יהודים מחדייב ומסופוטמיה

 פרק ח' בין פרתים לרומאים - יוסף בן מתתיהו, יוסטוס איש טבריה וקאסיוס דיו

קאסיוס דיו כתב ופעל במחצית הראשונה של המאה השלישית, כמאה ושבעים שנה לאחר המרד הגדול. הערתו על נוכחות של יהודים רבים “מהארצות שמעבר לפרת” (הגדרה כוללנית לאימפריה הפרתית בכללה, אך בעיקר לחדייב ולשאר מסופוטמיה) על חומות ירושלים, היא אחד מעמודי התווך העיקריים שעליהם עומד מחקר זה, וממנה מתחיל כל הניסיון להתחקות אחרי יהודים אלו. ההערה מופיעה זמן רב אחרי המרד, אך אף אחד מהמקורות שנכתבו על ידי אנשי תקופת המרד, ששרדו עד לימינו – “כתבי יוסף” ו”דברי הימים” של טאקיטוס (שמהחלקים בחיבורו הרלוונטיים למרד הגדול, חלק גדול אבד) – אינו כותב על יהודים מסופוטמים בירושלים. אם כן, המקור אבוד ולא שרד עד לימינו. בירור סוגיה זו נראה כשלעצמו בלתי אפשרי כיום. בהיעדר מידע נוסף על הכתבים האבודים שעסקו במרד, אין אפשרות להגיע למסקנה חד-משמעית באשר למקור ששימש את קאסיוס דיו, ולמרות זאת, ולמרבה ההפתעה, ניתן להציע השערה בדבר זהותו של המקור במידה רבה של סבירות. זאת כמובן בהתאם לידע שלנו דהיום על אודות רשימת המקורות האבודים (עבורנו) שעמדו לרשותו של קאסיוס דיו, ובהנחה ששום מקור לא חמק ממנה.

לקביעה שיוסף פעל תחת צנזורה שהוטלה בתקופת הפלאבים ושמנעה ממנו לכתוב כפי שרצה בנושא החדייבי – יש חשיבות רבה, משום שה"הסתרה" האופיינית ליוסף בנושא זה אינה חלה רק עליו, אלא על כל מה שנכתב בתקופה זו.

ח.1 מתי נתפרסם "חיי יוסף"?

חקירת נושא ההערה אצל קאסיוס דיו מחייבת “גלישה” לסוגיה בעייתית ומסובכת ביותר: מועד פרסום האוטוביוגרפיה “חיי יוסף”. הנושא נחקר באינטנסיביות במאה וחמישים השנים האחרונות. חוקר הלומד את הנושא ביסודיות ישקע ב“באר ללא תחתית” של מאמרים, קביעות מחקריות וטענות – חלקן אינן מבוססות די הצורך – של חוקרים מוכרים וגדולי שם. כל מחקר בולט בתחום יפנה לעוד כמה מחקרים פחות בולטים, אשר אינם מצוטטים בביבליוגרפיות הסוקרות את נושא ויכוח זה. סיכום של כל מה שנטען בנושא יכול למלא חיבור נוסף בסדר גודל הדומה למחקר זה. לאחר מאה וחמישים שנות מחקר אינטנסיבי, שבו עסקו רבים וטובים מבין חוקרי יוסף ושנתפרסו על פני שישה דורות – לא הושגה, לדעתי, הכרעה ברורה בשאלה זאת.

קונצנזוס מחקרי, אם הושג, היה זמני והושג בעקבות מגמות של דור זה או אחר של חוקרים. לאחר בחינת המאמרים המרכזיים העוסקים בנושא, והם רבים, מסקנתי היא שנותר מעט מאוד, אם בכלל, להוסיף למחקר שכבר נעשה. אין כמעט זווית שלא נבחנה, וכל טיעון חדש שייבחן לא יהיה חזק דיו להגיע להכרעת הסוגיה. בהמשך אסקור את הנושא, אתן את נימוקיי לבחירת התיאוריה המחקרית שעליה אבסס את הניתוח הבא ואנסה להוסיף משהו משלי בנושא הקשור לסוגיה (גם אם לא אוכל להכריע בה). בסקירתי אינני יכול להימנע מבחינה ביקורתית, משום שאני סבור שהמחקר בנושא זה קיבל “חיים משלו”. ניתן לראות בו, לדעתי (בצד הדיון המעמיק בשאלה “מתי פורסם ‘חיי יוסף’?”), ניסוי “חברתי”, רב-דורי, וללא “הכוונה מלמעלה” של חוקרי העת העתיקה, הטומן בחובו את נקודות החוזק והחולשה של ענף זה בחקר ההיסטוריה. סקירה זו, גם אם היא “ניתוח בתוך ניתוח”, הכרחית לדעתי כדי להסביר את הבחירה לנתח את סוגיית ההערה של קאסיוס דיו על פי תיאוריה שאינה פופולרית כיום במחקר.545

החיבור “חיי יוסף”, האוטוביוגרפיה של יוסף בן מתתיהו, צורף כנספח לכתבי היד של “קדמוניות היהודים”. יוסף מתארך את סיום כתיבת “קדמוניות היהודים” (וכיוצא בזה גם את פרסומו של הספר) לשנה השלוש-עשרה לשלטונו של דומיטיאנוס, היא שנת 94 לספירה. “חיי יוסף” נכתב כתגובה לספרו של יוסטוס איש טבריה,546 מחבר יהודי בן דור המרד, שכתב על אודות המרד וביקר באופן קשה את תפקודו של יוסף כמפקד הגליל. חלק מן החיבור “חיי יוסף” מוקדש להתפלמסות ישירה אל מול טיעוניו של יוסטוס. ספרו של יוסטוס אבד, וכמעט כל מה שאנחנו יודעים על האיש לקוח מתוך החיבור “חיי יוסף”. אך פוטיוס, בישוף קונסטנטינופול שפעל במאה התשיעית, כותב שהכרוניקה של יוסטוס, שבתוכה היו כלולים החלקים על המרד הגדול, פותחת במשה רבנו ומסתיימת עם מותו של המלך אגריפס השני – בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס, היא שנת 100 לספירה.547 הקושי שנוצר ברור: כיצד יכול חיבור אשר התפרסם כתגובה לחיבורו של יוסטוס, שפוטיוס טוען שהתפרסם בשנת 100 לספירה, להיות מצורף כנספח ל”קדמוניות היהודים” שהתפרסם ב-94 לספירה?

ככלל, היסטוריוני המאה התשע-עשרה קיבלו את התארוך של פוטיוס כעובדה היסטורית שאין לערער עליה וכנקודת מוצא במחקרם. מאמצע המאה התשע-עשרה החלה להתגבש בקרב החוקרים התזה שעל פיה היו שתי מהדורות של ״קדמוניות היהודים״: הראשונה יצאה בשנת 94, השנייה לאחר 100 לספירה.548 בתזה זאת תמכו כמעט כל המלומדים הבולטים של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים,549 כגון היינריך אוולד,550 שירר (המהדורה הגרמנית המקורית)551 ותקריי.552 היחיד שלא קיבל את התארוך של פוטיוס הוא לותר.553 ריכרד לקיר554 שִׁכלל את התזה לכדי מחקר מקיף שעד היום מרבים להתייחס אליו.555 גולת הכותרת של מחקר זה היא הטענה שההקדמה, או ״הקטע המקשר״ בין ״קדמוניות היהודים״ לבין ״חיי יוסף״, מורכב למעשה משני קטעים נפרדים. אחד מהם הוא הסיום של ״המהדורה הראשונה״ של ״קדמוניות היהודים״ ב-94 לספירה (ספר 20, 258, 268-267), והשני (ספר 20, 266-259), הוא תוספת ל״מהדורה השנייה״ שפורסמה לאחר 100 לספירה ושאליה צורף החיבור ״חיי יוסף״ כנספח. טענה נוספת הייתה ש״חיי יוסף״ מכיל גרעין ישן שמקורו בחיבור שיוסף הכין להגנתו בזמן היותו בגליל, כדי להסביר את מעשיו שם לממשלת המרד בירושלים.556 תקריי הסכים עם לקיר, אך שמר על עמדתו שלא ניתן למתוח קו ברור בין שתי ההקדמות.557 ספרו של תקריי מ-1929 הוא המחקר הגדול האחרון שמקבל את תיאוריית שתי המהדורות ואת התארוך של פוטיוס. על פי ענף נוסף שהסתעף ממחקר זה היו גם שתי גרסאות של “חיי יוסף”,558 אך תפיסה זו זכתה לביקורת נוקבת של שליט559 ולא נתקבלה כתיאוריה תקפה. המחקרים האחרונים של לקיר ותקריי היו אמורים לקבע את התפיסה שהיו שתי מהדורות ל”קדמוניות היהודים”, לסגור “קצוות פרומים” במחקר ולסכם עבודה מחקרית של שישים-שבעים שנה לכדי תיאוריה מוצקה ואחידה. למעשה, מחקרים אלו הפכו ל”שירת הברבור” של תומכי התיאוריה הזאת.

עד תחילת שנות השלושים הצטברו ממצאים ארכיאולוגיים ונומיסמטיים מאזורי הבשן, אאורניטיס ושאר תחומי ממלכתו של אגריפס. הממצאים אינם מתוארכים במפורש, דבר המשאיר מקום רב לפרשנות ולתארוך שרירותי. ממצאים אלה, בהינתן להם “הפרשנות הנכונה”,560 יכולים להעיד על מותו של המלך אגריפס לפני שנת 93 לספירה. היה די בכך למי שעתיד להפוך לאחד מגדולי חוקרי כתביו של יוסף בן מתתיהו, אברהם שליט, כדי להוציא מאמר מכונן בתהליך שינוי המגמה שעתיד לעבור על מחקר הסוגיה בעשורים שלאחר מכן. המאמר נכתב בעברית, בארץ ישראל המנדטורית. למרות זאת הוא עתיד להיות מצוטט על ידי חוקרים בין-לאומיים ולהפוך לבעל שם עולמי.561 מאמר זה מסמן את תחילת המגמה – להקדים את הוצאת “חיי יוסף” לשנת 94 לספירה, וכיוצא בכך, את פרסום ספרו של יוסטוס למועד לא ידוע הקודם לשנה זאת.

מאמרו של מתיאס גלצר562 הוא המאמר האחרון המקבל את התארוך של פוטיוס, וזו גם סופה של המגמה. מאמר זה עתיד להפוך לנטע זר בין המחקרים שנעשו לאחר המלחמה, מכיוון שלאחר מלחמת העולם השנייה קם דור אחר של חוקרים. דור זה לא קיבל את המסקנות של הדורות הקודמים. היו לכך כמה השלכות חיוביות, כגון מחקרו החשוב של פטרסן,563 ששאף לסלק השערות חסרות בסיס והנחות שלא ניתן להוכיחן, ושרווחו, או לכל היותר התקיימו, במחקר על כתבי יוסף מאז המאה התשע-עשרה. גולת הכותרת של מחקרו של פטרסן הייתה פסילתה הסופית של השערה שרווחה מאז המאה התשע-עשרה: שיוסף כתב גם חיבור על אודות המלכים הסלאוקים שלא הגיע לידינו.564 נוסף על כך מחקרו של פטרסן סוקר בפרוטרוט ומסכם את נושא ההפניות, הממומשות והבלתי ממומשות, בספריו של יוסף. העיקרון המנחה את פטרסן (אף שהדברים אינם נאמרים במפורש) והעובר כחוט השני בכל סוגיה שהוא סוקר, הוא הניסיון ליישם כאן עיקרון מדעי המיובא מתחום הפילוסופיה של המדע: עקרון “ההסבר הפשוט” (או ה”חיסכון”), המוכר יותר בתור עקרון “תערו של אוקהם”.565 גישה זאת הייתה שינוי מרענן ביחס לדיון הספקולטיבי והמורכב שהתפתח עד לשנות יציאת המאמר, שיצר תופעה של הסתמכות על השערות (בין השאר, תאוריית שתי המהדורות) בתור הנחות יסוד. נוסף על כך, היא סגרה קצוות פתוחים וסילקה השערות חסרות בסיס שהיו שכיחות עד אז במחקר. למרות זאת, הניסיון ליישם את העיקרון הזה על מועד פרסום ״חיי יוסף״ היה פחות מוצלח;566 ניסיון זה לא עתיד להוליד פתרון לסוגיה, אלא רק לשנות את הגישה לפתרונה ולייצר דיון ספקולטיבי לא פחות מהדיון שרווח עד ימיו של פטרסן.

לדעתי, ניתן להתייחס אל מאמרו של פטרסן כ”קו פרשת המים”, המפריד בין המחקר שהיה לפניו, אשר נטה לקבל את תארוכו של פוטיוס, לבין המחקר שנעשה אחריו ודחה אותו באופן גורף. במילים אחרות, בין מתארכי הפרסום של “חיי יוסף” לאחרי שנת 100 לספירה, לבין המתארכים אותו לשנת 94 לספירה. מעתה והלאה ה”עוגן” במחקר יהיה העובדה ש”חיי יוסף” היה מצורף כנספח לכתבי היד של “קדמוניות היהודים” שפורסם ב-94. פוטיוס, למרות היותו אחד מגדולי המלומדים של האימפריה הביזנטית, כתב מאות שנים לאחר האירועים, והוא טעה והטעה בתארוכו לספרו של יוסטוס. לא הייתה מעולם “מהדורה שנייה של קדמוניות היהודים” שהתפרסמה לאחר שנת 100 לספירה. החיבור “נגד אפיון” הוא החיבור האחרון של יוסף, והוא התפרסם בתאריך בלתי ידוע לאחר 94 לספירה, וכיוצא בזאת לאחר חיבורו של יוסטוס ו”חיי יוסף”. חיבורו של יוסטוס התפרסם בזמן לא ידוע בתחילת שנות התשעים של המאה הראשונה, בימי שלטונו של דומיטיאנוס. אגריפס השני נפטר לפני מועד פרסום קדמוניות, ולא בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס.

ברור לחלוטין שזאת הייתה “משימת טיטאנים”. על החוקרים היה לבטל את תקפותו של התארוך של פוטיוס, כלומר להציע הסבר הגיוני לכך שפוטיוס טעה באופן כזה (נוסח דבריו של פוטיוס נראה די אחיד וברור). נוסף על כך, החוקרים היו צריכים “להרוג את אגריפס השני”, כלומר לבסס את ההנחה שמלך זה נפטר לפני שנת 94 לספירה. אלו לא היו משימות פשוטות כלל ועיקר, אך דור שלם של חוקרים התגייס לביצוען בעוצמה ובנחישות. למרות העובדה שלא נמצאה ההוכחה החותכת לפרסום ב-94, לעבודה הרבה שהושקעה בעניין במשך העשורים שלאחר פטרסן היה אפקט מצטבר; ההקדמה ל”חיי יוסף” והחיבור עצמו, בייחוד סופו, נבחנו, פורקו ונותחו עד “רמת הקירקומפלקסוס”, כמו גם דבריו של פוטיוס. הכול כדי להוכיח שאין הוכחה, מחוץ להערה הזאת, לכך ש”חיי יוסף” פורסם במועד המאוחר משנת 94. בתהליך זה ראיות שעלולות לרמז על העובדה שהמלך אגריפס אכן היה בחיים במועד מאוחר יותר ממועד פרסום “קדמוניות היהודים” נדחקו הצידה או שנעשו מאמצים רבים להפריכן.567 הקונצנזוס בין החוקרים באותה עת “מדהים”; במשך שלושה עשורים, בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה העשרים, קשה לאתר מחקר התומך בתארוך של פוטיוס – היו חוקרים שאכן עדיין תמכו בתארוך זה אך לא אמרו זאת מפורשות, אלא ברמז.568

בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים אף נעשו ניסיונות להסביר את ה”טעות” של פוטיוס באמצעות שתי תיאוריות המנסות “להיכנס אל ראשו”, כשכתב את דבריו. הראשונה הייתה של טסה רג’ק, שטענה שייתכן שהמקור לטעות הוא בתארוך מוטעה של כרוניקאים נוצרים מוקדמים יותר. רג’ק הצביעה על יוליוס אפריקנוס כמקור אפשרי. התיאוריה נגזרת מתארוך שנעשה בידי גאורגיוס סינקלוס,569 שבו נראה שהשנה השלישית לשלטון טרייאנוס היא שנת 92 לספירה. כך ניתן לפתור את הסתירה העולה מדבריו של פוטיוס.570 אפשרות זו לא זכתה לתמיכה רחבה, אך היא קיימת ועומדת.571 אפשרות נוספת הוצעה על ידי המהדירים של המהדורה האנגלית של שירר; לדעתם, פוטיוס התבלבל עם אחד המקורות האהובים עליו, “חיי אישים” של הירונימוס. הירונימוס מתייחס ליוסטוס, לפני קטע גדול על קלמנס, בישוף רומא, שנפטר בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס. על פי המהדירים, ייתכן שהנתונים התבלבלו בראשו של פוטיוס, וכך נוצרה ההערה על יוסטוס ועל אגריפס.572 תיאוריה זו אפשרית, אך הניסיון “להיכנס לראשו” של מחבר שחי לפני יותר מאלף שנים, כדי להבין את ה”טעות” שלו, מעיד גם על גודל המאמץ שנעשה להפריך את דבריו. אף על פי שחולשת טענותיהם של תומכי תיאוריית המהדורה האחת הייתה ברורה להם היטב,573 לעשורים של כתיבה מרוכזת התומכת בתיאוריה זו היה אפקט מצטבר; בסוף שנות השבעים כתב באריש את מאמרו הסותר את טענת “שתי ההקדמות” של לקיר ותקריי.574 כך התמוטט לכאורה הנדבך האחרון בתיאוריית שתי המהדורות, “משימת הטיטאנים” הושגה, ותיאוריית המהדורה האחת הפכה שלטת במחקר.575

זה, כאמור, היה יותר מדי. הניסיון לבטל את תארוכו של פוטיוס לא היה אפשרי ללא דיון מתפלפל, אשר גם בו רבו ההשערות, אף במידה רבה יותר מהדיון בתיאוריית שתי המהדורות שקדם לו. כמו כן, ההתעלמות מעדויות הסותרות (או העשויות לסתור) את תארוך מותו של אגריפס השני קודם לשנת 93 לספירה הייתה “בוטה” מבחינה מחקרית. גם ההתגייסות של דור שלם של חוקרים לעניין, כמעט ללא השמעת דעה מנוגדת או הטלת ספק, אף על פי שהיה יסוד סביר להטלת ספק זה – “הזמינה” תגובה. תגובה כזאת באה עשרים שנה לאחר שבאריש כתב את מאמרו. בשנת 1998 השמיע ניקוס קוקינוס, לאחר שנות דור, דעה החוזרת ותומכת בתארוך של פוטיוס.576 טענתו של קוקינוס זכתה למאמרי תגובה של ג’ונס577 וקושניר שטיין.578 בתגובה להם כתב קוקינוס מאמר נוסף, חריף מאוד בסגנונו, שבו הוא בוחן את הנושא מיסודו, מותח ביקורת נוקבת על עבודתם של החוקרים שתמכו בתאוריית המהדורה האחת ומפריך רבים מהנימוקים שהושמעו בעבר בזכותה. הממצא הנומיסמטי, לדעתו, פורש בצורה מגמתית ולא נכונה,579 תוך התעלמות מממצאים שהיו יכולים להעיד על כך שאגריפס היה בחיים אחרי שנת 93.580 החוקרים ביצעו עבודה רשלנית גם בתחום הספרותי, וביצעו טעויות לא אופייניות בהבנת דבריהם של פוטיוס ושל יוסף.581 קוקינוס מסכם ואומר שלא פג תוקפן של ההנחות של דור החוקרים שפעל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. לאחר מכן הדיון דעך, ומאז תחילת שנות האלפיים ועד לימינו אלה שורר מצב של מעין “הפסקת אש”, שבו אף צד אינו מסוגל להגיע להכרעה של הסוגיה – וייתכן שלא תושג הכרעה כזאת.

לדעתי, הבעיה העיקרית של תיאוריית המהדורה האחת (בשנת 94 לספירה) אינה קשורה בנתון זה או אחר שאינו תואם את התאורייה זו, אלא בעובדה שהחוקרים התומכים בה אומנם דנו כמעט בכל פסיק, אבל לא התייחסו ל”תמונה הגדולה”:

על פי תיאוריית המהדורה האחת, סדר עבודותיו של יוסף הוא כדלקמן: “מלחמת היהודים” (81-80 לספירה), “קדמוניות היהודים” + “חיי יוסף” (94-93), “נגד אפיון” (סוף המאה הראשונה, אין אפשרות לתארך במדויק). על פי תארוך זה, יוסטוס, שכתב את ספרו עשרים שנה לפני הופעתו (על פי תיאוריה זו, עוד לפני 93 לספירה), נתפנה לביצוע משימה זאת כבר בשנת 73. זאת אף לפני נפילת מצדה או בסמיכות אליה, ואולי אף מוקדם יותר, כאשר ההריסות והחורבן עדיין טריים, ובשעה שיוסטוס עצמו נמצא במצב לא ברור בחייו, וביחסים לא ברורים עם אגריפס השני. הספר כלל התקפה מפורטת ומסיבית ביותר על יוסף בן מתתיהו, אף על פי שהוא עדיין לא החל את הקריירה שלו כסופר וכדמות ציבורית, ואפילו שבאותו שלב גם הוא נמצא במצב לא ברור בחייו האישים – מתמודד עם נישואים לא מוצלחים, נתון להתקפות של יהודים מצד אחד ורומאים מצד אחר ומאובטח בארמון הקיסרים הפלאבים. יוסטוס המתין עשרים שנה לפני הפרסום, בשל תוכנו של הספר שאינו מתאים לנרטיב הרשמי של אספסיאנוס וטיטוס. הוא אף בחר לא לפרסם את הספר בעשור הראשון (ה”רגוע” באופן יחסי) לשלטונו של דומיטיאנוס, אלא רק בשנת 93, כאשר הפרנויה של דומיטיאנוס הגיעה לשיאים חדשים, וברומא הוצאו סופרים להורג אך ורק בגלל הגנה על אנשים שאינם מקובלים על הקיסר582 או בשל חשד שבחיבוריהם נמתחה ביקורת סמויה עליו.583 כאילו לא די בכך, יוסטוס עשה זאת לאחר שהפטרון הגדול שלו, המלך אגריפס השני, לא היה בחיים עוד, ולמעשה ככל הידוע לנו, הוא עמד חסר הגנה אל מול קיסר מטורף ובלתי צפוי.

