יאיר בן “יאיר”

"איפה אבא?" שאלתי שוב ושוב. "איפה אבא?"

"הוא נסע רחוק-רחוק, לחוץ לארץ. יום יבוא והוא יחזור", השיבו סבא וסבתא.

ואני האמנתי. בן ארבע הייתי, וסבא וסבתא, מרדכי ויפה בורשטיין, היו עמודי התווך של חיי. ביתם במרכז המושבה רמת השרון, בפינת הרחובות סוקולוב ושדרות ח"ן, סמוך לתחנת האוטובוס ולבית הקפה של שינדלמן, היה ביתי. בין לולי התרנגולות, הרפתות ואורוות החמורים והסוסים.

הלכתי לגן של קניידלה, היא טובה איזראיליאן שדמתה בעינינו לקציצה וכך זכתה לשמה. בקיץ התהלכתי יחף בחול ונהניתי מהממטרות שהתיזו מים, ובחורף דשדשתי בשלוליות במגפיים. אצל דוד נפתלי ברוש, אחיה של אמא, דודה פולה ושלושת ילדיהם - עזי, פרץ ועמי - ביליתי שעות ארוכות והתקרבתי לעולם החקלאות. ריח של זבל, של גללי פרות וסוסים ושל לשלשת עופות מילא את האוויר.

למדתי שבחקלאות אין חג ואין שבת וכמה קשה לגדל פלפלים ועגבניות וחצילים; שיש כנימות שהורסות יבול שלם; שברד ושיטפונות גורמים נזק עצום לגידולים. בחורף נשמנו את בושם הנרקיסים ונהנינו מתפוזים וקלמנטינות מהפרדסים, ובקיץ טבלנו במימיה הקרירים של בריכת ההשקיה בפרדס של בכר, שם ניצבת היום שכונת נווה מגן.

אצל משפחת הָנְטְמַן השכנה טחנו ריג'לה למאכל עופות. יחד אספנו בבוקר ירקות ופירות, חלבנו עזים ואספנו ביצים בלול. התלוויתי אל פרוורי הזקן, בעל העגלה הרתומה לשני חמורים, שהיה מעביר שקי תערובת למאכל תרנגולות מן המחסן המרכזי באגרא אל הלולים בכל המושבה. הוא היה מדבר אלי עברית מעורבבת ביידיש. אולי לא היה זקן כל כך, בן 45 או 50, אבל נראה כמו מתושלח.

את ארגזי הפירות והירקות העמסנו על המשאית של נֹח האק ועוזרו הנאמן איצ'ה כלבחס, והם הובילו אותם לשוק הסיטונאי בתל אביב. הם היו קו החיים, הקשר שלנו אל העיר הגדולה. יום שבו התקלקלה המשאית שלהם, או לא הגיעה בגלל הגשם, היה יום אבל.

לפעמים לקח אותי סבא לבית החרושת לקרח בהרצליה, לשם היו הרפתנים מביאים כדי חלב גדולים ומאחסנים אותם בבית הקירור. אחרי שהכול נמדד ונשקל ונרשם, היה סבא מעביר את החלב למחלבות טרה, ששכנו בפאתי כפר שמריהו.

עמדתי נפעם מול תבניות הברזל הגדולות שהיו פולטות בלוקים של קרח בקבצים של שישה או שמונה. תענוג מיוחד היו רסיסי הקרח, והיה כיף ללקק בימים שלפני הארטיק והקרטיב.

ממתקים לא היו. פעם נסעתי עם סבתא יפה באוטובוס לבית החרושת עלית ברמת גן, כי אמרו שמחלקים שוקולד. זמן רב עמדנו בתור הארוך וכשהגענו אל אשנב החלוקה, אמר הפקיד שנגמר השוקולד. נשארו רק סוכריות שוקולד שטוחות מצופות בסוכריות צבעוניות קטנות. סבתא לקחה שקית עם כמה שנתנו - וזה היה אושר גדול.

החיים היו יפים, בטוחים מכל סכנה.

"איפה אבא?" שאלתי.

"אבא נסע לחוץ לארץ", הסבירו לי, ואני חזרתי לעיסוק האהוב עלי - איסוף חפיסות סיגריות שהושלכו ברחוב, חיקוי אותיות מהן והרכבתן למילים. כך למדתי לקרוא ולכתוב וכתבתי פתקים: "אבא, מתי תבוא? הבן שלך יאיר". את הפתקים נתתי לדודי, דוד שטרן, והוא לקח אותם והבטיח לשלוח אותם ליעדם.

מעת לעת באה אמא לבקר. הסבירו לי שהיא גרה ברמת גן, ואני לא הוטרדתי מכך יתר על המידה. גם לא הוטרדתי כאשר היא הופיעה יום אחד בחברת גבר, שהוצג לפני כדב זינגר, "חבר של אמא". לא הוטרדתי גם כאשר ראיתי שבטנה של אמא תופחת, וגם כאשר היא באה ובזרועותיה תינוקת. "זו אחותך, מירי", אמרה לי. קיבלתי במתנה אחות. אבא בחוץ לארץ, לאמא יש חבר ולי יש אחות חדשה.

