יוצר החלומות

פרק 1

שוב התעוררתי בשתיים בצוהריים, משינה ריקה נטולת חלומות.

לכל אדם יש את היום המיוחד הזה, שהוא או היא היו שמחים לקום אליו בידיעה שהם יזכרו אותו לנצח.

היום בו התקבלו לעבודה שחלמו עליה או היום בו סוף־סוף קיבלו הודעת טקסט של "היי" ממושא האהבה שעליו הם מפנטזים, או שזהו היום בו לאחר חודשים של המתנה סוף־סוף הגיעה החבילה אשר מכילה בתוכה אוזניות אלחוטיות, אותן הם קנו לפני שלושה חודשים, שכמובן התקלקלו תוך שלושה ימים.

אני כבר לא זוכר מתי היה יום ששמחתי לקום אליו.

כשהייתי ילד חשבתי שבגיל 25 החיים שלי יהיו מעניינים ומרגשים יותר. חשבתי שאהיה סטודנט עם עבודה מגניבה, שאני אגור בדירה תל־אביבית מגניבה, כאשר בין הלימודים לעבודה אחרוש על כל המסיבות הכי גדולות שיש.

אבל במקום זה, עקב סיבות כאלה ואחרות, אני לא סטודנט, אני בלי עבודה ואני עדיין גר עם ההורים שלי — עד אותו הבוקר, זאת אומרת צוהריים, של יום רביעי.

קמתי ב־13:45 (כבר סיבה לחגיגה) והחלטתי לעשות צעד ולשנות את חיי, החלטתי למצוא עבודה.

לא הייתי בטוח אם אני רציני בקשר להחלטתי, כיון שהיא נעשתה לפני ששתיתי את מנת הקפאין שלי בצורת נס קפה חזק עם אחד סוכר ומעט חלב. אך כאמור הופתעתי לגלות שגם לאחר סטירת הקפאין שלי נשארתי נחוש בהחלטתי למצוא עבודה.

ולכן כמו כל איש־מערות ממוצע שעדיין לא התחבר למהות התעסוקתית שלו, החלטתי לפנות למקור הייאוש הוותיק שנקרא דרושים והצעות עבודה.

וכך מתחיל המסע שישנה את חיי או לפחות ייתן לי עתיד עם הכנסה קבועה ויעביר אותי לאתר אחר, יסדר לי את הכרטיס הזול ביותר לעוף מפה.

"לבית אבות בפתח תקווה דרוש אח ראשי, רצוי ניסיון בגריאטריה + המלצות, תנאים מצוינים". אין כמו בית אבות בשביל להראות לי את הדרך אל העתיד.

"בתל אביב דרוש רכז בחברת כוח־אדם, איכותי ובעל יכולת מכירה". זה מה שאני צריך, לשלוח אנשים אחרים, שאין להם מושג לגבי העתיד שלהם, למקומות שישאבו אותם ואת עתידם.

לאחר שדחיתי כמעט את כל סוגי העבודה שקיימים כגון אדריכלות, אחזקה, אינסטלציה, ביטוח, גזירה ותפירה, הדברה וכמובן לא נשכח את בית האבות שבפתח תקווה, הייתי מוכן כבר לוותר ולחזור לעוד כוס נס קפה חזק, הפעם עם תוספת נחמדה של עוגיות שוקולד צ'יפס, אבל רגע לפני הפרישה שלי מעולם דורשי העבודה, וחזרה אל עולם הפרזיטים המנומנם, נתקלתי בידיעה המוזרה מכולן, אך עם זאת גם מסקרנת.

"לבעלי דמיון ויכולת תפיסת מציאות שונה. דרושים ליצירת חלומות חדשים. לפרטים בטל': 246278־050".

בקריאה ראשונה הידיעה הזאת פשוט משדרת שיחות ארוטיות, אבל משהו אמר לי שהפעם זה אולי שונה. מה שאמר לי שזה שונה היה חשבון האשראי וחשבון הפלאפון שלי שהגיעו "לשמחתי הרבה" באותו יום.

לבסוף התקשרתי וזאת הייתה אחת השיחות המוזרות בחיי.

"חלומות שלום. מדברת ברוריה." ברוריה זה שם הולם למזכירת חלומות.

"שלום, מדבר דני בן־חיים, התקשרתי בקשר למודעה בעיתון, בקשר לעבודה."

"דני בן־חיים?" ענתה ברוריה, חסרת סבלנות לשמוע אותי, כאילו ציפתה לשיחה ממני והיא רק מחכה שאסתום כדי שתוכל להגיד לי את מה שיש לה לומר.

"כן."

"דני בן־חיים בעל החלום החוזר הנ"ל: נפילה בסיבובים מבניין גבוה מבלי לנחות."

"מה? כן, איך ידע—"

"כמו כן משחק כדורגל, כאשר באמצע המשחק הרגליים נהיות כבדות ואתה לא יכול לרוץ.