למרות זאת, דווקא יוסף, בן חסותם של הפלאבים ובעל יחסים והיכרות אישית עימם (ועל פי כל הסימנים הגלויים ב”חיי יוסף” גם בן חסותו של דומיטיאנוס), נמצא במצוקה קשה והגיב בתגובה ספרותית מבולבלת ומפוזרת בצורת החיבור “חיי יוסף”. כדי ליישב את העובדות האלו היו חוקרים ששיערו שה”מצוקה” של יוסף נבעה מרדיפות דומיטיאנוס את האליטה הרומאית,584 ושהוא עצמו נפל קורבן להן – השערה שלדעתי אין לה על מה להתבסס. אך לאחר מכן התאושש יוסף ופרסם בתאריך בלתי ידוע, לקראת סוף המאה הראשונה, את החיבור “נגד אפיון”. ב”נגד אפיון” לא משתקפת שום מצוקה אצל יוסף, והוא שוב תקיף ופולמוסי בכתיבתו. נוסף על כך, הוא אינו מזכיר בחיבור זה, אפילו לא ברמז, את הביקורת הנוקבת של יוסטוס עליו, בשעה שהוא מאזכר את הביקורות הלא אוהדות של קוראים על “קדמוניות היהודים”. הספר שיוסף נתעתד לכתוב על הדת היהודית, לא נכתב לבסוף – בשל סיבות לא ידועות.

איני אומר שכרונולוגיה מעין זו אינה מתקבלת על הדעת, אך אין צורך להרבות בהסברים כדי להבין ש”תסריט” זה עומד על “כרעי תרנגולת”, ושסבירות התרחשותו ב”עולם האמיתי” – קלושה ביותר.

לעומת זאת, תיאוריית שתי המהדורות הישנה מציגה התרחשות שנראית סבירה הרבה יותר מבחינה כרונולוגית. על פי תיאוריה זו, סדר הפרסומים של יוסף הוא: “מלחמת היהודים” (81-80 לספירה), מהדורה ראשונה של “קדמוניות היהודים” (94 לספירה), “נגד אפיון” (מועד לא ידוע לקראת סוף המאה הראשונה), מהדורה שנייה של “קדמוניות היהודים” + “חיי יוסף” (לאחר שנת 100 לספירה). על פי הכרונולוגיה הזאת, רק לאחר פרסום “מלחמת היהודים” והפיכת יוסף לסופר מוכר, ובתגובה לו, נכנס יוסטוס לפעולה. יוסטוס נהנה בתקופה זו מיציבות יחסית בחייו, לאחר שעשר שנים חלפו מימי המרד. ייתכן שיוסטוס עדיין שימש מזכירו של המלך אגריפס, או שחי חיים אזרחיים פשוטים בטבריה. יוסטוס כותב את חיבורו בחשאי, ייתכן שבעידודו של המלך אגריפס השני, שלא אהב את הכתוב ב”מלחמת היהודים”. החיבור נכתב במהירות (כדי להתפרסם במועד בלתי ידוע בעתיד) תחת שלטונו של דומיטיאנוס, ואולי אף מוקדם יותר, עוד בתקופת שלטונו של טיטוס. יוסטוס (ואגריפס) לא העז לפרסם את חיבורו בתקופתו של דומיטיאנוס, שכידוע היה בנו של אספסיאנוס ואחיו של טיטוס, ויוסף היה תחת חסותו. בשל העובדה שחיבור זה היה חיבור משמיץ בחלקיו הנוגעים למרד והיה מנוגד לנרטיב הפלאבי, זה נראה כמו טירוף לפרסם ספר זה בימי דומיטיאנוס, בייחוד בימי שלטונו המאוחרים, כאשר יחסו לסופרים שלא אהב היה ידוע – ואין לדעת מה היה מוצא דומיטיאנוס בחיבורו של יוסטוס; אילו מצא משהו שלא היה לרוחו – את הנעשה אין להשיב.585 בינתיים השלים יוסף את חיבור “קדמוניות היהודים” ופרסם אותו זמן קצר אחרי שהושלם, במהלך שלטונו של דומיטיאנוס. לאחר מכן כתב ופרסם את “נגד אפיון”, שאינו מכיל ביקורת על יוסטוס, פשוט מפני שיוסטוס עדיין לא פרסם את חיבורו. רק בימיו של טרייאנוס, בשנת 100 לספירה או קצת אחריה, פורסם חיבורו של יוסטוס, ונענה בתגובה מבולבלת של יוסף, באמצעות נספח המצורף ל”קדמוניות היהודים”.

ח.2 צילם של הטרייאנים

עדיין נשאלת השאלה, מדוע התגובה של יוסף מבולבלת כל כך ומוצמדת למהדורה השנייה של “קדמוניות היהודים”? שאלה זו מתכתבת עם שאלה אחרת שעדיין לא נשאלה, והיא: כיצד הפך ספר משמיץ של יהודי מטבריה, חסר פטרון ספרותי (ככל הידוע לנו), שפורסם כשלושים שנים לאחר המרד (יש לזכור שהייתה ברומא ספרות ענפה באותו זמן על המרד, ולא רק כתביו של יוסף), לנפוץ כל כך ברומא של טרייאנוס? בנושא זה, קטעי הסיום של ״חיי יוסף״ והנחתו של קוקינוס ביחס לחסדים המתמשכים של דומיטיה נותנים את הרמז לבעיות שיוסף נתקל בהן ברומא לאחר עלייתו לשלטון של טרייאנוס.586 זאת, משום שההנחה ששימשה את תומכי תיאוריית המהדורה האחת של ״קדמוניות היהודים״, הגורסת שאחת הראיות לכך שהחיבור ״חיי יוסף״ נכתב בימי דומיטיאנוס היא העובדה שהוא הקיסר האחרון המוזכר בחיבור – מוטעית.587 הטענה היא שלא יעלה על הדעת שהחיבור נכתב בימי טרייאנוס, ללא אזכורו בו. הטוענים כך יוצאים מתוך ההנחה שיוסף היה חולק אוטומטית כבוד לכל קיסר אשר שולט ברומא. כמו כן, הקיסר טרייאנוס מצטייר כדמות ניטרלית ומרוחקת ביחס ליוסף, אך לא כך הדבר; ישנם סימנים העשויים להעיד שטרייאנוס הכיר את יוסף היטב – ולא חיבב אותו במיוחד:

[298] κενὴν δὲ μαχίμων λογιζόμενος εἶναι τὴν πόλιν ὁ Τραϊανός, εἰ δὲ καί τινες ἔνδον εἶεν, οἰόμενος μηδὲν αὐτοὺς τολμήσειν ὑπὸ δέους, ἀνετίθει τῷ στρατηγῷ τὴν ἅλωσιν, καὶ στείλας ἀγγέλους πρὸς Οὐεσπασιανὸν ᾐτεῖτο πέμψαι τὸν υἱὸν αὐτῷ Τίτον ἐπιθήσοντα τῇ νίκῃ τέλος. [299] ὁ δὲ συμβαλὼν ὑπολείπεσθαί τινα πόνον μετὰ στρατιᾶς τὸν υἱὸν ἐπιπέμπει πεντακοσίων μὲν ἱππέων χιλίων δὲ πεζῶν. [300] ὁ δὲ πρὸς τὴν πόλιν ἐλθὼν διὰ τάχους καὶ διατάξας τὴν στρατιὰν ἐπὶ μὲν τοῦ λαιοῦ κέρως τὸν Τραϊανὸν ἵστησιν, αὐτὸς δὲ τὸ δεξιὸν ἔχων ἐξηγεῖτο πρὸς τὴν πολιορκίαν.

מלחמת היהודים, ספר 3, 7, 300-298

במהלך מצור יודפת נשלח טרייאנוס האב, מפקד הלגיון העשירי, אל העיר יפה שבגליל כדי לכבשה. הוא ניצח בקרב לפני החומות, ובחשבו שהקרב הסתיים, שלח שליחים לאספסיאנוס כדי לקרוא לטיטוס, שישלים את הכיבוש. אספסיאנוס שיער שהקרב לא הסתיים ושלח את טיטוס בראש תגבורת, וטיטוס השלים את כיבוש העיר תוך כדי שהוא מפקד על טרייאנוס. בצדק העירו חוקרים מודרניים על סיפור זה שהוא כנראה שקרי. המפקד הבכיר היה טרייאנוס ולא טיטוס, והסיפור הנ”ל הוא עוד ניסיון להאדיר את דמותו של טיטוס בעיני הקוראים הרומאים.588 מוטיב חוזר זה ב”מלחמת היהודים” מנע מהחוקרים להבחין במטרתו האמיתית של קטע זה; למעשה, הדגש בקטע אינו בטיטוס אלא בטרייאנוס האב, או ליתר דיוק בהשפלתו של זה. כדי להוכיח זאת יש לבחון תחילה את טבען של ההתייחסויות לפעולותיו הצבאיות של טיטוס ב”מלחמת היהודים”. ניתן לאתר שלושה סוגים של התייחסויות:

• שיתוף פעולה בין טיטוס לאספסיאנוס: טיטוס לוחם תחת אביו בקרבות הכנעת הגליל והגולן, תמיד מפגין גבורה, ובמקרים רבים אחראי למהלכים המכריעים את הקרב.589

• טיטוס “לבדו” כמפקד עליון: ניתן להניח שמצב זה לא התרחש במציאות, אך כך מתאר יוסף את תפקודו של טיטוס במשך רוב המצור על ירושלים. נוכחותו של טיטוס מאפילה על כל פעולותיהם של המפקדים הרומאים האחרים, והיו לא פחות משישה כאלו.590 טיטוס נמצא בכל קרב ובכל גזרה, מקבל את כל ההחלטות ומנהל את כל ההתכתשויות שבהן החיילים הרומאים מתנהגים בצורה “ראויה” ומנצחים. שאר המצביאים, בכירים ומנוסים ממנו, מוזכרים רק בסוגיות טכניות.

• שיתוף פעולה בין טיטוס למצביא רומאי אחר: מדובר כאן בניהול משותף של קרב. לשיתוף פעולה מסוג זה ישנן רק שתי דוגמאות ב”מלחמת היהודים”: שיתוף פעולה בין טיטוס לטרייאנוס בכיבוש העיר יפה, ומעורבות של טרייאנוס בטריכאי.

במבט ראשון ושטחי זאת אמורה להיות התייחסות מחמיאה לטרייאנוס, שזוכה לכבוד ולמעמד מיוחד ב”מלחמת היהודים”, נוסף על הידיעה שהוא היה אחד המצביאים הבכירים בשלב המוקדם של הלחימה. בחינה מדוקדקת יותר של הטקסט מעידה על כך שזהו “כבוד” מפוקפק ביותר: הקטע מתחיל בטעות צבאית-אסטרטגית של טרייאנוס, שהניח שרוח הלחימה של העיר נשברה ושלא נותרו בה כמעט לוחמים. אספסיאנוס הצליח “לחפות” על הטעות בכך שהניח מראש שכושר השיפוט הצבאי של טרייאנוס לקוי ושלח את טיטוס בראש כוח תגבור. בהמשך, טיטוס הצעיר “הזיז את טרייאנוס הצידה” וניהל את המבצע לכיבוש העיר. במקרים אחרים שבהם טיטוס “הזיז” מפקדים רומאים אחרים (אם בכלל), יוסף אינו טורח לספר לנו על כך. ברור לנו שאין בסיפור זה הרבה מן האמת, אך לא בכך העניין; בפסקה קצרה זו מוזכר טרייאנוס לא פחות משלוש פעמים ב”מובלע”, כמצביא לא מוכשר (גם אם לא מוטל ספק בצייתנותו), וגם כאחד שמוערך ככזה על ידי אספסיאנוס וטיטוס.

לאחר מכן, כשיוסף מתאר את ההיערכות הרומאית לקרב טריכאי, הוא עושה זאת שוב:

Ταῦτα τοῦ Τίτου διεξιόντος προθυμία δαιμόνιος ἐμπίπτει τοῖς ἀνδράσιν, καὶ προσγενομένου πρὶν συμβαλεῖν Τραϊανοῦ μετὰ τετρακοσίων ἱππέων ἤσχαλλον ὡς μειουμένης τῆς νίκης αὐτοῖς διὰ τὴν κοινωνίαν. [486] ἔπεμψεν δὲ Οὐεσπασιανὸς καὶ Ἀντώνιον Σίλωνα σὺν δισχιλίοις τοξόταις κελεύσας καταλαβόντας τὸ ἀντικρὺ τῆς πόλεως ὄρος τοὺς ἐπὶ τοῦ τείχους ἀνείργειν.

מלחמת היהודים, ספר ג', פרק י', 486-485

במקרה זה טרייאנוס הגיע בטרם הקרב בראש כוח של ארבע מאות פרשים המצטרפים לשש מאות הפרשים של טיטוס, שכבר נמצאו במקום. עם טרייאנוס הגיע כוח הכולל כאלפיים קשתים בפיקודו של אנטוניוס סילון. סילון, על פי יוסף, נשלח בהוראה ישירה של אספסיאנוס, ולכאורה לא היה נתון למרותו של טרייאנוס. על אנטוניוס סילון איננו יודעים דבר; דרגתו אינה ידועה, והוא מוכר רק מקטע זה.591 כמו בקרב על יפה, ניתן להניח שטרייאנוס היה המפקד הבכיר בטריכאי, ולא צריך מידה רבה של ספקולציה כדי לשער שהוא הגיע לנהל את הקרב בראש הכוח העיקרי שכלל ארבע מאות פרשים ואלפיים קשתים. נראה שטיטוס ופרשיו היו מעין "חיל חלוץ" לכוח זה ולא עיקר הכוח; בהקשר זה יש לשאול: האם והכיצד ניתן לכבוש עיר מבוצרת באמצעות פרשים בלבד?592 למרות זאת, לא ניתן לפסול לחלוטין את הגרסה הרשמית של יוסף, שעל פיה טיטוס ביקש עזרה וקיבל תגבורת.593 לעומת זאת, ניתן להבחין בבירור במאמצים ובאמצעים שנוקט יוסף כדי להפוך את התמונה על פיה: ראשית, הוא מפריד את כוח הקשתים מכוחותיו של טרייאנוס, על ידי ציון שמו של מפקדם הישיר והכפפתו ה"בוטה" ישירות למרותו של אספסיאנוס. טרייאנוס "נותר" מפקד של ארבע מאות פרשים בלבד. באופן תיאורטי, ניתן להשתמש בשיטה מתוחכמת זו עוד ועוד, עד כדי הטענה שטרייאנוס הגיע לבדו לקרב טריכאי (וכל יתר הכוחות נשלחו על ידי אספסיאנוס). שנית, הוא טורח לציין שלמרות בקשת התגבורת, כאשר פרשיו של טרייאנוס הגיעו לזירה, התמרמרו פרשיו של טיטוס על הגעתם במצב שכביכול אין בהם צורך ממשי. שלישית, אזכור זה הוא האזכור האחרון של טרייאנוס בקרב טריכאי. בקרב עצמו רישומו אינו ניכר, וטיטוס מנהל את הלחימה לבדו. יוסף אף מגדיל לעשות ומתאר את פועלם של קשתיו של סילון,594 אך לא של פרשי טרייאנוס. מי שהיה בפועל, כמעט בוודאות, המפקד הרומאי הבכיר בקרב, הפך לגורם השולי והזניח ביותר בו. בשתי הסוגיות הראשונות, מעבר לעובדה שהן ככל הנראה אינן משקפות את המצב האמיתי בשטח, לא נראה שיש איזו שהיא תועלת בתיאור האירועים; אלו הם "פרטים פיקנטיים" בלבד, שנועדו ליצור רושם מסוים. התוצאה הסופית זהה לרושם שנוצר מכיבוש העיר יפה. טרייאנוס לא זכה לאמון מצידו של אספסיאנוס, והוזז הצידה על ידי טיטוס כאשר דרכיהם הצטלבו. הטרייאנוס שיוסף מתאר הוא דמות זניחה, וזניחותו של האיש מעלה את התהייה מדוע יוסף טורח כלל להזכיר אותו בסיפור, אך למרות זאת, שלא בדומה למצביאים רומאים אחרים ששירתו בסמיכות לטיטוס, הוא מוזכר. המרוויח הגדול מקטע זה, בצד טיטוס, הוא אנטוניוס סילון, שבשל מאמצי יוסף "לגמד" את טרייאנוס, זוכה לאזכור שכנראה היה נמנע ממנו בנסיבות אחרות. יוסף רוצה טרייאנוס קטן ככל האפשר, אך למרות זאת נוכח באירועים. גם המטרה של קטע זה (בתוך הסיפור של כיבוש טריכאי, שכמעט כולו "שיר הלל" לטיטוס) היא השפלתו של טרייאנוס.

לדעתי, ישנו אמצעי נוסף שיוסף בן מתתיהו מפעיל כדי "לטשטש" את כוונתו האמיתית בקטע זה: קטיעת תיאורו הרציף של הקרב. במהלך קרב טריכאי טיטוס מרבה בנאומים ויוסף מרבה בתיאורים גיאוגרפיים. מאפיין זה מבדיל את תיאור הקרב בטריכאי מתיאור הקרב ביפה, שהוא רציף וללא "רעשי רקע". הדבר מסיט פעמים תכופות את דעתו של הקורא מתיאור הקרב אל מחוזות אחרים. אם ניתן לומר שנאומי טיטוס595 אינם מעידים על דבר מחוץ לטקטיקת ה"רפרור"596 המוכרת והמקובלת בהיסטוריוגרפיה היוונית, לא ניתן לומר כן על תיאורו הגיאוגרפי הארוך של יוסף על אודות מאפייני הכינרת ובקעת גינוסר.597 נראה שתיאור זה, המובא לאחר סיום הקרב היבשתי ובמהלך ההכנות לקרב הימי בטריכאי, ממוקם בצורה "לא נכונה" מבחינה ספרותית, ומקומו ה"נכון" הוא ערב תחילת המבצע הרומאי לכיבוש האזור או לאחר סיומו. מקום "טוב פחות", אך עדיין סביר יותר ממקומו של תיאור זה ב"מלחמת היהודים", הוא בין כניעת טבריה לכיבוש טריכאי.

אף שאיני מבין את הנימוקים הספרותיים לכך, נדמה לי ששם הוא מקומו המקורי (או הקודם) של קטע זה: ספר ג', י', 463. בסופו של המשפט, במילים "אגם גינוסר" ("אשר נקרא בפי אנשי המקום אגם גינוסר"),598 שהן גם המילים הפותחות את התיאור הגיאוגרפי של אזור הכינרת ("אגם גינוסר נקרא על שם חבל הארץ...").599 יוצא מכך שמשפט 506 נראה כמו המשכו הטבעי של משפט 463. המשפט העוקב (משפט 464), הפותח בסקירה קצרה על העיר טריכאי, על מיקומה ועל ביצוריה, נראה כמו המשך טבעי של סוף התיאור הגיאוגרפי (ספר ג', פרק י', 521). בנוסף, המשפט הקודם למקומו ה"סופי" של התיאור הגיאוגרפי (משפט 505), והמשפט הראשון לאחר סיומו (משפט 522), נראים כמשפטים עוקבים ומתואמים, והתיאור הגיאוגרפי נראה כאילו "נדחס" בצורה מלאכותית ביניהם. העברת הקטע על ידי יוסף נעשתה בפעולת "העתק-הדבק" פשוטה, ללא ביצוע פעולות עריכה משמעותיות כדי לטשטש אותה. ההתאמות היחידות שבוצעו הן התאמות דקדוקיות: ייתכן גם שמדובר פה במשפט אחד שפוצל, וחלקו השני "הועבר" יחד עם התיאור הגיאוגרפי, כמובן עם ביצוע ההתאמות הדקדוקיות הנדרשות. כך או כך, נראה שיש קשר ברור ("הוא נקרא כך על ידיהם,, על שם חבל הארץ שלחופו") בין משפט 463 לבין משפט 506.600 יש בכך כדי ללמד על היקף המאמצים שיוסף עושה כדי למנוע מהקורא להבחין במגמתיות האנטי-טרייאנית של התיאור. אף יש להניח שהתיאור על הגליל, או לפחות חלקים ממנו, נכתבו כבר בימי אספסיאנוס ונערכו מחדש בימיו של טיטוס כקיסר. נוסף על כך, זו עשויה להיות ראיה לכך שיוסף אכן שינה את ייעודם הראשוני של קטעים מסוימים ב"מלחמת היהודים" על ידי שינוי מינימלי של מילות ומשפטי מפתח.601

יוסף כנראה היה מודע לבעייתיות של תיאור הקרב ולעובדה שזו הפעם השנייה שהוא "מגמד" את טרייאנוס, והיה מעוניין למנוע קריאה ביקורתית של התיאור שעלולה להוביל לזיהוי המגמה הזו על ידי הקוראים, ובשל כך – להטלת ספק באמיתותו. שימוש מעין זה של דיגרסיות בטקסט, ועצם העובדה שיוסף קובע בסופו של דבר את מקומו של התיאור, בצורה שלדעתי חייבת להיות שרירותית, בעיצומם של קרבות טריכאי, הם אמצעי נוסף שנועד להסוות את המגמה האנטי-טרייאנית של התיאור ולטשטש את מטרתו האמיתית של יוסף. ניתן לראות בדיגרסיות אלו ביטוי לתעמולה פלאבית פנים-רומאית יותר מאשר סגנון ספרותי.

