יהודי צפון אפריקה בעת החדשה: שנות ההכרעה לאומיות...

פרק 1: הנחות היסוד של הציונות בצפון אפריקה הקדמה: הפעילות הציונית בצפון אפריקה – גורמים מקומיים וגורמים עולמיים

בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 החל תהליך של פוליטיזציה של החיים הציבוריים בצפון אפריקה בקרב כל המגזרים – המוסלמים, הצרפתים והיהודים – ובתוניסיה – גם האיטלקים. תהליך זה התבטא הן בפעילותן הפנימית של הקבוצות השונות, והן בפעילות במסגרתן של מפלגות ותנועות בינלאומיות, כדוגמת התנועות הקומוניסטית והסוציאליסטית וארגון הבונים החופשיים.3 הפעילות הציונית בצפון אפריקה הייתה אחד מן הביטויים לפוליטיזציה המואצת הזו. היא הייתה בו־בזמן תנועה לאומית־יהודית מודרנית שהושפעה מהתנועה הציונית העולמית, וגם תנועה שהשתלבה בפעילות הציבורית והפוליטית היהודית והכללית בת הזמן באזור. למעשה, עד מלחמת העולם השנייה היה כוחה של הפעילות הציונית בצפון אפריקה קטן ביחס לכוחם של ביטויים ציבוריים אחרים בחברה היהודית, בדומה לכוחה בתפוצות יהודיות אחרות בתקופה זו. לפיכך, יהיה עלינו לבחון את המידה שבה משכו הרעיון והפעילות הציוניים את היהודים המקומיים, ואת המידה שבה יכלה התנועה להקים מערכת ארגונית מוסדית בכל מקום. חשוב להדגיש כי הפעילות הציונית בצפון אפריקה נבדלה מן הפעילות הציונית בתפוצות היהודיות בכך שהתפתחה תחת שלטון קולוניאלי שהשפיע, במישרין או בעקיפין, על אופי הפעילות ועל דרכיה.

המסגרת המודרנית שבה פעלה התנועה הציונית בתפוצות היהודיות בכלל ובאלה שבצפון אפריקה בפרט התבטאה במספר היבטים. ראשית, הזיקה והכמיהה הדתיות לציון היו רק רכיב אחד במכלול האידיאולוגי המודרני שעמד בבסיס הרעיון הציוני. שנית, המודרניות התבטאה גם בדרכי הפעולה הציוניות, וגם בפלח האוכלוסייה שהיווה את מוקד הפעילות – הנוער היהודי. בדומה לתנועות אחרות בתקופה זו, כדוגמת אלה שציינו לעיל, פעלה התנועה הציונית בשני מישורים מקבילים. היא הייתה חלק מן ההסתדרות הציונית העולמית ואימצה את האידיאולוגיה שלה ואת דפוסי פעולתה, כדוגמת הרעיון הדמוקרטי ומימושו בבחירות הדמוקרטיות של נציגי התנועה. היא גם הייתה שותפה למאבקים שניהלה התנועה העולמית, קיבלה הנחיות פעולה מן המרכז ועמדה עימו בקשר שוטף, והתארגנה בהתאם לדפוסי הארגון המקובלים בכל הפדרציות. המישור השני היה המישור המקומי. בכל אחת מן הארצות שבהן פעלה הציונות הושפעה הפעילות מגורמים מקומיים ייחודיים. גורמים אלה השפיעו, למשל, על מידת חוקיותה של הציונות, על יחסיה עם החברה הסובבת ועל יכולתם של היהודים להמשיך ולקיים את חייהם כרגיל.

בשנת 2010 פורסמו שלושת הכרכים של הספר הציונות לאזוריה: היבטים גאו־תרבותיים שערך אלון גל, שיאו של מפעל היסטוריוגרפי רב חשיבות. לראשונה לא הופנה המבט המחקרי אל הפעילות הציונית המדינית-הבינלאומית או אל התיישבות הציונית בארץ ישראל אלא אל הפעילות הציונית בקהילות יהודיות במרכז אירופה, במערב אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה, בארצות הבלקן, המזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה התיכונה. העורך השתמש בהגדרה "העדה הספרדית" כדי לתאר את תפוצות יהודי המרחב הבלקני והאסלאמי. זוהי הגדרה תרבותית־אתנית המצביעה לכאורה על מכנה משותף ליהודים שחיו באזורים השונים אלה מאלה באופן מהותי, ואף־על־פי שאין בכוונתנו לדון בהגדרה זו יש לציין שהיא אינה מובנת־מאליה ואינה פשוטה כלל וכלל.

גל טוען שבמרוצת התפתחותה של הציונות התהוו בה "טיפוסים" שונים כתוצאה של מספר גורמים:

אופי הקהילה (Jewry) ויהדותה (Judaism); טיבה של הסביבה הלא יהודית מבחינת המשטר ואופי הלאומיות בה; אופי המפגש בין היהדות לסביבה הלא יהודית. שלושה מכלולי הגורמים הללו פעלו כמובן בתוככי היסטוריה כללית מתפתחת תדיר, והתקופה הרלבנטית לענייננו היא המאה השמונה־עשרה ואילך. פרק זמן זה נבחר גם משום שבמהלך המאה השמונה־עשרה הלכה הלאומיות וגאתה, ומתקופה זו ואילך נעשתה גורם ראשי בהיערכות החברה האנושית.4

בטרם נדון בשלושת מכלולי הגורמים הללו נדגיש, כבר בשלב זה, כי את דיוננו ביחידה זו מלווה השאלה, האם התהווה טיפוס מיוחד של ציונות בצפון אפריקה, ואם כן באיזו מידה הוא משקף את הפעילות הציונית בעדת הספרדים בכללה? במלים אחרות, האם קיימים מאפיינים של מה שמכונה "ציונות מזרחית"? כאמור, שאלה זו תרחף מעל דיוננו לכל אורכה של היחידה, ונשוב אליה לדיון מעמיק לקראת סופה.

מכלול הגורמים הראשון שציין גל הנו פנימי – אופיין של הקהילה ושל יהדותה, והוא מתייחס ליכולתה של קהילה להתמודד עם הרעיונות הציוניים החדשים או במלים אחרות ליכולתה לראות בציונות פתרון לבעיות שהעסיקו את הקהילה במקומה ובזמנה. מכלול הגורמים השני מתייחס לתנאים חיצוניים כגון אופיו של המשטר במדינה מסוימת, ומכלול הגורמים השלישי מתייחס לאינטראקציה שבין היהודים לבין סביבתם הלא־יהודית. דומה כי לשלושת המכלולים הללו יש להוסיף מכלול רביעי, והוא יחסה של התנועה הציונית העולמית לפעילות הציונית באזור מסוים. האם, למשל, עודדה התנועה הציונית העולמית במידה שווה את הפעילות הציונית בכל הארצות? טענת הקיפוח המזרחי וההדרה של יהדות המזרח מהסיפור הציוני התבססה על מכלול גורמים זה. איננו מקבלים טענה זו ואת משמעויותיה, אך נבחן את התפתחות הציונות בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה גם כתוצר של יחסה של התנועה הציונית העולמית.

להלן נבחן את ארבעת המכלולים הללו, אם כי נציגם באופן מעט שונה מזה שהציע אלון גל, כדי להתאימם לחקר הציונות בצפון אפריקה. תחילה עלינו להתאים את המודל לקבוצות שנחקור. מאז כינון המשטרים הקולוניאליים בצפון אפריקה התגבשו שם שלוש קבוצות מובחנות זו מזו – החברה הקולוניאלית, חברת הרוב המוסלמית והיהודים. מרכיבי כל קבוצה עצמה היו מגוונים למדי, וניכרו בקרבם הבדלים פוליטיים וכלכליים, תרבותיים וחברתיים, אך ככלל היו אלה קבוצות נפרדות ומובחנות זו מזו. החברה הקולוניאלית, חברת המתיישבים האירופית, הייתה צרפתית בעיקרה, ונהנתה מפריבילגיות מרחיקות לכת בתחומי הכלכלה, המִנהל והתרבות. חברה זו הלכה וגדלה עם השנים והפכה לכוח פוליטי משמעותי, גם משום הקמתן של מפלגות מקומיות, שחלקן פעלו כסניפים של מפלגות־אם בצרפת (למשל המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאליסטית או מפלגות ימניות שונות), וחלקן היו פרי יוזמות מקומיות.

קבוצה מובחנת נוספת שהתהוותה בתקופה הקולוניאלית הייתה חברת הרוב המוסלמית המקומית. חברה זו הייתה מגוונת מבחינה פוליטית, חברתית ודתית, אך לצורך עניינו כאן נתייחס אליה כאל קבוצה אחת. זו הייתה הקבוצה הגדולה ביותר מן הבחינה המספרית, והיא נאבקה על עצמאותה כנגד השליט הזר, הצרפתים.

הקבוצה השלישית היו היהודים. היהודים חיו בתווך, בין המתיישבים הצרפתים שאליהם שאפו להידמות מבחינת המעמד האישי, המצב הכלכלי ודפוסי הפעילות התרבותית, לבין חברת הרוב המוסלמית שממנה הלכו והתנתקו לאחר מאות שנים של קיום משותף, על כל קשייו. מערכת היחסים הדו־קוטבית של מוסלמים ויהודים לפני הכיבוש הקולוניאלי הפכה למערכת תלת־קוטבית לאחר הכיבוש הקולוניאלי והשתנו גם מערכות השליטה והכוח.

הצרפתים באלג'יריה מנו כעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה. בתוניסיה ובמרוקו היה שיעורה של קבוצה זו קטן בהרבה והגיע עד 3%-2.5%. היהודים באלג'יריה בתקופת השיא לא מנו יותר מ־2.5% מכלל תושבי המדינה אך היו יותר מ־12% מקרב האוכלוסייה הצרפתית. בתקופת השיא הגיע שיעור האוכלוסייה היהודית לכ־3% בתוניסיה ולכ־2.5% במרוקו. בתוניסיה נמנו עם האזרחים הזרים גם אזרחים איטלקים ששיעורם באוכלוסייה הכללית היה דומה לזה של הצרפתים. בקרב האיטלקים נמנו גם כ־5% יהודים איטלקים ובקרב האזרחים הצרפתים נמנו כ־10% יהודים.

נפנה כעת לתיאור יחסו של המכלול החיצוני, הוא השלטון הקולוניאלי, אל הפעילות הציונית, ונמשיך בדיון באופייה של חברת הרוב המוסלמית וביחסה אל ההתארגנות הציונית. לאחר מכן נדון במכלול הפנימי, הוא אופייה של הקהילה היהודית המקומית ויחסה לציונות, ונסיים בבחינת יחסה של התנועה הציונית העולמית לפעילות הציונית בצפון אפריקה. יש לציין מראש שחשיבותם של הגורמים השונים, עצמת פעילותם ופעילותם כמכלול או כגורמים בודדים, השתנו ממקום למקום ומתקופה לתקופה, כפי שנראה להלן. בסעיפי פרק זה לא נשמור על סדר קבוע של הצגת המדינות, אלא נתחיל את הדיון במדינה שבה בלט ביותר הגורם הנדון.

השלטון הקולוניאלי הצרפתי והפעילות הציונית

ביחידת המבוא עמדנו בהרחבה על ההבדלים בין דפוסי השליטה הקולוניאלית השונים ולצורך הדיון ביחידה זו נציין את עיקרי הדברים. אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו היו נתונות תחת שלטון קולוניאלי צרפתי שהשפיע השפעה רבה על תהליכי המודרניזציה באזור ועל התפתחותן של הקהילות היהודיות המקומיות. אופיו של השלטון הקולוניאלי היה שונה מארץ לארץ והיה תוצאה של מועד הכיבוש של המדינה, משך הכיבוש, אופי השליטה וגודלה של האוכלוסייה הקולוניאלית הצרפתית. אלג'יריה נכבשה בשנת 1830 וסופחה לצרפת במרוצת השנים. משמעות הדבר הייתה כי הצרפתים לא הותירו את השלטון האלג'ירי על כנו ומשנה זו ואילך הם שניהלו את המדינה באופן ישיר. בתוניסיה (1881) ובמרוקו (1912) כונן שלטון חסות (פרוטקטוראט) והשלטון היה דואלי. בשתיהן נשאר השלטון הערבי המקומי על כנו והמדינה התנהלה במקביל על־ידי השלטון הצרפתי, שהיה החזק, המשמעותי והדומיננטי, ועל־ידי השלטון התוניסאי או המרוקני המוסלמי. הנה כי כן, הגורם השלטוני שהיה אמור להחליט על המדיניות ביחס לציונות היה הצרפתי, אך הוא היה מוגבל במידה מסוימת ורגיש לעמדות השלטון המקומי. יחסו של השלטון הקולוניאלי אל הפעילות הציונית הושפע גם מיחסו אל היהודים ככלל, אך יש לציין שהפעילות הציונית תפסה מקום שולי במכלול הנושאים שעמד על סדר יומו.

יחסו של השלטון הקולוניאלי אל הפעילות הציונית בכל ארץ היה פועל יוצא של מספר גורמים, שפעלו לבדם או כמכלול והשתנו ממקום למקום ומתקופה לתקופה. מדוע, למשל, הייתה הפעילות הציונית חוקית באלג'יריה ובתוניסיה ואסורה במרוקו? הניסיון לענות על שאלה בסיסית זו מלמד שבאשר לתוניסיה ולאלג'יריה מעטים מאוד הם המסמכים הזורים אור על כוונות הרשויות, ושומה על ההיסטוריון לנסות ולהבין את המדיניות ביחס לציונות בדיעבד, לאור ביטוייה במציאות. לעומת זאת קיים שפע של מסמכים ומחקרים ביחס לשיקולים הקולוניאליים במרוקו ביחס לציונות, ובמיוחד בנוגע ליחסו של הנציב, המרשל הובר ליוטה (Louis Hubert Gonzalve Lyautey), כפי שנראה להלן.

