יהודיתדמוקרטית

ב-2015, שנת תשע"ה, יזם הרב שי פירון, יחד עם אנשי ציבור ומנהיגים, את הקמתה של תנועת "פנימה" במטרה להתמודד עם הפיצול והקיטוב בחברה הישראלית. פנימה פועלת ליצירה של אתוס ישראלי המבוסס על סולידריות, תיקון ותקווה באמצעות פתרונות ישראליים משותפים לסוגיות הליבה הפוצעות ומפצלות את החברה. פנימה התמקדה בהצעות למדיניות חדשה בתחומים מגוונים, כגון סוגיית השבת במרחב הציבורי, השירות הצבאי-לאומי-אזרחי, מעמדם של מקומות קדושים בישראל ועוד. במקביל לעבודה המאומצת על תוכניות מעשיות, הורגש הצורך בגיבוש השקפת עולם רעיונית וחזון משותף לרוב החברה הישראלית. לשם כך הוקם ב-2021, שנת תשפ"א, בית יוצר ישראלי. פנימה היא בית של פתרונות, ובית יוצר ישראלי - בית של רעיונות.

הספר שלפניכם הוא פרי עבודתם של עמיתי ועמיתות בית יוצר ישראלי שלמדו, התווכחו וכתבו במהלך שנת הלימודים תשפ"א. הם הקדישו יום בשבוע לדיון משותף וליצירה אישית שתבטא את השקפת העולם והחזון למדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית.

שני המאמרים הראשונים של הספר מהווים את המבוא הרעיוני. מאמרו של הרב שי פירון, "שביל הזהב - קווי יסוד לבית יוצר ישראלי", מסביר את מושג שביל הזהב הנמצא בכותרת של קובץ מאמרים זה. לדבריו, שביל הזהב אינו פשרה שכל תכליתה לאזן בין הקצוות, אלא הכרעה ערכית ורעיונית, שלה שותפים רוב אזרחי ישראל הרואים במדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. "לשם כך", טוען פירון "יש להסיר מִגְנָנוֹת ולא להתחפר מאחורי חרדות. לשם כך נדרש להכיר במציאות מרובדת ורב-שכבתית". דוגמה לתפיסת שביל הזהב של פירון היא היחס הנכון בין מסורתיות לממלכתיות. המסורתיות שאינה מוותרת על העבר ועל הקשר בין הדורות והמסורות, והמדגישה את יכולת ההכלה המאפשרת מרחב מחיה רחב. המסורתיות צריכה להשתלב עם תפיסה ממלכתית שבבסיסה תרבות של שיח מכבד, הסדרה של כללי משחק, כינון מוסדות מדינתיים ויצירה של חזון משותף.

מאמרו של אריאל פיקאר, "הציונות כתנועה לאומית מודרנית ומשמעות היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית", מבקש לתת פרספקטיבה היסטורית ורעיונית למושג מדינה יהודית ודמוקרטית, ודן באתגרים הגדולים העומדים בפני תפיסה זו. לטענתו, התנועה הציונית נבנתה על השקפת העולם המודרנית על אודות חשיבותה של מדינת הלאום הריבונית. על פי תפיסה, זו יוכל העם היהודי להתקיים רק במסגרת מדינת הלאום הריבונית היהודית שתבטיח את ביטחונם של היהודים ותאפשר את קיומה ושגשוגה של התרבות היהודית על שלל גווניה ועדותיה. אך המודרניות של התנועה הציונית כללה גם את ההפנמה של הערכים המודרניים בדבר האוטונומיה האנושית, זכויות האדם, החירות וצורת המשטר הדמוקרטית, ועל יסודות אלה הוקמה המדינה. ישראל משגשגת כמדינת לאום ריבונית וחזקה, אך כדי להמשיך ולממש את החזון הציוני, על ישראל לממש את הבטחותיה במגילת העצמאות ביחס לשוויון לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין. גם חופש הדת, המצפון, הלשון, החינוך והתרבות המובטח במגילה דורש חיזוק מיוחד הן ביחס לזכויות התרבותיות והלשוניות של הערבים בישראל והן ביחס למעורבות הרבה מדי של הממסד הדתי בחייהם של אזרחי המדינה. ולבסוף, על ישראל להגיע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים על בסיס שתי מדינות לשני עמים, שיאפשר את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

