יאסו, ליה

קנבס ריק שמחכה למשיכות מכחול

"יאסו, קלימרה," קרא אליי קול נשי רם מהבית הסמוך.

וואו, איזה עליהום מהיר.

רק לפני שתי דקות התעוררתי, פתחתי את התריס הכחול ויצאתי יחפה אל הטרסה כדי לראות דבר ראשון את הים, בגללו אני כאן בכלל. בקושי פקחתי עין תורנית, ומ'זה לא מתאים לי עדיין לראות בני אדם, או חלילה שהם יראו אותי.

העברתי יד בשיער הסתור משנת הלילה, אני יודעת איך אני קמה בבוקר כמו יהושע הפרוע. הפניתי מבט לכיוון שממנו נשמע הקול, ובין העציצים בטרסה שלידי קלטתי פרצוף של אישה מחייכת עם המון שיניים. המשפך שהחזיקה בידה כסיפור כיסוי הטביע את הצמחים למוות בשפע מוגזם של מים. היא בטח ארבה לי זמן רב עד שהואלתי להראות את עצמי.

"קלימרה," החזרתי לה בקול צרוד של בוקר. קלימרה, כלומר בוקר טוב, זו אחת מחמש המילים שבהן מסתכם הידע שלי ביוונית.

"נעים להכיר אותך," היא אמרה באנגלית, "אני אֶלֶני, השכנה שלך. וזה דמטריו בעלי," הוסיפה כשהיא מפסיקה סוף־סוף להשקות את הצמחים הרוויים. היא הסתכלה לאחור כדי לחפש את בעלה. "דמטריו," הרעימה בקולה, "אוֹ יִיטוֹנאס…"

מובן שלא הבנתי את כל המשפט, אבל בהמשך למדתי שייטונאס זו שכנה. התרגלתי לשמוע את המילה נלווית לשמי, "או ייטונאס ליה", השכנה לִיה.

בעלה לא נענה לקריאתה, כנראה התייאש מלחכות לי, אז הצגתי את עצמי רק בפניה.

"נעים גם לי. אני ליה. הגעתי אתמול מאוחר בלילה."

"אני יודעת, אני יודעת. יאניס המתווך אמר לי שהוא השכיר את הבית לאישה שתגיע מאוחר מאוד. חיכיתי לראות שאת מתעוררת. בטח אין לך מה לאכול או לשתות בבית, אני מזמינה אותך לבוא אלינו לארוחת בוקר."

איזו קבלת פנים נהדרת, אבל מוקדמת לי מדי. אני צריכה זמן כדי להתניע את היום, וכרגע האוכל הוא לא בדיוק בראש מעייניי. חוץ מזה ראיתי בלילה שהמתווך כנראה חשב עליי והשאיר לי כמה מצרכים על הדלפק במטבח. אני אסתפק בהם בינתיים. ראיתי את צנצנת הג'ייקובס ואת קרטון החלב, אני לא זקוקה ליותר מזה. רק איך דוחים את ההזמנה בלי להעליב?

"אלני, אני ממש מודה לך," אמרתי לה עם החיוך הכי מקסים שלי, "אבל בבוקר אני רק שותה קפה, ואת זה יש לי כאן בבית. יפה שחשבת עליי, אולי נוכל להיפגש מאוחר יותר?"

"מאוחר יותר אני עובדת. יש לנו את הטברנה למטה, מתחת לבית. את מוזמנת לבוא, היום אני מכינה מוסקה טעימה!"

"יא, אני אוהבת מוסקה!" פי נמלא רוק מהמחשבה על מוסקה טובה. "בסדר גמור, אני אבוא לאכול מאוחר יותר, תודה."

התחלה לא רעה, ליה, טפחתי לעצמי על השכם. איך תקתקת הכול ככה יפה, את מלכה. הבית מקסים. הים במקומו. השכנה נראית נחמדה. יש טברנה כאן למטה. יש מוסקה ויש קפה. מי צריך יותר מזה?

הכנתי לעצמי מאג גדול של נס קפה. לקחתי את הטלפון ואת הפתק עם הסיסמה לאינטרנט שהמתווך השאיר על השולחן ויצאתי החוצה למרפסת שלי מול הים. כמה חלמתי עליה! יפה יותר מאשר בתמונות.

על פרגולת העץ הזדחלה גפן שופעת שיצרה חופה טבעית של שמש וצל. אשכולות ענבים ירוקים בוסריים בצבצו מבין העלים כמו קישוטים של סוכה. כשיבשילו אני אתענג עליהם.