באלג'יריה

באלג'יריה, כבצרפת עצמה, הותרה פעילות ציונית. למיטב ידיעתנו אגודות ציוניות שנוסדו באלג'יריה פנו אל הרשויות הצרפתיות בבקשה לאשר את פעילותן, ויש להניח שבקשותיהן התקבלו5 ולו בשל העובדה שבצרפת לא הוטל איסור על פעילות ציונית.

בתוניסיה

בתוניסיה, שהייתה נתונה תחת שלטון חסות צרפתי, הותרה פעילות ציונית. השלטונות בתוניסיה ראו בה פעילות תרבותית שאינה מאיימת עליהם מן הבחינה הפוליטית, וב־19 בינואר 1911 העניקו אישור רשמי לאגודה הציונית אגודת ציון. מכתב הפנייה אל שלטון החסות אינו ברשותנו אך ברור כי הייתה פנייה כזו משום שעל נייר המכתבים של האגודה התנוסס האישור הצרפתי.

יש לשער שהסכמתם של הצרפתים קשורה בחוק מסימי, שבו דנו כזכור ביחידות קודמות. החוק התקבל ב־1910 והתיר למספר קטן של יהודים שעמדו בדרישות מיוחדות מאוד לקבל אזרחות צרפתית; נראה שהשאיפה לרצות את העילית היהודית הפרנקופילית התבטאה גם בהתרת הפעילות הציונית. הפעילות הזו, שכאמור נתפסה כפעילות תרבותית, עשויה הייתה לאפשר ביטוי חברתי בעבור יהודים שלא קיבלו אזרחות צרפתית. סיבה נוספת להסכמה הצרפתית הייתה חולשתה הפוליטית של הציונות בתוניסיה, בצרפת ואף בעולם בכלל בתקופה זו. סיבה שלישית הייתה סיבה תקדימית, שהרי הצרפתים כבר אישרו את הקמתן של אגודות לאומיות־ערביות מקומיות כדוגמת מפלגת התוניסאים הצעירים, שהקימו משכילים תוניסאים בשנת 1908 בדרישה לעצמאות תוניסיה. סיבה נוספת הייתה הסיבה האישית. לעומת עמדתו הברורה של המרשל ליוטה ביחס לפעילות הציונית, המושל הצרפתי הכללי של תוניסיה לא התנגד לפעילות זו. כאמור לעיל, השלטון הקולוניאלי בכל מקום עיצב את מדיניותו בהתאם לאינטרסים המקומיים.

החשיבות הרבה שנודעה ללגליזציה של הפעילות הציונית הייתה ביצירת בסיס חוקי רשמי לפעילות הציונית העתידית, הן בפני הרשויות הצרפתיות, הן בפני חברת הרוב הסובבת, והן בפני הציבור היהודי. הלגליזציה הייתה חלק משינוי פני המרחב הציבורי הפוליטי וחלק מכללי המשחק החדשים. במצב הקולוניאלי היה נכון ונוח יותר לפעול במסגרת החוק וההוראות, ולכן פנו הפעילים הציונים בתוניסיה לרשויות הצרפתיות בבקשה לקבל אישורים לפעילותם. עד מלחמת העולם השנייה לא סירבו שלטונות החסות בתוניסיה לתת אישורים שכאלה ואכן, כל אגודה ציינה ליד שמה גם את התאריך שקיבלה את אישור הפעילות הרשמי. באוקטובר 1920 אישר המִנהל הצרפתי אפילו את איחודן של האגודות הציוניות בתוניסיה תחת הפדרציה הציונית בתוניסיה, ונשיא הפדרציה הוזמן גם לאירועים רשמיים שערך המִנהל, לצד יהודים אחרים.

לאחר מלחמת העולם השנייה חל שינוי לרעה במדיניות הצרפתית בתוניסיה ביחס לציונות. הצרפתים הפסיקו לאשר התארגנויות ציוניות חדשות באופן רשמי, ולמעשה הפכו אותן ללא־חוקיות. מצב זה היה בעייתי במיוחד משום שלאחר המלחמה ניכר ריבוי של אגודות ציוניות חדשות במדינה, ולכך נמצא פתרון יצירתי מאוד. האגודות החדשות נסמכו על האישורים שניתנו לאגודות קיימות שלא היו פעילות. כך למשל פעלו צעירי ציון על בסיס האישור שקיבלה אגודת ציון לפני המלחמה, וצעירי אוהבי ציון נסמכו על האישור הרשמי שקיבלו אוהבי ציון בשנת 1913. יש לציין שלמרות העמדה הרשמית כנגד פעילות ציונית השלטונות הצרפתיים לא מנעו את הפעילות ולא פגעו בפעילים ציוניים, בדומה ליחסם של השלטונות הצרפתיים במרוקו בתקופה זו.

במרוקו

את תולדות הפעילות הציונית במרוקו עד תום מלחמת העולם הראשונה נהוג לחלק לשתי תקופות משנה – מגילויים ראשונים של התארגנות ציונית בשלהי המאה ה־19 ועד כיבוש מרוקו בידי צרפת בשנת 1912, ומהכיבוש הצרפתי ועד תום מלחמת העולם הראשונה. בתקופה הראשונה התירו הרשויות המוסלמיות את הפעילות הציונית (ספק רב אם הוגשו בקשות לאישור הפעילות ואם הרשויות המוסלמיות ידעו על הפעילות), שהייתה מצומצמת בהיקפה. בשנים אלה הוקמו אגודות ציוניות במספר ערים, נקשר קשר עם התנועה הציונית העולמית, נגבה מס השקל בכמה מקומות ובעיר הנמל הדרומית מוגאדור אף התקיימו בחירות לאגודה הציונית המקומית. אולם הפעילות הזו כמעט ולא הורגשה ברחוב היהודי, וספק אם השלטונות המוסלמיים של מרוקו היו מודעים לה. קשה גם לשער שהפעילות השולית הזו הייתה מעניינת אותם במיוחד נוכח חוסר היציבות השלטונית שאפיין את מרוקו בתקופה זו.

בתקופה השנייה, שהחלה כאמור בשנת 1912, החלו הצרפתים, ובראשם המרשל ליוטה, הנציב העליון הצרפתי במדינה, לגבש מדיניות בנושא היהודי ובכלל זה גם בנושא הפעילות הציונית. דוד כהן התחקה אחר מרכיבי היחס של ליוטה אל הפעילות הציונית, ועשר שנים לאחר שפרסם את מאמרו פרסמו יוסף שיטרית ודניאל שרויטר את מחקרם על המדיניות היהודית־הכללית של הנציב.6 שני המחקרים מלמדים שהמִנהל הצרפתי במרוקו החל לאסוף מידע רב על הציונות בכלל ועל הציונות במרוקו בפרט. תהליך איסוף המידע היה יסודי ומגובש, אף־על־פי שמוסדות השלטון הצרפתי במרוקו, ובכללם שירות הביטחון, היו רק בראשית התארגנותם.

ליוטה החליט לבסוף לאסור על פעילות ציונית במרוקו, בהמלצת רשויות הביטחון. הנימוקים לאיסור היו אופייה הבינלאומי של התנועה הציונית, והמצב הפנימי במרוקו. ראשית, כיבושה של מרוקו בידי צרפת התרחש על רקע מאבק בין גרמניה לבין צרפת שהוחרף בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כיוון שאחד ממרכזי התנועה הציונית בתקופת המלחמה היה בגרמניה ורוב חומר התעמולה שפורסם בתקופה זו היה בגרמנית, חששו השלטונות הצרפתיים במרוקו כי במסווה של פעילות ציונית תחדור למרוקו תעמולה גרמנית עוינת לצרפתים. שנית, כיבושה הצבאי של מרוקו טרם הושלם. השלטון הצרפתי רק החל לגבש את דפוסי שלטונו במדינה שהייתה קשה לשליטה מבחינת הטופוגרפיה שלה והרכבה האתני. כמו כן חששו שירותי הביטחון הצרפתיים כי התרת הפעילות הציונית תגרום לכך שגם המוסלמים יבקשו לקיים פעילות לאומית דומה, שתאיים על השלטון הצרפתי במדינה.

ליוטה קיבל את כל הנימוקים שהוצגו בפניו ושהיה בהם, לדעתו, להבטיח את השליטה הצרפתית במרוקו ואת הסדר הציבורי במדינה, והנה דוגמה שמאששת את שיקוליו:

באמצע שנת 1915 הגיע לידי הקהילה היהודית במוגאדור חיבור כתוב גרמנית. מטרת החיבור הייתה להוכיח, בעזרת ציטטות מספרי הקודש, שארץ ישראל מובטחת לצאצאי אברהם, יצחק וישמעאל, אשר נועדו לשלוט יחד על חבל ארץ זה (מפלסטינה עד לנהר הפרת). החיבור מתאר פגישות שנערכו בסוף שנת 1914 בירושלים ובערים אחרות של ארץ ישראל. בפגישות אלה נכחו כל חכמי העם היהודי והמפורסמים מבין השייח'ים הערביים... המפגשים מוכיחים מעל לכל ספק, כפי שכתוב בברית בין אברהם לאלוהיו, שצאצאי אברהם נועדו לשלוט לא רק על פלסטינה, אלא על כל האזור, עד הפרת. חיבור זה הגיע לידי שירותי המודיעין של שלטונות הפרוטקטורט, אשר תרגמו אותו לצרפתית לפני שנמסר לנציב העליון. מטרת החיבור ברורה לחלוטין להטיף ליהודים ולמוסלמים להתאחד, כפי שעשו בארץ ישראל ולצאת בכוחות משותפים נגד הנוכחות הצרפתית במרוקו. יש לזכור, שחיבור זה הופיע ב־1915 בעיצומה של המלחמה בין צרפת לגרמניה. הצרפתים יכלו להבין מפרסום זה, שהגרמנים, אויביהם בשדה הקרב, לא ויתרו לגמרי על כוונותיהם וניסו בכל הדרכים לחתור תחת שלטון הצרפתים במרוקו.7

החשדנות של ליוטה כלפי הציונות הייתה גדולה. ב־1914 הוא מינה את נחום סלושץ (Slouschz), בלשן שעסק בחקר לשונות היהודים ותולדותיהם בארצות המזרח, כשליח מיוחד לבדיקת מצבם של יהודי מרוקו. סלושץ הציע לליוטה שורה של רפורמות בקהילה היהודית ואת הקמתה של קתדרה מיוחדת ללשון ולתרבות היהודית, אולם ליוטה חשש כי הקתדרה תהפוך למקור להפצת תעמולה ציונית במרוקו, ובעקבות מאמר שפרסם סלושץ בארצות הברית, דחה את כל הצעותיו של סלושץ. מסבירים שרויטר ושיטרית: "דומה שמאמר זה היה בין הגורמים החשובים שהניעו את ליוטה לסיים את שליחותו של סלושץ ולהכניס שינויים חדשים בהצעת הרפורמה שלו, שכן המחבר הביע בו בצורה שלא השתמעה לשתי פנים את תמיכתו בציונות או בערכיה הלאומיים ואת ישימותה למצבם של יהודי מרוקו, ואילו הנציב הצרפתי חשד במניעיה של התנועה הציונית, חשש מן התעמולה שלה והתנגד בתוקף להפצת רעיונותיה ולעידוד הפצתם בקרב יהודי מרוקו".8

עם זאת, גם לאחר שדחה את הצעותיו של סלושץ המשיך ליוטה וחיפש מידע על הציונות כדי לגבש את החלטתו הסופית. הוא פנה אל אחד האישים המרכזיים בקהילה היהודית וביקש את חוות דעתו על הציונות בכלל ועל אפשרות קיומה של פעילות ציונית במרוקו בפרט. יחיא זאגורי (Zagury) היה האישיות הבכירה בקהילה היהודית בקזבלנקה והמפקח הארצי מטעם השלטון הצרפתי על מוסדות החינוך היהודיים. בשנת 1917 היה זאגורי אחד משני האישים היחידים במרוקו שמהם ביקש ליוטה להעריך את המלצותיו של נחום סלושץ לרפורמות בקהילה היהודית במרוקו בשנת 1917; השני היה הרב הראשי של קהילת סאלה (Salé), עיר נמל בצפון־מערב מרוקו שבה התפתחה אחת מן הקהילות היהודיות המרכזיות במרוקו לאחר הגיעם של יהודים ממגורשי ספרד. יחיא זאגורי סבר, אולי בצדק מנקודת ראותו, כי אין טעם להתיר בשלב זה את הפעילות הציונית. יהודי מרוקו היו אז בפתחה של תקופה חדשה, שהייתה עשויה להביאם להשתלבות בחברה הצרפתית בדומה להשתלבות יהודי אלג'יריה ותוניסיה. הוא חשש כי משום כך קיים בשלב זה ניגוד מהותי בין הזדהות עם הציונות לבין הזדהות עם צרפת. עמדתו של זאגורי לא הייתה בהכרח התנגדות עקרונית לציונות, אלא עמדה שנבעה משיקולים של סדרי עדיפויות בשלב מסוים בהתפתחותה של הקהילה היהודית במרוקו.