לטעמי, זהו אמצעי ספרותי די יעיל, לפחות בנוגע לקוראים מודרניים; מקריאה רציפה של תיאור הקרב בטריכאי קשה מאוד לזהות את הנטייה האנטי-טרייאנית, שהולכת לאיבוד בבליל האירועים, הנאומים והמידע המובא בתיאור זה. ללא החשד שהתופעה קיימת ובאה לידי ביטוי באופן ברור יותר במקומות אחרים (יפה, הפראיה), קשה מאוד לאתר אותה בתיאור הנ”ל. יש לציין שיוסף מזכיר את טרייאנוס פעם נוספת במהלך כניעת טבריה לאספסיאנוס.602 באזכור קצר זה אין סימן להטיה אנטי-טרייאנית, אך בטבריה יוסף אינו מספר על לחימה כלשהי. לדעתי, יוסף יכול להרשות לעצמו אפוא להזכיר את טרייאנוס באופן ניטרלי, שאינו מפחית (ככל הנראה) ממעורבותו באירוע.

לדעתי, יוסף האריך את התיאור באמצעות דיגרסיות, באופן שעשוי לטשטש את הרושם שהיה מותיר בקורא תיאור קצר ומרוכז, ואני טוען שהוספת הדיגרסיות האלה, או לכל הפחות המיקום שלהן בתוך תיאור כיבוש טריכאי, אינם מקריים ונועדו להסוות את הנטייה האנטי-טרייאנית של התיאור. בהתאם לכך, חשבתי שנכון יהיה לנסות לקרוא אותו תוך דילוג על נאומי טיטוס ועל התיאור הגיאוגרפי, כלומר לקרוא רק את הקטעים האינפורמטיביים הקצרים שנמצאים בין הנאומים לבין התיאור, ולראות אם “משהו חשוד” יעלה, ו”משהו” כזה אכן עלה: מהכתוב בין משפטים 503-497 נראה ברור שטיטוס כבש את טריכאי בעצמו,603 אך במשפט העוקב (504) נכתב כי אספסיאנוס הגיע לעיר לאחר הכיבוש, אך אינו נכנס אליה אלא הטיל עליה מצור. כמו כן, הוא מציב משמרות סביבה על מנת למנוע בריחה; זהו מצב מוזר ביחס לעיר שכבר נכבשה, כאשר כל שאספסיאנוס היה צריך לעשות (אם הדבר נכון) הוא להיכנס לעיר ולעצור את תומכי המרד שנשארו בה. כמו כן, לא ברור כיצד מצור זה היה יכול לחסום את דרכם של המורדים היהודים שנמלטו מהעיר באמצעות סירות, ושטו באותה עת באגם, מנחיתה בחוף אחר שלו. החיילים הרומאים הרי היו מרותקים לסביבות טריכאי וניהלו מצור שתכליתו אינה ברורה. לא ניתן לדעת בוודאות מה באמת קרה בטריכאי, אך אם פסקה 504 סותרת ומבטלת את מה שנאמר לפני כן (שטיטוס כבש את טריכאי), אזי הכובש האמיתי של העיר אינו מצוין כלל – יוסף מתייחס לטריכאי, מעתה ואילך, כעיר שכבר נכבשה, אך אינו מציין שאספסיאנוס כבש אותה. אנחנו, מצידנו, יכולים בהחלט לנחש את זהותו של אותו כובש.

לא רק בכך נאמדת חשיבותה של סתירה ברורה זו; אם לשפוט על פי הערות השוליים לתרגום “מלחמת היהודים”, שצמן ואולמן, הערניים למקומות שבהם יוסף סותר את עצמו, ואף מפנים את תשומת ליבו של הקורא למקומות כאלה,604 אינם מבחינים בסתירה הברורה הזאת. אני עצמי לא הבחנתי בה בתחילה, אלא לאחר קריאה “נקייה” של תיאור הכיבוש. למרות זאת, משמבחינים בה, עקבות העריכה נראות היטב. אולמן מציינת בהתייחסותה לסיומו של משפט 504 (הערה בעמ’ 362) ש”נראה שנשמטו מן הטקסט כמה מילים”, אך עדיין אינה מבחינה בסתירה שעצם המשפט מהווה ביחס לקטע שלפניו, ולדעתי נשמטו מן הטקסט יותר מכמה מילים, ולא בשל טעות העתקה. אולי בשל כך התיאור הגיאוגרפי, שלטענתי הוא תיאור שהועבר ממקום אחר, נמצא ב”סביבה” (מתחיל משפט אחד לאחר מכן). הדיגרסיות של תיאור הקרב בטריכאי אכן מסיחות את דעתו של הקורא ולוקחות אותה למחוזות אחרים. נשאלת השאלה מדוע יוסף נמנע משכתוב של תיאור אירועי טריכאי בצורה שתמנע את הסתירות האלה. מדוע הוא בוחר, תחת זאת, לבצע שינויים גסים (גם אם יעילים) שיסיחו את דעתו של הקורא, ועם זאת, ברובד נמוך יותר, לשמר את העריכה המגושמת? לשאלות אלו קשה לתת תשובות. לעומת זאת, דבר אחד ניתן לקבוע בוודאות: בזמן ש”מלחמת היהודים” נכתב, הייתה קבוצה קטנה של קוראים שידעה את האמת ביחס לאירועי טריכאי (ובראשם טרייאנוס האב), והם בוודאי הבחינו על נקלה בעריכה גסה ומגושמת זו, וכן בתכסיסי “הרדמת הקורא” שיוסף ביצע. ייתכן שזו התשובה; יוסף רצה ש”מביני עניין” יראו את הפגמים בתיאור, ולדעתי עשה עבודה מרושלת במכוון, כאילו לומר “הכריחו אותי”. נוסף על כך, ניתן לפסול מניע של רשלנות או “תשישות ספרותית” של יוסף: המאמץ שהושקע כדי להסוות את העריכה הגסה ואת הסתירות בטקסט מפני עיניהם של הקוראים נראה גדול (ויעיל) מכדי להיות מקרי.

אם ניתן להתווכח על פרשנות זו ולטעון שהמטרה היא להלל את טיטוס בלבד, יש לשים לב לפעם השלישית שיוסף מספק “רמיזת השמצה” כלפי טרייאנוס; בפעם הזו לא ניתן לתלות את האשם בטיטוס, שאינו נמצא בסביבה, וה”השמצה” המובלעת מבוצעת בצורה הרבה פחות בולטת, אך (משמבחינים בה) ערמומית וחמורה הרבה יותר. לאחר כיבוש גדרה, בירת הפראיה, בידי אספסיאנוס, הוא שב עם צבאו לקיסריה והשאיר את פלקידוס לסיים את הכיבוש.605 פלקידוס השלים את המשימה ללא קושי מיוחד,606 בעוד אספסיאנוס היה עסוק בליקוט מידע על המתרחש ברומא לאחר נפילתו של נירון, נוסף על עיסוקיו בגזרות אחרות. אלא שאז, כאשר אספסיאנוס נמצא ביריחו והיה עסוק בהידוק המצור על ירושלים, יוסף נותן לנו פרט מוזר שלא כל כך מסתדר עם סיפור כיבוש הפראיה בידי פלקידוס: בראש הכוחות שיצאו מן הפראיה וחוברים לאספסיאנוס ביריחו, לא עמד פלקידוס – אלא טרייאנוס.607

לא ברור כיצד יכול טריבון לפקד על לגט, או מדוע לשלוח טריבון לפקד על כיבוש אזור מסוים כאשר בסביבה נמצא אחד המצביאים הבכירים של אספסיאנוס. לכן ניתן לקבוע בוודאות שאין בטענה שפלקידוס ניהל את כיבוש הפראיה הרבה מן האמת; כמו במקרה של כיבוש יפה, וכנראה גם של טריכאי, יוסף לוקח קרדיט מטרייאנוס ומעביר אותו למישהו אחר, אך במקרה זה לא מדובר בטיטוס. אילו רצה יוסף להעלים לחלוטין את פעולותיו של טרייאנוס, הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, בייחוד במקרה הפראיה. אין באזכור הפגישה בין אספסיאנוס לבין טרייאנוס ביריחו שום תועלת לסיפור עצמו; אספסיאנוס נמצא ביריחו כדי לכבוש אותה, ולא כדי לפגוש את טרייאנוס. אם כן, חייבת להיות מטרה אחרת לאזכור הפגישה. יוסף, ואולי טיטוס, רוצים שנדע שטרייאנוס היה בפראיה, אך לא פיקד על המבצע – אספסיאנוס מינה ישירות את פלקידוס לביצוע המשימה.608

בשלושת המקרים המדוברים טרייאנוס מוזכר באופן שאינו מחמיא ליכולותיו כמצביא, וגם לא לאמון שרחש אספסיאנוס ליכולות אלו. בשלושת המקרים יוסף היה יכול “לדלג” על האזכור הבלתי מחמיא (וכנראה גם השקרי) בלי שייגרם “נזק” לסיפור, משמע שהאזכור לא רק שאינו מדויק, אלא גם איננו מקרי.609 בשלושת המקרים ההתייחסות אינה ישירה, אלא “מובלעת” בטקסט. כדי להבין את פשרן ואת מטרתן האמיתית של התייחסויות אלו, עלינו לעבור לרומא, בשנת 81 לספירה, ולנסות לקרוא אותן כפי שהקוראים הרומאים הראשונים של “מלחמת היהודים” קראו אותן. יש לזכור שלרשות הקורא הרומאי של “מלחמת היהודים” באותה תקופה עמדו חיבורים רבים על המרד הגדול (החיבורים המוזכרים על ידי יוסף בהקדמה ל”מלחמת היהודים”), שנכתבו כבר בימי אספסיאנוס. יש להניח גם שאותו קורא (אם לא השתתף ישירות במרד) ייחס ליוסף יותר מהימנות מכפי שאנו מייחסים לו, כלומר קרא את “מלחמת היהודים” בצורה פחות ביקורתית. היו לו גם אפשרויות שאינן עומדות לרשותנו כיום; היכולת להשוות את הנאמר ב”מלחמת היהודים” לחיבורים אחרים על המרד, שכנראה הכילו תיאור שונה (גם אם לא מדויק) של האירועים, וששם דגש פחות על טיטוס ויותר על פעילותם של המפקדים הרומאים האחרים לדיכוי המרד.610 זאת ניתן להסיק מכך שטיטוס העדיף את חיבורו של יוסף על פני חיבורים אחרים.

בשנת 81 לספירה יוסף מבקש לבסס את העובדה שחיבורו עולה על חיבורים אחרים בנוגע למרד. הוא מסתייע בטענה שהוא היה עד ראייה לאירועים ובתמיכה (שלא לומר אשרור גורף) של טיטוס לחיבור.611 ניתן להסיק מכך שהחיבור “מלחמת היהודים” היה נפוץ ברומא של שנות השמונים, ובוודאי הגיע לידיעת טרייאנוס ואנשיו, ולידיעתם של קוראים שהיה להם ידע נוסף מחיבורים אחרים על המרד, אך כפי שטוען יוסף, חיבורו טוב משלהם ומתיימר לדעת יותר טוב את ה”אמת”.612 למעשה, וכנראה בניגוד לכמה מהחיבורים המוקדמים יותר על אודות המרד, יוסף רומז שאחד המפקדים הבכירים במרד, ומי שניהל קריירה פוליטית מצליחה לאחריו, נהנה ממוניטין לא מוצדק והיה למעשה מצביא כושל – זאת כאשר טרייאנוס עצמו עודנו פעיל ואף נמצא בשיא הקריירה הפוליטית שלו, וכמה ממצביאי המרד הבכירים האחרים עודם בחיים. מה שהיום נחשב בעינינו כהערה זניחה וחסרת משמעות, בוודאי לא נחשב כך ברומא של שנת 81; יוסף מביא פה לכאורה פרטים “שערורייתיים” בנוגע לטרייאנוס, הוא מביא אותם בצורה של “רמיזה רכילותית”. כיום זה יכול להיחשב כאחד מ”הנתיבים הנסתרים” של פרייס,613 אך ברומא של הפלאבים משמעותן וכוונתן של ההערות הללו על טרייאנוס לא היו נסתרות כלל וכלל.

הקורא הספקן יוכל להגיד שמדובר פה בפרשנות מסוימת של שלושה קטעים קצרים או בצירוף מקרים שאינו מעיד על דבר, ושעדיין ניתן, על אף הנרטיב המובע במחקר זה, לפרש באופן שונה את משמעותה של ההערה על הפראיה. ייתכן שגם כאן יוסף מנסה “לסמן” לנו את מה שלכאורה אינו יכול לכתוב (מסיבות לא ידועות); שטרייאנוס הוא זה שכבש את הפראיה, ואין כאן שום כוונת זדון מצד יוסף כלפי טרייאנוס. הדבר ייתכן, אך “צירוף מקרים” נוסף מעיד שלא כך הוא: בשנת 81 לספירה, בתקופת שלטונו של טיטוס, מסתיימת בפתאומיות “מחשידה” הקריירה הציבורית של טרייאנוס האב.

תחת שלטון אספסיאנוס פתח טרייאנוס בקריירה ציבורית מצליחה כמושל ואייש עמדות בכירות. בתחילת שנות השבעים של המאה הראשונה הוא שימש כנראה מושל קפדוקיה.614 לאחר מכן, בשנת 73, הוא מונה כמושל סוריה, פרובינקיה שהפיקוד עליה הצריך כישורים צבאיים נוסף על יכולת ניהול אזרחית. טרייאנוס החזיק בתפקיד זה שלוש שנים, שבהן ככל הנראה התכתש עם הפרתים, ואולי אף מנע פלישה פרתית. לאחר סיום תפקידו בסוריה, שאותו ביצע בהצלחה לא מבוטלת, הוא מונה לפרוקונסול בפרובינציית אסיה. הקידום שלו נחשב מהיר, מאחר שחלפו רק שמונה שנים מאז קודם לקונסול, תקופת זמן קצרה מהמקובל.615 הוא שימש בתפקיד זה עד שנת 80 לספירה. אך בימי שלטונו של טיטוס קידומו של טרייאנוס האב נעצר, וכהונתו אינה מוארכת. באין כל תיעוד לתפקידים נוספים בתחום המנהלי, נראה שהקריירה הפוליטית של האיש נקטעה באיבה, כשהוא בתחילת שנות החמישים שלו.616 הקשר בין סיום הקריירה הפוליטית של טרייאנוס האב לבין מינויו של טיטוס לקיסר מובהק, ברור וחד-משמעי.617

חוקרים אחדים סבורים שהתיאור השלילי של קאיקינה אליאנוס618 ב”מלחמת היהודים” נכתב רק לאחר שנת 79 לספירה, עת הוצא להורג על פי הוראתו של טיטוס. מכאן מסיקים החוקרים שהספר עבר עריכה בימי שלטונו של טיטוס בטרם פרסומו.619 הראינו כאן את ״הדפוס האנטי-טרייאני״ הנסתר בקטעים המדברים על טרייאנוס האב ב״מלחמת היהודים״, ועמדנו על העובדה שהקריירה הציבורית-פוליטית שלו נעצרה בזמן שלטונו של טיטוס, עצירה המקבילה בדיוק לתקופה המשוערת שבה נערך ״מלחמת היהודים״ מחדש. לאור זאת ניתן לשער שגם החלקים על טרייאנוס הם תוצאה של עריכה שנעשתה בימי טיטוס. יש הבדל גדול בין תיאורו הספרותי השלילי במפורש של קאיקינה לבין התיאור השלילי במובלע של טרייאנוס, אך גם בנסיבות חייהם של השניים ב״עולם האמיתי״ יש הבדל גדול; בעוד קאיקינה הוצא להורג בפקודת טיטוס, טרייאנוס המשיך לשרת תחתיו, גם אם לא בתפקידים פוליטיים אזרחיים, ונשאר דמות מכובדת.620 אכן, ה״השמצה״ של יוסף כלפי טרייאנוס מכוונת כלפי כישוריו כמצביא, שאומנם היו עיקר גאוותו של האיש, אך לא כלפי אופיו והגינותו כאדם (בניגוד לקאיקינה). למרות זאת, עדיין נשאלת השאלה מדוע זכה טרייאנוס ליחס ״מיוחד״ מעין זה, שכן לא הייתה בעיה עם נאמנותו או עם נכונותו לשרת את טיטוס. מאחר שאנו יודעים יחסית מעט מאוד על האיש או על פועלו, קשה לתת תשובה מדויקת, אך גורם אפשרי משמעותי אחד גלוי לנו. כדי להבין את היחס לטרייאנוס האב, עלינו לצרף אדם נוסף למשוואה: מרכוס אולפיאוס טרייאנוס הבן.

גם על חייו המוקדמים של טרייאנוס הבן אנו יודעים מעט מאוד. האיש נופל ״בין הביוגרפיות״; סווטוניוס מסיים את ״חיי שנים-עשר הקיסרים״ בדומיטיאנוס, ה״היסטוריה אוגוסטה״ מתחילה באדריאנוס, וגם דבריו של קאסיוס דיו הנוגעים לתקופת חייו של טרייאנוס שרדו רק דרך תקצירו של קסיפילינוס. אך ידוע שטרייאנוס, שהגיע לגיל גיוס זמן מועט לאחר סיומו של המרד הגדול, היה בראשית דרכו חייל מצטיין שהתקדם במהירות בסולם הדרגות. בתקופה שבה היה אביו מושל סוריה, גם הוא שירת שם וייתכן שהוא ואביו הצליחו למנוע פלישה פרתית. האב קיבל את אותות הטריומף,621 הבן זכה לתהילה.622

על פי פליניוס הצעיר, טרייאנוס הבן מונה להיות טריבון בגיל צעיר מאוד, וכנראה שירת בתפקיד זה לא רק בסוריה, אלא גם בגרמניה.623 בתחילת שנות השמונים של המאה הראשונה הוא נבחר לקוואיסטור וניתן היה לצפות בבירור שלאיש יהיו שאיפות פוליטיות.624 עתה האב ובנו היו צמד שאפתני שעלה משורות הצבא והשתלב בפוליטיקה האזרחית הבכירה. בתקופה זו גם הגיע טיטוס לשיא הצלחתו, עם התמנותו לקיסר לאחר מותו של אביו, אך קשה להניח שהרגיש בטוח במשרתו. אביו, שתחתיו חסה כל חייו, לא היה שם עוד. אחיו, דומיטיאנוס, נטר לו טינה ואף איבה.625 שרשרת של אסונות הכתה באימפריה; זמן קצר לאחר מינויו לקיסר התפרץ בעוצמה הר הגעש וזוביוס, והערים פומפיי והרקולנאום נהרסו ונקברו תחת שכבות של אפר געשי.

שנה לאחר מכן השתוללה שריפה ברומא והרסה מבני ציבור רבים. על זאת יש להוסיף את קנוניית קאיקינה, בשלהי ימיו של אספסיאנוס, שבוודאי לא הגבירה את האמון בין טיטוס לאליטה הרומאית.

על רקע זה צמד הטרייאנים, אב ובנו, בעלי רקורד צבאי מוכח ויכולת ניהול אזרחית, לא יכלו להותיר את טיטוס אדיש. מי כמוהו היה יכול לדעת את הפוטנציאל של צירוף כזה, ועד כמה הוא יעיל ומסוכן. נטרול האב על ידי בלימת הקריירה שלו ופגיעה במקור גאוותו, המוניטין שלו כמצביא, היו צעד מתבקש.626 יוסף תרם את חלקו לעניין, וסביר להניח שההשמצה שבוצעה על ידי סופר מוכר, שטיטוס עצמו קידם את ספרו, לא נעלמה מעיני הטרייאנים. שבע-עשרה או שמונה-עשרה שנים לאחר פרסום ״מלחמת היהודים״, טרייאנוס הבן התמנה לקיסר. בפעם הראשונה בימי חייו של יוסף בן מתתיהו צבר אחד מהאויבים הרבים שקנה לעצמו מספיק כוח כדי לחסל אותו. ה״חיסול״ נעשה בצורה מתוחכמת, שנושאת בבירור את ״טביעות אצבעותיו״ של מרכוס אולפיוס טרייאנוס הבן, ולא של דומיטיאנוס.