המאמרים של תומר פרסיקו ותהלה פרידמן דנים בהשקפת העולם הליברלית ומבקרים אותה. הם מבקשים להחזיר לקדמת הבימה את רעיון הלאומיות הליברלית, הבא לידי ביטוי בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית-לאומית ודמוקרטית-ליברלית. מאמרו של תומר פרסיקו, "משבר הליברליזם כמשבר זהות - על חולשות הסדר הליברלי ועל הדרכים לחיזוקו", ממקם את החיפוש אחר זהות ומשמעות בבסיסו של משבר הליברליזם, ומבקש להציע את תפיסת שביל הזהב של הליברליזם והלאומיות. "מדינת הלאום לא רק מעניקה לנו זהות קולקטיבית, אלא גם מבטיחה את האוטונומיה שלנו". הליברליזם הקלאסי דאג לזכויות ולחירות של היחיד וטיפח חשד בכוחה של המדינה או הקהילה. במקביל לכך, הוא ערער מסורות שנתנו משמעות ושייכות לאנשים והגביר את הניכור בין בני אדם. "מדינת הלאום, שהתפתחה לצד הסדר הליברלי, יכולה לתרום ולהשלים חלק מהחלקים החסרים בו. היא מציעה בסיס של זהות קולקטיבית עבור רבים, ומאפשרת לחברה, כקולקטיב, להתוות את דרכה. על ידי כך היא מעצימה פרטים בחברה - ואת החברה כולה". דבריו של פרסיקו נכונים לכל מדינות הלאום הליברליות והמודרניות, ובתוכן גם לציונות, התנועה הלאומית היהודית המודרנית, השואפת ליצירת חברת מופת, שבה חירותו וייחודיותו של הפרט והשייכות והמחויבות לקהילה ולמדינה תואמות ומשלימות זו את זו.

מאמרה של תהלה פרידמן, "זהות ציונית, יהודית ודמוקרטית כבסיס הכרחי לברית של מתונים ולחתירה לטוב משותף", מציג ומבקר את תפיסת "הטוב המשותף" ו"ברית המתונים", המבקשת למצוא את הדרך לשיתוף פעולה ולכבוד הדדי בחברה הישראלית המקוטבת. לטענתה של פרידמן, "הטוב המשותף וברית המתונים הם, לאמונתי, סיפורים תוספתיים. הם נועדו לאפשר חיים משותפים בחברה מרובת זהויות. הם לא נועדו להחליף את הסיפור הלאומי היהודי, כלומר הסיפור הציוני הבסיסי, אלא להוסיף לו נדבך אזרחי. נדבך שמאפשר שותפות עם מי שאינו שותף לציונות היהודית-דמוקרטית". הסיפור הציוני הבסיסי הוא הקמתה של מדינה יהודית ודמוקרטית ולא מדינה שכל תכליתה קידום השקפותיהם של רוב האזרחים לקראת הסכמה על הטוב המשותף.

המאמרים של ליאור טל שדה וחיים מאיר נריה עוסקים בעקרונות הראויים לקבלת החלטות במדינת ישראל. מאמרו של טל שדה, "מהכרעת הרוב לשותפות: עקרונות לשיתוף פעולה צודק במדינה יהודית ודמוקרטית", מראה כי בחברה הישראלית מתקיימות זו לצד זו תפיסות טוב שונות עד מאוד, היוצרות שסעים עמוקים בצד הזדמנות להפריה וללמידה הדדית. ליאור טוען כי הכרעת הרוב בדמוקרטיה אינה אידיאל אלא אילוץ הכרחי, ושככל שניתן הדבר, יש לקבל החלטות במדינה דמוקרטית על בסיס דיאלוג והסכמות. בהשראת ג'ון רולס, הוא מבקש להפריד בין תפיסות הטוב בחברה לבין שאלת הצדק הפוליטי, צדק שמבטא את האופן הראוי, שבו תפיסות טוב שונות ישתפו פעולה. ליאור מציע חמישה עקרונות לקבלת החלטות צודקת בחברה הישראלית: צמצום השימוש בכוח הרוב, מקסימום חופש לכל פרט וקהילה, שוויון הזדמנויות מהותי, ביזוריות, אכפתיות וחמלה. כדי להגיע להסכמה על עקרונות אלה צריך: "לייצר היכרות אמפתית בין השבטים, ליצור מנגנונים מוסדרים שיקבלו סמכות חוקית להכריע בסוגיות הנובעות מהחיבור בין יהדות למדינה, לסייע ביצירת ברית חיים משותפת, המבוססת על סיפור משותף ותחושת יחד, ולשרטט את גבולות הפלורליזם הסביר באופן שקבוצה אחת לא תרמוס את רעותה ואף לא תרמוס חברים בתוכה. בעשותנו זאת, עלינו להיות רגישים לא רק כלפי האפשרות של המיעוט לחיות על פי דרכו, אלא גם כלפי האפשרות של הרוב הלאומי לשגשג, לפתח ולבטא את זהותו הלאומית".

