יופי גנוב 2: חיים גנובים

פרק 1

איאן

יש שיחשבו שזה מוזר לראות גבר נושא אישה מחוסרת הכרה בזרועותיו. אבל לא אם הגבר הזה הוא אני. אני פושע, האיש המבוקש ביותר ביבשת, והפעם לא גנבתי כסף או תכשיטים, אלא אישה.

את האישה שלי.

ידעתי שהיא נועדה לי מהרגע הראשון שראיתי אותה בקזינו סאן סיטי, כשהשוד החל להשתבש. ואמרתי לה את זה באופן חד משמעי כשתבעתי את גופה, וגם כשהתכוננתי לעזוב אותה, כי גבר כמוני תמיד נמצא במנוסה.

ואז חזרתי לעוד. לא יכולתי להישאר רחוק ממנה. התאווה אליה עלתה לי ביוקר. שילמתי מחיר כבד על הלילה איתה. נוריתי, והשארתי די־אן־איי מאחור. למשטרה יש תמונות שלנו. הם יודעים את הזהות שלי. אין ספק שהם הפחידו אותה מאוד כשלקחו אותה לחקירה, אבל אמרתי לה שאבוא לקחת אותה. לעולם לא אזרוק אותה לכלבים. אבל היא הערימה על האופנוען שהוריתי לו להביא אותה לשדה התעופה ולפגוש אותי שם, גנבה את האופנוע שלו וניסתה לברוח ממני.

זה לא יקרה. חשבתי שאוכל לתת לה ללכת, אבל כשעמדתי מול דלת חדר המלון שבו הסתתרה, יכולתי לעשות רק את מה שנועד לקרות. יכולתי רק לגנוב עוד, לא רק שעות מזמנה, אלא את חייה.

אני לוקח אותה איתי הביתה.

כשאנחנו מגיעים לשדה התעופה, הטייס ממתין, והמטוס מוכן להמראה. קאס התעלפה מוקדם מכפי שציפיתי, אבל כבר חושך בחוץ, ואין איש שיכול לראות אותי נושא את הגוף חסר ההכרה שלה למטוס.

זה מהסם שנתתי לה אחרי שהיא נלחמה בי כמו לביאה.

וולטר, הבחור ששילמתי לו לפקוח עליה עין, עוזב אחרי שהוא מוריד אותנו ליד המטוס, כשאני מבטיח שהתשלום יופקד לחשבון הבנק שלו בעוד עשרים וארבע שעות. הוא יודע שאני עומד במילה שלי. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עושים עסקים.

"היא בסדר?" שואל הטייס ומעיף מבט מודאג מעבר לכתף, כשאני מהדק את חגורת הבטיחות של קאס.

"היא תהיה בסדר."

המבט שאני יורה אליו אומר לו להתעסק בעניינים המזורגגים שלו, והוא מסתובב מהר בחזרה.

לקראת ההמראה, אני מושיב את גופה הרפוי של קאס ותומך בזרועה מסביב הכתף שלה.

"מתחילה סערה," אומר הטייס מעל לרעש המנועים, ולא מסתכל עליי הפעם. "אתה רוצה לשנות את המסלול?"

אני מהדק את הזרוע שלי סביב קאס. "הסערה קשה מאוד?"

"אני מאמין שנוכל לעשות את זה, אם תחזית מזג האוויר הנוכחית תישאר כך."

אני מגיע להחלטה תוך שנייה. "לך על זה."

"אם הסערה תחמיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לשנות מסלול לפולוקוואנה."

אני מסכים בשתיקה, אבל מתפלל שמזג האוויר ישחק לטובתנו. כל דקה שאנחנו על אדמת דרום אפריקה, אנחנו קרובים יותר להיתפס. לא יציעו לקאס עסקאות נוספות. לא עוד. היא בחרה צד, כתוצאה ממעשיי. לאן שאלך עכשיו, בין אם זה למעלה ובין אם למטה, היא באה איתי.

אני פותח את העפעף שלה לבדוק את האישון. החלק השחור מורחב, אבל לא יותר מדי. אני מניח את התיק שלה בינינו כדי לוודא שנוח לה.

שעה מתחילת הטיסה, אנחנו נכנסים לסופת רעמים. הברקים חותכים את השמיים, וטיפות גשם, בגודל של יהלומים ארבעה קראט, נוחתות על השמשה הקדמית. זרזיף של מים חודר מתחת לזכוכית אל מחווני הטיסה. הטייס תולש מגבות נייר ומדביק אותן לשמשה כדי לעצור את הדליפה.

לראשונה בחיי, אני פוחד מאוד. לא עליי, אלא על האישה שאני לוקח איתי. המטוס מיטלטל כשברק נורה בצד שמאל. אני רואה את ההבזק שלוש שניות לפני שאני שומע את הרעם, כלומר שהוא היה קרוב.

אני לא מטריד את הטייס בשאלות מיותרות. מפרקי אצבעותיו לבנים כשהוא מהדק את הידיים על מוט ההיגוי. אני נותן לו להתרכז בניווט בסופה, בזמן שאני משפשף את הזרוע של קאס. אני לוקח את ידה בידי. עורה קר, יותר מדי קר, לדעתי. זה מטריד אותי, אף שאני יודע שזו תופעת לוואי של כדור ההרגעה.