מצויד בחוות הדעת של שירותי הביטחון ובחוות הדעת של יחיא זאגורי, החליט המרשל ליוטה לאסור את ההתארגנות הציונית במרוקו. איסור זה היה בניגוד לעמדת משרד החוץ הצרפתי, שתמך בציונות ואף הביע תמיכה גלויה בהצהרת בלפור. משרד החוץ של צרפת סבר כי במכלול היחסים הבינלאומיים עדיפה תמיכה בציונות, אפילו מסויגת, מהתעלמות מוחלטת ממנה. ליוטה סבר כי האסלאם הוא כוח עולה וכי על משרד החוץ הצרפתי לטפח את קשריו עם העולם המוסלמי. מכאן מובנת גם התנגדותו של ליוטה לציונות, בניגוד לעמדת המשרד שלו היה כפוף. ליוטה, יש להדגיש, לא היה אנטי־יהודי ועמדתו כלפי הציונות נקבעה על סמך הבנתו את יעדיה של מדיניות החוץ של ארצו ואת צרכיה בני הזמן.

מהדיון עד כה עולה כי ארבעה גורמים עיצבו את עמדת רשויות השלטון הצרפתי במרוקו – התנאים הפנימיים במרוקו בראשית תקופת השלטון הצרפתי במדינה ובשנות מלחמת העולם הראשונה; יחסם לציונות של בכירים בקהילה היהודית כדוגמת יחיא זאגורי; יחסם של הערבים אל הפעילות הציונית בארצם וחשש הצרפתים פן יאמצו דפוסי פעולה לאומיים דומים שיערערו את השלטון הצרפתי; והגורם האישי הייחודי, קרי: עמדותיו המדיניות של ליוטה עצמו.

נפנה כעת לדיון באופנים שליוטה מימש את מדיניותו. בדרום מרוקו החל הרב פנחס כליפא בן ימין כהן אזוג' לנהל פעילות ציונית שכללה איסוף כספים לקרנות הלאומיים, קניית אדמות בארץ ישראל בעבור יהודים ממרוקו, וגיוס חברים לתנועה הציונית. מאמציו נשאו פרי, וערב הבחירות לקונגרס הציוני שהתקיים בשנת 1921 נראה היה שהפעילים הציונים באזור יוכלו לשלוח לקונגרס נציג מטעמם. אך האפשרות לא מומשה. מסביר צבי יהודה: "כבר בסוף שנת 1920 עמד הרב כהן במכתביו אל מוסדות ההסתדרות הציונית על יחסם הבלתי־אוהד של שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי לפעילות הציונית והייתה המשך פעולתו בהשגת הרשאה משלטונות הפרוטקטורט והשלטונות השריפיים". בהמשך צמצם הרב כליפא את פעילותו משום ששמע "איזה עניין מצד הממשלה" וחשש לנפשו.9 דבריו מלמדים כי השלטונות הצרפתיים אכפו את מדיניותם בעניין הציוני ברחבי המדינה, וכי היהודים הקפידו לקיים את הנחיות הצרפתים בנדון במלוא הרצינות. ניסיון של ציוני מרוקו להציג את פעילותם כחלק מהפעילות הציונית בצרפת נדחה על־ידי לויטה.

המדיניות שהתווה ליוטה נותרה על כנה גם לאחר שהוא עצמו סיים את תפקידו בשנת 1925. בראשית שנת 1930 הגיע למרוקו השליח יהושע יהודה כהן במטרה לאסוף כספים עבור הקרן הקיימת. ב־27 בפברואר הוא התקבל לשיחה אצל המושל הצרפתי של מרוקו לוסיין סן (Lucien Saint), ותיאר בפניו את מטרותיה של הקרן ואת דרכי עבודתו. הנציב התנה את הפעילות בארבע הגבלות: "אסור לפרסם את קיום ההרצאות באמצעות כרזות או בעיתונות; חובה להרצות בפני קהל יהודי בלבד, ואך ורק בבתי כנסיות של המלאח (הרובע היהודי); הכסף הנתרם יימסר לידי מר יחיא זאגורי, והוא יעביר אותו באמצעות משרד החוץ לקונסול הצרפתי בירושלים, והלה בתורו יעביר אותו למשרדי הקק"ל שם; חובה להתייצב מיד עם הגיעו לכל עיר אצל השלטונות הממונים על הסדר והביטחון".10 עצם הפגישה עם המושל הצרפתי הכללי במרוקו בנושא שולי לכאורה, הציונות, וההגבלות שהשיתו הצרפתים על הפעילות הציונית שלא היו קיימות בתוניסיה או באלג'יריה, אכן העידו על חששם של הצרפתים מפני השלכותיה של פעילות זו על היחסים בין היהודים, המוסלמים והצרפתים במרוקו.

לוסיין סן (Lucien Saint) הנציב הצרפתי במרוקו, 1933-1929, בכל הדרו הקולוניאלי (L'Avenir Illustré, 7.8.1930)

האיסור על קיום פעילות ציונית במרוקו נמשך עד תום התקופה הקולוניאלית. עם זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל, הייתה הציונות תופעה רווחת במרוקו. בתקופה זו הצרפתים העדיפו להעלים עין מהפעילות הציונית, על רקע התגברות המאבק לעצמאותה של מרוקו וניסיונם לייצב את שלטונם במדינה. לכן הם ניסו להבטיח את אהדתם של היהודים במדינה, מגזר שנודע בעמדתו הפרו־צרפתית. גם הנוכחות האמריקנית המשמעותית במרוקו לאחר מבצע לפיד בנובמבר 111942 תרמה לכך. היהודים המקומיים קיבלו את הנוכחות האמריקנית בהתלהבות רבה, וצרפת הייתה ערה לכוחה הבינלאומי המתגבר של מעצמת העל החדשה ולהתנגדותה לקולוניאליזם האירופי הישן. לכן ניסו הצרפתים לרכך את יחסם כלפי יהודי המדינה – עמדה זו התבטאה כזכור בהקמתה של מועצת הקהילות היהודיות במרוקו, שנועדה לייצג את היהודים בפני השלטון הצרפתי ולקדם את הטיפול בענייניהם, וגם בהעלמת העין מן הפעילות הציונית. כך ניסו הצרפתים לשמר את אהדתם של היהודים כלפיהם, ובו־בזמן לטעון בפני הלאומנים המוסלמים כי אינם תומכים בפעילות ציונית באופן רשמי. נפנה כעת לדיון ביחסה של חברת הרוב המוסלמית אל הציונות.

שאלות

א. הנציב הצרפתי במרוקו, המרשל ליוטה, אסר על קיומה של פעילות ציונית במדינה.

1. מה היו הסיבות לאיסור?

2. כיצד התבטאה המדיניות ביחס לציונות?

3. עד מתי עיצבה מדיניות זו את היחס לציונות במרוקו, ומדוע? הסבירו.

ב. המדיניות של השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון אפריקה בעניינים שונים נקבעה בכל תקופה לפי התנאים והאילוצים ששררו בכל מדינה. כיצד התבטאו תנאים ואילוצים אלה במדיניות הצרפתית כלפי הציונות בכל אחת מארצות צפון אפריקה? בתשובותיכם התייחסו גם לשלבים השונים של הפעילות בכל מדינה, למאפייניהם ולסיבותיהם, והדגימו. □

חברת הרוב המוסלמית והפעילות הציונית

הגורם השני שעיצב את דמותה של הציונות ואת דפוסי ארגונה היה יחס חברת הרוב אליה. התגבשות התנועה הציונית והתגבשות התנועה הלאומית הערבית בצורותיה השונות הביאו גם להתנגשות ביניהן, והיא תפסה תאוצה גוברת והולכת עם השנים. ההתנגשות לא הוגבלה רק לשליטה על פלסטין אלא התרחבה למאבק של העולם הערבי נגד הציונות כתנועה עולמית. ההתרחבות הטריטוריאלית של הסכסוך הביאה את שאלת פלסטין לכל מדינה בעולם הערבי וחייבה התייחסות והתגייסות למאבק המשותף נגד הציונות. ביטויים והדים למפגש בין שתי התנועות הלאומיות היו גם בצפון אפריקה. למכלול ההשפעות של המפגש בין התנועות האלה קראנו בשם המרכיב הפלסטיני, קרי: באיזו מידה המציאות המזרח תיכונית, בעיקר בפלסטין, השפיעה על יחסי יהודים ומוסלמים בארצות השונות ובמקרה שלנו, בצפון אפריקה.

ברקע המאבקים בין שתי התנועות עמדו שתי תפיסות מנוגדות לכאורה שהתפתחו אז בעולם הערבי בתגובה לעולם האירופי המודרני-לאומי שאליו נחשפו הערבים באמצעות השלטונות הקולוניאליים. המגמה האחת הייתה השאיפה לאחדות ערבית. מגמה זו שאבה את השראתה הן מתפיסות אסלאמיות דתיות והן מן ההישגים המדיניים של הח'ליפים בתקופות הפאר של האימפריה הערבית־מוסלמית. היא התבססה על מושג "האומה" – היא הקהילה הכלל־ערבית במזרח התיכון – שהפך בעידן המודרני ל"פאן־ערביות", מושג המבטא את השאיפות המאחדות את העולם הערבי כנגד העולם הלא ערבי. המגמה השנייה התפתחה במקביל לראשונה וביטאה את השאיפה לשמירת הייחוד הלאומי מדינתי. במרחב הערבי־מוסלמי התפתחו תפיסות של לאומיות מקומית (ה"קַאומיה") ושל פטריוטיזם לאומי-מקומי (ה"וטניה"), שהדגישו את ייחודו ואת אחדותו של כל עַם במסגרת האומה הערבית.

יש לשים לב גם לקווי הדמיון בין התנועות הלאומיות־ערביות במזרח התיכון לבין התנועה הציונית. ראשית, לתנועות הלאומיות־ערביות ולתנועה הציונית היה קשר מהותי לתפוצות של בני דתם. הראשונות ביטאו את אהדתן למאבקם הלאומי של הערבים המוסלמים בפלסטין גם כדי לזכות בתמיכתו של העולם הערבי בכללו, ואילו הציונים נזקקו לתמיכתם של יהודי התפוצות כדי להעצים את כוחם הפוליטי והכלכלי ואת הלגיטימציה למפעלם. כמו כן, הן בקרב הערבים המוסלמים והן בקרב היהודים שימשה הלאומיות כבסיס לגיבושה של זהות פוליטית מודרנית; כל התנועות הלאומיות הללו פעלו במרחב קולוניאלי־אירופי שהגביל את צעדיהן.

דמיון ניכר גם במצבן של התנועה הלאומית היהודית בצפון אפריקה ושל התנועות לאומיות־ערביות באזור עד אחרי מלחמת העולם הראשונה. המאבק במפעל הציוני המתפתח בארץ ישראל־פלסטין ניכר הן בקרב מצדדי הפאן־ערביות והן בקרב התנועות הלאומיות בכל אחת מארצות המגרב. אולם בתקופה זו הפעילות הציונית במרחב זה, וגם הפעילות הלאומית בחברות הרוב, רק החלו להתארגן. הפעילות הציונית הייתה מצומצמת מאוד בהיקפה, ולא חרגה מכלל פעילות תרבותית של אגודות מקומיות, שחבריהן המעטים לא הגיעו מצמרת החברה היהודית. הן היו חסרות השפעה של ממש בחברה היהודית, ולא זכו להתנגדות מיוחדת מצד חברת הרוב הסובבת. מעמדן השולי יחסית של התנועות הלאומיות הערביות עצמן בחברות הרוב במגרב השפיע על היחסים בין היהודים לבין חברת הרוב הסובבת באופן נוסף – הן לא יכלו לשמש כמודל להתארגנות ליהודים, בניגוד לתנועות הלאומיות באירופה בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20.

שלב חדש ביחסים בין היהודים לבין חברת הרוב החל להתגבש לאחר מאורעות 1929 בארץ ישראל. כפי שראינו בדיוננו ביחידה על יחסי יהודים ומוסלמים בתוניסיה, מאורעות הכותל הפכו את המאבק בין הערבים (בפלסטין) לבין המתיישבים הציונים (בארץ ישראל) לעימות כלל לאומי־אתני־דתי, בין העולם הערבי לבין התנועה הציונית והעם היהודי.12

לסכסוך נוסף מאז פן של מאבק בין־דתי, בין השאר בשל הזיקה המשותפת אל המקומות הקדושים, בעיקר בירושלים. ולבסוף, מאורעות 1929 הפכו את חאג' אמין אל־חוסייני, שהיה המופתי של ירושלים משנת 1920, ממנהיג ערבי מקומי למנהיג בעל חשיבות כלל־ערבית כמגן המקומות הקדושים לאסלאם. מתקופה זו החל גם איסוף כספים נרחב בעולם הערבי למען מטרות פלסטיניות. מוסיף יהושע פורת, חוקר הלאומיות הפלסטינית:

לא פחות חשובה היא העובדה שכאשר התכוננה ב־1930 ועדת החקירה של חבה"ל [חבר הלאומים] לעניין זכויות היהודים והמוסלמים בכותל המערבי, השכילו דוברי הפלסטינאים להציג פרשה זו כנוגעת למוסלמי העולם כולם.13 בפני הוועדה הופיעו עדים מוסלמים מארצות מוסלמיות שונות ובכך חיזקו את קשרי המוסלמים עם מאבקם של ערביי א"י. ביטויה המובהק של התפתחות זו היה בדצמבר 1931, כאשר התכנס בירושלים קונגרס אסלאמי

עולמי להגנת המקומות הקדושים לאסלאם בא"י, בנשיאותו של חאג' אמין אל־חוסייני. ככל שהצליחה מדיניות זו בהשגת מטרותיה, כך גם הפך נושאה ומבטאה – אמין אל–חוסייני – לאישיות מוסלמית בינלאומית.14

הקונגרס האסלאמי הראשון שכינס חאג' אמין אל־חוסייני בירושלים בשנת 1931 אכן סימן שינוי ביחס אל הציונות. אז החלה פעולה ערבית מאורגנת כנגד הציונות וגם כנגד העם היהודי, הן בארץ ישראל והן בעולם הערבי־מוסלמי בכלל. עדות לכך ניתן לראות בנציגים שהגיעו לכינוס מכל רחבי העולם הערבי, ובהם נציגים של מפלגות ערביות־לאומיות בצפון אפריקה. ההתנגדות לציונות הלכה ותפסה מקום רב יותר בעיתונות הערבית, בצורת מאמרי הסתה אנטי־ציוניים או אנטי־יהודיים שהתפרסמו לאחר אירועים מיוחדים, במיוחד בפלסטין. כמו כן, בכל המדינות הערביות הוקמו ועדי עזרה מיוחדים למען ערביי פלסטין, נערכו ימי צום מיוחדים או תפילות מיוחדות במסגדים, והוכרז חרם על מסחר יהודי. קשרים הדוקים למדי נרקמו אז בין ועדים אלה לבין התנועה הלאומית הפלסטינית באמצעות מכתבים, שליחים וכינוסים משותפים. חאג' אמין אל־חוסייני עצמו פעל לחיזוק הקשרים הללו, והטיף והסית נגד הציונות והעם היהודי.