מאמרו של חיים מאיר נריה, "הילכו שניים יחדיו"? - הצדקה ציבורית במדינה יהודית ודמוקרטית", טוען כי הצדקה ציבורית לגיטימית לקבלת החלטות במדינת ישראל, הכוללת לעתים כפייה או הגבלת חירות, יכולה להתקיים רק בתנאי שהאזרחים התומכים בה "מאמינים בכנות שיהיה זה מוצדק מטעם מדינת ישראל לאמץ את אמות המידה והאמצעים שהם הצביעו עבורם, כמדינה יהודית ודמוקרטית". נריה מציע שככל שההחלטה דורשת כפייה על האזרח הפרטי, יש צורך בנימוקים רבים חזקים יותר. זאת, לעומת חוקים המשפיעים על המדינה ומוסדותיה ולא על האזרח הפרטי. כדי לממש הסכמה רחבה, "על אזרחי ישראל מוטלת החובה המוסרית לתקשר עם בני ארצם, עמיתיהם האזרחים והאזרחיות, ולהסביר להם את המניעים שלהם לכפות עמדות מסוימות, מתוך כוונה ליצור איתם שיח ולהגיע להסכמה". השיח הציבורי הרחב הוא ביטוי לשותפות, אך הוא גם יכול לשמש "ככלי לחינוך מוסרי ואישי איך וכיצד ראוי לנהל יחד את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

יפה בניה וטל נבוני מבקשות לשנות את השיח הציבורי מתפיסה נוקשה של זכויות, חוק ופוליטיקה של זהויות, לגישה עמוקה יותר הבנויה על הכרה ביחסים בין בני אדם ממשיים על המורכבות והַפְּגִיעוּת שלהם. מאמרה של יפה בניה, "'בראשית היא הזיקה': גישה התייחסותית כבשורה לשיח הישראלי", מבקש להכניס את שיח היחסים לתוך השדה הפוליטי. "בעוד פוליטיקת הזהויות מתמקדת בזהות תרבותית קהילתית, שיח היחסים ממוקד בכל יחס בין אני לאחר, ועל כן הוא עשוי להיות שיח חוצה-זהויות, שכן כל יחיד נתון ברשתות יחסים מסועפות, שהקבוצה התרבותית היא רק מרכיב אחד בתוכן". שיח זה בנוי על אתיקה של אכפתיות ועל הַפְּגִיעוּת והתלות שמאפיינות את הקיום האנושי. כדי להתגבר על הקשיים הללו, יש ליצור אחריות קולקטיבית של החברה ביחס לכל חבריה וחברותיה. התשתית הפילוסופית של גישה זו היא ההבנה "שלא האישיות הנפרדת מעצבת יחסים על בסיס התכונות שרכשה לעצמה בכוחות עצמה, אלא להפך: היחסים וההקשרים החברתיים הם המעצבים את האישיות ואת תכונותיה". לתפיסה זו השלכות פוליטיות וכלכליות. בניה מביאה כדוגמה את היחס הנחות למקצועות הטיפול והחינוך בחברה המודרנית. "בחברה המבוססת על אתיקה של אכפתיות, מקצועות הטיפול והחינוך יהיו בעלי חשיבות מרכזית, והחשיבות הזו תתבטא בסטטוס החברתי, בהון הסימבולי ובתגמול הכספי של העיסוקים הטיפוליים".