ב״היסטורייה הכנסייתית״ שלו מרבה אאוסביוס לצטט את יוסף. בין השאר, הוא מצטט מ״חיי יוסף״, אך מייחס את הציטוטים ל״קדמוניות היהודים״;627 לעיתים אנו נוטים לשכוח שלפחות מבחינה טכנית, שני החיבורים הם למעשה חיבור אחד (למרות שהם נבדלים זה מזה מבחינת נושאם ותוכנם), ושהם מחוברים ביניהם בקטע מקשר.628 הדבר יכול להעיד על ״מחתרתיות״ מסוימת בפרסום ״חיי יוסף״, כאילו שיוסף ביקש להסוות את העובדה שמדובר בחיבור נוסף ושונה. העובדה שהחיבור עצמו מבולבל משהו, ואינו מנומק כראוי, כפי שאנחנו יודעים שיוסף ידע לעשות, ומכיל ״מקסימום מידע רלוונטי (אל מול חיבורו של יוסטוס) במינימום מקום״, גם היא תומכת בסברה שהמחבר ביקש להסוות את ״חיי יוסף״ כחלק אינטגרלי מ״קדמוניות היהודים״ ולא כנספח לו. אילו הנסיבות עבור יוסף היו ״נורמליות״, היינו צריכים לראות תגובה הרבה יותר מסודרת ומפורטת. טענתי היא שנסיבות בנות הזמן השפיעו גם במקרה זה, וכמו שהנסיבות שבהן היה יוסף שרוי בראשית שנות השמונים של המאה הראשונה השפיעו על התיאורים של טרייאנוס וקאיקינה ב״מלחמת היהודים״, גם ב״חיי יוסף״ היו מעורבים גורמים חיצוניים שהשפיעו על יוסף לכתוב כפי שכתב.

טרייאנוס ניסה להימנע מטיפול שרירותי ביריביו, בניגוד לדומיטיאנוס.629 אין פירוש הדבר שלא היו יריבים כאלה, או שהוא לא ידע כיצד ״לטפל בהם״. צעדי ענישה אלה או אחרים כלפי מחבר מוכר גונו בידי האליטה הרומאית שסבלה מהם רבות בתקופתו של דומיטיאנוס.630 הם גם לא היו מוחקים את זכרה של ההשמצה המובלעת כלפי טרייאנוס האב ב״מלחמת היהודים״. הצעד הנבון כדי להפיג את תוקפה של ההשמצה היה לפגוע במהימנות של יוסף כ״אדם וכהיסטוריון״, מהימנות שהייתה גאוותו של סופר זה, כפי שמשתקף מן הדברים שכתב ב״מלחמת היהודים״ וב״נגד אפיון״, ובה בעת לחסום את יכולתו של יוסף להגיב לדברים. בנוגע לסוגיה הראשונה, סביר להניח שהיה מי שיידע אותו על הסופר הטברייני, יהודי שהשתתף במרד גם הוא, היה אמין לא פחות מיוסף, והיו לו דבר או שניים להגיד עליו, בייחוד אם המלך אגריפס עדיין היה בחיים. בנוגע לסוגיה השנייה, נראה שטרייאנוס היה יכול להשיג אותה בשתי דרכים: האחת על ידי מתן הוראה ישירה. על אף ״עידן הנאורות״ שחל בתקופתו, הוא לא נרתע במקרים מסוימים מביצוע פעולות גורפות שהיו מכוונות נגד אנשי תרבות שלא נראו לו.631 הדרך השנייה סבירה אף היא לדעתי, והיא החרמה מכוונת מצד האליטה התרבותית ברומא,632 החרמה שיכלה להקשות על יוסף. ב״נאום השבח״ מחשיב פליניוס הצעיר את הילול ושיבוח טרייאנוס מחד גיסא, ואת החובה לתקוף את הקודמים לו מאידך גיסא, כלא פחות מהמידה הטובה ומחובה אזרחית רומאית.633 לא זו בלבד שיוסף השמיץ את טרייאנוס האב, הוא גם היה מוכר להם כמלחך פנכתם של הפלאבים ושל דומיטיאנוס, שנוא נפשם. משום כך, לדעתי, ״חיי יוסף״ צורף בצורה מוצנעת ל״קדמוניות היהודים״, שכבר היה חיבור מוכר. המידע שיוסף החשיב כרלוונטי אל מול טיעוניו של יוסטוס, נדחס בצורה שלא תוסיף הרבה, שלא תבלוט ושתשנה את המראה הכללי של החיבור, אל סופו של ״קדמוניות היהודים״.634 במצב העניינים הזה ברומא של תחילת המאה השנייה, ברור מדוע יוסף נזקק ל״חסד המתמשך״ של דומיטיה, שהמשיכה לחיות, וכנראה נשארה מכובדת ובעלת השפעה, שנים רבות לאחר חיסולו של בעלה, ועדיין הייתה בחיים בימי אדריאנוס.635 כמו כן, ברור שיוסף לא היה נותן קרדיט לקיסר שאינו נוטה לו חסד, שהיה עוין לו ושהביא אותו למצב העגום שבו הוא נמצא – כאשר קרדיט כזה לא יסייע לו במאום. כך, לדעתי, יש להבין את אי-אזכורו של טרייאנוס הבן בסוף החיבור ״חיי יוסף״.636

ישנה עוד סוגיה אחת שיש לתת עליה את הדעת בהקשר זה; ב״חיי יוסף״ נוקט יוסף גישה ״הגנתית״ אל מול יוסטוס, כלומר אינו תוקף אותו אישית, אינו מפרט יתר על המידה על מידותיו הרעות, בשעה שהוא עושה זאת לגבי יוחנן מגוש חלב או שמעון בר גיורא ב״מלחמת היהודים״. יוסף אף ״משחרר״ פיסות מידע הפוך ממה שאמר ב״מלחמת היהודים״ על יוחנן מגוש חלב. יוסף מלמד סנגוריה על עצמו ומתפלמס קלות עם יוסטוס, אגב ניסיון להביא מידע שיסתור את טענותיו של יוסטוס, או לרמוז שהאיש בלתי אמין ושהמלך אגריפס עצמו (שניתן לומר די בביטחון שהייתה לו יד בכתיבת הספר של יוסטוס) לא סמך עליו. הקורא המודרני תוהה לאן נעלם ״היוסף הישן״; זה המלא דברי בלע, והמשחיר את דמויותיהם של יריביו המורדים ב״מלחמת היהודים״, או זה החד, הפולמי והמלא בלעג כלפי היסטוריונים יוונים רבים וידועי שם ב״נגד אפיון״. מדוע יוסף נזהר כל כך בכתיבתו נגד יוסטוס ומשנה את גרסתו מ״מלחמת היהודים״? מדוע הוא בוחר בטקטיקה של ״התפלמסות ישירה״ מול יוסטוס, דבר שאין לו תקדים בחיבוריו? מדוע הוא מאשר בדבריו חלק מטענותיו של יוסטוס?637 מדוע לא טען בפשטות שיוסטוס שקרן, ומדוע לא ייחס לו מידות רעות אלה ואחרות? שלושים שנה לאחר המרד לא רבים יכלו לסתור את יוסף, והם בוודאי היו מעטים מאלה אשר יכלו לסתור את הנאמר בחיבוריו הקודמים. למי נותן יוסף דין וחשבון במצב כזה? מה יש בחיבורו של היהודי מטבריה, שמפחיד את יוסף יותר מזעמם של רבים מבני עמו על ״מלחמת היהודים״ (שלא לדבר על מעללי יוסף בגליל), או מזעמם של יוונים רבים על ״נגד אפיון״? ובכן, לדעתי, ״היוסף הישן״ עדיין שם, והוא אינו סובל משכחה או מבלבול בשל גילו המתקדם. הזהירות כלפי יוסטוס נובעת מאותה סיבה שבעטייה יוסף היה יכול לחוש בטוח כאשר זכה להגנתו ולחסותו של טיטוס; גם ליוסטוס היה, מן הסתם, פטרון, וייתכן שאפילו סביר להניח שבהקדמת חיבורו התנוססה (בדומה להמלצתו של טיטוס על ״מלחמת היהודים״) המלצתו של קיסר אחר – זה שיוסף אינו מזכיר את שמו. על פי השערה זו, טרייאנוס נלחם בסופר יהודי אחד באמצעות סופר יהודי אחר. כך הצליח יוסטוס מטבריה ״לעשות יוספוס״ ליוסף בן מתתיהו.

קבלת הסברה שטרייאנוס עודד, במישרין או בעקיפין, את הפצת ספרו של יוסטוס, ושהיה לו אינטרס אישי בעניין, בייחוד אם טרייאנוס האב עדיין היה בחיים כאשר בנו עלה לשלטון, וכן ההשערה שיוסף נתקל בקשיים לא ברורים בבואו לפרסם חיבור חדש, לאחר שספרו של יוסטוס פורסם, מאפשרות לנו להשיב על שאלות רבות: מי קידם את הפצת ספרו של יוסטוס אחרי פטירתו של אגריפס? מדוע תגובתו של יוסף כל כך מוצנעת, מבולבלת ואפולוגטית? מדוע הספר של יוסטוס (שיש להניח שנעשו בו ״התאמות״ כלשהן בהתאם לעידן שבו הוא פורסם) נכתב כפי שנכתב? ומדוע יוסף לא פרסם מעולם את הספר שתכנן לכתוב בנוגע למנהגים היהודיים? טענתי היא שהמבנה של ״חיי יוסף״ ומיקומו כנספח ל״קדמוניות היהודים״, שבעבר לא נראה שהיה ניתן להבדיל אותו מהחיבור שאליו הוא צורף, אינם תוצאתו של חשש מצידו של יוסף מפני דומיטיאנוס, אלא נובעים מבעיות קשות שנתקל בהן בתקופת טרייאנוס.

ייתכן שהמבקרים יגידו, הרי ״עברו הרבה מים בטיבר״ מאז המרד הגדול, או מאז תחילת שנות השמונים של המאה הראשונה, ועד להתמנותו של טרייאנוס הבן לקיסר לקראת סופה של אותה מאה. לטרייאנוס הבן היו בוודאי דברים רבים לעשות חוץ מלהתעסק ביוסף בן מתתיהו ובתיעוד חלקו של אביו במרד הגדול. גם הזעם הישן כלפי יוסף בוודאי שכך בזמן שחלף מאז. אלא שיוסף טען שאמר רק אמת, לא רק ב״מלחמת היהודים״, אלא גם בחיבור ״נגד אפיון״ שנכתב לאחר נפילת דומיטיאנוס, בתקופת שלטונו הקצרה של נרווה, או ממש תחת שלטונו של טרייאנוס הבן, אם מוסיפים עובדה זו ל״דפוס האנטי-טרייאני״ של ״מלחמת היהודים״, שלדעתי אינו מוטל בספק, גם ממרחק של אלפיים שנה ניתן לשמוע את ה״עשן יוצא מאוזניו״ של טרייאנוס הבן.638

לדעתי, כתיבה מנומקת ומסודרת, הגם שהיא יותר נהירה לקורא, תופסת יותר מקום יחסית ל״דחיסה״ מרוכזת של נתונים כמו זו שבוצעה ב״חיי יוסף״. גם חוסר הפירוט בנוגע לתקופה שלפני המרד ולאחריו מעיד על ניסיון לצמצם במקום; גם במצב של חוסר בזמן וחשש מדומיטיאנוס יוסף היה יכול לכתוב יותר על תקופות אלו. למעשה, אין שום רמז לסכסוך בין דומיטיאנוס ליוסף על רקע יהדותו של האחרון; היהודים לא היו מטרה לרדיפות דומיטיאנוס, גם אם התייהדות (או התנצרות) הייתה צידוק לרדיפות שהתמקדו באליטה הרומאית הבכירה. בניגוד לכך, דומיטיאנוס ידע להעתיר שפע על נאמניו ועל בני חסותו,639 ויוסף בהחלט ידע ללחך פנכה. אם הסכסוך היה מתרחש בימי דומיטיאנוס,640 סביר מאוד להניח שיוסף לא היה מפרסם כלל את ״חיי יוסף״ ולא את ״קדמוניות היהודים״, ובוודאי לא היה שורד לכתוב את ״נגד אפיון״. כמו כן אין לנו שמץ של מושג על מה נסוב סכסוך משוער זה, ואין בחיבוריו של יוסף שום התעסקות בתקופת דומיטיאנוס כשליט או באופיו כאדם. הסיבה היחידה שתיאוריה זו עלתה היא השאיפה להסביר את הנסיבות הלא ברורות שבהן לכאורה כתב יוסף את ״חיי יוסף״ ב-94. לעומת זאת, יש יסוד סביר, לדעתי, לתארך עימות מסוג זה (גם עם מאפיינים שונים) לימי טרייאנוס.

לסיכום, תיאוריית המהדורה השנייה מאפשרת לבסס רצף אירועים וכרונולוגיה הגיוניים יותר של כתבי יוסף, בניגוד לתיאוריית המהדורה האחת, הכופה הר כגיגית ומציגה כרונולוגיה בעייתית ובלתי סבירה (גם אם אפשרית) של מהלך האירועים. לאור כל זאת, לדעתי יש לקבל את דברי קוקינוס, ״להסיר אבק״ מעל לקיר ותקריי ולהמשיך את המחקר מהמקום שבו הם הפסיקו. אין סיבה לפקפק בדבריו של פוטיוס, הייתה מהדורה שנייה של ״קדמוניות״ אחרי שנת 100 לספירה, ולזאת ניתן להוסיף כעת את האפשרות שטרייאנוס לא היה ניטרלי ביחס ליוסף. בהתאם לזאת אבצע את הניתוח ביחס למקור דבריו של קאסיוס דיו על יהודי מסופוטמיה בהתבסס על הנחת שתי המהדורות, גם אם היא אינה מקובלת במחקר העכשווי.

ח.3 על מי הסתמך קאסיוס דיו? מקורות אפשריים

ועתה נחזור לקאסיוס דיו: תחילה, יש למנות את המקורות הידועים לנו, שבהם היה יכול להשתמש מחבר זה בכתיבתו על אודות המרד הגדול:

• “מלחמת היהודים” – יוסף בן מתתיהו, מקור פלאבי; “כתבים אלמוניים” שונים של מחברים רומאים שיצאו עד פרסום “מלחמת היהודים” בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה הראשונה לספירה, מקורות שפורסמו בתחילת ימי שלטונם של הפלאבים. אנו יודעים על קיומם משום שיוסף מספר לנו על כך בלי להזכיר את שמם או את זהות מחבריהם. יוסף קובע שחיבוריהם נחותים מספרו, משום שאף אחד מן המחברים לא היה עד ראייה למלחמה, ומשום שהם אינם מספרים את האמת.641 ייתכן שאחד המקורות הללו הוא ספרו של מרכוס אנטוניוס יוליאנוס,642 הפרוקורטור של יהודה.

• “ספרי זיכרונות הקיסרים”: ספרי זיכרונות של אספסיאנוס וטיטוס. אוטוביוגרפיות שהכילו דוח על אודות המרד – גרסת הקיסרים עצמם. אנו יודעים על קיומם דרך יוסף.643

• “רשימות המפקדים הרומאים” (Commentarii): דוחות שנכתבו בזמן אמת על ידי המפקדים הרומאים רמי הדרג בזמן המרד. מקורות אלו שימשו את יוסף, אך לא היו נגישים לציבור הקוראים. למעטים הייתה גישה אליהם.644

• “ספרו של יוסטוס איש טבריה”: על פי פוטיוס, הספר עסק בתולדות היהודים מימי משה ועד המלך אגריפס השני והכיל פרק נרחב ביותר על המרד הגדול.645 פרק זה השמיץ בין השאר את יוסף. השפעתו הייתה כה גדולה עד שיוסף נאלץ לכתוב את החיבור “חיי יוסף” כתגובה לו. פוטיוס טען שהחיבור נמשך עד לשנה השלישית של שלטון טרייאנוס, שהיא גם שנת מותו של אגריפס. שם הסתיים החיבור,646 עיתוי הפרסום של החיבור לא ידוע, אך מטבע הדברים, מאוחר משנה זו. למרות הדיון האקדמי, ואף שחלק מהחוקרים ניסו להקדים את שנת הפרסום עד לתקופת הוצאת “קדמוניות היהודים” לימי דומיטיאנוס, הערתו של פוטיוס ספציפית. מקור זה, אם כן, הוא מימי טרייאנוס. על פי יוסף (המתבסס, ככל הנראה, על ההקדמה לספרו של יוסטוס), החלקים הרלוונטיים למרד נכתבו כבר כעשרים שנה לפני כן, בראשית שנות השמונים של המאה הראשונה.647 מקור זה לא שרד עד ימינו.

• “דברי הימים” מאת טאקיטוס: חיבור שהתפרסם לאחר נפילת השושלת הפלאבית, הקטעים הנוגעים למרד שרדו בחלקם. החיבור השלם כלל כנראה ארבעה-עשר ספרים, ממות נירון בשנת 68 ועד למותו של דומיטיאנוס בשנת 96 לספירה. מחיבור זה נשתמרו ארבעת הספרים הראשונים וחלקים מהספר החמישי, שבו סופר על אודות חלק מן המצור על ירושלים בשנת 70.

ה”צנזורה” שמנעה מיוסף לספר על חלקם של החדייבים לא הייתה מכוונת אליו אישית, הוא היה בן חסותם של הפלאבים וכתב את כתביו על פי הנרטיב שלהם. על כן ניתן לקבוע שמה שהיה נכון ביחס ליוסף היה נכון גם ביחס לסופרים אחרים. יוסף מאשים בכלליות את יוסטוס מטבריה, וגורס כי דבריו אינם תואמים את “זיכרונות הקיסרים”. משתמע מכך שדבריו של יוסף תואמים את אותם הזיכרונות, וניתן לשער שגם באוטוביוגרפיות אלו לא הייתה התייחסות מיוחדת לחדייבים. בימי דומיטיאנוס, ימי השיא של הצנזורה, ספק רב אם היה מישהו שהיה מסתכן בהפצתו של ספר שחלק על הנרטיב הרשמי.648 ניתן לכלול גם את “הכתבים האלמוניים”, שנכתבו בשנים שלאחר המרד, באותה הקבוצה: יש לשער שגם בהם לא הייתה התייחסות למעורבות החדייבית.

מכך יש להסיק בסבירות גבוהה שהמקור של קאסיוס דיו אינו פלאבי.

הדבר מותיר אותנו עם שלושה מקורות אפשריים הידועים לנו:

• ספרו של יוסטוס: אם נלך בעקבות פוטיוס, חיבור זה התפרסם לאחר שנת 100 לספירה.

• “דברי הימים”: של טאקיטוס, פרסומו משוער לראשית המאה השנייה.

• “רשימות המפקדים הרומאים”: ההיגיון אומר שרשימות אלו היו חייבות להכיל מידע על החדייבים. אלה לא פורסמו, ולא בטוח ששרדו עד ימיו של קאסיוס דיו. אם אכן שרדו, נראה שהסיכוי שלצורך כתיבת ספרו המונומנטלי “היסטוריה רומאית” (דברי ימי רומא מהיווסדה ועד לשנת 229) קאסיוס דיו הטריח את עצמו למקום הימצאן של רשימות אלה כדי לעיין בהן, כדי לעיין בהם, לצורך סיכומו הקצר על המרד הגדול, בזמן שעמדו לרשותו שפע חיבורים מעובדים זמינים והרבה יותר נגישים – נראה קלוש.

• “דברי הימים” של טאקיטוס: אף על פי שחלק ניכר מהחיבור אבד, ארבעת הספרים הראשונים שלו שרדו, והחמישי שרד באופן חלקי. בתוך הספר החמישי שרד קטע המתאר את אירועי המרד הגדול (עם התמקדות בקרב על ירושלים), את ביצורי ירושלים וסקירה של תולדות היהודים, על פי נרטיב האופייני למחברים מצרים אנטישמים.649 מקור זה, שנכתב בשנות שלטונו הראשונות של טרייאנוס והתבסס על חיבורים קודמים הנוגעים למרד הגדול, אינו מזכיר במילה לא את יוסף ולא את החדייבים, אף על פי שהוא מכיל מידע מפורט יחסית על הסיעות שלחמו בעיר ומזכיר את שלושתן. חוקרים רבים מחזיקים בדעה שטאקיטוס לא השתמש ביוסף כמקור לאירועי הקרבות ואף לא קרא אותו. הגם שכמה מן הסיפורים שיוסף כותב עליהם מופיעים גם בתיאורו של טאקיטוס למרד הגדול, אין שום ודאות שהם נלקחו מספריו של יוסף.650 כאשר טאקיטוס ישב לכתוב את ספריו, בשנים הראשונות לשלטונו של הקיסר טרייאנוס, הוא השתמש, לפחות בקטעים הנוגעים למרד הגדול, במקורות שהיו זמינים עבורו. כתיבתו על תולדות העם היהודי אינה מתייחסת לנרטיב המקראי, אף שייתכן ש”תרגום השבעים” היה זמין עבור טאקיטוס, אלא לגרסאות שונות ומשונות של עלילות אנטישמיות. תיאורו את מנהגי היהודים רחוק מלהיות מדויק (זאת כאשר ספריו של יוסף, המתארים את מנהגי היהודים, היו זמינים לו), ואין לחשוד בו באהבה יתרה כלפי היהודים. מתוך כך, נראה שטאקיטוס לא הטריח עצמו לקרוא כלל כתבים “יהודיים”, ובכלל זה כתבים של היסטוריונים יהודים. הוא הגביל עצמו לכתבים רומאיים בנושא המרד הגדול ולכתבים אלכסנדרוניים, אנטישמיים ברובם, בנושא היהודים. לאור זאת ניתן לראות, לדעתי, בתיאורו של טאקיטוס למרד הגדול מעין סיכום מתוקצר של מקורות פלאביים (שאבדו) על אודות המרד בכלל, והקרב על ירושלים בפרט. בסיכום זה אין מידע שהופיע בכתבים של מחברים יהודים, כמו יוסף או יוסטוס (שספרו כבר יצא לאור בשלב זה). חוסר אזכור החדייבים אצל טאקיטוס, אף שתקופתם של הפלאבים הסתיימה, ואיתה כנראה גם הצורך להסתיר את המעורבות החדייבית – מחזק אצלי את הרושם שאף מקור רומאי רשמי לא התייחס לחדייבים. ה”צנזור” נגע לכולם.