באלג'יריה

ההתפתחויות הללו העיבו על מערכת היחסים בין יהודים לבין חברות הרוב בארצות ערב, והקשו על יכולתה של הציונות להתפתח בהן. עם זאת, ראו למשל את תגובתו של המשכיל האלג'ירי רבאח זנתי לפוגרום ביהודי העיר קונסטנטין באוגוסט 1934. בפרעות, שעילתן המיידית הייתה האשמתו של יהודי בהעלבת האסלאם, נרצחו 25 יהודים (בהם בני שתי משפחות שלמות), כ־200 חנויות של יהודים נבזזו, ולאחריהן החל חרם מוסלמי על עסקים יהודיים שנמשך כמה חודשים. ב־1938 טען זנתי שהפרעות אומנם העידו על התסיסה שמעוררת הציונות בעולם הערבי, אך בעיקרן הן תוצאה של האנטישמיות הנוצרית־קולוניאלית הזרה ואינן נוגעות באופן ישיר לאלג'יריה:

[...] מצד אחר, חוששים אנו שהאנטישמיות הצרפתית־אלגי'ראית תעורר ביום מן הימים גם את הילידים נגד היהודים. לשם כך די יהיה בתקריות חסרות חשיבות בסיבות שאין להן כל נגיעה לאלג'יריה, כמו חלוקת פלסטינה ויומרות הציונות. אנו ראינו תמיד בציונות את זרע המחלוקת, ולא הסתרנו את דעתנו על כך. רעיונות הציונות הם לא הגיוניים, ואף לא מודרניים: הם אף משפילים את עוצמתו העולמית של העם היהודי ומהוות, ויהוו גם בעתיד, מקור לצרות קשות עבורו.15

מפעם לפעם ניכרו גם שיבושים בפעילותם של שליחים ציונים במדינה. דוד כהן מתאר את ביקורה של שליחת הקרן הקיימת פאני וייל בעיר בון (Bonn) שבמזרח המדינה בשנת 1930. בהרצאתה של וייל נכח כנראה גם עיתונאי מוסלמי, שציטט קטעים מן מההרצאה שאותם פירש כפגיעה בערבים. כך למשל הוא כתב כי וייל טענה שיש לרכוש אדמות בארץ ישראל שכן "צריך לנצל את הרגע [...] כי הערבים עניים ובורים, ולא ימכרו לנו יותר את אדמותיהם אם יעשו עצמאיים ומבוססים יותר."16 הסיפור העיתונאי הזה התפשט לצרפת ולתוניסיה, והשפעתו ניכרה גם בביקורה של וייל בעיר מוסטנגם שבמערב אלג'יריה. צעירים אלג'יראים, ואף ראש הקהילה היהודית, ניסו למנוע את ההרצאה אך וייל השיגה את אישורו של נכבד מוסלמי מקומי. ההרצאה לא עברה בשקט. וייל פונתה מן האולם על־ידי המשטרה, ולאחר מכן עזבה את אלג'יריה.

בתוניסיה

בתוניסיה פעלו שני ארגונים למען הפלסטינים: ועד העזרה לפלסטין (Comitè de Secours la Palestine) ואגודת הצעירים המוסלמים (Association des Jeunes Musulmans), שהיו קשורים למוסדות דתיים ולמסגדים הגדולים באופן ישיר. במשטר קולוניאלי, במערכת יחסים של שליט ונשלט, הייתה להתארגנות לאומית בעלת עוגנים דתיים חשיבות מכרעת, שכן השליט הקולוניאלי נמנע מלפגוע ברגשות הדתיים של הציבור שבו שלט וכך הפכו המסגדים למוקדי פעולה נגד השלטון.

בתקופה זו אכן הלכה וניכרה חולשתו של השלטון הקולוניאלי הצרפתי בתוניסיה מול כוחם הגובר של הלאומנים התוניסאים. הציונות, כפי שראינו בדיוננו לעיל באלג'יריה ובמרוקו, הפכה אומנם למוקד של עניין ציבורי מתעצם, אך במידה רבה שימשה כעילה למאבק חברת הרוב בשלטון הקולוניאלי הזר, ולא נושא מהותי.

המאבק בין התנועה הלאומית התוניסאית, ה"דסתור", שבה דנו כזכור ביחידה על יחסי יהודים ומוסלמים, לבין הציונות התמקד בסוגיית קיומה של תעמולה ציונית בתוניסיה. בשנת 1932 התרחשו מספר אירועים משמעותיים מן הבחינה הזו. במרס 1932 תכנן מנהיג המפלגה הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי להגיע לתוניסיה כדי להיפגש עם הציונים הרוויזיוניסטים המקומיים, לאחר שבבחירות לקונגרס הציוני הי"ז בשנת 1931 הם הצליחו להביס את נציגי מפלגת הציונים הכלליים; על כך נרחיב בהמשך, בדיוננו במפלגות הציוניות בתוניסיה. הלאומנים התוניסאים התנגדו לבואו ולו בשל העובדה שהבריטים אסרו על ז'בוטינסקי לשוב לפלסטין לאחר שנסע ללונדון כדי להעיד בוועדת שאו.

לראשונה פתחו אז אנשי הדסתור בעימות גלוי עם השלטונות הצרפתיים, ורק סמוך מאוד להגעתו המתוכננת של המנהיג הציוני לתוניסיה הצליחו להביא לביטולו של הביקור. ברור היה ששני הצדדים ביקשו אז לעמוד על יחסי הכוחות ביניהם. ברורה הייתה גם חולשתו של הצד הצרפתי בעימות, שהרי האיומים המפורשים שהשמיעו אז הלאומנים התוניסאים בישרו הפרה ברורה של הסדר הציבורי שעליו ניסה כל כך השלטון הקולוניאלי להגן. היה זה הישג חשוב של הלאומנים התוניסאים, שהוכיח למדינות ערב ולתנועה הלאומית הפלסטינית שבלחץ קל ניתן להתגבר על השלטונות הצרפתיים.

בערב ה־2 ביוני 1932 עמד עורך הדין נתן הלפרן (Nathan Halpern) להרצות בתוניס בנושא האמת על פלסטין. הלפרן היה אזרח צרפתי וכבר ביקר בתוניסיה קודם לכן, ולכן הופתע לגלות שהרצאתו בוטלה שעות ספורות לפני שאמור היה לשאתה. הייתה בכך החמרה מסוימת ביחסה של חברת הרוב בתוניסיה לפעילות הציונית, אם כי למרבה האירוניה ביקורו של הלפרן בתוניסיה היה בעל השפעה מפתיעה. המוסלמים הצליחו לגרום לביטול ההרצאה אך לא יכלו להתנגד לעצרת ההזדהות והמחאה שהתארגנה במחאה על שלילת חופש הדיבור. התנגדות כזו הייתה עשויה להפוך לחרב פיפיות, שהרי מאותם טעמים עצמם יכלו הצרפתים למנוע מהם לקיים עצרות דומות. יתרה מזו, אם עד אז לא הייתה הציונות כוח בולט בחברה היהודית, שהייתה חברה מפוצלת ושסועה, העצרת איחדה את היהודים סביב הציונות ופעולותיה בארץ ישראל. הדוברים העיקריים בעצרת, מלבד הלפרן, היו ראש הקהילה היהודית, נשיא הפדרציה הציונית המקומית עורך הדין ויקטור קטן שלא הִרבה להופיע בקהל, וראשי מפלגת הצדק שהייתה המתנגדת העיקרית לציונות משום שתמכה בשילוב היהודים בחברה התוניסאית. האחרונים היו בני האליטה הכלכלית והחברתית היהודית החדשה, שבה נדון בהרחבה בהמשך, וקבוצתם נקראה על־שם העיתון שהוציאו לאור. הם דרשו להחיל צו אזרוח קולקטיבי על יהודי תוניסיה, בדומה לצו כרמיה באלג'יריה. אולם למרות התנגדותם לפעילות הציונית בתוניסיה טענו אנשי מפלגת הצדק בעצרת שאין לפגוע בחופש הביטוי של אף קבוצה, ובמיוחד של קבוצה שאין בכוחה לפגוע בחברה המוסלמית ושמזוהה באופן בולט כל כך עם השלטון הצרפתי. אם יסכימו לפגיעה כזו עכשיו, הזהירו, יהיה הדבר בעוכריהם בעתיד. הדוברים הציוניים, הלפרן וקטן, קישרו בין השלטון המקומי לבין הדסתור ובין היהדות לבין הציונות, וכך בכותרת גדולה בעיתון Le Réveil juif "באחדות דעים נדירה בהיסטוריה שלנו [...] הביעה יהדות תוניס את אהדתה לעוה"ד נתן הלפרן, ודרכו – לציונות...".17

מנקודת הראות של הקהילה היהודית ביטאו שתי הפרשות את המדיניות הצרפתית החדשה של הגבלת חופש הביטוי. תגובת היהודים ביטאה כמובן את תמיכתם בציונות, אך במיוחד את תמיכתם בזכותם לחופש ביטוי. מנקודת ראותם של הציונים עצמם הייתה התגובה לביטול הרצאתו של הלפרן הישג לא מבוטל. הפעילים הציונים הוכיחו אחריות גדולה כלפי חברי הקהילה בהסכימם לביטול ההרצאה, ואילו תגובת הדסתור רק תרמה לחיזוק מעמדם, ומעמדה של הציונות בכלל, בחיים הקהילתיים.

גם מנקודת ראותם של המוסלמים היה הניצחון ברור, שהרי הצלחתם למנוע את הרצאתו של מנהיג ציוני בתוניסיה הוכיחה את מסירותם למאבק הפלסטיני. עם זאת, ובלי שהתכוונו לכך, הם חידדו את רגישותם של הצרפתים לקשרים המיוחדים שהלכו ונרקמו בין התנועות הלאומיות במגרב לבין הוועד הערבי העליון בפלסטין, הגוף הפוליטי שעמד בראש הקהילה הערבית המקומית משנת 1936 ועד אחרי המלחמה ב־1948. הקשרים הללו הדגימו בעבורם את ההקבלה בין האיום על שלטונם של הבריטים בארץ ישראל־פלסטין לבין האיום על שלטונם שלהם בצפון אפריקה.

ב־25 ביולי 1932 אירעה בצפאקס תקרית אלימה, שהייתה ביטוי נוסף להשפעתם של האירועים בפלסטין על היחסים שבין יהודים למוסלמים. ראשיתה בוויכוח שפרץ בין יהודי מלווה בריבית לבין לקוח מוסלמי ותיק. במהלך הוויכוח נחבט הערבי בדלת זכוכית ונפצע. המוסלמים טענו שהרקע לתקרית היה ההתפשטות הציונית בעיר, שחיזקה את נטייתם של היהודים לרושש את המוסלמים באמצעות לקיחת ריבית קצוצה.

כך הפכה שנת 1932 לשנת מפנה בתולדות היחסים בין יהודים לבין מוסלמים בתוניסיה. תהליך הפיכתה של הציונות לבעלת משמעות מיוחדת בעמדותיהם של הלאומנים התוניסאים החל כאמור בשנת 1929, עם המהומות שפשו אז בפלסטין והקונגרס האסלאמי שנערך בירושלים בשנת 1931. אולם אירועי 1932 הגבירו את העניין שגילה העולם הערבי בשאלת פלסטין ואת התמיכה הכלל־ערבית בתנועה הלאומית הפלסטינית. יש לציין שגם המצב הכלכלי הרעוע והתעצמות העיתונות, היו בעלי השפעה לא מעטה על התהוותה של האווירה האנטי־ציונית החדשה.

לשלושת האירועים של שנת 1932 היה מכנה משותף. הם ביטאו את הפעילות הציונית בתוניסיה ואת השפעתה על היחסים שבין יהודים, מוסלמים וצרפתים במדינה. עם זאת, ביקוריהם של ז'בוטינסקי והלפרן תוכננו במסגרת הפעילות הציונית ולכן הייתה תגובת הדסתור ישירה מאוד. לא כן התקרית בצפאקס, שהייתה רק אחת משורת תקריות דומות בצפאקס ובערים אחרות בתוניסיה, כפי שעולה ממספרם הרב של דיווחים משטרתיים.