אני חצוי. מצד אחד, הייתי מעדיף לא לסמם אותה. מצד שני, אני מרגיש טוב יותר שהיא לא צריכה לסבול את הלחץ והחרדה מהחטיפה למדינה אחרת, למקום שהיא לא מכירה.

המטוס צולל כשהוא פוגע בכיס אוויר ומבהיל אותי. הוא פוגע בכיס אוויר נוסף, והצלילה גדולה מספיק לגרום לבטן שלי לטפס לגרון. רק חגורות הבטיחות מונעות מהראשים שלנו להתנגש בתקרה. אחרי כמה דקות, אנחנו עוברים את העננים לשמי לילה בהירים.

הטייס מנגב את המצח בהקלה. נותרה עוד שעה לטיסה.

קאס נאנקת לצידי. אני מצמיד שתי אצבעות למפרק היד שלה. הדופק שלה חזק. אני משגיח עליה ונותן לקצב ליבה היציב להרגיע אותי.

יתרת הטיסה מתנהלת ללא הפרעות. אנחנו נוחתים קצת אחרי שמונה. האוויר חם, ובשדה התעופה מחניק. הטיסה המסחרית האחרונה נחתה בחמש. אין אף אחד בשדה התעופה מלבד מאבטח אחד, שבקושי מרים גבה כשאני צועד מתחת לאורות המזמזמים מעלינו כשקאס בזרועותיי. הטייס מלווה אותנו ונושא את התיקים שלנו. הוא זורק אותם בחלק האחורי של הג'יפ שהשארתי בחניון, ואני מניח את קאס על המושב וחוגר את חגורת הבטיחות שלה.

הוא נמנע מלהסתכל עליי כשהוא אומר, "אתה תצטרך אותי שוב בקרוב?"

אני שולף כסף מהתיק שלי ומוסר לו. "לא בקרוב."

"אם כך, אני אחזור מחר." הוא מחייך. "דיילת אוויר מחכה לי ביוהנסבורג. הטיסה שלה נחתה הבוקר."

אני מהנהן. "אודיע לך אם משהו ישתנה."

הוא מצדיע והולך.

כשאני מתניע את הג'יפ, קאס נאנקת שוב. נראה שיש לה מערכת עמידה או שהיא רגילה לקחת סמים. כדור ההרגעה היה אמור להשפיע למשך שעות.

הדרך אל האכסניה די משובשת, אבל אני לא ממהר, ומגיע הביתה תוך ארבעים דקות, במקום עשרים.

האורות דולקים בכניסה, אבל אנשי הצוות כבר פרשו, לכל מקום שאליו הם בורחים לבלות את הערבים שלהם, אם זה בבר או בבונגלו.

אש בוערת בבור במדשאה הקדמית ליד הנהר. ליאון ורובן קמים על הרגליים כשאני יוצא אל המרפסת, כשהתיקים שלנו תלויים על הכתפיים שלי, וקאס בזרועותיי.

"מה לעזאזל קרה?" שואל ליאון. "היא...?"

"מסוממת." הטון שלי חד וחותך. "קאס הערימה על וולטר. היא הצליחה לברוח. הייתי צריך לתפוס אותה."

החיוך של רובן אירוני. "תן לי לנחש. היא לא העריכה את המאמץ שלך להציל אותה ממקום המחבוא שלה."

"סתום את הפה," אני אומר בלסת הדוקה. "היא הייתה צריכה שיצילו אותה ממקום המחבוא שלה רק בגללי."

הם לא אומרים מילה נוספת כשאני חולף על פניהם בדרך אל הבונגלו שלי. אני לא טורח לקחת רובה, כי האקדח שלי עדיין איתי.

בחדר שלי, אני מניח את התיקים על הרצפה ומבצע את הבדיקה השגרתית שלי לעקרבים ולנחשים לפני שאני משכיב את קאס במיטה שלי. היא נראית חיוורת על בד הפשתן הלבן, כל הצבע אזל מהלחיים שלה. אני מניח את התיק שלה על הכיסא ליד המיטה, פושט את הז'קט שלה וחולץ את נעליה. הקרסול שלה נפוח מעט מאחר שהיא עיקמה אותו, אבל הוא לא נראה חבול מדי. אני בודק את הדופק שלה פעם אחרונה, וכשאני נרגע שהדופק שלה חזק ונורמלי, אני מכסה אותה בשמיכה.

אני מסתכל עליה, שוכבת שם במיטה שלי, האישה המהממת הזו שגנבתי. גנבתי הרבה דברים בחיים שלי; הרבה כסף, תכשיטים ומכוניות, אפילו אוכל וספרים, כשהייתי צעיר יותר, אבל מעולם לא גנבתי אדם. אני אמור להרגיש הרבה — אשמה, חרטה וגועל עצמי — אבל אני מרגיש רק את טעמה המתוק של תחושת הרכושנות.