליות: הם ידעו שאם הם נשארים כאן הם מסכנים את חייהם ואת חיי ילדיהם, אבל היתה להם מחויבות משותפת שהתריסה כנגד המוות. לויד תהה בליבו אם תהיה לו אי־פעם אהבה כזאת. אתל הציצה בשעון. "אוי, אלוהים!" היא אמרה. "אנחנו נאחר לרכבת!" לויד לקח את מזוודותיהם והם מיהרו על פני הרציף. משרוקית השמיעה קולה. הם עלו על הרכבת בזמן. שניהם רכנו החוצה מן החלון כשהרכבת יצאה מן התחנה. ואלטר ומוד עמדו על הרציף, נופפו בידיהם, קטנו והלכו, עד שבסוף נעלמו.