הנחתי את הכוס על מעקה האבן הלבן של הטרסה, בין שתי אדניות גרניום אדום, ורכנתי קדימה כדי לנעוץ מבט בים הכחול ולדבר איתו. יש לי תכונה כזאת, לדבר עם מי שלא יכול לענות לי. הבטחתי לך שאחזור, אמרתי בליבי לים, נכון? אומנם לקח לי כמעט נצח כדי לקיים את ההבטחה, אבל הנה, בסוף באתי.

אני כבר לא אותה צעירה פעורת עיניים של הטיול אחרי צבא, אלא גברת מגונדרת, עוד מעט בת ארבעים ושבע, שמנסה בכוח לשמור על מראה צעיר. התספורת הנערית הקצוצה שלי מתהדרת בבלורית־כרבולת קוצנית שעכשיו צבועה בוורוד עז. לפעמים אני במצב רוח לסגול או לכחול, העיקר שיהיה ניגוד בולט לבלונד הדהוי שלי.

קצת פנקיסטי, אני יודעת, אבל אני כזאת רק במראה, לא באופי. זה כנראה מין ניסיון נואש להיאחז בזנב של הנעורים שמתרחקים ממני. עם הג'ינס המתוח יפה על הישבן החטוב שלי, מי שיראה אותי מאחור יוכל בקלות להתבלבל ולחשוב שאני אכן נערה צעירה. איזו הפתעה מחכה לו כשאני מסתובבת.

מה, הבאת את אימא שלך במקומך? הוא ישאל את אותה צעירה שבדמיוני. אז כן, יש לי פנים של אימא, עם קמט פה וקמט שם וקצת שיער לבן מציץ מהצדעיים, אבל בסך הכול אני מה שנקרא שמורה טוב. יד שנייה, אבל לא מרופא.

שבוע אחרי השחרור מהצבא, חברתי מירית ואני יצאנו לטיול די בנאלי ביוון. התחלנו באתונה, התאהבנו בפלופונז — איזו מקסימה נאפפליו? — ועצרנו את הנשימה מול סלעי הענק של מטאורה. מירית, שתמיד מחפשת הרפתקאות, התחילה להשתעמם והציעה שנצא לשיט בין האיים. אבל לא לשיט הבנאלי שכל תיירי העדר לוקחים. "בואי נחפש משהו שונה," אמרה הנערה עם הקוצים בתחת, ואני זרמתי איתה. ממילא בסוף אנחנו תמיד עושות את מה שהיא רוצה. "קדימה, תפתיעי אותי," אמרתי לה וחזרתי לקרוא בספר שלא יכולתי להניח מהיד.

אחרי כמה גיחות למשרדי נסיעות, מירית חזרה עם שני כרטיסים לאוניית מעבורת רגילה למדי, אבל כזאת שמגיעה גם לנידחים שבאיים, שלא בנתיב השחוק. מעבורת של העַמְּךָ. קנינו כרטיס לכל הסיבוב, כמו קרוז תענוגות רק בלי הפאר ובשליש מחיר. מירית הייתה חזקה בדילים, עד היום.

ביום השלישי למסע הגענו לאי הגדול ביותר במסלול, ולכבוד זה הייתה עצירה ארוכה במיוחד. בוקר חופשי שבו יכולנו לרדת לחוף לכמה שעות. מה בדיוק נעשה על החוף בשעה שש בבוקר? את מירית זה הלהיב. הרפתקה.

כשהאונייה התקרבה לנמל, שני מראות תפסו את עיניי, ומאז לא הפסקתי לחלום עליהם. על צלע גבעה נח לו כפר יפהפה, עם בתים בלבן וכחול ומרפסות אבן ציוריות. כתמי צבע עזים של בוגנוויליה מילאו את החללים שבין סוכות הגפנים המטופחות. פתחי הבתים והחצרות קושטו בכדי חרס עם פרחים אדומים. בין הבתים התפתלו סמטאות מרוצפות אבן שהסתיימו בטיילת יפה על שפת הים. פשוט הוקסמתי.

המראה השני הדהים אותי לא פחות, ואולי אף יותר. לאורך החוף היו פזורות מעין "חבילות" כהות. מרחוק הן נראו כמו כלבי ים גדולים הרובצים על החול. רק כשהתקרבנו הצלחנו לראות שכלבי הים אינם אלא בני אדם המבלים את הלילה בתוך שקי שינה על החוף כאילו היה זה ביתם. בלילה מתחת לכוכבים הזוהרים, ובבוקר מתחת לשמש שמטגנת בלי רחמים.