מאמרה של טל נבוני, "הגישה החינוכית-אגדית: שינוי חברתי בקול שונה", מציג את המתח בין שתי גישות לניהול קונפליקטים כמו זה שבין היותה של ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית: הגישה החוקתית הפועלת בעזרת החוק ופועלת להכרעה, והגישה החינוכית המדגישה את היחסים בין בני אדם כמוקד של עבודת הגישור המחפשת פתרון מתוך דיאלוג והסכמה. שתי הגישות הללו מקבילות לגישה ההלכתית אל מול הגישה האגדית במסורת היהודית. לדבריה של נבוני, "שיח קונפליקטואלי פורה מתרחש כאשר יש שימוש מאוזן בשתי הגישות גם יחד, לעומת שיח קונפליקטואלי מתוך גישה אחת, הפוגם באקלים החברתי וביכולת לקיים דיאלוג מצמיח. חוסר האיזון, שבא לידי ביטוי כיום בהשתלטות הגישה החוקתית על המרחב הציבורי ובדחיקת הגישה החינוכית אל מחוזות הפרט, פוגע ביכולת לנהל את מרחבי אי-ההסכמה התרבותיים-חברתיים בישראל, וגורם לקרע ולפירוד שמערערים את האמון הנדרש ליציבות חברתית".

מאמרה של יוליה אלעד-שטרנגר, "תקווה ישראלית? אתגרים זהותיים ליצירת קולקטיב ישראלי", מצביע על הקושי ביצירת זהות ישראלית קולקטיבית. על פי גישת הזהות החברתית, "זהות שכזו לא תהיה אפקטיבית ביצירת לכידות אם היא תאלץ את חברי הקבוצות השונות לוותר על זהויותיהם הפרטיקולריות". הפתרון טמון בהבנת המורכבות של זהויות המשנה הישראליות. אמנם הנטייה הרווחת היא לראות את הזהות הקבוצתית כעסקת חבילה הכוללת את כל ממדי החיים, אך למעשה קיימת הִצְטַלְבִיוּת (cross-categorization) "אדם שהוא חבר קבוצת-חוץ באחד הממדים הזהותיים מהווה עבורנו חבר קבוצת-פנים בממד זהותי אחר". כדי להגיע למרב הלכידות החברתית האפשרית בישראל, יש צורך ב"עבודה מתמדת ובחיפוש אקטיבי ודינמי אחר סיבות מקומיות לסולידריות חוצת-זהויות. במקום להילחם בנטייה האנושית להעדיף את טובת קבוצת-הפנים, עלינו לגייס אותה לטובת סולידריות ושיתוף פעולה בהשגת מטרות ספציפיות, תוך ויתור [מסוים] על חזון הזהות הישראלית המוכללת".

מאמרה של קרין נהון, "אתגרי הדמוקרטיה הישראלית בעידן המידע: החזרת המטוטלת מדמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית", מצביע על השינויים המהותיים שהתרחשו בעולם ובישראל בעידן המידע. בראשית העידן הדיגיטלי היתה תחושה של פתיחת שורות וריבוי דעות שהטכנולוגיה אפשרה, אולם "ריבוי ומגוון המידע הם מתנות שעידן המידע הביא לנו, אך זאת על חשבון הרבה רעש, מידע בוטה וחריג, ומידע כוזב במערכת הפוליטית-חברתית, לצד יכולות למניפולציה על ידי שחקני-כוח בצורה א-סימטרית, שגם היא מתבטאת בהשתתפות גוברת. כל אחד מארבע ההטיות של ההשתתפות מאתגרת את המערכת הדמוקרטית בצורה אחרת, אולם השילוב של כל ההטיות הללו מצטבר להחלשה שיטתית של מוסדות ומקורות הסמכות בדמוקרטיה". לדבריה של נהון, זוהי סכנה לדמוקרטיה שהופכת להיות פופוליסטית יותר ומאבדת את עקרונותיה המהותיים.

המאמרים של יפית קליימר, אילעאי עופרן ויצחק בן דוד מתמקדים בהיבטים היהודיים של תפיסת שביל הזהב את מדינת ישראל. מאמרה של יפית קליימר, "תשתית מסורתית ומוסרית לסיפור משותף של המדינה היהודית והדמוקרטית", מדגיש את הבסיס היהודי להשקפת העולם הדמוקרטית-ליברלית. "ערכים רבים שנתפסים כ׳חילוניים׳ כגון חירות, זכויות הפרט, חשיבה ביקורתית ושוויון, שהם בבסיסה של כל דמוקרטיה - שורשם בהגות הדתית במערב שמקורה במסורת היהודית: התנ"ך, התלמוד והספרות היהודית בימי הביניים". במקורות היהדות אין לראות רק תשתית היסטורית, יש למצוא בהם מקורות השראה גם להווה. "עלינו לעמול על חיי רוח ורעיונות הנלמדים תוך כדי תנועה, מופרים על ידי רבי-שיח ודיאלוגים בין הקבוצות השונות ובתוך הקבוצות השונות. הטקסטים המכוננים של היהדות בנויים על מחלוקת ואף על ויכוחים עם אלוהים. האמת מתבררת מתוך ויכוח וחוסר הסכמה. צדק מחייב הקשבה לצד השני".