כעבור חצי שנה, ואני בן חמש, התקבצנו סביב מקלט הרדיו הגדול בבית של סבא וסבתא. אמא הצטרפה אלינו לבדה.

"אפגניסטן - נוֹ; ארג'נטינה - אבסטיין; אוסטרליה - יס; בלג'יום - יס; בוליביה - יס", וכך הלאה וכך הלאה, שמות של ארצות רחוקות הצטרפו לרשימות שמישהו רשם על גבי דף נייר. פני המבוגרים הרצינו. המתח הורגש היטב. אחרי דקות ארוכות נשמעה קריאה, וכל המבוגרים זינקו ממקומם, מתחבקים, מוחים דמעות. מבחוץ נשמעה מוזיקה, המונים זרמו על פני חזית בית הקפה, יצרו מעגל ורקדו. משהו קרה.

"למה כולם שמחים?" שאלתי. "למה הם רוקדים?"

"עכשיו תהיה לנו מדינה יהודית", אמרה אמא, הושיבה אותי על ברכיה והתאמצה לעצור את הדמעות. "כדי להשיג את המדינה היתה מלחמה נגד הבריטים, ובמלחמה הזאת נהרג אבא שלך".

השמים נפלו עלי. פתאום, כל השברים התחברו לתמונה אחת: אבא לא בחוץ לארץ, הוא לא יחזור. הוא איננו. הוא נהרג. מה זאת אומרת, נהרג? פרצתי בבכי מר. כעבור שנים סיפרה לי אמא שבכיתי שלושה שבועות ברציפות. היא לא ידעה מה לעשות והתייעצה עם פסיכולוג, אבל דבר לא עזר. המבוגרים רימו אותי. בתמונה החדשה מצאו את מקומם "החבר של אמא" ואחותי, מירי. על מי אני יכול לסמוך? אם לא די בכך, התברר שהילדים בגן ידעו כולם שאין לי אבא, אבל אמרו להם לשתוק, והם שתקו. למי אוכל להאמין?

הריקודים בכיכר המושבה הסתיימו ביריות ובפחד גדול. המלחמה נגד הבריטים אולי הסתיימה, אבל מלחמה חדשה פרצה, מלחמה בערבים. המבוגרים כבר לא ניסו להסתיר את דאגתם. צעירים התחילו להתגייס. יהודית הנטמן רצה ברחובות וצעקה על המשתמטים שהם חייבים להתגייס. אחד המתגייסים היה בנה רפי, לימים רפי איתן, איש המוסד. מפעם לפעם הגיעו ידיעות על הרוגים ופצועים.

יום אחד קמו בני שבט אבו קישק הערבים, שהתגוררו באוהלים במערב המושבה, ארזו את ציודם על גמלים ועל חמורים והחלו לנוע מזרחה, לאי-שם. איש לא גירש אותם בכוח, אבל את מראה השיירה העצובה שלהם לא אשכח. רק מחיטוט בארכיונים כעבור שנים למדתי כי חשבו שיחזרו בתוך זמן קצר אל אדמתם ואל רכושם.

ראש מועצת רמת השרון, צבי בנימיני, ובניו היו בקשרים אמיצים עם משפחת אבו קישק וגם רכשו חלק מאדמותיהם. כאשר החלו להתפנות, עברו בני השבט ליד ביתו הגדול של בנימיני, והוא הזמין משאיות שייקחו את הזקנים, הילדים והנשים וחלק מן הרכוש ויעזרו להם להגיע ללוד. רק הצעירים המשיכו עם שיירת הגמלים. כעבור זמן הם גורשו גם מלוד, ככל הנראה לירדן, ורק לאבו קישק הזקן התירו להישאר במקום. ב-1954, זמן קצר לפני מותו, בא השייח' הגדול אבו קישק רזה וחולה לרמת השרון, להיפרד לנצח ממשפחת בנימיני.

כעבור חודשים אחדים עמדתי בחצר. מעבר לגדר עצרה קבוצת אנשים במדים. אחד השכנים שלנו, יהודה גפני, יצא מהחבורה וקרא אלי, "יאיר, יאיר, בוא הנה. אלה חיילים של אבא שלך. הם רוצים להכיר אותך".

חיילים של אבא? לאבא היו חיילים? הם ניגשו אלי, עם חגור ונשק וקסדות לראשיהם, ליטפו אותי, חייכו, חבשו קסדה גם על ראשי. לימים למדתי שזו היתה מחלקה של אנשי לח"י שהתגייסה לחטיבת אלכסנדרוני, שלחמה באזור השרון. מפקדם, יעקב גרנק, או בכינויו "דב הבלונדיני", מאגדות לח"י, היה גיבור עשוי ללא חת. הוא נהרג כעבור זמן בעוג'ה אל-חפיר.

לבי ריחף מגאווה. זה היה רגע מכונן. רגע של גאווה עצומה. מרגע זה ידעתי - אני יאיר בנו של "יאיר". גורלי נחרץ. למעשה גורלי נחרץ שנים לפני שנולדתי.