האם השפיעה תגובת הרוב המוסלמי על עצם התפתחותה של הציונות בתוניסיה ועל האופי שבו התפתחה? התשובה לשאלה זו היא ודאית למדי – אף שהציונות גרמה למתח מסוים ביחסים שבין היהודים לבין חברת הרוב הסובבת, הרי שמתיחות זו לא מנעה את התפתחותה של הציונות ולא חייבה את שינוי דפוסי הארגון הציוניים. עד מלחמת העולם השנייה התבטא יחסה של חברת הרוב לפעילות הציונית בעיקר בפולמוסים עיתונאיים, ולמעשה הייתה זו תקופה של פריחה בפעילות הציונית במדינה.

שאלה

ביחידה נטען שההתנגדות לציונות בתוניסיה שימשה למעשה כעילה למאבקם של המוסלמים המקומיים בצרפתים, ולא היוותה רק מוקד של פעילות פוליטית כשלעצמה. הדגימו את הטענה באמצעות דיון בשלושת האירועים הבולטים בשנת 1932. תארו את נסיבות האירועים, את מהלכם ואת תוצאותיהם, והתייחסו גם לעמדותיהם של הצרפתים, הערבים והיהודים המקומיים. □

במרוקו

גם בקרב חברת הרוב במרוקו נראה שהציונות ושאלת פלסטין היו בעלות נוכחות ציבורית גדולה יותר בתקופה זו. עם זאת, המאבק בציונות במרוקו בתקופה זו ביטא בעיקר את המאבק הלאומי המקומי בשלטון הצרפתי, ולעיתים גם את קובלנתם של משכילים מרוקנים על הנתק המתרחב בין היהודים במרוקו, כבני הארץ, לבין מאבקה של חברת הרוב בשלטון הזר המדינה.

במאמרו "הפעילות הציונית בחברה הקולוניאלית של צפון אפריקה בין שתי מלחמות העולם (1939-1919)" מתאר דוד כהן ויכוח מרתק בין העיתונאי המרוקני מוחמד ח'ולטי שכתב בעיתון L'Action du Peuple ("פעולת העם") לבין עיתונאי מהעיתון היהודי־ציוני L'Avenir Illustré. העימות בין שני העיתונים הוזכר כבר ביחידה המבוא, כשדנו ביחסן של התנועות הלאומיות במגרב ליהודים בשלהי שנות השלושים ובתגובות היהודים לגילויי האנטישמיות בתקופה זו. את העיתון L'Action du Peuple ייסד מוחמד אל ווזאני בפאס בשנת 1933 כשופר למגמה הפאן־ערבית והאנטי־קולוניאלית שלו. L'Avenir Illustré נוסד כזכור בקזבלנקה בשנת 1926 על־ידי יונתן טורש שהגיע למרוקו ממזרח אירופה. העיתון, שהיה שופרה של האופוזיציה המתמערבת המסורתית בקהילה, קידם מצע רפורמיסטי־לאומי באופן דיסקרטי יחסית בשל האיסור על פעילות ציונית במרוקו. דוד כהן תיאר במאמרו את תמצית טענתו של ח'ולטי כלפי היהודים הציונים במרוקו:

ביטאון הלאומנות המרוקנית שאל: איך יכולים לפעול בכנות לטובת העניין הציוני ולא לעורר, בו בזמן, רושם כ"בוגדים" בצרפת ובמרוקו. לבגוד בצרפת, כלומר: להפנות את המבט לציון ולתמוך במפעל הציוני, בעוד שצרפת תרמה במרוקו לשיפור המעמד המשפטי, הכלכלי והחברתי של יהודי מרוקו; ולבגוד במרוקו, כי הציונים במרוקו היו צריכים, כנתינים מרוקנים, לחזק קודם כל את האימפריה השריפית, במקום להאמין באידיאולוגיה הציונית. אך העיקר, לדעת העיתון המרוקני, הוא מה שאינו אומר בגלוי: היהודים צריכים להשתתף לצידם של הלאומנים המרוקניים במאבק האנטי־קולוניאלי נגד צרפת.18

למעשה, ליהודי מרוקו לא הייתה מעולם תשובה טובה לדילמה שבה העמידו אותם הלאומנים המרוקנים בתקופה זו. ח'ולטי נענה באמירה כללית כי "ציוני מרוקו יכולים 'להישאר מרוקנים טובים, ומוכנים להפגין סולידריות דומה עם המוסלמים המרוקנים'."19

הקהילה היהודית והפעילות הציונית

לאחר שבחנו שני גורמים שאינם תלויים בקהילה היהודית, יחס השלטון המקומי ויחס חברת הרוב, נפנה את מבטנו פנימה אל הקהילה היהודית. עלינו לשאול: מה היה יחסן של קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית אל הפעילות הציונית? וכיצד השפיע יחסן זה על אופייה של הפעילות הציונית?

במהלך המחצית השנייה של המאה ה־19 הלכה וגדלה הפתיחות של צפון אפריקה למערב. תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי עברו יהודי המרחב תהליכי מודרניזציה מואצים, שהתבטאו בעיקר בירידת כוחה של הדת, בשינוי דפוסי ההתארגנות הקהילתיים ובאימוץ דפוסי התארגנות פוליטית חדשים. השינויים ניכרו גם בהשתלבותם של יהודים במגמות כלכליות חדשות כעורכי־דין, בנקאים, פקידים, רופאים, עיתונאים וכדומה, בהקמתם של מפעלי תעשייה ובעבודתן של נשים מחוץ לביתן. תהליך זה קיפל בתוכו התקרבות אל התרבות הצרפתית שהתבטאה בכל תחומי החיים – בשפה ובלבוש, בתרבות הפנאי ובחינוך, וכאמור גם בדפוסי הפעילות הפוליטית. במקומות מסוימים הפכו היהודים לאזרחי המעצמה הקולוניאלית ממש. בשנת 1870 קיבלו כל יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית מכוח צו כרמיה ומאוחר יותר, בתוניסיה, יכלו מקצתם לקבלה לפי תנאים מסוימים.

תהליך המודרניזציה שעבר על הקהילות היהודיות במגרב נקשר לעליית כוחה של התנועה הציונית באזור בעיקר משום שהפעילות הציונית ביטאה את הפיצול של החברה היהודית המסורתית לקבוצות אינטרסים שונות, ברוח התרבות הפוליטית הצרפתית. כך למשל מסביר מיכאל אביטבול:

אכן סיווג הקהילות בהתאם למידת המודרניזאציה שלהן מראה שהציונות חדרה רק לאותם יסודות שעברו מידה מסוימת של חילון, אם באמצעות מגעים עם העולם המערבי ואם על־ידי קבלת השכלה מודרנית במוסדות חינוך אירופיים [...] אולם חפיפה זו בין ציונות למודרניזאציה לא תמיד הייתה חד־משמעית, שכן נראה, כי מעבר לסף מסוים, הניתוק מדפוסי החיים המסורתיים היה בעוכרי הפעילות הציונית: ואכן – כפי שמראה המקרה המיוחד של יהדות אלג'יריה, שהתנסתה בשינויים המודרניים העמוקים ביותר ושהייתה אטומה כמעט לחלוטין בפני הפעילות הציונית – עולה בבירור, שכוח המשיכה של הציונות נחלש ככל שמדובר ביסודות 'המודרניים' יותר של החברה היהודית: בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה, בעלי הנתינות האירופית בצפון־אפריקה ובמצרים, העילית הפוליטית והספרותית שצמחה בעיראק תחת השלטון הבריטי ובראשית תקופת המלוכה; באופן כללי מאוד אלה המכונים 'מתבוללים' בפי שליחי המוסדות הציונים.20

הציונות הייתה אפוא אחד מאפיקי הביטוי החברתיים והפוליטיים החדשים במרחב היהודי בצפון אפריקה. קשה לשחזר במלואן את העמדות השונות ביחס לציונות ואת השפעותיהן על הפעילות הציונית עצמה, אך ננסה לעקוב אחר יחסן של מספר קבוצות לציונות; זאת בכפוף למקורות הקיימים. נזכור שרוב הציבור היהודי היה ציבור דומם ועלינו להתמקד בקבוצות שתיעדו את פעולתן בעיתונות או בפרסומים שונים.

היחס לפעילות הציונית של קבוצות יהודיות בכל מדינה הושפע משלושה גורמים מרכזיים – מידת הלגליות של הציונות במדינה; קיומם של מוסדות קהילתיים ייצוגיים ונבחרים שהיוו זירה מתאימה למאבקים פנים־קהילתיים; וקיומה של עיתונות יהודית. נפנה כעת לדיון בעמדותיהן של הקבוצות השונות. נתחיל בבחינת יחסם של הרבנים לפעילות הציונית, נמשיך בבדיקת יחסה של האליטה החדשה, ונסיים בדיון בעמדתה של הנהגת הקהילה המסורתית לציונות ולפעילות הציונית במגרב.

בית־הדין בקזבלנקה (L'Avenir Illustré,

15 באפריל 1932, עמ' 20)

הרבנים

בצפון אפריקה לא ידוע לנו על התנגדות כוללת של הממסד הרבני או של רבנים בולטים לציונות, בשונה מעמדותיהם של רבנים ושל קבוצות אורתודוקסיות במזרח אירופה ובמרכזה. עם זאת, גם לא ידוע לנו על תמיכה כללית או על קריאה פומבית לציבור להירתם לפעילות בתנועה הציונית. ליחס הממסד הרבני נודעת חשיבות רבה, היות שבחברה היהודית בצפון אפריקה עדיין היה היסוד הדתי המסורתי חזק למדי והתייצבותם של הרבנים נגד הפעילות הציונית יכולה הייתה לעכב את התפתחותה שם. מספר ההתייחסויות של רבנים לציונות הוא קטן מאוד ועד כה גם לא נמצאה התייחסות שלילית של רבנים כלפי הציונות.

קשה מאוד להעריך אם מיעוט ההתייחסויות מצביע על שוליותה של הציונות בציבור היהודי, או באם שתיקת הרבנים עשויה ללמד דווקא על תמיכתם בפעילות. המחקר בשאלות יחסם של רבני צפון אפריקה למודרנה בכלל ולציונות בפרט מועט מאוד, אך דומה שיחסם לא היה שונה מיחסם של רוב הרבנים בארצות האסלאם לציונות ולפעילות הציונית. בכלל זה בולטת התייחסותם של רבנים ספרדים בני היישוב הישן בארץ ישראל לציונות, ארץ היעד של הפעילות הציונית, וצבי זוהר, בספרו החשוב האירו פני המזרח, מקדיש להם שניים מתוך 17 פרקי הספר.21 כמו כן, יש להבהיר כי המושג "ממסד רבני" כמעט שלא היה קיים בצפון אפריקה, במיוחד לא בשלבים הראשונים של הכיבוש הצרפתי. באלג'יריה היו רבנים מקומיים בכירים, רבנים ממרוקו ורבנים שהגיעו מצרפת, שהיו מאוגדים במוסד הקונסיסטוריה.22 בתוניסיה פעלו רבנים בשני מוקדים. הרב הראשי של יהודי תוניס היה מוסד חדש יחסית, ואב בית־הדין בג'רבה נחשב לסמכות הרבנית החשובה. כפי שנראה בהמשך, עד כה נמצאה רק עדות מפורשת אחת ליחסם של רבנים בתוניסיה אל הציונות. במרוקו היה הנושא מורכב יותר. בממסד רבני ניתן לכלול את חברי בתי־הדין שהוקמו במסגרת רפורמה בשנת 1918. גם בקרב רבני מרוקו אין התייחסות לציונות, עד כמה שהמחקר מאפשר לנו לדעת זאת היום.

בתקופה הראשונה של הופעת הציונות במרוקו, עד שנת 1912, היו רבנים שפעלו באגודות ציוניות, כבמוגאדור ובפאס. הרבנים הללו ידועים לנו רק בשמותיהם, ואין בנמצא מידע היסטורי מהימן על הביוגרפיות שלהם, או על עמדותיהם כלפי הציונות, או על פעילות כלשהי שלהם לאחר כינון משטר החסות הצרפתי. בשנת 1918 עזבו את פאס כ־800 משפחות יהודיות והגיעו לארץ ישראל, אך עלייה גדולה זו נכשלה ומרבית המשפחות חזרו למרוקו. היו מי שניסו לראות בעלייה זו היבטים ציוניים דתיים־משיחיים, אך בהיעדר מקורות אמינים יקשה עלינו לקבל הסבר זה כהסבר יחיד.