אצל יוסף ישנן התייחסויות לאותות וניסים שניבאו לכאורה את החורבן, אותות מלפני המרד, שלדעתו היהודים טעו בפירושם.651 טענה דומה לכך חוזרת אצל טאקיטוס, עם דמיון רב לסיפורו של יוסף.652 גוטמן סבר ששתי הגרסאות הדומות כל כך היו חייבות להילקח מאותו מקור, אחד החיבורים הרומאיים המוקדמים (שקדמו להוצאת ״מלחמת היהודים״).653 גם סווטוניוס מציין את הנבואה המוזכרת אצל יוסף וטאקיטוס, המדברת על אנשים שיצאו מיהודה וישתלטו על העולם הרומאי, ואיך היהודים טעו בפרשנותה.654 ההתייחסויות לאותות ולנבואות עוברות כחוט השני בין כל המקורות העומדים לרשותנו, העוסקים במרד הגדול. אך בתיאורו של קאסיוס דיו לאירועי המרד הגדול אין זכר לכל זאת, ואף על פי שיש התייחסות ליוסף,655 לא נראה שהיא נלקחה ישירות מכתביו. לעומת זאת, אין לדיו בעיה כללית לכתוב על אותות מבשרי רעה במקומות אחרים, למשל בסיכום המצומצם יותר על אודות מרד בר כוכבא, אף שאותות אלה פחות מרשימים מהאותות שנראו לכאורה טרם המרד הגדול.656 הדבר מעיד, בסבירות מסוימת, על כך שקאסיוס דיו לא השתמש במקורות רומאיים מתקופת המרד בכלל ובמקורות פלאביים בפרט, עד כמה שהידע שלנו מאפשר לקבוע.

אשר למקורות יהודיים, לנו ידועים רק שניים כאלה: את האחד, שנכתב תחת הפלאבים ברומא ושגלוי לנו, חרשנו במחקר זה לאורכו ולרוחבו כדי למצוא סימנים לחדייבים, והוא אינו המקור לדבריו של קאסיוס דיו. החיבור השני נכתב בארץ ישראל, כנראה בעיר טבריה, תחת שלטון הפלאבים אך בחשאיות, וממש לא בהתאם (וסביר להניח שאף בניגוד) לנרטיב שלהם. המחבר לא ידע אם הספר יתפרסם בימי חייו, אך מקורותיו, וכנראה גם יושרו, עלו על אלה של יוסף, ובוודאי ובוודאי של הפטרונים שלו, והוא לא היה מוגבל תחת שום צנזורה. מקורותיו היו המלך אגריפס השני ואנשי חצרו, וגם הוא נטל חלק במרד. המקור אבד, אך הוא כנראה התשובה לשאלת המקור של קאסיוס דיו.

ספרו של יוסטוס – מקור אפשרי של קאסיוס דיו: במשך כתשע-עשרה שנים (לפחות) לאחר פרסום “מלחמת היהודים”, היה יוסף המקור הראשון במעלה לידיעות על המרד. לצידו היו מקורות רומאיים שונים, אך לא כן בזמנו של קאסיוס דיו. בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס (או מעט אחריה) התפרסם חיבור חדש על אודות המרד הגדול, שנכתב ככל הנראה ביוונית צחה, על פי כל כללי ההיסטוריוגרפיה היוונית, ושנהנה מאחידות ספרותית שספריו של יוסף, שהשתמש בעוזרים כדי לתרגם וללטש את היוונית שלו, לא ניחנו בה. החיבור נכתב “במחתרת”, כעשרים שנה לפני פרסומו, כנראה כ”תגובה” ל”מלחמת היהודים”. ייתכן שחוסר שביעות רצונו של המלך אגריפס השני מן הכתוב ב”מלחמת היהודים” היה גורם נוסף שדחף לכתיבת הספר, והחיבור היה יכול להיחשב כ”גרסת המלך אגריפס” למרד הגדול.657 מחבר הספר, יוסטוס, היה אחד מנכבדי טבריה, יהודי בעל חינוך הלניסטי,658 שהיוונית הייתה שגורה בפיו, וראש אחת הסיעות בעיר.659 יוסטוס השתתף בשלבים הראשונים של המרד, אולם כאשר הבין שהגליל הולך ליפול לידי הרומאים, חמק אל המלך אגריפס.660 כל הידוע לנו עליו נלקח מהחיבור “חיי יוסף”, שנכתב כתגובה לחיבורו. נפילת השושלת הפלאבית אפשרה ליוסטוס לפרסם את הספר טרם מותו. זאת אנו יכולים ללמוד מהחיבור “חיי יוסף”, שבו יוסף מתפלמס עם יוסטוס כאילו הוא עומד בפניו.661

הספר של יוסטוס כלל ביקורת קשה כלפי יוסף כמפקד הגליל, וכנראה גם כלפי אספסיאנוס וטיטוס, שיוסף מנסה, ככל יכולתו, להציג אותם כהגונים ורחמנים.662 בתקופתו של קאסיוס דיו היה מקור זה זמין, נוח לקריאה ואינפורמטיבי, ונחשב כנראה אמין יותר מ”מלחמת היהודים”, שנכתב על פי הנרטיב הפלאבי על ידי מלכך פנכה שהיהודים (ואולי גם כמה מן הרומאים) ראוהו כבוגד. בהנחה כי הסופר לא אימץ נרטיבים אנטישמיים, בניגוד לטאקיטוס, ואין שום סימן שקאסיוס דיו אימץ כאלה (לפחות לא בכתיבתו), מקור זה נחשב אמין יותר מהכתבים שנכתבו ופורסמו בתקופת הפלאבים (כולל “מלחמת היהודים”), בייחוד בשל “מחתרתיותו” ו”טיבם” השונה של מקורותיו. ככל הידוע, ספרו של יוסטוס הוא החיבור הראשוני (שמחברו היה עד לאירועים) המאוחר ביותר על אודות המרד הגדול, והיחיד שהתפרסם לאחר שלטון הפלאבים, וככל הנראה לא התבסס על מקורות מתקופתם.663 דבר זה בוודאי הוסיף לאמינותו. זהו המקור הסביר ביותר להערתו של קאסיוס דיו, למרות היותו אבוד, ואם לא חמק מידיעתנו דהיום מקור נוסף.

חיזוק לרושם זה אפשר לשאוב גם מפרטים נוספים הלקוחים מתיאורו של קאסיוס דיו למרד הגדול, בראש ובראשונה סיפור פציעתו של טיטוס בזרועו, במהלך המצור על ירושלים, מאבן גדולה שהושלכה לעברו. הזרוע מעולם לא חזרה לאיתנה.664 המקור לסיפור זה אינו יוסף,665 לא טאקיטוס (בחלקים ששרדו) וככל הנראה שום מקור פלאבי אחר. כולם, כמו יוסף, כך יש להניח, חיפשו להלל את טיטוס כמצביא מבריק ובלתי מנוצח.666 בנוגע לסווטוניוס, אף שאינו מזכיר את פציעתו של טיטוס בביוגרפיה שלו, ניכר שהוא היה מודע לה היטב, ובסוגיה זו אני מעוניין לדון: סווטוניוס צירף תיאורים פיזיים לביוגרפיות בחיבור “חיי שנים-עשר הקיסרים”. מטרתם להמחיש לקורא איך נראתה האישיות מבחינה חיצונית, ובכלל זה גובה, ממדים, צורת גוף, סימטרייה של הגוף, הבעת פנים ועוד. ברוב המקרים תיאור פיזי זה ממוקם לקראת סופן של הביוגרפיות ולעיתים קרוב לאמצען,667 חוץ מחריג אחד בולט – הביוגרפיה של טיטוס. בביוגרפיה זו התיאור הפיזי נמצא בראשיתה, ומיד לאחריו מתחיל סיפור השתתפותו של טיטוס בדיכוי המרד הגדול.668 מיותר לציין שבתיאור פיזי זה אין שום אזכור לנכות כלשהי של טיטוס. יחסו של סווטוניוס כלפי טיטוס חיובי, בניגוד גמור ליחסו לדומיטיאנוס, שאת מגרעותיו הוא מרבה להבליט. את הסיבות ליחס זה ניתן לשער, אך החשיבות לענייננו איננה ביחס זה, אלא במיקומו של התיאור ובמה שניתן להקיש ממנו על העולם שבו חי סווטוניוס; מחד גיסא, מיקומו של תיאורו הפיזי של טיטוס בתוך הביוגרפיה שלו היא חריגה מהכלל שלא ניתן להתעלם ממנה. מאידך גיסא, אי-אזכור פציעתו של טיטוס בתיאור זה. שני הנתונים הללו נראים קשורים זה בזה, וצירופם יחד מעלה חשד כבד שסווטוניוס אכן ידע על הפציעה, ושמדובר פה במעין “תמרון התחמקות” מתוחכם שאותו הוא מבצע, כדי להימנע מאזכורה, על ידי העברת התיאור למקום בביוגרפיה העוסק בפרק זמן שקדם להתרחשותה, טרם המרד הגדול והמצור על ירושלים.

נשאלת השאלה: אם אכן זהו “תמרון התחמקות”, כפי שאני טוען, מדוע היה צורך בו? האם סווטוניוס (לא משנה מה היו טעמיו) לא היה יכול פשוט להחסיר את הידיעה על פציעתו (והנכות שנגרמה בעקבותיה) של טיטוס מתיאורו הפיזי של האיש, בלי לשנות את המבנה הספרותי השגרתי של הביוגרפיות שלו? התשובה לכך נראית לי ברורה – נראה שלא. הסיבה לכך היא שייתכן שידיעה זו הייתה ידועה לא רק לסווטוניוס ולקומץ “יודעי דבר”, אלא גם לרבים מקוראיו. השמטתה של ידיעה זו, ללא שינוי מבנה הביוגרפיה של טיטוס באופן שיצדיק השמטה זו, או לכל הפחות יחפה עליה, הייתה יכולה להביא להאשמה כלפי סווטוניוס שהוא מחסיר מידע.669 סווטוניוס, שפעל בעידן ה”ללא חרון אף, ללא משוא פנים”,670 לא היה מעוניין בכך.

השאלה המיידית שעולה בשל סברה זו היא מהו מקורה של ידיעה זו. על דעתי עולות שתי אפשרויות:

• הידיעה על פציעתו של טיטוס אמינה וידועה לסווטוניוס ולרבים אחרים – אך עדיין לא הועלתה על הכתב בימיו.

• בימיו של סווטוניוס היה מקור כתוב שהביא ידיעה זו, ועצם קיומו מחייב את סווטוניוס לבצע את “תמרון ההתחמקות”.

בנוגע לאפשרות הראשונה, נראה שסיכויי היתכנותה קלושים; קשה להניח שסווטוניוס היה מבצע תמרון התחמקות מעין זה בתגובה לידיעה העוברת מפה לאוזן, בייחוד אם חלפו קרוב לארבעים שנה מאז מותו של טיטוס, ומרחק השנים ייתכן שהשפיע גם הוא על טיבה של ידיעה זו, עד כדי הפיכתה ללא יותר משמועה רכילותית. אם כך, הרי המקור שממנו קאסיוס דיו מביא את הידיעה על פציעתו של טיטוס נכתב לאחר “חיי שנים-עשר הקיסרים”, יותר מחמישים שנה לאחר המרד. אין לנו כיום שום מידע על קיומו של מקור כזה, שלא לדבר על זהותו. הסיכוי לקיומו של מקור כזה נראה כמעט אפסי.

האפשרות השנייה נראית סבירה הרבה יותר; בתקופה שבה פעל סווטוניוס היה מקור כתוב שכבר הביא את הידיעה הזו, ודרך האופן שבו סווטוניוס נוהג, ייתכן שניתן לאפיין ולהבין את טבעו של המקור. מקור זה היה ידוע ואמין מספיק כדי לגרום לסווטוניוס, שביקש לא לציין את הנכות שנגרמה לטיטוס בעקבות הפציעה במרד, לשנות את מבנה הכתיבה השגרתי שלו כדי להימנע מציון נכות זו. עם זאת, בסיכומו של דבר סווטוניוס נמנע מאזכור פציעה או נכות כלשהן אצל טיטוס. החשד המיידי, כמו בכל מקרה שבו אנו נתקלים במידע על המרד הגדול שאינו נמצא בכתבי יוסף בן מתתיהו, נופל על טאקיטוס. במצב כזה ראוי לשאול מדוע סווטוניוס עושה כזה מאמץ להימנע מאזכור פרט שטאקיטוס, היסטוריון ידוע ומכובד, אִזכר בגלוי לפניו;671 על מה ולמה כל הסודיות? התשובה על כך נראית ברורה – המקור שאזכר את הפציעה אינו טאקיטוס.

טיעון זה תקף גם ביחס למקורות מוקדמים יותר שטאקיטוס הסתמך עליהם. אלה היו כנראה אותם חיבורים שיוסף בן מתתיהו מזכיר כחיבורים שקדמו לספרו. חיבורים אלו נכתבו כבר בימי אספסיאנוס, כאשר טיטוס טרם היה קיסר. בתקופה זו, כך יש להניח, היה קיים התמריץ החזק ביותר להסתיר את נכותו של טיטוס. גם ההערה של קאסיוס דיו, ש״היד מעולם לא חזרה לאיתנה״, אומרת דרשני, מהיכן ידע זאת קאסיוס דיו? ההסבר הפשוט וההגיוני ביותר לשאלה זו הוא שייתכן שההערה מועתקת מן המקור ומעידה על ידיעה שלאחר מעשה,672 כלומר לאחר מותו של טיטוס. קשה להאמין שאיזה שהוא מקור שנכתב בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה הראשונה, גם אם הביא ידיעה מעין זאת (והסיכוי לכך קלוש), הביא אותה בצורה כזו.

בתקופה שבין שנת 81 (מותו של טיטוס) לשנת 120 לספירה (סווטוניוס, ״חיי שנים-עשר הקיסרים״) אנו יודעים רק על שני מקורות שעסקו במרד הגדול ושיכלו להביא את הידיעה הנ״ל לשולחנו של קאסיוס דיו: טאקיטוס, ויוסטוס מטבריה. אם מקבלים את ההנחה שבזמנו של סווטוניוס היה בנמצא מקור שהביא את הידיעה בגלוי, ושמקור זה אינו טאקיטוס, הרי גם ללא ניסיון להגיע לקביעה חד-משמעית, ניתן לומר שהידיעה על אודות פציעתו של טיטוס מדיפה ניחוח ״יוסטוסי״ כבד, וזאת בלשון המעטה. סווטוניוס שולח לקוראים בני תקופתו ״קריצה״, כמו הרבה ״קריצות״ אחרות שדנתי בהן במחקר זה. בשל אובדן מידע שהיה נגיש לקוראים אלו, ואינו עומד לרשותנו כיום, אנו מתקשים להבחין בקריצה מעין זו. את הטעמים לקשיים של סווטוניוס, ולבחירתו לבצע ״תמרון התחמקות״ במקום אזכור מפורש, ניתן רק לשער.673

ישנם חוקרים אשר ניסו, על פי הכתוב ב”חיי יוסף”, ובשל העובדה שהחיבור צורף בכתבי היד שנשתמרו כ”נספח” ל”קדמוניות היהודים”, להקדים את הוצאת “חיי יוסף” וממילא גם את ספרו של יוסטוס לשנות התשעים של המאה הראשונה, תקופת שלטונו של דומיטיאנוס. אך הדבר אינו תואם את הערתו של פוטיוס על מועד יציאת ספרו של יוסטוס. כמו כן אנחנו יכולים לראות שגם בעידן דומיטיאנוס הנרטיב הרשמי נותר כשהיה. הטינה שנטר דומיטיאנוס לאביו ולאחיו אינה בהכרח מעידה על כך שהיה אפשר לפרסם בתקופתו חיבורים משמיצים על אודותיהם. נוסף על כך, בשלהי שנות שלטונו נצרו הסופרים הרומאים את לשונם, ונערכו רדיפות אחר יהודים וגם אחר רומאים אנשי המעמד הגבוה שנחשדו בהתייהדות. זה לא היה זמן מתאים לפרסם ספר כספרו של יוסטוס. לעומת זאת, שנותיהם של נרווה וטרייאנוס, שנחשבו לקיסרים מתונים מבחינת ענייני פנים, היו הרבה יותר נוחות לפרסום ספרים והתקבלו בהקלה גדולה. טרייאנוס בוודאי לא התנגד לחיבורים המשמיצים את השושלת שקדמה לו.674 האם פג הצורך ב”נרטיב ההסתרה” על אודות המעורבות החדייבית במרד הגדול? ככל הנראה, התשובה חיובית:

נראה שבמהלכה של המלחמה הפרתית-רומאית של טרייאנוס התפרסמה חליפת המכתבים של פליניוס הצעיר עם טרייאנוס.675 בחליפת מכתבים זאת נחשף פרט מעניין הקשור לחטיפתו של אופה ששמו קלידרומוס,676 שהתרחשה בימי דומיטיאנוס, כנראה בשנת 85 לספירה, על ידי הדאקים.677 מהכתוב במכתב עולה כי המלך פקורוס, מלך הפרתים באותה תקופה, היה ידידו של דקבלוס מלך הדאקים – ואויב מר לרומאים. יש אף שמכנים את הקשר ביניהם “ברית”.678 אף מקור אחר אינו מספר לנו על הקשר הזה בין המלכים, אך טרייאנוס, שכונה “הקיסר החייל”, הכניע את דקבלוס, ובסופו של דבר יצא למלחמה קשה בפרתים ב-113.

איננו יודעים אם טרייאנוס תכנן מלחמה פרתית כזאת עם עלייתו לשלטון,679 חמש-עשרה שנים לפני כן או בשנה השלישית למלכותו (השנה שבה מסתיים ספרו של יוסטוס), אך מקריאה בקאסיוס דיו אנו למדים שזו לא הייתה מלחמת מגן – טרייאנוס עשה זאת לשם התהילה.680 זו הייתה מלחמה מתוכננת, ולא ידוע מתי תכנון זה עלה בראשו. כחלק מתהליך ההתכוננות למלחמה זו, ניתן להניח שהיה גם צורך (בכל מקרה, אין הדבר מזיק) בהליך של “הכשרת לבבות” לקראת המלחמה.

הפלאבים לא היו מעוניינים באזכור מעורבותם של יהודים מהאימפריה הפרתית במרד הגדול כדי לא “לדחוף” לעבר מלחמה כזאת, אך לטרייאנוס היו שאיפות שונות בתכלית. ההשערה שספרו של יוסטוס, שיצא בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס, מדבר כנראה על המעורבות החדייבית מעידה, לדעתי, על כך שכבר אז השתנה הנרטיב. הקיסר החדש היה מעוניין לחשוף את מה שקודמיו הסתירו, כדי להשיג בדיוק את אותן תוצאות שהם רצו למנוע – הגחכת קודמיו כחלשים אל מול הפרתים, והצגתם של האחרונים כאויבי הרומאים, זוממי מזימות ומעוררי מדנים תמידיים.

הופעת ספרו של יוסטוס, אשר היה ככל הנראה המקור לדבריו של קאסיוס דיו, מעידה לדעתי על כך שהנרטיב השתנה בשנותיו הראשונות של טרייאנוס. ייתכן שהשינוי נבע מכך שכבר בשלב מוקדם של שלטונו הוא תכנן מלחמה עם הפרתים.