מאמרו של אילעאי עופרן, "'יהדותה של המדינה': הרהורים הלכתיים על שותפות אזרחית במדינה היהודית", עוסק בשאלה שהעסיקה חכמי הלכה ציונים בראשית ימי המדינה: כיצד יכולים שומרי הלכה לשתף פעולה עם מדינה שמוסדותיה אינם שומרים את השבת? מדינה מודרנית חייבת להפעיל מערכות שונות, כמו משטרה, משרד חוץ, חברות מים וחשמל לאומיות, גם בשבת. ראיית כל הפעולות הללו כפיקוח נפש המותר בשבת אינה נראית סבירה בעיניו של עופרן. הוא דן במחלוקת המפורסמת בין סבו, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, והרב נריה בעניין זה, ובסופו של דבר מצדד דווקא בעמדתו של הרב נריה: "ההבנה כי כל מוסדותיה של מדינת ישראל הם למעשה שותפות נרחבת גם עם מי שאיננו יהודי, עשויה לצמצם את הקושי באותן סוגיות שטרם נמצא עבורן פתרון הלכתי מניח את הדעת. אין בכך בשום אופן כדי להתיר ליהודים לעבור על איסורי תורה, אך אפשר שיש בכך בכדי להפחית את הלחץ מצדם של גורמים דתיים לראות לעצמם את החובה למנוע את הדבר בכל כוחם [...] שמא גם החיבור שבין יהודים לשאינם יהודים יכול להפוך לנו בנושא זה מצרה לרווחה - ולראשונה לא להיחשב לחלק מהבעיה אלא דווקא לחלק מהפתרון".

מאמרו של יצחק בן דוד, "גיור, הלכה ומסורתיות: היכן אנו היום, ולהיכן כדאי ללכת מכאן?", עוסק בשאלת הגיור בישראל העולה שוב ושוב לכותרות. חוק השבות מאפשר עלייה לארץ של קרובי משפחה של יהודים שהופכים בעלייתם לישראלים אך אינם נחשבים יהודים על ידי הממסד הדתי הישראלי, וגם לא על ידי חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית המסורתית בישראל. מערך הגיור הקיים היום דורש מהמתגיירים דרישות שרובם אינם יכולים לעמוד בהן. בן דוד מציע מודל חדש לגיור - הגיור המסורתי-הלכתי: "ככל שהמסורתיות תוכר כאורח חיים יהודי שורשי, שמשמש כבסיס משותף של הקיום היהודי, זהות זו תוכל לעצב את אופיו של שער הכניסה אל היהדות, ובכך תימצא הדרך להעלות באופן דרמטי את שיעור המתגיירים מקרב ציבור העולים. הגיור הזה לא יהיה גיור ישראלי חילוני, גם לא גיור רפורמי או קונסרבטיבי. הוא יהיה גיור ישראלי מסורתי, המבוסס על מסורת תלמודית והלכתית עתיקת יומין, ומתבסס על אורח חייה של הקהילה היהודית הגדולה בישראל - היהודים המסורתיים".

מאמרו של יצחק בן דוד מתחבר גם לשני המאמרים שאחריו, מאמרו של רגב בן דוד וזה של בוריס שינדלר, העוסקים גם הם בקליטת העלייה לארץ של יהודים ושאינם יהודים. מאמרו של רגב בן דוד, "חוק השבות: הצדקתו, בחינת הסדריו והצעה להרחבתו ל'גיור סוציולוגי' בתפוצות", מסביר בצורה מעמיקה ויסודית את חוק השבות הישראלי על היבטיו השונים. הוא משווה בין חוק השבות לחוקים מקבילים ודומים במדינות לאום אחרות, ומוצא בהם מקור השראה לתפיסה חדשה של הצטרפות לעם היהודי שלא דרך המנגנון הגיור הדתי, אלא דרך ההשתלבות התרבותית-לאומית היכולה להיעשות בארץ ואף בקהילה יהודית בתפוצות. "רוב המדינות הללו מייחסות משקל מכריע לחוות הדעת של ארגונים קהילתיים הפועלים בקרב 'מיעוטי-הקִרבה' בתפוצות. הקריטריונים הנבחנים, הן במקרים הללו והן בחוקי הנטורליזציה (הבוחנים כאמור השתלבות של מהגר בתוך חברת הרוב), נוטים להדגיש קשרים חברתיים ומשפחתיים (נישואין) עם בני הקבוצה שאליה מצטרפים, מעורבות במוסדות תרבותיים ו/או דתיים, הצהרת השתייכות, שליטה בשפה, קיום מנהגים ומסורות, ידע בתרבות, בעבר של המדינה/העם, ובמוסדות המדינה (היכן שרלוונטי). [...] מרבית המדינות אינן רואות בדת מרכיב הכרחי בהוכחת ההצטרפות, אף שרובן בהחלט כוללות אותו כאחד מבין ההיבטים המרכיבים את פסיפס הזהות המאפיין לשיטתן את הקולקטיב".