הרב יוסף משאש (1974-1892), מחשובי הרבנים במרוקו, התייחס בתעודה נדירה בעוצמתה לתולדות הניסיונות של בני משפחתו לעלות לארץ ישראל. מכינון משטר החסות הצרפתי עומעם הרצון של יהודים לעלות לארץ:

שאז נכנסו הצרפתים וכבשו את העיר, וליהודים היתה אורה ושמחה, ואז סדר החיים נהפך מן הקצה עד הקצה, המסחר והתעשיה פרחו כמו עשב מיום ליום, והיהודים עלו במעלות העושר והכבוד, ובנו בתים ונטעו כרמים, והעליה אל הארץ נשכחה מלב לגמרי. ואמנם בלבי היה הדבר יוקד כאש, ותמיד הייתי חושב, מה זה עשה אלהים לנו? במקום לחסל את הגלות, אנחנו עושים לה כוונים להמשיכה ולקיימה?23

גילוי הלב יוצא הדופן של הרב מלמד על פן נוסף של הנושא. תמיכת הרבנים בעלייה לארץ ובהתיישבות בה נחלשה מאוד בתקופה הצרפתית, לפחות עד מלחמת העולם השנייה. רק אז ניכרה התעוררות מסוימת, ובולטים תיאוריו של הרב דוד צבאח

(1956-1869) מרבאט, אחד הרבנים החשובים והמוכרים בעיר ובמרוקו כולה, את מסע עלייתו לארץ ישראל לאחר קום מדינת ישראל.24

הרב יוסף משאש

הרב יעקב אבוקארא (מימין) בחברת הרב יוסף גז (משמאל), הרב הראשי של תוניסיה בשנים 1934-1928, תוניס, 1931

מלך מרוקו, מחמד החמישי, והרב יוסף משאש, רבאט, 1955

הרב דוד צבאח (1956-1869)

בין מייסדי אגודת ציון בתוניסיה היה הרב יעקב אבוקארא (1941-1843), רב קהילת הגראנה (צאצאי יוצאי ליוורנו) בתוניסיה, אך גם הוא לא הותיר עדות בכתב על יחסו לציונות. שתי התגובות היחידות המוכרות לנו היו של הרב מסעוד דנינו ממרוקו ושל הרב כלפון משה הכהן מתוניסיה. תגובתו של הרב דנינו להצהרת בלפור מלמדת על פירוש דתי משיחי לאירועי הזמן. לפיו דבריו, הנביאים בישרו את אירועי ההווה:

זה כתבתי עת הצהרת בלפור

ובזה פירשתי כתוב אחד (בישעיה א) ציון במשפ' [במשפט] תפדה ושביה בצדקה הכונה ציון בשולחן המשפט העולמי תפדה גם היא, ושביה שהם ישראל ההתחלה שלהם, תהיה בצדקה, שהיא קרן היסוד וקרן קיימת והשקלים, שנראים כמו צדקה, וממשלת אנגליא הרוממה העמיד לנו ה'. זרוע עוז אדונינו המלך, האדיר זורז החמישי יר'ה [ירום הודו] ותנשא מלכותו, והצהיר לנו על ידי משנהו הדגול מרבבה הלורד בלפור, שעטר אותו ה' במדת הרחמים [...]25

הרב משה כלפון הכהן (1950-1874) היה מחשובי הרבנים של תוניסיה.26 ב־18 במרס 1920 הוא שלח קונטרס (חוברת או ספרון בנושא מסוים) בשם גאולת משה לראשי התנועה הציונית. כך כתב הרב בהקדמה: "הרשוני נא להציע לפני רום מעלתכם את אשר הגו רעיוני בבנין ביתינו הלאומי ועם כי מכיר אני את שפל מצבי וחסרון ערכי לדבר בסוגים אלה הראוים רק אל השלמים והשרידים אשר ה' קורא. על כל פנים החוב והמצוה אשר לדעתי מוטלים על כל אשר בשם ישראל יכונה להשתדל בבנין הבית המה כמכריחים לי בזה."27 כעת נציג ארבעה קטעים מהמשך הקונטרס, המלמדים על יחסו החיובי של הרב לתנועה הציונית כתנועה יהודית־מודרנית. המושגים הדתיים עדיין בולטים, אך הרב מחדש ומציע הצעות לבניית התשתית הארגונית של המדינה העתידית. בקטע הראשון, קטע הפתיחה, הציג כלפון הכהן את מחויבותו האישית לרעיון הציוני, מחויבות שבעטיה כתב את הקונטרס. מחויבות זו חשובה לענייננו משום מעמדו הבכיר של הרב בג'רבה. הקונטרס נכתב בשנת 1920, כשהיה בן 46 וכבר שימש כחבר בבית־הדין הרבני בעיר, ומעמדה זו יכול היה לעודד יהודים מקומיים לאהדה לציונות. בקטע השני הציג הרב תוכנית מעשית מפורטת לפעילותן של אגודות שתטפלנה בהיבטים השונים של בניין הארץ. בקטע השלישי הוא הרחיב את הדיון בנושא השפה העברית, ובקטע האחרון כתב על הצורך בהשלטת הצדק והאמת בארץ.

קטע א

יום ה' ויקרא כ"ח אדר עטר"ת 18 מארץ 1920 ג'רבה יע"א

אחינו ראשי ומנהיגי הציונים שלום רב!

רבותי! הרשוני נא להציע לפני רום מעלתכם את אשר הגו רעיוני בבנין ביתינו הלאומי ועם כי מכיר אני את שפל מצבי וחסרון ערכי לדבר בסוגים אלה הראוים רק אל השלמים והשרידים אשר ה' קורא. על כל פנים החובה והמצוה אשר לדעתי מוטלים על כל אשר בשם ישראל יכונה להשתדל בבנין הבית המה כמכריחים לי בזה. ולא אומר חלילה כי השקפתי בזה כולה צודקת. אך אומר כי יש מקום לעיין בה אולי יש בה מן הצדק ולמנהיגים ישרים כמוכם הבחירה וההכרעה.

קטע ב

ראוי לעמוד בדיוק על מדת הארץ לארכה ורחבה ובזה יבורר גם כן [חלק] מה ממנה ביד היחידים מאז. [וחלק]מה ממנה לציונים הנחוץ אל הכללות [עניינים ציבוריים, המחבר]. ומה ממנה המוכשר לבנין ערים ובתים לשבת. ומה ממנה לשדות לתבואות. ומה ממנה לגני ירק. ואחרי היות זה מצומצם על פי מוהנדסי'ם מומחים במדה קצובה כך וכך מיתרוא'ת [מטר] לזה וכך וכך מיתרוא'ת לזה יחולקו הענינים ביד חברות ואגודות.

קטע ג

דרוש מאד מאד להיות לנו שפה עברית שלמה ומלאה מכל חלקי השמות. הפעלים. והמלים. עד כי כל כותב מכתב ודובר דבר לא יהיה סומך על שלחנה של איזו שפה אחרת. ועל כן גם כן ראוי להיות אגודה ממונה על זה אשר תשים לפניה ג' ספרי שפות גדולות וחיוניות שבעולם ולתת התאמה על כל שם פעל ומלה הנקובים שם בעברית אם מהתנ"ך וכיוצא או מהמשניות וכיוצא אם באופן מחודש אשר יתוו למו חוקרי שפתינו ומביני ניביה. וכתום עבודה זו יחובר ספר שרשים עם ביאור לשלשה חלקים. חלק א' לשמות. חלק ב' לפעלים. חלק ג' למלים. ויודפס ויחולק בין הקונים.

קטע ד

דרוש מאד מאד אגודה המתענינת בכל התנאים והמשטרים המביאים לידי שליטת הצדק והאמת בארץ באופן היותר נעלה. וכן בהסרת כל מיני עול וחמס שוד וגניבות ורצח במלא מובנם האמתי. עד אשר לב כל דר שם יהיה נכון בטוח בכל אופני הבטחון. והמה ישתדלו באופנים רחבים ובהוצאות הדרושות להוציא את הדבר הגדול הזה מהכח אל הפועל באופן היותר רצוי ומקובל אצל הכל.28

למיטב ידיעתנו הגותו הציונית של הרב משה כלפון הכהן היא יחידה בקרב רבני המזרח ובקרב הוגים בכלל של הרעיון הציוני. היא ייחודית בכוליות שלה, במודרניות שלה, ובחובת האקטיביזם שהיא משיתה על כל פרט המאמין בציונות, חובה שהרב מכנה "חובה ומצוה". ייחודו של הקונטרס מדגיש עוד יותר את מיעוט ההתבטאויות המפורשות של רבנים בצפון אפריקה בנוגע לציונות בכלל ולפעילות הציונית בצפון אפריקה בפרט. חוקרים המתמקדים בחקר הספרות הרבנית טרם גילו התבטאויות נוספות. עם זאת, גם לא ידוע על התבטאויות של רבנים נגד פעילות ציונית, תופעה המוכרת בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה. אם כך ייתכן ששתיקתם של הרבנים בנושא אפשרה לציונות להתפתח ללא מניעה מצד רבני הקהילות.

האליטה היהודית החדשה

המונח "האליטה החדשה" מתייחס להתארגנויות החברתיות, המפלגתיות והציבוריות החדשות של היהודים תחת השלטון הקולוניאלי. היו אלה יהודים שתמכו במודרניזציה של הקהילות היהודיות ובהשתלבותן במרחב האתני והתרבותי האירופי, רבים מהם היו בעלי אזרחות צרפתית (או איטלקית), וככלל ניתן לתארם גם כמתבוללים. חבריה, שניסו לבטל עד כמה שאפשר את סממני הייחוד הקיבוציים הדתיים־אתניים שלהם, נטו להסתייג מהציונות ואף להתנגד לה, שהרי נסמכה על אידיאולוגיה יהודית־ייחודית־לאומית.

היהודים הללו היו בני השכבות החברתיות המבוססות יותר בכל מדינה. חבריהן עסקו על־פי־רוב במקצועות החופשיים כמו בנקאות, עריכת דין, רפואה ומִנהל (המִנהל הקולוניאלי), דיברו צרפתית ואיטלקית (בעיקר בתוניסיה), התגוררו מחוץ לאזורי המגורים המסורתיים של הקהילה היהודית, ולילדיהם העניקו חינוך אירופי.

אליטה חדשה זו הייתה בעלת תפיסה ברורה לגבי עתידה של המדינה שבה היא חיה ולגבי חלקם של היהודים בה. משכילים יהודים ביטאו את שאיפותיהם התרבותיות והכלכליות החדשות באמצעות פעילות ציבורית בקרב חוגי האליטה הקולוניאלית בכל מדינה, והצטרפו לסניפים המקומיים של המפלגות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות ושל ארגון הבונים החופשיים.

עם זאת, חברי חוגים אלה שאפו לשנות גם את מוסדות הקהילה היהודית, ולהתאימם להלכי הרוח החדשים. לכן עסקו בפעילות ציבורית גם במסגרת הקהילה עצמה. פעילותם זו לא הייתה מאורגנת. אך בהחלט ניתן לקבוע שמוקד הפעילות בכל מקום היה פרסומם של עיתונים יהודיים חדשים, שביטאו את דעותיהם ופרסמו את פעולותיהם של בני האליטה החדשה הזו.

חברת כל ישראל חברים או האליאנס הייתה בעלת השפעה מהותית על עיצובן, חינוכן והכשרתן של האליטות החדשות האלה. החברה הוקמה בפריז בשנת 1860 ושמה לה למטרה לשפר את תנאי הקיום של יהודים בארצותיהם, בעיקר באמצעות חינוך. לשם כך הקימה החברה בתי־ספר יסודיים במרבית ארצות האסלאם. בית הספר הראשון של החברה הוקם בעיר תיטואן שבצפון מרוקו כבר בשנת 1862, ומאז הוקמו בתי־ספר בכל רחבי צפון אפריקה, בעיקר במרוקו. כך, עוד לפני שכבשו הצרפתים את מרוקו ב־1912 כבר שלטו תלמידים יהודים במדינה בשפה הצרפתית ובדפוסי תרבות צרפתיים, ידע שאִפשר להם להשתלב במערכת המִנהל הצרפתית בקולוניה. באלג'יריה, לעומת זאת, לא היה טעם בהקמתם של בתי־ספר צרפתיים שכאלה: מתוקף אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה הם היו כפופים לחוק חינוך החובה הצרפתי וממילא למדו בבתי־הספר הצרפתיים הציבוריים.

גם בתוניסיה פרחה מערכת החינוך היהודית־צרפתית של האליאנס. אף־על־פי שבתחילה חשש הביי שבתי־הספר הללו יאפשרו לצרפת להגביר את השפעתה במדינה, בלחץ הצרפתים פתחה החברה את בית־הספר הראשון שלה בתוניסיה בשנת 1878. מערכת החינוך הזו פעלה לצד מערכת החינוך הצרפתית בתוניסיה. הורים יהודים בני האליטה הזו יכלו לבחור לאיזו מערכת לשלוח את ילדיהם, אך שתי האפשרויות היו איכותיות. ילדים שלמדו במערכת הצרפתית אף למדו לעיתים גם בבתי־הספר של האליאנס בימי השבתון שלהם.

אולם חשוב מאוד להבין שבתי־הספר של האליאנס היו ביטוי של תפיסת עולם כוללת, ששאפה לעצב מחדש את דמותם של הילדים ובאמצעותם את דמותה של החברה היהודית בכללה. התלמידים בבתי־הספר של החברה קיבלו שם את ארוחותיהם, התלבשו בתלבושת אחידה ועסקו בפעילות ספורטיבית משותפת. הם גם קיבלו עידוד לגלות מעורבות בענייני הקהילה, ברוח דפוסי המחשבה והפעולה הצרפתיים. התפיסה הכולית הזו נשענה על מערכת ארגונית מסועפת ובעלת משאבים כספיים גדולים ובמיוחד – החברה נהנתה מהגיבוי ומהתמיכה של צרפת, בארצות המגרב שבהן שלטה צרפת וגם בארצות אחרות. החינוך במוסדותיה היה עוגן לקידום חברתי וכלכלי בעתיד, הדרך הבולטת והמועדפת למודרניזציה של הפרט בתוך הקהילה היהודית ולהבטחת עתידו הכלכלי. מסלול מודרניזציה זה אכן הפך לבעל השפעה אדירה על מציאות חייהם של הילדים היהודים, השפעה שהקרינה מחדשנותה ומעוצמתה על חוגים מתרחבים והולכים בקהילה היהודית.