לסיכום, בבואנו לנסות ולאתר את מקורותיו של קאסיוס דיו בכתיבתו על אודות המרד הגדול, אנו עומדים לא מול מחבר אחד, אלא שניים; דיו עצמו, שאינו מציין את המקורות ששימשו אותו בכתיבת תיאור זה, ויוחנן קסיפילינוס, מתקצרו של דיו, שכנראה השמיט מהתיאור מידע שהיה יכול להיות רב-ערך עבורנו לצורך קביעת זהותם של מקורות אלו.681 ניסיון “להפריד את המוץ מן התבן” מוביל למבוך מבלבל המסתבך ככל שחודרים לתוכו. ללא ידיעה מה בדיוק החסיר קסיפילינוס מן התיאור, קשה מאוד לקבוע מהם המקורות שעליהם הסתמך קאסיוס דיו. אך ניתן להעלות סברות אחדות; קאסיוס דיו השתמש בכמה מקורות בכתיבתו על אודות המרד הגדול. המקור העיקרי רומאי באופיו; יוסטוס מטבריה בוודאי לא ייחס ליוסף בן מתתיהו יכולות נבואיות, כפי שקאסיוס דיו עשה.682 עם זאת, ספק אם ידיעות מסוימות המופיעות בתיאור הגיעו מאותו מקור רומאי.

לדעתי, נצטברו במחקר זה מספיק ראיות המחייבות לבחון מחדש את הנטייה השלטת במחקר, לייחס כל פרט מידע המופיע במקורות מאוחרים, ואינו מופיע אצל יוסף, לקטעים האבודים שכתב טאקיטוס על אודות המרד הגדול; מעבר לנדון בפרק זה, הנחה זו נוגדת היגיון בסיסי מסוים: המוקד של החיבור ״דברי הימים״ של טאקיטוס לא היה המרד הגדול, אלא תולדות רומא לאורך ציר זמן של כשלושים שנה. אין לנו ידע על ממדיהם של החלקים האבודים של טאקיטוס העוסקים במרד הגדול, או על מידת הפירוט שבה תוארו האירועים. אך ניתן להניח בסבירות גבוהה שחלקים אלו קצרים יותר ומפורטים פחות מחיבורים אשר עסקו במרד הגדול באופן בלעדי (יוסף בן מתתיהו, כתבים רומאיים מוקדמים), או מחיבורים אשר סקרו חיי אישים שהמרד הגדול נקשר בגורלם (האוטוביוגרפיות של אספסיאנוס וטיטוס). אשר ליוסטוס מטבריה, בין שחיבורו נגע בנושא המרד הגדול בלבד ובין שזה היה חיבור גדול יותר שרק חלקים מסוימים ממנו נגעו למרד הגדול, ברור לחלוטין שכתיבתו הייתה ענפה ומפורטת מאוד, כללה תיאור של המאורעות על בסיס אזורי ואף ירדה לאנקדוטות אישיות.683 אף ניתן להגיד בוודאות שכתיבה זו כיסתה את כל מהלך המרד, ולא רק את הלחימה בגליל, שבה היה מעורב יוסטוס באופן אישי.684 חיבורו של יוסטוס לא נפל, מבחינת ההיקף ורמת הפרטנות שלו, משום חיבור אחר אשר עסק במרד הגדול.

אם קאסיוס דיו ביצע עבודת איסוף מקורות ענפה, והוא אכן ביצע,685 וביקש להשתמש במקורות המפורטים והטובים ביותר על אודות המרד, גם אם מידת אמינותם של חלק ממקורות אלו מוטלת בספק, אין שום סיבה להניח שהוא בחר להשתמש דווקא בטאקיטוס. עמדו לרשותו מקורות מפורטים יותר, גם אם ידועים פחות. כמו כן, לא נראה שקאסיוס דיו ביקש להסתמך על מקור אחד בלבד ולהיראות כפלגיאטור (ומאחר שטאקיטוס הוא היסטוריון מפורסם – היה קל לאתר את הפלגיאט) העושה לעצמו ״חיים קלים״ ומעתיק מההיסטוריון הרומאי המפורסם והנגיש ביותר שכתב על אודות המרד הגדול. ייתכן, ואף מתקבל על הדעת, שקאסיוס דיו עשה בטאקיטוס שימוש כללי כמקור לחיבורו, אך בנוגע למרד הגדול עמדו לרשותו של דיו מקורות טובים יותר. הרבה יותר הגיוני להניח שאותו מקור רומאי מסתורי היה אחד החיבורים המוקדמים על המרד, או האוטוביוגרפיות של אספסיאנוס וטיטוס, או שילוב של שני סוגי המקורות.

הידיעה על אודות פציעתו של טיטוס נראית כמו פרגמנט מספרו של יוסטוס. אין אפשרות להגיע לקביעות מוחלטות, אך בהתאם לדיון המובא למעלה, הייתי אומר שהסבירות שידיעה זו הגיעה מיוסטוס גבוהה. בהחלט נראה לי שספרו של יוסטוס היה בין המקורות שבהם השתמש קאסיוס דיו כדי לכתוב את סיכומו על אודות המרד הגדול. אשר למקור הידיעה על אודות הלוחמים היהודים ממסופוטמיה על חומות ירושלים, לא ניתן לשייך ידיעה זו ליוסטוס באופן מובהק כמו הידיעה על פציעתו של טיטוס, אך לאור הדיון האמור מעלה, האפשרות שגם ידיעה זו הגיעה מספרו של יוסטוס היא ריאלית בהחלט.

אפשרות נוספת היא שייתכן שחיבור רומאי שלא ידוע לנו עליו, ושהתפרסם בימי טרייאנוס, הכיל את המידע הזה. אך ככל שעבר הזמן הסיכוי שמקור חדש אכן יופיע – הלך ופחת: בראשית המאה השנייה רק קצינים רמי דרג מעטים שהשתתפו במלחמה זו עדיין היו בחיים. בכל מקרה, לא ידוע לנו על שום מקור ראשוני העוסק במרד והמאוחר לספרו של יוסטוס איש טבריה. זהו גם המקור הראשוני היחיד, ככל הידוע, המאוחר בזמנו לשלטון הפלאבים. דיון היפותטי במקור נוסף ש”אפשרי, שהיה יכול להיכתב”, ושאין לנו שום הוכחה שאכן היה קיים, אינו צריך לשנות את מסקנותינו דהיום. הבה ניהנה מן ההפקר.

נוסף על כך, הסיכוי ל”חיבור גנוז” כמו של יוסטוס נמוך ביותר. אחרי הכול חיבור זה נכתב על ידי אדם שעמו, וגם הוא באופן אישי, שילמו מחיר כבד על המרד. גרסתו לאירועים הייתה מקורית, ופרסומה היה חשוב בעיניו, אף שלא העז לפרסם אותה תחת שלטון הקיסרים הפלאבים (וסביר מאוד להניח שמבין היהודים, הוא לא היה היחיד). לרומאים שהשתתפו במרד וזכו במשרות בכירות אחריו לא היה מניע מעין זה. סביר להניח שאם הם הותירו אחריהם תיאור של השתתפותם במרד, הוא התפרסם כבר בתקופת הפלאבים, ותחת סייגיה. לכן אנחנו יכולים לקבוע בסבירות גבוהה שהמקור לידיעה על אודות היהודים המסופוטמים על חומות ירושלים אינו פלאבי, ובסבירות מסוימת המקור הוא יוסטוס איש טבריה.

545 בטרם נמשיך חשוב לציין: דברי ימי הוויכוח האפי "מתי פורסם 'חיי יוסף'?" לדעתי, אחד המרתקים, אם לא המרתק ביותר בחקר כתבי יוסף בן מתתיהו, מסוכמים היטב במאמרו המעולה של סטיב מייסון, "האוטוביוגרפיה של יוסף". מאמר זה שימש אותי כמבוא להכרת הנושא ולכתיבת הסקירה ההיסטורית על אודות הוויכוח הזה, ובכלל זה תארוכים, רגעי מפנה חשובים ומאמרים בולטים. מייסון, אחד הגדולים שבין חוקרי כתבי יוסף בן מתתיהו בדורנו, מסכם את הוויכוח בכישרון ובפירוט רב עד כדי שאדם הלומד את הנושא לראשונה מומלץ לו לקרוא תחילה מאמר זה לצורך תחילת לימוד דברי ימי הוויכוח הבלתי נגמר הזה. לא נתקלתי במאמר או במבוא שמסכמים את הנושא בצורה טובה מזו, עד כדי שהגבלתי את עצמי בסקירה על הוויכוח ל"גבולות הגזרה" שאותם מתווה מייסון, וכל המבקש להכיר את הנושא צריך לקרוא תחילה מאמר זה, ראו Steve Mason, "Josephus’s Autobiography (Life of Josephus)", in A Companion to Josephus, Edited by Honora Howell Chapman and Zuleika Rodgers, John Wiley & Sons, UK, 2016, p. 59-74

546 לסיכום ממצה בעברית בנושא יוסטוס ראו ירון דן, "יוסף בן מתתיהו ויוסטוס מטבריה", עיונים בתולדות ארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2006, 165-145.

547 Photius, Bibliothèque, texte établi et traduit par René Henry, vol.1, Belles Lettres, Paris, 2003, cod. 33, see p. 18-19

548 Steve Mason, "Josephus’s Autobiography (Life of Josephus)", in A Companion to Josephus, Edited by Honora Howell Chapman and Zuleika Rodgers, John Wiley & Sons, UK, 2016, p. 59-74, see p. 62

549 לפרטים נוספים, אף שמייסון מתנגד לתפיסה זאת, ראו Steve Mason, "Josephus’s Autobiography (Life of Josephus)", p. 61-62

550 Heinrich Ewald, The History of Israel, translated and edited by Russell Martineau, Joseph E. Carpenter, and John F. Smith, London: Longmans, Green, and Co., vol.8, 1869-1886, p. 74

551 Emil Schürer, Geschichte des jüdischen Volkes im Zeitalter Jesu Christi, 3 vols. Leipzig: Hinrichs, Vol.1, p. 1898-1901, p. 77

552 Henry St. J. Thackeray, “Josephus” In A Dictionary of the Bible, 5 vols., edited by James Hastings, New York, C. Scribner’s Sons, 1898-1905, vol.5, p. 461-473

553 Heinrich Luther, Josephus und Justus von Tiberias: ein Beitrag zur Geschichte des jüdischen Aufstandes. Wischan & Burkhardt, Halle, 1910, p. 55-58

554 Richard Laqueur, Der jüdische Historiker Flavius Josephus: ein biographischer Versuch auf neuer quellenkritischer Grundlage, Giessen: v. Münchow, 1920

555 Steve Mason, "Josephus’s Autobiography (Life of Josephus)", in A Companion to Josephus, Edited by Honora Howell Chapman and Zuleika Rodgers, John Wiley & Sons, UK, 2016, p. 62-63

556 Richard Laqueur, Der jüdische Historiker Flavius Josephus: ein biographischer Versuch auf neuer quellenkritischer Grundlage, p. 21, 247-278

557 Henry St. J. Thackeray, Josephus: The Man and the Historian, Jewish Institute of Religion Press, New York, 1929, p. 16-19

558 Gustav Hölscher, "Josephus", In Paulys Realenzyklopädie der classischen Altertumswissenschaft, Stuttgart, vol. 18, 1916, col. 1934-2000, see p. 1941-1942

559 A. Schalit, "Josephus und Justus", klio 26, 1933, p. 67-95

560 לדוגמאות לפרשנות מסוג זה ראו את מאמרו של שליט ואת מאמרה של קושניר שטיין: אברהם שליט, "אימתי כתב יוסף בן מתתיהו את ספר חייו?", ציון מס' 5, עמ' קעד-קפו, תרצ"ג (1933). יש לשים לב לתארוך השרירותי של שליט לתחילת מניין מטבעות אגריפס השני, המבוסס על השערה: עמ' קפט. כמו כן, לאופן שבו שליט מיישב את הקושי לתארך את כתיבת ספרו של יוסטוס לשנת 73-72 לספירה (ייתכן שעוד בטרם נפילת מצדה), רק כי אין הוכחה הנוגדת זאת: עמ' קצד. מאמרה של אלה קושניר שטיין, שנכתב שישים ותשע שנים אחרי המאמר של שליט, הוא אחד המאמרים העדכניים ביותר העוסקים בסוגיה: Alla Kushnir Stein, "The Coinage of Agrippa II", Scripta Classica Israelica 21, 2002, p. 123-131. על הבעייתיות של הממצא הנומיסמטי של אגריפס השני ראו Emil Schürer, The history of the Jewish people in the age of Jesus Christ (175 B.C.-A.D. 135), Revised and edited by Millar, Fergus; Vermès, Géza; Goodman, Martin; Bloomsbury T & T Clark, 2014 (First published 1973), vol. 1, p. 480

561 אברהם שליט, "אימתי כתב יוסף בן מתתיהו את ספר חייו?", ציון מס' 5, עמ' קעד-קפו, תרצ"ג (1933). שליט עצמו מפנה במאמר לכמה חוקרים פחות מוכרים שמתחו ביקורת על לקיר לפניו. המאמר צוטט על ידי באריש כראשון המאמרים (החשובים) המתנגדים לתפיסת לקיר: David A. Barish, "The Autobiography of Josephus and the Hypothesis of a Second Edition of his Antiquities", Harvard Theological Review 71, 1978, p. 61-75, see p. 63

562 Matthias Gelzer, "Die Vita des Josephos", Hermes 80, 1952, p. 67-90

563 Hans Petersen, "Real and Alleged Literary Projects of Josephus", The American Journal of Philology, Vol. 79, No. 3 (1958), p. 259-274

564 על סוגיה זו ראו Emil Schürer, The history of the Jewish people in the age of Jesus Christ (175 B.C.-A.D. 135), Vol. 1,p. 56

565 זו התרשמותי: פטרסן תמיד מעדיף את ההסבר הכי פשוט לפתרון הסוגיות שהוא מעלה במאמר, ולא משנה עד כמה גישה זו מיישבת את הסוגיות שבהן הוא עוסק. לזכותו של פטרסן ניתן לזקוף את העובדה שהוא לא מנסה להגיע ל"פתרון בכל מחיר".

566 Hans Petersen, "Real and Alleged Literary Projects of Josephus", p. 262

567 הממצא הבולט ביותר הוא הכתובת המכונה "כתובת ארכיוס" מאזור החוראן, שעד היום משמשת ראיה עבור תומכי פוטיוס, אף שניתנו לה פרשנויות אלטרנטיביות. ראו אפלבאום, "קשתי זמאריס", עמ' 86.

568 לדוגמה כזאת ראו אפלבאום, "קשתי זמאריס", עמ' 86, הערה מס' 57. הרושם המתקבל הוא שאפלבאום ממש חושש לכתוב במפורש שהוא תומך בתיאוריית שתי המהדורות.

569 על חיבורו האבוד של יוליוס אפריקנוס, כמקור לכרונוגרפיה של גאורגיוס סינקליוס, ראו Martin Wallraff, Umberto Roberto, Karl Pinggéra, Iulius Africanus Chronographiae: the extant fragments, Walter de Gruyter, Berlin, 2007, p. XLII-XLIV. לסקירה קצרה על יוליוס אפריקנוס והכרוניקון שלו, ראו Ibid., p. XIII-XXIX.

570 Tessa Rajak, "Justus of Tiberias", Classical Quarterly 23, 1973, p. 345-368, see p. 362

571 לביקורת על תיאוריית רג'ק ראו למשל ירון דן, "יוסף בן מתתיהו ויוסטוס מטבריה", 148.

572 Emil Schürer, The history of the Jewish people in the age of Jesus Christ (175 B.C.-A.D. 135), Vol. 1, p. 482, n.47 (1

573 המהדירים של שירר מציינים ש"לצערם", רבים מהטיעונים שהם מעלים נתונים לוויכוח. ועל כך ראו Emil Schürer, The history of the Jewish people in the age of Jesus Christ (175 B.C.-A.D. 135), p. 482, n.47. נוסף על כך, ישנו המחקר של טריידגולד על הביבליותקה של פוטיוס, שנעשה בו-זמנית ל"קיבוע" הסופי של תיאוריית המהדורה האחת. טריידגולד בחן לעומק את דבריו של פוטיוס והצביע על העובדה שפוטיוס זהיר בכתיבתו; כאשר הוא לא היה בטוח בנתונים שהוא הביא, או שלא קרא את המקור שממנו הם הובאו, הוא דאג לציין זאת. כמו כן ניתן לזהות מקומות שבהם פוטיוס כותב מזיכרונו (טריידגולד מצביע על שני מקומות כאלה), ושם דבריו נראים "מעורפלים". בהתייחסו לדבריו של פוטיוס על יוסטוס (עמ' 64), טריידגולד מגדיל לעשות ומביא את הקטע כדוגמה לקטע שאין לפקפק בדיוקו, או במילותיו של טריידגולד: "הקטע נראה מפורט מדי מכדי להיות מחובר מהזיכרון". ראו Warren T. Treadgold, The nature of the Bibliotheca of Photius, Dumbarton Oaks Center for Byzantine Studies, Washington, D.C., 1980, p. 61-69

574 David A. Barish, "The Autobiography of Josephus and the Hypothesis of a Second Edition of his Antiquities", Harvard Theological Review 71, 1978, p. 61-75, see p. 63

575 ציון המאמר של באריש כמאמר מכונן שהפך את תיאוריית המהדורה האחת לשלטת במחקר, מבוסס על מאמרו של מייסון, ראו Steve Mason, "Josephus’s Autobiography (Life of Josephus)", p. 63.

576 Nikos Kokkinos, The Herodian Dynasty: Origins, Role in Society and Eclipse, Sheffield Academic Press, Sheffield, 1998, p. 396-411

577 Christopher Jones, "Towards a Chronology of Josephus", Scripta Classica Israelica 21, 2002, p. 113-121

578 Alla Kushnir Stein, "The Coinage of Agrippa II", Scripta Classica Israelica 21, 2002, p. 123-131

579 Nikos Kokkinos, "Justus, Josephus, Agrippa II and his Coins", Scripta Classica Israelica 22, 2003, p. 163-180, see p. 176-178

580 Ibid., p. 174-175

581 Ibid., p. 164-165, 170-171

582 ראו גאיוס פליניוס קאיקיליוס סקונדוס, המכתבים, תורגם בידי ארנסט דוד קולמן, 1, 5. על אודות ארולנוס רוסטיקוס – הערה מס' 20.

583 שם, 9, 13. על אודות בנו של הלבידיוס פריסקוס – הערה מס' 31.

584 Daniel R. Schwartz, "On drama and authenticity in Philo and Josephus", Scripta Classica Israelica 10 (1989-1990), p. 113-129

585 נשאלת השאלה אם דומיטיאנוס רדף סופרים בכל רחבי האימפריה, או רק ברומא ובסביבתה. קשה להאמין שדומיטיאנוס קרא, או אף ידע, על כל ספר שהתפרסם ברחבי האימפריה הרומאית, אך יש לנו את כל הסיבות להאמין שספרו של יוסטוס התפרסם, מאוחר יותר, גם ברומא עצמה. בהחלט נראה לי שפרסומו של הספר ברומא והגעה לידיו או לידיעתו של דומיטיאנוס היו התנאי המאפשר ("טריגר") לרדיפה, ולאו דווקא מיקומו של הסופר. יוסטוס מטבריה, גם אם זה ישב בארץ ישראל באותו הזמן, היה בהחלט בהישג ידו של דומיטיאנוס. קשה להאמין שכל אדם אשר רצה לפרסם השמצות אלו ואחרות על דומיטיאנוס היה יכול לעשות זאת בחופשיות ברומא, ואז לנוס לפרובינציה מרוחקת ולשבת שם, בטוח מכל רע ומחוץ להישג ידו של דומיטיאנוס, שמחוץ לגבול גיאוגרפי זה או אחר בתוך תחומי האימפריה חדל לרדוף את משמיציו. האם חיבורו של יוסטוס נגד את הנרטיב הפלאבי? אוכל להפנות לנאמר בפרק 65 של החיבור חיי יוסף, על אודות מידת ההתאמה בין הביוגרפיה של טיטוס לספרו של יוסטוס. ראו חיי יוסף, 65, 358. ראו גם את הערתו של אברהם שליט, בתרגום העברי, על פסקה זו בעמ' קסט, הערה מס' 2. אף שאיננו יודעים כיצד והיכן סתר ספרו של יוסטוס את הנאמר בביוגרפיות של טיטוס, וכנראה גם של אספסיאנוס, הערתו הקצרה והכוללנית של יוסף יכולה להעיד על כך שלא היה צורך להרחיב בנושא, אלו היו סתירות משמעותיות ובולטות לעין.