ראיתי איך התרמיל עם החפצים האישיים משמש להם כרית שינה, ונסתרות דרכי הלב — נמלאתי כמיהה לא מוסברת לחבור אליהם. מה שרציתי יותר מכל באותו הרגע היה לקנות לי שק שינה (מעולם לא ישנתי תחת כיפת השמיים) ולהיות אחת מהחבר'ה. בעיני רוחי זה נראה כשיא החופש, ואימצתי לי את זה כחלום.

הספר שהייתי שקועה בקריאתו באותם ימים היה רב־מכר עב כרס של ג'יימס מיצ'נר בשם The Drifters. סופר בו על חבורה בין־לאומית של צעירים שדרכיהם מצטלבות והם נוסעים יחד בעולם. בדמיוני ראיתי אותי ואת "כלבי הים" האלה על החוף נכנסים אל תוך דפי הספר ומשתלבים בסיפור, ויחד עם גיבורי הספר מגשימים את החלום האולטימטיבי של חופש, טיולים והרפתקאות של צעירים. בגיל עשרים מותר לשגות בדמיונות, לא? אפילו רצוי.

כשהאונייה עגנה היא השמיעה צפירה ארוכה שהשכימה את כל הכפר. כך היא הכריזה על הגעתם של לקוחות פוטנציאליים לטובת בעלי העסקים שירצו למהר ולפתוח את בתי הקפה ואת חנויות המזכרות.

בבתים נפתחו בזו אחר זו דלתות כחולות, וסמטאות האבן נמלאו רעשים של תריסי ברזל מתרוממים. תכף אפשר יהיה לקבל קפה עם ספנקופיטה, מאפה נפלא של גבינה ותרד (זה מה שמירית ואני הזמנו), או לאכול יוגורט יווני סמיך עם אגוזים וזילוף של דבש.

על החוף "כלבי הים" שינו תנוחה. מתוך שקי השינה הגיחו ראשים מגודלי שיער, מחוברים לפיות מפהקים ולזרועות מתמתחות. חלקם ארזו את הבית על הגב והגיעו גם הם לבתי הקפה ולטברנות, שתוך דקות ספורות מהפתיחה היו כבר בתפקוד מלא.

נוודי החוף באו לטברנות הן כדי לפרוק בשירותים את יום האתמול, והן כדי להעמיס את מטעמי היום החדש. הם ישבו בחבורות עליזות ודיברו בבליל של שפות. נעצתי בהם עיניים רוויות קנאה, וכל כך רציתי להיות אחת מהם.

לקראת ערב, לפני שהאונייה עזבה את האי, עוד הספקתי לשבת על החוף ולהביט בגלים כמהופנטת. הגלים השרו עליי רוגע. לאט־לאט התחלתי להרגיש איך גופי מתמסר לשקט, לשלווה. עצמתי את עיניי ובליבי דיברתי אל הים ואל האי שנכנסו לי ללב. ביקשתי לעשות איתם עסקה. אני אחלום עליכם עד ליום שבו אזכה לחזור לכאן אליכם, אמרתי, ואתם מצידכם תצטרכו רק לתת לי בכל פעם שאזדקק את תחושת השלווה הזאת שיש בי כעת. עצמתי את עיניי וצרבתי בתוכי את ההרגשה כדי שלא אשכח אותה.

בזמנו לא ידעתי לומר מה ביקשתי שם ולמה, זה נראה כמו סתם משאלת לב רגעית, אבל במבט לאחור התברר כי זה היה הרבה יותר מכך. זו הייתה מין הצצה לעתיד. לאורך השנים חלמתי על המקום הזה בכל רגעי המצוקה והקושי — אלוהים עדי שהיו לי רבים כאלה — והמקום תמיד מילא את חלקו בהסכם, הרגיע אותי ושחרר אותי מהצורך בציפרלקסים, פרוזקים וקלונקסים וכל קרובי משפחתם.

והנה עכשיו אני כאן, עשרים וכמה שנים אחרי. אני יכולה להפסיק לחלום ולהתחיל לחיות את החלום. בפעם הקודמת שהייתי כאן הייתי ירוקה, לא ידעתי כלום על החיים. ועכשיו, אחרי שהם התבלגנו לי, קיבלתי שוב קנבס ריק שרק מחכה שאפליא עליו במכחולי.