במידה מסוימת דמתה עמדה כולית זו לתפיסתה הכולית של הציונות את דמותם של יהודי העתיד. הדמיון הזה מאפשר לנו להבין ביתר קלות מדוע הייתה חברת אליאנס אחד הכוחות העיקריים שהתנגדו לפעילות הציונית במגרב. מסביר אהרון רודריג:

מנקודת ראות אידיאולוגית, עולמם של הציונים ועולמה של חברת כי"ח היו מנוגדים זה לזה באורח קיצוני. חברת כי"ח דבקה בלהט באמונתה בחשיבות האמנסיפאציה של היהודים באשר הם, וראתה את תפקידה העיקרי בסיוע ליהודים להשיג שוויון עם בני ארצם ברחבי העולם. בכך נתנה ביטוי לאופטימיזם המובהק של יהדות המערב במחצית המאה התשע־עשרה. היא ראתה באנטישמיות נסיגה תרבותית לשלב של ימי הביניים, ומעולם לא הטילה ספק בניצחונם הסופי והמוחלט של עקרונות האמנסיפאציה. הציונים לעומת זאת האמינו שהאמנסיפאציה הייתה אשליה, ושאת האנטישמיות אי אפשר לעקור מהשורש. התבוללות תוליך בסופו של דבר להיעלמות העם היהודי כישות נבדלת. הפתרון לבעיה היהודית היה בהקמת מדינה יהודית במולדת האבות ובתחיית התרבות היהודית האותנטית על יסוד התחדשות הלשון העברית.29

את ההבדלים האידיאולוגיים הללו ואת היותם חלק ממערכת מחשבה ופעולה כוללת, נקל לראות בטבלה שהציגה הגר הלל:30

השוואה בין האידיאולוגיות של האליאנס והתנועה הציונית

ההבדלים האידיאולוגיים הללו התבטאו באופן ברור ביחסם של אנשי מפלגת הצדק לפעילות הציונית. לעיל ראינו כיצד תמכו בעקרון חופש הביטוי בעצרת שאורגנה לאחר ביטול הרצאתו של נתן הלפרן בתוניס ביוני 1932, אך התנגדותם לציונות הייתה ברורה וחד־משמעית שכן זו איימה על מסלול ההתבוללות הצרפתית שבו

תלמידות בבית־ספר כי"ח, קזבלנקה, מרוקו 1928 (L'Avenir Illustré, גיליון דצמבר 1928, עמ' 15)

דגלו ועל שאיפתם להחיל אזרחות צרפתית גם על יהודי תוניסיה. עם זאת, יש לציין שאנשי מפלגת הצדק יצאו גם כנגד החינוך במוסדות האליאנס ובעד החינוך בבתי־הספר הצרפתיים־כלליים.

המאבק בין המתבוללים לבין הרפורמיסטים הלאומיים היהודים במרוקו, כפי שכינה אותם ירון צור,31 התנהל במיוחד על דפי העיתון L'Union Marocaine שייצג

את המתבוללים. מולו עמד העיתון הפרו־ציוני L'Avenir Illustré. ראו את הסברה של הגר הלל:

כל אחד משני העיתונים ייצג פלח שונה של העילית היהודית בקזבלנקה: ל'אווניר ייצג את האופוזיציה בעוד ל'אוניון ייצג את הממסד. יתרה מזו, כל ביטאון התקשר למחנה אחר בעולם היהודי: ל'אווניר – למחנה הפרו־ציוני, שחרת על דגלו את סיסמת האוטואמנציפציה; ל'אוניון – למחנה הפרו־צרפתי שדגל במאבק למען אמנציפציה. אך גם בקרב המחנות עצמם רווחו דעות שונות ופולמוסים. המתחים בין הכתבים השונים, ובינם לבין המערכת, בולטים בכל גיליון. אגב, זהו הבדל צפוי בין עיתון רשמי, מטעם ממסד או ארגון, לבין עיתונים המבטאים הלך רוח של מגזר חברתי מוגדר אך רחב. במקצת המתחים הפנימיים, בין השאר, סביב חילוקי הדעות בסוגיית ההתאזרחות – נגענו. על מתחים אחרים, ביניהם, היחס לזרמים השונים ביהדות העולם, לצרפת ולמוסלמים – רמזנו. הדוגמאות שהבאנו, לא באו למצות את הנושאים המורכבים הללו, אלא לשמש מעין מתאבן, שתפקידו לעורר לחקירה נוספת. דיון מקיף, בכל אחת מהסוגיות שהעלינו, מחייב היכרות מעמיקה יותר של יהדות מרוקו ושל מערכת יחסיה עם התפוצה היהודית ועם החברה המקומית.32

לאחר שדנו בהבדלים האידיאולוגיים בין האליאנס לבין התנועה הציונית, עלינו לפנות לדיון במימושן של התפיסות הללו במציאות חייהם של יהודי מרוקו ותוניסיה. בתי־הספר של האליאנס נהנו על־פי־רוב מתמיכת הקהילות, שניתנה בכפוף לתנאים שהציבו, כדוגמת חובת לימודי קודש והשפה העברית. האופן שבו נלמדה העברית בבתי־הספר הללו לא סיפק את המצדדים בקהילה בלימוד השפה ובמיוחד לא את הציונים, אולם המאבק בנושא שיקף בבירור את כוחה של האליאנס לעומת כוחם של הפעילים הציונים. בתי־הספר של החברה נהנו לא רק מתמיכה חוקית ומוראלית של השלטונות הצרפתיים ושל יהודי צרפת, אלא גם מתמיכה כלכלית משמעותית שאפשרה את קניית המבנים, את ציוד הכיתות ואת התשלום למורים ולאנשי הצוות. לעומת זאת, התנועה הציונית העולמית כמעט שלא סייעה לפעילות הציונית המקומית, שאף נאסרה במרוקו. הציונים המקומיים כמעט שלא נהנו מתמיכה כספית של תנועת האם, לפחות עד למלחמת העולם השנייה. האליאנס הייתה גם מערכת פעילות מאורגנת וממוסדת בעלת משמעות יום יומית בחיי הילדים והקהילה כולה. הפעילות הציונית לעומתה הייתה וולונטרית, ונשענה על יכולתם ומרצם של צעירים. ובמיוחד, כפי שטענו לעיל, לשהייה במוסדות האליאנס הייתה תוצאה חברתית־כלכלית מיידית, קרי: השתלבות במגזר היהודי המתבולל. הפעילות הציונית לעומתה לא הייתה בעלת משמעות כלכלית וחברתית מיידית. את אי השוויון הזה מתאר מיכאל אביטבול:

נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא אפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי"ח. ארגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. 'אליאנס' לא היה גוף פילנתרופי גרידא. פעילותה הייתה מיוסדת על אידיאה שהיוותה אלטרנטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ ישראל העמידה כי"ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון־אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג'יריה שאוישו ברבנים צרפתים, האמינה כי"ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם – לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת – על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות בהן הם חיים. אין פלא אפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון־אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל'ברית האפלה' בין כי"ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה'אליאנסיסטים'. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי 'אליאנס' לפעילות הציונית לא הייתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה 'להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה' – פעילי התנועה לא נשארו חייבים.33

אולם לא ניתן להתעלם מהמשיכה של הנוער היהודי אל הפעילות הציונית. הפעילות הזו הוסיפה ממד שלא היה במערכת היהודית־צרפתית, קרי: הפעילות בשעות הפנאי. וכך, למרות ההבדלים האידיאולוגיים, חדרה הפעילות הזו אט אט אל בתי־הספר והעמידה, כפי שנראה בפרק הבא, דילמות חינוכיות של ממש מול הנהלתם.

ההנהגה המסורתית

ההנהגה המסורתית הייתה ההנהגה המוכרת והמוסמכת של הקהילות היהודיות, שהייתה אחראית לטיפול בהיבטים השונים של החיים היהודיים. באלג'יריה פעלה ההנהגה המסורתית במסגרתן הרשמית של הקונסיסטוריות. בתוניסיה בלטו המאבקים בין חברי ההנהגה המסורתית לבין בני האליטה היהודית החדשה במיוחד בתקופת בחירות. לעיתים ניכר דמיון במטרותיהם, אולם ההנהגה הוותיקה התכוונה להמשיך ולשמור על צביונה היהודי הייחודי של הקהילה. במרוקו, עד מלחמת העולם השנייה, לא התנהלו בחירות להנהגת הקהילה והצרפתים היו אלה שמינו את ראשי הקהילות. אחד מהם היה למשל יחיא זגורי, שכבר עמדנו על עמדותיו המסויגות מהציונות. ככלל, ההנהגה המסורתית במרוקו ראתה בפעילות הציונית כוח חדש העלול לערער במידה מסוימת את שליטתה בקהילה. אך משום שלא יכלה להיאבק בפעילים הציונים במסגרת מוסדות הקהילה, לא היה מאבקה בהם עקיב ורצוף, והתנהל לעיתים מעל גבי דפי העיתונים היהודיים.

התנועה הציונית העולמית

מהדיון עד כה עלול אולי להיווצר הרושם כאילו הייתה הציונות כוח חשוב ומרכזי בקהילה היהודית בצפון אפריקה, אולם, למעשה, לפחות עד מלחמת העולם השנייה, הייתה הפעילות הציונית בקהילות המגרב מצומצמת למדי בהיקפה. התנועה הציונית פעלה בעיקר באירופה, שם נוסדה בהשפעתן של מגמות מקומיות ובמטרה לפתור את מצוקות היהודים, במיוחד במזרחה של היבשת. גם התפתחותה של התנועה הייתה פועל יוצא של תהליכים שהתרחשו באירופה, הרבה יותר משהושפעה מתהליכים שהתרחשו באזורים אחרים בעולם.

כאמור לעיל, התנועה הציונית ראתה את עצמה גם כתנועה כולית שייחודה בהגדרתן של הבעיות האופייניות לקיום היהודי בכל מקום ושל פתרונן. עם זאת, התנועה הציונית לא ייחדה תשומת לב מיוחדת לפעולה בקרב היהודים במדינות האסלאם, לפחות עד מלחמת העולם השנייה. שליחים של התנועה העולמית לא ביקרו על־פי־רוב במדינות הללו, ואת איסוף השקל הציוני ניהלו היהודים המקומיים עצמם. הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד אומנם שלחו שליחים למגביות בארצות הללו ואף תיאמו את הגעת שליחיהן כך שלא יגיעו לאותה מדינה באותה שנה, אך לא

הייתה זו פעולה עקבית וממוסדת.34 לא הוקצו משאבים מיוחדים לפעילות בארצות הללו, וגם לא הוכן חומר תעמולה בשפות שיהודיהן דיברו (ערבית־יהודית וצרפתית). התקשורת עם הארגונים הציוניים הייתה לרוב פרי פניותיהם של יהודים מקומיים ועסקה בהיבטים ארגוניים בלבד, וגם מרכזי המפלגות הפוליטיות הציוניות לא פעלו להקמת סניפים בצפון אפריקה באופן מממוקד. ולבסוף, מצבן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לא נדון בקונגרסים הציוניים אף־על־פי שבשנות השלושים הגיעו אליהם נציגים מתוניסיה.

קשה מאוד לקבוע אם ההנהגה הציונית נקטה מדיניות מכוונת של התעלמות מיהודי ארצות האסלאם. המחקר הממוקד בנושא זה מועט מאוד ולמעשה אין כל התבטאות מפורשת בנושא, וככל סוגיה היסטורית יש להבינה רק על רקע מכלול של שיקולים רלוונטיים. אין ספק שתמיכה חזקה ונרחבת של התנועה הציונית העולמית ביהודי ארצות האסלאם הייתה מסייעת באופן ממשי להתפתחות הציונות בארצות אלה. כך למשל, כפי שקיוו הפעילים הציונים בצפון אפריקה, היא יכלה לנסות ולהשפיע על השלטונות הצרפתיים למען היהודים בצפון אפריקה, כפי שנהגה חברת אליאנס. אולם עצם קיומה של פעילות ציונית משמעותית בצפון אפריקה מלמד כי היה בה צורך אמיתי וממשי שם. גם בתוניסיה ובמרוקו, כבמזרחה של אירופה, היא שימשה כאפיק טבעי לביטוי יהודי עצמי מודרני.

אולם נוכח מצבם של היהודים באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה חלה תפנית מהותית ביחסם של ראשי התנועה הציונית ליהודי ארצות האסלאם. העליות מאירופה פסקו. לא היה ניתן עוד להישען על המאגר שממנו אמורים היו להגיע יהודים לארץ ישראל כדי לבנות בה את הבית היהודי־לאומי. ראו את דברי ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אליהו דוֹבְּקִין בישיבת מרכז מפא"י ביולי 1943:

איננו יודעים כמה יהודים יישארו באירופה לאחר מסע ההשמדה נגדם ועם כמה מהם נוכל לעמוד בקשר, כי יתכן שמיליונים יישארו תחת שלטונה של רוסיה הסובייטית ועוד זמן רב יהיו קרועים מאתנו [...] שכן בסופו של דבר כולנו יודעים את האמת הפשוטה שכל סודה של מדיניותנו כיום הוא להגביר את כוחנו על־ידי תוספת יהודים בארץ ישראל.35

במצב זה היוו יהודי ארצות האסלאם את המאגר האנושי (הרזרבואר) החשוב והנגיש ביותר. ראשי הסוכנות היהודית ואישים בכירים בתנועה הציונית הודו אז בזרותם ליהודים אלה ובחובת הפעולה המיידית בקרבם. "בשבילנו", הודה דובקין, "היה כל העניין של הארצות הללו עניין של סקרנות ותיירות [...] למעשה עד הזמן האחרון לא ראינו בטיפול בעליה מארצות הללו תפקיד ראשון במעלה של המדיניות הציונית".36 דובקין סיכם ואמר בהחלטיות: "את תפקידנו כלפי היהדות הזאת יכולים אנו להגדיר בפסוק אחד – כיבוש ציוני של הגלויות הללו למען חיסולן והעברתן לארץ ישראל."37

ואכן, התוצאה המיידית של "תפיסת הרזרוואור" הייתה הידוק הקשר בין מוסדות היישוב לבין הפעילים הציונים בארצות האסלאם, שליחת שליחים רבים יחסית לקהילות היהודיות בארצות הללו, ותכנון ומימוש מבצעי עלייה, חוקית ובלתי־חוקית.