586 Nikos Kokkinos, "Justus, Josephus, Agrippa II and his Coins", p. 171

587 מקריאה בסוף חיי יוסף, נראה לי די ברור שהחיבור נכתב בתקופת טרייאנוס: בסוף קדמוניות היהודים, שכתיבתו נסתיימה בשנה השלוש-עשרה לשלטון דומיטיאנוס, מוצמד לדומיטיאנוס התואר "קיסר" (τῆς Δομετιανοῦ Καίσαρος ἀρχῆς) אך בסוף חיי יוסף (429-428) הוא מוזכר כ"דומיטיאנוס" ללא התואר, לצד טיטוס ואספסיאנוס, שאנו יודעים שלא היו בחיים. אם החיבור נכתב בתקופת שלטונו של דומיטיאנוס, מתבקשת הוספת התואר "קיסר". לעומת זאת, הוספה של התואר הזה בימי נרווה וטרייאנוס אינה נחוצה, שלא לומר בעייתית. השוו פליניוס הצעיר, המכתבים, 10, 58, א, ד. רק דומיטיה מכונה במשפט עוקב "אשת הקיסר" (בלי אזכורו של דומיטיאנוס), אך ידוע שדומיטיה שמרה על כל תאריה גם לאחר מותו של דומיטיאנוס, ולא הייתה עם העניין שום בעיה. טיעון זה כה פשטני, שלאור הדיון המעמיק שנעשה על אודות מועד כתיבתו של חיי יוסף, קשה לי מאוד להאמין שהוא מועלה כאן לראשונה. למרות זאת, לא הצלחתי למצוא מחקר אחר שמתייחס לזווית הזאת, אם כי אין זה אומר שמחקר כזה אינו קיים. חלקו השני של הטיעון מורכב יותר וקשור לחשיפת טבעה של אחת ה”עלילות” שלדברי יוסף העלילו עליו, כאשר הוא מציין את החסדים שדומיטיאנוס עשה עימו: מדובר בהלשנה של עבד ששימש אומן לבנו, שנענתה בהענשת העבד על ידי דומיטיאנוס (ח"י 429). יוסף טוען שבתקופת הפלאבים העלילו עליו עלילות אלה ואחרות (ח"י 76). זו העלילה היחידה שיוסף מוצא לנכון לחשוף, מחוץ לעלילה לכאורה שהעליל עליו יהונתן מקירניי, ושעליה כבר שמענו ב"מלחמת היהודים". חשיפת טבעה של העלילה הזו אינה מקרית לדעתי; התופעה של עבדים המלשינים על אדוניהם הייתה נפוצה ומטילת אימה בימי דומיטיאנוס, וזכתה לגינוי בימי טרייאנוס. פליניוס הצעיר מקדיש לכך קטע שלם ב"נאום השבח", ראו Pliny the Younger, Panegyricus, p. 42. חשיפת טבעה של העלילה הזו נראית מכוונת בצורה ברורה להשפיע על קורא רומאי בימי טרייאנוס, שהרי אז גונתה תופעה קשה זו. מעין "הסבר" שייגע ברגשותיו של הקורא על אודות הסיבות לאזכורו של דומיטיאנוס בצורה חיובית. ייתכן באותה מידה שיוסף מנסה לרמוז לקורא שגם הוא נפגע מ"השיטה הדומיטיאנית", לא פחות מהאליטה הרומאית בכללה, אף שהיה מקורב לפלאבים. קשה להעלות על הדעת סיבה לחשוף עלילה כזו בימי דומיטיאנוס, שהרי אז זאת הייתה פרקטיקה נפוצה ורגילה וטבעה לא היה שונה מעלילות אחרות, שאת טבען יוסף אינו חושף. אם נצרף לכך את טענתו של קוקינוס ביחס ל"חסד המתמשך" של דומיטיה, נראה לי שדרושה מידה רבה של יכולת התפלפלות אקדמית כדי ליישב את הממצאים הללו עם פרסומם בשנת 94. כמו במקרה גרש, כל שצריך לצורך חקירה יעילה בנושא זה הוא לוותר על ההנחה הפרימורדיאלית; שלא ייתכן שחיי יוסף נכתב בתקופת שלטונו של טרייאנוס, משום שהוא אינו מוזכר בו.

588 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, תרגום אולמן, עמ' 341, הערה 298.

589 למעורבות טיטוס בקרבות יודפת ראו יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ג', פרק ז', 329-323. בקרבות גמלא: שם, ספר ד', פרק א', 73-70. בהשתלטות על גוש חלב (נוהלה בידי טיטוס): שם, ספר ד', פרק ב', 92.

590 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים ברומאים, ספר ו', ד', 239-237. המפקדים הם טיבריוס אלכסנדר, סקסטוס קריאליס, לרקיוס לפידוס, טיטוס פרוגיוס, פרונטו הטריוס ומרכוס אנטוניוס יוליאנוס.

591 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, תרגום אולמן, עמ' 361, הערה מס' 486.

592 היעדרם של חיילים רגליים מתיאור הכוחות שנשלחו לכבוש את טריכאי בולט מאוד לעין. יש לזכור שהעיר הייתה מבוצרת, ולא ברור כיצד פרשים לבדם יכולים לבצע ביעילות לחימה ברחובות צפופים ומבית לבית, שלא לדבר על לחימה על גגות הבתים. בהתאם לסברה שתיאור קרב טריכאי על ידי יוסף נועד לגמד את טרייאנוס, אני יכול לשער שהפרדה של כוח הרגלים הרומאי מפיקודו של טרייאנוס הייתה "הפרדה אחת יותר מדי" עבור יוסף. הפרדה זו הייתה מעלה סימני שאלה אצל הקוראים הרומאים של "מלחמת היהודים"; בניגוד לקשתים, שיותר קל לייחס אותם לחילות העזר הרומאיים, או לתגבורת מצד מלכים מקומיים (כפי שעושה שצמן, ראו יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, תרגום אולמן, עמ' 361, הערה מס' 486), ולכן קל יותר "להפריד" אותם מפיקודו של טרייאנוס, הרגלים היו לגיונרים רומאים. ציונם של חיילים אלו, וציון מפקדם הזוטר כאחד שמונה ישירות על ידי אספסיאנוס (באופן דומה לציונו של אנטוניוס סילון), כאשר טרייאנוס נמצא בסביבה ומגיע לתגבר את טיטוס, ניתן להניח שהיו עלולים להביא ל"הרמת גבה" אצל הקוראים הרומאים של "מלחמת היהודים". נוסף על כך, העובדה שטיטוס ה"מפקד" על קרב טריכאי, ושבפיקודו נמצא כוח פרשים בלבד, זוכה לתגבורת של כוח גדול ורב-גוני (פרשים, קשתים ורגלים) שמגיע "יחד" עם טרייאנוס, אך לא בפיקודו הישיר, נראית "משונה" במקצת. גם מזווית זו, גרסה כזאת מזמינה חשד מצד הקוראים, בייחוד אם היה מידע אלטרנטיבי על אודות קרב זה ממקורות אחרים. לכן, לדעתי, ישנן שתי אפשרויות: הראשונה היא שמספר הקשתים היה נמוך יותר, ויוסף כולל את הרגלים בין הקשתים, והשנייה היא שהוא מחסיר אותם לחלוטין מן התיאור.

593 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ג', פרק י', 471.

594 שם, 487.

595 נאום ראשון: יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ג', י', 485-472. נאום שני: שם, 496-494.

596 המונח זכור לי משיעוריו של פרופ' יונתן פרייס, שהשתמש בו כדי לתאר את התופעה; הכוונה לתיאור האירועים "ממעוף הציפור" באופן היסטוריוגרפי וכללי, ו"בנקודות מפתח" מסוימות ירידה לפרטים קטנים, כגון דיאלוגים או נאומים של אינדיבידואלים המעורבים בהתרחשות.

597 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ג', י', 522-506.

598 זהו נוסח תרגומה של ליסה אולמן למשפט. ראו יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים (תרגום אולמן), ספר ג', י', 463.

599 שם (תרגום אולמן), 506.

600 למרות הסברה הכללית בקרב החוקרים שמלחמת היהודים נערך על ידי יוסף לפני פרסומו (ראו מלחמת היהודים, תרגום אולמן, מבוא, עמ' 35), לא נתקלתי בשיטוטיי ב"ים המחקרים האקדמי" העוסק בנושא, ואינני מכיר טענות קודמות של חוקרים בעניין גילוי עריכה ספציפית במלחמת היהודים. אם סברתי נכונה, זאת כנראה הפעם הראשונה שמתגלה עריכה כזו. אך אם אכן זהו המצב, זאת אינה הפעם הראשונה שמתגלה עריכה בכתבי יוסף בן מתתיהו; ריכארד לקיר היה הראשון שגילה עריכה כזו, בקטע המקשר בין קדמוניות היהודים לבין חיי יוסף. לקיר עשה זאת לפני מאה שנה, והאירוניה היא שטענתי הנוכחית לגילוי עריכה נעשית במסגרת דיון שנועד לתקף מחדש את ממצאיו.

601 ראו ד.2 "אדומים ואדומים 'אחרים'".

602 מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג', ט', 458.

603 שם, ג', ה׳-ו', 503-497.

604 ראו למשל מלחמת היהודים, ספר ג', ט', 522, הערה באותו המס', עמ' 364.

605 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ד', ז', 419.

606 שם, 437-419.

607 שם, 450.

608 שם, 419. יש לשים לב לדמיון עם מינויו של אנטוניוס סילון ישירות על ידי אספסיאנוס (ראו להלן). ההבדל היחיד בין שני המקרים הללו, שבהם יוסף מדגיש את טקטיקת "המינוי הישיר", הוא שאנטוניוס סילון אינו דמות מוכרת ומוזכר רק פעם אחת, ואילו פלקידוס הוא דמות מוכרת המוזכרת במקומות נוספים ב"מלחמת היהודים". ראו בנוסף: J. Price, Jerusalem Under Siege: The Collapse of the Jewish State, p. 183-186; העמודים הנ"ל, תחת הכותרת "פרטים אקראיים". פרייס סבר שמצירוף של נתונים אקראיים, שיוסף השאיר בחוסר תשומת לב בטקסט, ניתן לקרוא בין השורות ולזהות תופעות ואירועים שיוסף אינו מציין במפורש. במקרה זה אנחנו יכולים, לדעתי, לראות שימוש מכוון על ידי יוסף באמצעי זה (ניתן לכנות זאת "פרטים אקראיים לכאורה"), שימוש המתכתב, לדעתי, עם מידע המובא בחיבורים אחרים (שכיום נחשבים אבודים) על אודות המרד.

609 מדובר פה ב"חור" בסיפור שמותיר את הקורא לתהות מהי מידת האמת בו, או כזה שמותיר סתירות מסוגים באותו החיבור. לדעתי, יוסף יצר "חורים" כאלה בכוונה, במקומות אחרים במחקר דנתי בכך.

610 כלומר תיאור שפירט יותר את פעולותיהם של המפקדים הרומאים הבכירים שהשתתפו במרד. מאחר שעל פי יוסף כל הכותבים של החיבורים המוקדמים על אודות המרד הגדול הרבו בחנופה לרומאים והשמיצו את היהודים, אחת הסיבות העיקריות שטיטוס העדיף את ספרו של יוסף קשורה בסיבות פנים-רומאיות ופחות בתיאור האירועים עצמם. נוסף על כך, יוסף משמיט מידע חשוב על אודות המרד. דוגמה לכך היא הידיעה שמביא סווטוניוס על חיסולו של הגסיוס פלורוס, מושל יהודה, בשלבים המוקדמים של המרד. לא ברור מהיכן הביא סווטוניוס ידיעה זו, ראו Suetonius, The Lives of the Caesars, The Life of Vespasian, 4, 5

611 יוסף טוען כך בנגד אפיון ובחיי יוסף. בנגד אפיון הוא אף מונה אנשים אחרים בין הקוראים, ואומר שאף אחד מהם לא הסתייג מתוכן הספר ומאמיתות הנאמר בו (מובן שניתן לשער את הטעמים ל"חוסר ההסתייגות" המוקדם יותר של אותם קוראים), ראו יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, תורגם על ידי יעקב נפתלי שמחוני, אברהם יוסף שטיבל, תל אביב, תרצ"ט, 50-52, 9, 1. יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 65, 363.

612 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א', א', 2-1, 30.

613 במקרה זה שוב מדובר על מגמה מכוונת; קוראים עתיקים בני דור המרד ידעו לעשות את ההקשר. כיום, בשל החוסר במקורות אלטרנטיביים לתולדות המרד הגדול, אנחנו מתקשים בכך יותר: בעניין זה ראו J. Price, Jerusalem Under Siege: The Collapse of the Jewish State, p. 188-189; פרייס הגביל את עצמו בעיקר לחקירה של המאורעות בירושלים, לפני המצור ובמהלכו. גילוי הדפוס האנטי-טרייאני של "מלחמת היהודים" (שלדעתי, קיומו אינו מוטל בספק) מוכיח ש"עקרונות פרייס" תקפים ושמישים לצורך מחקר לאורכו של כל החיבור "מלחמת היהודים".

614 Julian Bennett, Trajan: Optimus Princeps, Routledge, London, 1997, p. 18

615 Ibid, p. 19

616 Ibid, p. 19-20

617 Ibid, p. 19. ראו הערה 32 באותו עמוד. זו מסקנתו של בנט, והיא חד-משמעית.

618 Aulus Caecina Alienus: גנרל רומאי ששיחק תפקיד מרכזי במלחמת האזרחים: תחילה תמך בגלבה וסייע לו להתמנות לאחר מכן למפקד לגיון בגרמניה. בשל האשמות בשחיתות מצד גלבה העביר את תמיכתו לווטליוס וסייע לו להביס את צבאותיו של אותו. ווטליוס שלח אותו לאחר מכן להילחם נגד צבאותיו של אספסיאנוס, אך הוא בגד בו ועבר לצד אספסיאנוס. קאיקינה הוצא להורג על ידי טיטוס, באשמת קשירת קשר, בסוף ימי שלטונו של אספסיאנוס.

619 מלחמת היהודים, תרגום אולמן, מבוא, עמ' 35. לתיאורו של קאיקינה ראו מלחמת היהודים, ספר ד', 644-634. בנוסף, ראו למשל Christopher Jones, "Towards a Chronology of Josephus", p. 113-114

620 טרייאנוס האב המשיך למלא תפקידים דתיים והפך לאחד מכוהני פולחן אספסיאנוס, פולחן שייסד טיטוס לזכר אביו. ראו Julian Bennett, Trajan: Optimus Princeps, p. 19-20

621 Ibid, p. 19

622 Ibid, p. 23

623 Ibid, p. 23

624 Julian Bennett, Trajan: Optimus Princeps, p. 25

625 Suetonius, The Life of Domitian, 2, 3

626 פליניוס הצעיר מקדיש פרק שלם בנאום השבח ליכולתו של טרייאנוס הבן לציית להוראות. בסופו של הפרק עולה הרושם שטרייאנוס נאלץ "לנשוך שפתיים" כדי לעשות זאת. ייתכן שהדברים נאמרים גם על רקע ההשמצות ועצירת הקריירה של אביו. ראו Pliny the Younger, Panegyricus, 9, 5. וורנר אק, שסקר את הקריירה הצבאית של טרייאנוס הבן, גם הוא התייחס לעובדה שהקריירה הצבאית של טרייאנוס התנהלה בעצלתיים בשנות השמונים של המאה הראשונה. אק אכן סבור שמתיחות בין דומיטיאנוס לטרייאנים גרמה לעיכוב בקריירה הצבאית של הבן, אך הוא קובע שטרייאנוס האב היה בעל ברית פוליטי של אספסיאנוס וטיטוס כאחד. העוינות שרחש דומיטיאנוס כלפיהם ובעקבות זאת כלפי בעלי בריתם, הייתה הגורם שעצר את הקריירה של טרייאנוס הבן. לדעתי, הקביעה של אק על אודות הברית הפוליטית בין טרייאנוס האב לטיטוס נעשתה מעט בחופזה; ללא סימוכין בכתבים, וללא סקירה של הקריירה הפוליטית של האב. ניתן לראות בבירור שקריירה זו נקטעה בימי טיטוס. אף ניתן לראות שאק כלל אינו מחשיב את השניים (האב והבן) כצוות פוטנציאלי של טוענים לשלטון. אק מוסיף שרק עם נכונותו של טרייאנוס הבן (כמפקד לגיון) לסייע לדיכוי המרידה של אנטוניוס סטורנינוס, בחורף 89-88, הושב לו אמונו של דומיטיאנוס, והקריירה הפוליטית שלו החלה "להתניע". מאחר שאמונו של דומיטיאנוס בטרייאנוס הושב רק לאחר שזה הראה נאמנות בנכונותו לקחת חלק בדיכוי מרידה שסיכנה את שלטונו של דומיטיאנוס, ניתן להבין עד כמה גדול היה חששו של הראשון מן השני. ראו Werner Eck, "An Emperor is made: Senatorial Politics and Trajan's Adoption by Nerva In 97", In Philosophy and power in the Graeco-Roman world, essays in honour of Miriam Griffin", Ed. By Gillian Clark and Tessa Rajak, Oxford University Press, New York, 2002, p. 211-226, see p. 214

627 ראו Eusebius, Ecclesiastical History, 3, 10, 8-11; David A. Barish, "The Autobiography of Josephus and the Hypothesis of a Second Edition of his Antiquities", p. 64

628 גם בסיום חיי יוסף, יוסף כותב שזהו סופו של החיבור קדמוניות היהודים. ראו חיי יוסף, פרק 76, 430.

629 פליניוס הצעיר, המכתבים, 10, 82.

630 Pliny the Younger, Panegyricus, 90, 4-6. ראו גם גאיוס פליניוס קאיקיליוס סקונדוס, המכתבים, תורגם בידי ארנסט דוד קולמן, ספר 3, 11.

631 דוגמה לכך היא גירוש שחקני מחזות המימוס הלעגניים מרומא, שעליה הורה טרייאנוס בשנת 100-99. ועל כך ראו Pliny the Younger, Panegyricus, 46, 1-7. אני מביא את הטיעון הזה כמקרה לדוגמה, שאינו בהכרח מעיד על דבר. למרות זאת, דבר אחד ניתן לטעון בוודאות; טרייאנוס הבן, "הקיסר החייל", לא היה חסר אונים אל מול יוסף, ואם חש איבה כלפיו ונטר לו טינה, היו לו אפשרויות ודרכים רבות לפעול כנגד יוסף. לדוגמה, ניתן לשער שאם מתן אפוטרופסות ספרותית חדשה ליוסף עלול לא למצוא חן בעיני הקיסר, והפטרון עלול למצוא את עצמו מוחרם בחוגים רחבים בקרב האליטה הרומאית, די היה בכך כדי להרתיע כל פטרון פוטנציאלי. לדעתי, הייחוס של חיי יוסף לאפפרודיטוס, הפטרון של קדמוניות היהודים, אינו מעיד על דבר; אפפרודיטוס זה, תהיה זהותו אשר תהיה, כבר לא נמצא לצידו של יוסף בזמן שכתב את חיי יוסף, וייתכן שזהו עוד ביטוי לניסיון של יוסף להסוות את חיי יוסף כחלק אינטגרלי מקדמוניות היהודים. מעבר לכך, נראה לי שהוצאת חיי יוסף כחיבור נפרד (גם ללא פטרון) הייתה עניין מסובך, וייתכן שאף מסוכן.

632 במקומות רבים בנאום התהילה פליניוס מדבר על אחדותה של האליטה הרומאית, לפחות בנוגע לשמחה על חילופי השלטון. רוח זו עוברת כחוט השני לאורכם ולרוחבם של כתבי פליניוס (ואין לראות בה חנופה): Pliny the Younger, Panegyricus, 2, 6-8 ("בקול אחד"). Ibid, 3, 1 ("גל של חיבה").

633 פליניוס מתכוון בעיקר לדומיטיאנוס: אך הגישה כלפי אנשים שהיו מזוהים עם חנופה למשטר הישן ברורה. Pliny the Younger, Panegyricus, 53, 1-3. ובמקום אחר: Pliny the Younger, Panegyricus, 2, 1-4

634 גם כך היה ניתן להבחין בכך, אך רק אחרי חיפוש מדוקדק. יסולח לי על הביטוי, אך אינני מוצא ביטוי טוב ממנו על מנת לתאר מצב זה; זה בערך ההבדל בין "לעשות בתוך הבריכה" לבין "לעשות מהמקפצה". נוסף על כך יש לזכור, חיבורו של יוסטוס הסתיים עם פטירתו של המלך אגריפס השני בשנת 100 לספירה. היה חייב להיות איזשהו מרווח זמנים בין סיום כתיבת החיבור לבין מועד פרסומו, ולו רק מסיבות טכניות. השנים הראשונות של טרייאנוס (101-99 לספירה) ברומא היו שנים פעלתניות מאוד מבחינה אזרחית ופנימית, אך בסיומן הוא יצא לנהל את המלחמה הדאקית הראשונה, שנתמשכה עד שנת 102 לספירה. זה עשוי היה להיות עיתוי אידיאלי עבור יוסף "לתפוס את כל מה שיש לו ביד", כולל האיגרות מהמלך אגריפס השני, וכדברי לקיר, אי אלו מסמכים אחרים בעלי ערך תיעודי אשר נשארו אצלו מתקופת המרד הגדול, לכתוב במהירות את חיי יוסף ולהסוות אותו בתוך המהדורה השנייה של קדמוניות היהודים, זאת בהנחה שיוסטוס כבר פרסם את ספרו לפני כן. מועד פרסום מאוחר יותר גם הוא מתקבל על הדעת, אך ככל שחלף הזמן כך אפשרות זו נראית פחות ופחות סבירה; באופן תיאורטי, לא ניתן לשלול את האפשרות שיוסף פרסם את המהדורה השנייה של קדמוניות היהודים לאחר סיומה של המלחמה הדאקית הראשונה וחזרתו של טרייאנוס לרומא, אך במצב זה התנאים לפרסום היו חייבים להיות הרבה פחות נוחים עבורו. חלון זמן אידיאלי נוסף עבור יוסף היה אמור להיפתח בשנת 105 לספירה, עם עזיבתו של טרייאנוס את רומא כדי לנהל את המלחמה הדאקית השנייה (106-105 לספירה). איננו יודעים דבר על גורלו של יוסף עד למועד זה, וזוהי אפשרות תיאורטית והרבה פחות סבירה מאשר פרסום במהלך המלחמת הדאקית הראשונה.