מאמרו של בוריס שינדלר, "מבט עכשווי על אתגרי מדיניות עלייה, הגירה וקליטה של ישראל", מעלה את השאלה "כיצד על מדינת ישראל לקלוט מבחינה תרבותית וזהותית את אלה הבאים בשעריה, יהודים ושאינם יהודים, על מנת להבטיח את המשך קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית?" לדעתו של שינדלר, אין להסתפק רק בקליטה פיזית של העולים או של המתאזרחים. המדינה, דרך ארגוני המגזר השלישי, צריכה לפתח תוכניות של קליטה תרבותית (אקולטורציה) בישראל, כפי שמקובל במדינות רבות שבהן המהגר נדרש לידיעת השפה, חוקי המדינה, ההיסטוריה והתרבות של החברה ועוד. שינדלר מבחין בין "מסלול התִרבּוּת הוולונטרי", המיועד לזכאי חוק השבות, לבין "מסלול הנאמנות האזרחית", המיועד לבעלי תושבות קבע בישראל ולאלה העוברים תהליך התאזרחות מדורג על פי נוהל איחוד משפחות או הורה קשיש.

מאמרו של יניב מזומן, "'נתחבט בימים הבאים בשאלות גורלנו התרבותי': המכינה הקדם-צבאית ותפקידה ביצירת סיפור ישראלי משותף", עוסק בתפקידה של המכינה הקדם-צבאית בחברה הישראלית. המשימה של המכינה היא לאפשר לצעירים בעלי זהויות מגוונות לעצב בעצמם את השקפת עולמם מתוך התבוננות מעמיקה בעבר ומתוך הבנה רחבה של החיים כאן ועכשיו. "האתגר העומד לפנינו הוא לבנות חיבור עמוק של סיפור משותף, אבל כזה שמאפשר מרחב לכל קבוצה לבטא את הייחודיות שלה, ונותן מקום גם לאינדיבידואליות של הפרט. עלינו לפתח שיח ציבורי שרואה בריבוי הדעות ברכה, ומתוך כך הוא נעשה בכבוד למרות הפערים".

מאמרה של יעל גוראון, "מרחב וזמן שרוח תיכנס בו - על הכמיהה לשגשוג תרבותי חילוני מקומי בימי שבת וחג בתמיכה ציבורית בישראל", מציג את חזונם הגדול של אחד העם וביאליק לכינון תרבות לאומית יהודית במדינה העתידה לקום, תרבות שתאפשר ותעודד פיתוח של זהויות יהודיות שונות ובהן הזהות היהודית החילונית. לטענתה של גוראון, זהות חילונית יהודית אינה מקבלת את המשאבים הראויים על מנת לפתח את עצמה ולפעול במסגרת קהילתית מקומית. בכך היא מופלית לרעה ביחס לקהילות הדתיות השונות המקבלות מרשויות המדינה תקציבים ייעודיים לפיתוח תרבותי קהילתי.

אף שכל אחד מהמאמרים עומד בפני עצמו, הם מבטאים, כמכלול, שעות רבות של בית מדרש תוסס ורב-קולי, שבו למדו חברי וחברות הקבוצה מדי שבוע במשך שנה שלמה. אנו רואים בקובץ זה יצירה של מרחב שיח על אודות ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המבטא את תפיסת שביל הזהב הרחב, שבו צועדת מרבית החברה הישראלית. המאמרים בספר זה מבטאים מתינות אך לא פשרנות, הכלה וריבוי קולות אך לא טשטוש ועמימות. אנו מקווים כי המאמרים הללו יהוו בסיס לדיון רעיוני-פוליטי על הדרכים הנכונות להנהיג ולהוביל את מדינת ישראל.

העורכים