שאלות

א. כיצד השפיעה מידת הדמוקרטיזציה של המוסדות הקהילתיים על המאבקים בין הציונים לבין המתבוללים בכל אחת מארצות צפון אפריקה הנדונות? הסבירו והדגימו.

ב. מה הייתה תגובתם של הרבנים במדינות השונות בצפון אפריקה לציונות, וכיצד הושפעה תגובתם זו ממעמדה של הדת היהודית בכל מדינה? התייחסו בתשובותיכם גם לתחנות השונות לאורך ציר הזמן עליהן מתעכב סעדון.

ג. מה היו מאפייניה של האליטה היהודית החדשה בארצות צפון אפריקה? כיצד השפיעה מערכת החינוך של כי"ח על עיצובה של אליטה זו?

ד. מה היו ההבדלים הרעיוניים והמעשיים בין ארגון האליאנס לבין התנועה הציונית? הסבירו והדגימו.

ה. כיצד משקפים העיתונים L'Union Marocaine ו־L'Avenir Illustré את המאבק סביב הציונות במרוקו? הסבירו והדגימו.

ו. מה היה יחסה של התנועה הציונית לפעילות בקרב יהודי צפון אפריקה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה? □

הגורמים שהשפיעו על התפתחות הציונות בצפון אפריקה: סיכום ביניים

ארבעת הגורמים שעיצבו את דמותה של הפעילות הציונית בצפון אפריקה לא פעלו בעוצמה שווה בכל ארץ. היחסים ביניהם, ויחסו של כל גורם אל הפעילות הציונית, השתנו עם השנים ונוכח התגבשותם של הכוחות השונים, ויש לפיכך להעמיק ולחקור את מרכיבי המערכת ואת הקשרים ביניהם, ובזהירות הנדרשת.

על כל פנים, אין ספק שיחסן של רשויות השלטון הצרפתיות הוא שקבע במידה רבה את דמותה של הפעילות הציונית בצפון אפריקה, במיוחד עד מלחמת העולם השנייה. רק למן המלחמה התנהלה פעילות יהודית־ציונית מחתרתית בצפון אפריקה, ובתקופה זו גם התגברה העוינות של חברת הרוב הערבית־מוסלמית על רקע התעצמות המאבק הלאומי בפלסטין. גם הכוחות בחברה היהודית שתמכו בציונות הלכו והתחזקו אז, הן כתגובה דיאלקטית להתפתחויות בחברת הרוב הסובבת הן בשל תמיכתה של התנועה הציונית העולמית. כל ההתפתחויות הללו השפיעו על יחסו של השלטון הצרפתי לפעילות הציונית.

כעת נפנה לדיון ממוקד בשלבים השונים של התפתחות הפעילות הציונית בצפון אפריקה, מראשיתה ועד הגעתם של היהודים למדינת ישראל.

3 הבונים החופשיים (Freemasons) היא אחוות־סתרים (או מסדר) בינלאומית גברית, והיא עוסקת בפעילויות צדקה. עיקריה הם חופש, אחווה ושוויון. אף ששורשיו של מסדר זה היו כנראה בשלהי ימי הביניים הרי שבמאה ה־18 הוא תפס מקום חשוב בהתפתחויות של התקופה. הבונים החופשיים התבססו גם בצפון אפריקה וחברי התנועה תפסו עמדות בכירות ברמות שונות של המִנהל הצרפתי והפעילות הציבורית הכללית.

4 גל, תש"ע, כרך א, עמ' 14.

5 בארכיון המושבות שמעבר לים (ANOM) שבצרפת, הכולל את הארכיון של אלג'יריה, קיימים תיקים ובהם בקשות של קבוצות יהודיות להקים אגודות וחברות שונות. בתיקים שהצלחתי לראות לא מצאתי, בין עשרות הבקשות, בקשות להקמת ארגון ציוני ולמרות זאת אין זה אומר כי לא היו בקשות שכאלה בסוף המאה ה־19 או בתחילת המאה ה־20.

6 שיטרית ושרויטר, 1986; כהן, 1983.

7 כהן, 1983, עמ' 117.

8 שיטרית ושרויטר, 1986, עמ' 81. לא הצלחנו לאתר את המאמר המוזכר.

9 יהודה, תשמ"א, עמ' 95.

10 כהן, תש"ן, עמ' 153.

11 מבצע לפיד בנובמבר 1942 היה הנחיתה האמריקנית בחופי צפון אפריקה כחלק מהמהלכים להכרעת המלחמה.

12 האירועים התחילו בהפגנה שקיימה תנועת בית"ר ליד הכותל המערבי במחאה על ההגבלות שהטילו הבריטים על תפילת יהודים במקום. חאג' אמין אל־חוסייני (1974-1895), המנהיג הפלסטיני המשפיע ביותר בשנות השלושים והארבעים ומן החשובים בעולם הערבי, הציג את ההפגנה כניסיון יהודי להשתלט על הר הבית. בימים הבאים הותקפו יהודים בשכונות יהודיות בירושלים, ובחברון נרצחו 60 יהודים. ברחבי הארץ נהרגו 133 יהודים ו־230 נפצעו. 116 ערבים נהרגו. לאחר הפרעות התחזקה השפעתה של התנועה הלאומית הפלסטינית באוכלוסייה הערבית המקומית והאזורית.

13 ועדת החקירה שאליה מתייחס כאן פורת היא ועדת שאו (Shaw), שהגיעה לארץ ישראל־פלסטין לאחר פרעות הכותל מטעם משרד המושבות הבריטי. הוועדה קבעה שהערבים אכן התחילו בפרעות אך רק משום חששם מהשתלטות היהודים על שטחי הארץ. הוועדה המליצה להגביל את כניסת היהודים לארץ ואת מכירת הקרקעות ליהודים, לבטל את סמכויות ההסתדרות הציונית ולחזק את הכוחות הבריטיים בארץ. באוגוסט 1930 קבע גם דוח סימפסון (Simpson) שיש להגביל את כניסת יהודים לארץ בשל כושר הקליטה הכלכלי של היישוב היהודי. כל ההמלצות פורסמו בספר הלבן של פאספילד (Passfield). בקובץ לא הוזכרה הצהרת בלפור, ונקבע שיש להקים מועצה מחוקקת חדשה שהרכבה ייקבע לפי כוחו הדמוגרפי של כל מגזר. כך מוסדה עליונותם המספרית של הערבים במועצה.

14 פורת, 1976, עמ' 221. פורת מתייחס לוועידה המוסלמית העולמית שכונסה בירושלים בשנת 1931. לוועידה הגיעו 130 נציגים מ־22 מדינות שגילו אחדות סונית־שיעית ביחס לשאלת פלסטין. הוועידה הכריזה על קדושתו של הכותל המערבי למוסלמים והוקיעה את הציונות ואת מוכרי האדמות ליהודים.

15 R. Zénati, "Le problème Algérien vu par un indigène", Renseignements Coloniaux, mai-juin 1938, pp. 120-123. מצוטט בתוך: אטינגר, תשמ"ו, עמ' 245-243.

16 שם, עמ' 244.

17 Ben Ami, "Le judaisme tunisien a affirmé sa sympathie á la cause sioniste et proteste contre l'arbitraire", Le Réveil juif, 9 juin 1932. בראשית הדוח מציין אלוש את התלכדות כל הכוחות היהודיים למחאה. בעצרת נכחו ראש הקהילה היהודית, נשיא הפדרציה הציונית, נציג מפלגת הצדק, נציג הנוער היהודי ונשיא ארגון המתנדבים היהודים.

18 כהן, תשמ"ט, עמ' 251.

19 שם, שם.

20 אביטבול, תשמ"ט, עמ' 6.

21 זוהר, תשס"ב-תשס"ג. "היישוב הישן" מתייחס ליהודים שחיו בארבע ערי הקודש בארץ ישראל משלהי המאה ה־18 ועד מלחמת העולם הראשונה (או קום מדינת ישראל), ומנו כ־60,000 איש, רובם בני העדה הספרדית. ה"יישוב" מתייחס להתיישבות החדשה בארץ ישראל, מראשית העלייה הראשונה ב־1882.

22 ראשית המוסד בפקודת נפוליאון ליהודי צרפת בשנת 1808, כחלק משיטתו לארגן ולפקח על הפולחן של בני כל הדתות כדי לשלבם בחברה הצרפתית. בקונסיסטוריות המקומיות היו חברים רב ראשי וחברים חילונים, והן יוצגו בקונסיסטוריה המרכזית בפריז שמינתה את הרב הראשי. השיטה יושמה גם באזורי הכיבוש של נפוליאון באירופה ובשנת 1845, 15 שנה לאחר כיבוש אלג'יריה ובעקבות הביקור של יעקב אלטרס ויוסף כהן והדוח שהגישו לממשל הצרפתי על אפשרות שילובם של היהודים בחברה הצרפתית, הוקמו קונסיסטוריות גם ליהודי אלג'יריה עוד לפני שניתנה להם האזרחות הצרפתית. בתוניסיה ובמרוקו, שלא סופחו לצרפת אלא היו מדינות חסות שלה, לא אומצה השיטה הקונסיסטוריאלית.

23 משאש, תשנ"ח, עמ' 17.

24 עמאר, 2000, עמ' 83-81.

25 דנינו, 1938, עמ' נו. אני מודה למר אליהו מרציאנו שהפנה את תשומת לבי לקטע זה. ההדגשה במקור.

26 זוהר, תשס"ב-תשס"ג, וכן נעים, התשס"ט.

27 כלפון הכהן, תשל"ח, קונטריס, עמ' 32.

28 כלפון הכהן, תשל"ח, קונטריס עמ' 34-32.

29 רודריג, תשנ"א, עמ' 223.

30 הלל, 1993, עמ' 265.

31 צור והלל, תשנ"ו.

32 הלל, 1995, עמ' 243.

33 אביטבול, תשל"ט, 76-75.

34 הקרן הקיימת לישראל היא זרוע של ההסתדרות הציונית שנוסדה בשנת 1901 ושעסקה באיסוף תרומות מיהודי העולם כדי לרכוש קרקעות בארץ ישראל ולהכשירן להתיישבות. קרן היסוד, שנוסדה בשנת 1920, היא המוסד הכספי המרכזי של ההסתדרות הציונית, עסקה בריכוז התרומות ברחבי העולם (פרט לארצות הברית). בשנות השלושים סייעה הקרן להעברת אלפי יהודים מאירופה לארץ ישראל וליישובם בה, ולאחר תום מלחמת העולם השנייה הייתה בין המממנים של העלאתם של ניצולי השואה ואחר כך של יהודי ארצות האסלאם. הקרן גם סייעה רבות להקמתם של מוסדות חינוך, תרבות, תעשייה וכלכלה רבים ביישוב ובמדינה.

35 ארכיון מפא"י, בית ברל, תיק 23/43, 12 ביולי 1943.

הסוכנות היהודית לארץ ישראל הוקמה בשנת 1929 כזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית ובשנות המנדט הבריטי הייתה אחראית על הקשר עם שלטונות המנדט. יחד עם הוועד הלאומי (הרשות המבצעת של אסיפת הנבחרים ביישוב; הרוויזיוניסטים פרשו מן הוועד ב־1944)הרכיבה הסוכנות את מועצת העם ששימשה למעשה כגוף השלטוני של היישוב. המועצה ניהלה את כל היבטי חיי היומיום ביישוב, את הקשרים עם שלטונות המנדט ועם יהודי התפוצות, את מערכי העלייה והקליטה ואת מפעל ההעפלה, ועסקה גם בגיוס כספים למען היישוב. יושב ראש הסוכנות בשנים 1948-1935 היה דוד בן־גוריון, ובראש המחלקה המדינית עמדו חיים ארלוזורוב ולאחר הירצחו משה שרת. כשהוקמה המדינה הועברו סמכויות הסוכנות לממשלה הזמנית בראשות בן־גוריון.

אליהו דובקין (1976-1898) היה המזכיר הכללי של תנועת החלוץ בוורשה ועלה לארץ ישראל ב־1932. היה חבר במועצת הסתדרות העובדים הכללית ובהנהלת הסוכנות היהודית. במלחמת העולם השנייה ניהל את מחלקת העלייה של הסוכנות ולאחר המלחמה עסק במפעל ההעפלה הבלתי־לגלית. דובקין היה חבר במועצת העם ובין החותמים על מגילת העצמאות.

36 שם. כאן הוא נוקט לשון המעטה כאשר הוא מתייחס לתפקיד הראשון.

37 שם.