635 Brian Jones, The Emperor Domitian, Routledge, London, 1993, p. 33-38

636 למעשה, טרייאנוס האב אינו מוזכר כלל בחיבור חיי יוסף. גם במקומות שבהם יוסף היה יכול יכול להזכיר אותו אילו רצה בכך. ההימנעות המוחלטת מאזכורו של טרייאנוס נראית לי (לאור הדיון לעיל) מכוונת. ייתכן שעבור יוסף הנושא היה כה רגיש, שאזכור מעין זה היה אף מסוכן. את הנסיבות המדויקות ואת השיקולים של יוסף ניתן רק לשער.

637 בעניין גרירת טבריה למערבולת המרד, יוסף מתבטל לפני יוסטוס ו"מודה" כביכול שהוא גרר את טבריה ואת יוסטוס למערבולת המרד. אף על פי שהוא עושה זאת לצורך הפולמוס עם יוסטוס, לא ברור מדוע הוא מודה בכך כאשר, לכאורה, קיימת לו האפשרות להכחיש זאת. ראו חיי יוסף, 65, 350. גם בנושא השלל מהערים הסוריות יוסף נאלץ להודות בטענתו (המשוערת) של יוסטוס, אם כי גם במקרה זה לא בטוח שנותרו אנשים רבים שיכולים לאמת את ההאשמה, ראו חיי יוסף, פרק 15, 81.

638 במחשבה ראשונה זה נראה כמו טירוף להגן על תיאור אירועים מוטה ועוין שנכתב על אודות טרייאנוס האב, תחת שלטונו של בנו. במחשבה שנייה ניתן להבין צעד זה; יוסף כבר היה באחרית ימיו ונלחם על זיכרונו בדורות הבאים ועל אמינותו כהיסטוריון. הודאה באי-דיוקים בתיעוד כלפי דמות רומאית בכירה כל כך, בחיבור נפוץ המתעד את תולדות המלחמה שבה השתתפה, הייתה משולה ל"התאבדות ספרותית". הודאה כזו הייתה מביאה לאובדן אמון מוחלט בחיבוריו של יוסף ובערכם כמסמך היסטורי בעיני הרומאים. ספק גדול אם היסטוריונים נוצרים מוקדמים, כמו אאוסביוס, היו מרגישים בנוח לצטט מדבריו של יוסף, וייתכן שחיבוריו לא היו מגיעים אלינו כלל.

639 פליניוס הצעיר, המכתבים, 10, 58, א-ב.

640 ניסיונות למצוא סכסוך כזה נעשים כבר זמן רב. קייס חשבה שהגורם נעוץ בדרישתו של דומיטיאנוס להאלהתו ובאלימות שהפעיל בגביית "המס היהודי", אך אין שום סימן שהדבר יצר סכסון עם יוסף. ראו Shirley Jackson Case, "Josephus' Anticipation of a Domitianic Persecution", Journal of Biblical Literature, Vol. 44, No. 1/2 (1925), p. 10-20. כמו כן ראו את התנגדותו החד-משמעית של בילדה לתפיסה זאת Per Bilde, Flavius Josephus between Jerusalem and Rome: his life, his works and their importance, p. 102

641 מלחמת היהודים, א', א', 2-1.

642 Marcus Antonius Julianus: הפרוקורטור של יהודה (מלחמת היהודים, ו', ד׳, 238). מינוקיוס פליקס טען שאדם בשם אנטוניוס יוליאנוס כתב ספר על אודות המרד הגדול (Octavius, 33, 4). מאחר שהוא מאזכר אותו בצמוד ליוסף, חוקרים מודרניים זיהו אותו עם מרכוס אנטוניוס יוליאנוס. עוד בעניין זה ראו Schürer, Emil, The history of the Jewish people in the age of Jesus Christ (175 B.C.-A.D. 135), Revised and edited by Millar, Fergus; Vermès, Géza; Goodman, Martin; Bloomsbury T & T Clark, 2014 (First published 1973), Vol. 1, p. 33-34. ועוד באותו עניין: Stern, Menahem, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, The Israel Academy of Sciences and Humanities, Jerusalem, 1974, Vol. 1, p. 455-462

643 חיי יוסף, פרק 65, 358 (עמ' קסט). ראו גם נגד אפיון, 1, 10, 56.

644 חיבור מסוג זה (רשימות מפקד שחוברו לספר), ששרד עד ימינו, הוא רשימותיו של יוליוס קיסר על המלחמה בגאליה ועל מלחמת האזרחים. לא ידוע אם ישנה זהות בין ספרי זיכרונות הקיסרים של אספסיאנוס וטיטוס לבין רשומות המפקד שלהם (אם הכוונה לאותו החיבור). ראו גם מלחמת היהודים, תרגום אולמן, מבוא, עמ' 45-43, בנושא המקורות של יוסף.

645 Photius, Bibliothèque, cod. 33

646 Ibid, cod. 33

647 חיי יוסף, פרק 65, 359 (עמ' קסט).

648 חיי יוסף, הקדמה מאת אברהם שליט, עמ' צו-צז.

649 טאקיטוס, דברי הימים, 5, 13-1. בנושא כתיבתו של טאקיטוס על היהודים ראו למשל יוחנן לוי, "דברי טציטוס על קדמוניות היהודים ומידותיהם", ציון 8 – חוברת תש"ג (ספטמבר 1942), עמ' 34-1, 84-61; ארתור הרצברג, "האם ליהודים זכות לחיות בחברה שאיננה מקבלת את עקרונות דתם", כיוונים חדשים 14, סיוון תשס"ו-יוני 2006; Stern, Menahem, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, The Israel Academy of Sciences and Humanities, Jerusalem, 1974, Vol. 2, p. 1-94; Erich S. Gruen, Rethinking the other in antiquity, Princeton University Press, New Jersey, 2011, 179-197

650 גוטמן, יהושע, "מלחמת היהודים בימי טרייאנוס", עמ' 43.

651 מלחמת היהודים, ו', 315-288.

652 טאקיטוס, דברי הימים, 5, 13, 1.

653 יהושע גוטמן, "מלחמת היהודים בימי טרייאנוס", עמ' 43.

654 Suetonius, The Life of Vespasian, 4, 5

655 Cassius Dio, Roman History, 65, 1, 4; Loeb edition: Vol. VIII, p. 258-261;

656 האותות שנראו לכאורה לפני מרד בר כוכבא נראים, לדעתי, כמו תוצאותיה של רעידת אדמה בעוצמה בינונית. ראו Cassius Dio, Roman History, 69, 14, 2;

Loeb edition: Vol. VIII, p. 450-451

657 יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, 65 (364), עמ' קע, הערה מס' 2 (שליט). על פי יוסף, המלך אגריפס כתב לו שישים ושתיים איגרות, להעיד על "אמיתות דבריו", ושתיים מתוכן הוא מצטט בחיי יוסף. הקורא הביקורתי תמה למקרא הנתון הזה; מדוע יש צורך בשישים ושתיים איגרות כדי לאשר הסכמה לתוכנו של מלחמת היהודים? מתוכנה של האיגרת השנייה עולה, לדעת שליט, הסתייגות מדבריו של יוסף. להערכה זו של שליט יש להוסיף את ההערה המפורשת של יוסף בקדמוניות היהודים, שהוא אינו מצוי ביחסים טובים עם "צאצאיו של הורדוס". ראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', 187. דניאל שוורץ העריך שהכוונה היא לאגריפס השני, ראו Daniel R. Schwartz, "Kata Touton ton Kairon: Josephus' Source on Agrippa II", p. 242

658 חיי יוסף, הקדמה מאת אברהם שליט, עמ' צה. ראו גם ירון דן, "יוסף בן מתתיהו ויוסטוס מטבריה", עיונים בתולדות ארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית, עמ' 148.

659 חיי יוסף, 9, 40, עמ' קטו.

660 חיי יוסף, 70, 390.

661 שם, 65, 340, עמ' קסו.

662 שם, עמ' צו.

663 שם, עמ' צז. המקורות של יוסטוס היו ככל הנראה עדי ראייה (ייתכן שאף פיליפוס בן יקים היה אחד מהם), וסביר להניח שגם הארכיון של המלך אגריפס, שאליו היה חשוף בשל תפקידו כמזכירו הפרטי. גם עדותו של יוסף שהכתוב בספרו של יוסטוס סותר את ספרי זיכרונות הקיסרים – מאשרת את העובדה שלא השתמש בספריהם כמקור (אם הדבר אינו ברור מאליו).

664 Cassius Dio, Roman History, 65, 5, 1 ;Loeb edition: Vol. VIII, p. 266-267

665 אצל יוסף ישנו סיפור דומה – פגיעה במרפק יד ימינו של המלך אגריפס במהלך המצור על גמלא. ראו מלחמת היהודים, ד', א', 3. אצל טיטוס הפגיעה הייתה בכתף שמאל.

666 ראו מלחמת היהודים, תרגום אולמן, מבוא, עמ' 50-49.

667 לתיאורו הפיזי של יוליוס קיסר, ראו Suetonius, The Life of Julius Caesar, 45. לחוסנו הפיזי של יוליוס קיסר ראו Ibid., 57. לתיאורו הפיזי (ארוך יחסית) של אוגוסטוס ראו Suetonius, The Life of Augustus, 79-82. לתיאורו הפיזי של טיבריוס: Suetonius, The Life of Tiberius, 68. לתיאורו הפיזי של קליגולה: Suetonius, The Life of Caligula, 50. לתיאורו הפיזי של קלאודיוס: Suetonius, The Life of Claudius, 30-31. לתיאורו הפיזי של נירון: Suetonius, The Life of Nero, 51. לתיאורו הפיזי של גלבה: Suetonius, The Life of Galba, 21. לתיאור הפיזי של אותו: Suetonius, The Life of Otho, 12. לתיאורו הפיזי של ויטליוס: Suetonius, The Life of Vitellius, 17, 2. לתיאורו הפיזי של אספסיאנוס: Suetonius, The Life of Vespasian, 20. לתיאורו הפיזי של דומיטיאנוס: Suetonius, The Life of Domitian, 18

668 תיאורו הפיזי של טיטוס הוא היחיד מבין הביוגרפיות הממוקם בתחילת הביוגרפיה. כמו כן ראוי לציין שבהשוואה לרוב התיאורים, הוא גם מאוד קצר ותופס פחות מפסקה אחת בנפחו. נראה שסווטוניוס לא היה מעוניין להכביר בפרטים, וניתן לנחש את הסיבה, ראו Suetonius, The Life of Titus, 3, 1. הפסקה שלאחר מכן מתארת בקצרה את הקריירה הצבאית של טיטוס, עד למרד הגדול, ולקראת סופה מתוארים אירועי המרד בגליל ומעורבותו של טיטוס בהם, ראו Ibid. 4, 3. על לחימתו של טיטוס בירושלים סווטוניוס אינו מספר כמעט דבר. גם נתון זה מתאים למה שניתן לצפות מטיטוס, במקרה שזה היה פצוע ומושבת מלחימה במהלך פרקים ארוכים מן המצור על העיר, ראו Suetonius, The Life of Titus, 5, 2

669 אף על פי שההאשמה תהיה נכונה גם כך, סווטוניוס היה יכול לטעון, בשל מקומו של התיאור, שלמעשה הוא נכון ומתאים למצבו הפיזי של טיטוס כאדם צעיר. במקומות אחרים סווטוניוס מצרף לתיאור הגופני גם בעיות פיזיות שהקשו על כמה מהקיסרים בגיל מבוגר או בתקופות שונות בחייהם, אך לא במקרה של טיטוס. לדוגמה ראו

Suetonius, The Life of Augustus, 81; Suetonius, The Life of Claudius, 31; Suetonius, The Life of Domitian, 18, 1-2

670 סווטוניוס אכן פועל בהתאם לעיקרון זה, שאותו קבע טאקיטוס, ומביא ידיעות מסוגים שונים על חיי הקיסרים שאותם הוא סוקר.

671 כאשר כתב סווטוניוס את "חיי שנים-עשר הקיסרים", כבר עמדו לרשותו חיבוריו של טאקיטוס. פרטים מסוימים שסווטוניוס מביא בגלוי, סביר להניח שהגיעו מהפרקים האבודים של טאקיטוס על אודות המרד הגדול. למשל, הידיעה על חיסולו של הגסיוס פלורוס בידי היהודים בתחילת המרד (חיי אספסיאנוס, 4, 5). לעומת זאת, אם סווטוניוס הסתמך על טאקיטוס בנתונים שהוא הביא, הרי נדמה שטאקיטוס חידש מעט מאוד ביחס ליוסף. סווטוניוס מציין שטיטוס הכניע את טריכאי ואת גמלא. בנוגע לטריכאי כבר ראינו עד כמה תיאורו של יוסף לקרב הזה מגמתי ולוקה בחסר, ראו לעיל: "צילם של הטרייאנים". סווטוניוס, לעומת זאת, אינו מזכיר את העיר יפה, שאותה מזכיר יוסף כעיר שהוכנעה בידי טיטוס. מאחר שיוסף אינו המקור של סווטוניוס (מלחמת היהודים, תרגום אולמן, מבוא, עמ' 29), נשאלת השאלה עד כמה חדשני היה תיאורו של טאקיטוס למרד הגדול. האם זה היה תיאור רחב שהציג סיפור שונה של המרד הגדול, או "סיכום מתוגבר" של מה שנכתב עד אז? נראה לי, בהתחשב בסווטוניוס ובדיון על אודותיו בדפים אלו, שהאפשרות השנייה עדיפה. מי ערב לנו שטאקיטוס חיפש דווקא ליצור "היסטוריה אלטרנטיבית" למרד הגדול, בניגוד לשתי אוטוביוגרפיות קיסריות ושלל ספרים של בני דור המרד שנתפרסמו עד לימיו? מקור "טבעי" אפשרי נוסף עבור סווטוניוס הוא האוטוביוגרפיה של טיטוס, אך לאור הסתירות בין סווטוניוס ליוסף, שניתן להניח שלא סתר את האוטוביוגרפיה הזאת, הדברים אינם ברורים.

672 לא ברור עד כמה הייתה נכותו של טיטוס קשה ונראית לעין. אם לשפוט על פי דבריו של קאסיוס דיו, טיטוס המשיך להיות פעיל מבחינה ספורטיבית ואף היה יכול להילחם בזירה, ראו Cassius Dio, Roman History, 65, 15, 2 ;Loeb edition: Vol. VIII, p. 288-291. אם אכן היה ניתן להסתיר נכות זאת במידה מסוימת, אזי הגישה של יוסטוס לידיעה מעין זאת הייתה טובה לפחות כמו הגישה של יוסף (שאין הוא מקורה) ושל טאקיטוס, ואולי אף יותר. הרי מי היה יכול לדעת על אודות מצבה של ידו של טיטוס, שנים רבות לאחר המרד (בייחוד אם הנכות הוסתרה מעיניים חיצוניות), יותר טוב מברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני, שניהלה עם טיטוס רומן ארוך שנמשך עד להתמנותו לקיסר בשנת 79. ניתן להניח שליוסטוס, מזכירו האישי של המלך בשנים שלאחר המרד, הייתה גישה מצוינת לידיעות מעין אלה. על אודות הרומן בין ברניקי לטיטוס ראו

Suetonius, The Life of Titus, 7, 1; Ibid. 8, 1; Cassius Dio, Roman History, 65, 15, 3-5; Loeb edition: Vol. VIII, p. 290-291; Ibid., 66, 18, 1; Loeb edition: Vol. VIII, p. 296-297.

ביחס לקשרים בין יוסטוס לברניקי, הם היו אמורים להיות טובים מאוד, מאחר שעל פי יוסף, ברניקי הצילה את יוסטוס בתחנוניה לפני אגריפס בתקופת המרד הגדול. ראו חיי יוסף, 65, 343. מניעיו של יוסטוס, כמו גם הדחף שלו כיהודי שלחם במרד, לכתוב על אודות נכותו של מחריב ירושלים ובית המקדש מהלחימה ביהודים, אינם דורשים ביאורים יתרים. הדחף האישי שלו לחשוף ידיעה מעין זאת היה בוודאי גדול מהדחף של מחברים רומאים. אם אכן חיבורו לא היה חיבור על אודות המרד בלבד, אלא שהחלקים על המרד היו חלק מחיבור גדול יותר שהתכתב גם עם דברי ימי יוון, הדרך לשולחנו של קאסיוס דיו, כך ניתן לשער, לא הייתה ארוכה.

673 האליטה הרומאית וקהילת המשכילים ברומא של ראשית המאה השנייה לספירה היו דו-לשוניות - דוברות יוונית ולטינית, אך ברור שמספר קוראי הלטינית ברומא עלה על מספר קוראי היוונית. התעניינות בהיסטוריה אינה מצריכה (וכנראה גם לא הצריכה) ידיעת שפות רבות כתנאי מאפשר. קהל זה של חובבי היסטוריה קוראי לטינית היה יכול לקרוא את סווטוניוס, טאקיטוס ומחברים מוקדמים יותר שכתבו על אודות המרד הגדול, אך הוא לא היה חשוף למידע אשר הובא בחיבורים שנכתבו בלשון היוונית על אודות מרד זה, ובהם חיבוריהם של יוסף ויוסטוס. יש לנו ראיה על אודות מידע שעבר ממקור שכנראה היה לטיני למקור הכתוב ביוונית (אותות לחורבן ולהרס של יהודה במרד, מקבילים אצל יוספוס וטאקיטוס, ראו דיון מעלה), אך לא להפך. סווטוניוס, כמו טאקיטוס, כתב בלטינית, ובלי לדון בגורמים חברתיים ותרבותיים שהשפיעו על המחברים הרומאים בתקופתם, ייתכן שהייתה לסווטוניוס בעיה להיות הראשון שמביא לידיעת קהל הקוראים הלטיני החד-לשוני ידיעה שמקורה בחיבור של יהודי מטבריה, ושלא הופיעה בחיבורים שנכתבו על ידי מחברים רומאים או בשום חיבור אחר. יש לזכור שבזמן שסווטוניוס כתב את "חיי שנים-עשר הקיסרים", לפחות על פי מה שאנו יודעים כיום, כבר הסתיים פרק הכתיבה ההיסטורית על אודות המרד הגדול. סווטוניוס עצמו לא ביקש לכתוב היסטוריה כזאת. עם זאת, סווטוניוס, שככל הנראה היה מזכירו של אדריאנוס (גם אם הודח מתפקידו מאוחר יותר), וכיוצא בזאת, בעל נגישות לארכיונים סגורים, ידע שהידיעה על פציעתו של טיטוס נכונה, וכמוהו ידעו גם אחרים. התעלמות מוחלטת מהידיעה, ייתכן שהייתה יוצרת לו בעיה אל מול קהל הקוראים הדו-לשוני. הסבר זה הוא ניחוש, אך אינו גורע מתוקפן של המסקנות המובאות בדיון למעלה. ייתכן שאפשר להציע הסברים אחרים להתנהגותו של סווטוניוס, אך לא עולה על דעתי הסבר אחר לקושי של מחבר זה לציין במפורש את פציעתו של טיטוס כמעט ארבעים שנה לאחר מותו.

674 ראו לעיל "מתי נתפרסם 'חיי יוסף'?" ו"צילם של הטרייאנים".

675 פליניוס הצעיר, המכתבים, עמ' 22. פליניוס הצעיר נפטר בפרובינקיית ביתינייה-פונטוס בשנת 113, ועל כך ראו שם, עמ' 19.

676 פליניוס הצעיר, המכתבים, ספר עשירי, מכתב מס' 74. קלידרומוס היה עבד שהועסק במאפייה, ונשלח על ידי פליניוס לטרייאנוס בצירוף הוכחות שאכן הוחזק על ידי הפרתים.

677 שליט אברהם, "דרכי הפוליטיקה המזרחית של רומי – מנירון ועד טרייאנוס", עמ' 24, הערה 65.

678 שם, עמ' 24.

679 אכן היו חוקרים ששיערו, על סמך מכתבו של פליניוס, שטרייאנוס תכנן לצאת למלחמה בפרתים, הרבה לפני שהוא ביצע זאת בפועל. ועל כך ראו A. N. Sherwin-White, The Letters of Pliny: A Historical and Social Commentary, Oxford University Press, 1966, p. 662

680 Cassius Dio, Roman History, 68, 17, 1; Loeb edition: Vol. VIII, p. 392-393

681 Fergus Millar, A study of Cassius Dio, Clarendon press, Oxford, 1964, p. 2-3, 195-204

682 Cassius Dio, Roman History, 65, 1, 4; Loeb edition: Vol. VIII, p. 258-261;

683 זאת ניתן להבין מרוח החיבור חיי יוסף.

684 יוסף כתב במפורש שיוסטוס כתב בחיבורו על אודות המצור על ירושלים, ראו חיי יוסף, 65, 358.

685 קאסיוס דיו כתב כי עסק באיסוף המקורות עשר שנים, וכתב במשך שתים-עשרה שנים. כלומר בסך הכול עשרים ושתיים שנים, ראו Cassius Dio, Roman History, 73, 23, 5; Loeb edition: Vol. IX, p. 118-119. עוד על מקורותיו של קאסיוס דיו ראו Fergus Millar, A study of Cassius Dio, p. 32