עושה אהבה עם חברה שלך ברגע אחד וברגע השני היא בוגדת בך ולבסוף מרחף מעל נופים מדהימים שלא ראית מימיך."

"אה...?"

"מר בן־חיים?"

"כן?"

"תגיע לרחוב הרב חלמן 2 קומה שנייה בשעה תשע בערב. שלום."

"אה... שלום."

לאחר שלושים שניות של ישיבה עם פה פעור מול הטלפון החלטתי שכדי להתאושש מהשיחה הזאת, קפה לא יספיק, נדרשת גם מנת ניקוטין בריאה בצורת מרלבורו־לייט, ישר לריאות, כדי לאזן את כל החומרים הכימיים בגוף שלי, שיצאו מאיזון לאחר השיחה עם גברת ברוריה מ"חלומות".

כנגד כל החושים הפרנואידיים הבריאים לחלוטין שלי, החלטתי להיענות לחושי ההרפתקנות החולניים שבי והגעתי לרחוב הרב חלמן 2, שנמצא מעט מחוץ לתל אביב בכיוון צפון, ממש על הים.

וכך בערב סתיו נעים אני עומד מול הבניין השני ברחוב הרב חלמן, שמח לגלות שיש לי עוד עשר דקות עד לפגישה. בלי לחשוב פעמיים הדלקתי לי סיגריה של שבע דקות, כך שיישאר לי עוד שלוש דקות להיפטר מריח המאפרה המהלכת, בעזרת מסטיק מנטה חריף שיפתח לי את כל מערכת האינסטלציה בגוף, רק למקרה שהמעסיקים לעתיד בפוטנציה לא אוהבים מעשנים.

השעה הייתה דקה לתשע בערב ואני ניצבתי מול דלת הזויה, שנראתה כמו ציור תלת־ממדי, מוצפת בכל צבעי הקשת שמשתנים כל הזמן ובמרכזה כתוב באותיות זהב "חלומות".

לפני שהספקתי לצלצל בפעמון, שמעתי את קולה של ברוריה מהעבר השני, "היכנס דני."

נכנסתי לתוך חדר המתנה חצי ערני וחצי מנומנם. האווירה בחדר הייתה נינוחה. הקירות היו צבועים בצבעים חלשים, בהירים, וריח קטורת נעים ריחף לו באוויר.

ברוריה ישבה במרכז החדר, מאחורי שולחן גדול ומאיים אשר עליו מונחים מספר רב של טלפונים. מאחוריה על הקיר היו תלויים שעונים גדולים שמראים שעות שונות. ברוריה נראתה לי כמו מנהלת בית ספר שהייתה לי פעם. מבוגרת וצנומה עם קול מעושן, שיער ג'ינג'י אסוף בצמה הדוקה ומשקפיים עם מסגרת שחורה שהדגישו את הבעת הפנים הרצינית שלה.

"שב דני, מאור מייד יצא אליך."

הטון של ברוריה הזכיר לי רס"ר אחד שלצערי נתקלתי בו בצבא ולא אהבתי אותו במיוחד. החלטתי שעדיף שאעשה מה שברוריה אומרת ולא אשאל יותר מדי שאלות.

בעוד אני יושב וממתין למאור, אני משתדל לא ליצור קשר עין עם ברוריה. היא יושבת לה מאחורי השולחן, מתקשרת בטלפונים השונים לפי השעות השונות ליעדים שונים ובפיה בשורה: "בוקר טוב וערב טוב, 350,000 חלומות חדשים, 174,000 מתמשכים ו־87,000 הסתיימו. יום טוב."

לרגע חשבתי שהגעתי לשירות השכמה של בזק, אשר מנסים להסוות את שירותם על מנת לקצץ בתשלומי מיסים על ידי הקמת חברה בדויה.

אך תאוריית הקונספירציה הקטנה שלי נעלמה כאשר הופיע מולי מאור.

הסיבה לכך שהתאוריה שלי התנפצה היא שעם כל הכבוד לעובדי בזק, אחד שנראה כמו מאור לא עובד בבזק או בכלל בשירות לקוחות מסוים. אם כבר הוא זה שיקבל את השירות ששמור בדרך כלל לכוכבים גדולים מחו"ל. אני מספיק בטוח בגבריותי ובסגנון החיים שלי בשביל להעיד על גבר אחר שהוא נראה טוב, ומאור נראה טוב מאוד.

"שלום מר בן־חיים," פנה אליי מאור בחיוך מיליון הדולר שלו. "שמי מאור, נעים מאוד," הוסיף כשהוא מושיט את ידו השרירית ללחוץ את ידי המנוונת למחצה, זו שמעולם לא נכנסה למכון הכושר.

"אכפת לך אם אקרא לך דני? מר בן־חיים נשמע לי רשמי מדי," שאל אותי בחיוך מלא שיניים מבריקות.

"אין בעיה, אני גם מעדיף דני," עניתי בחיוך עם כתמי ניקוטין על שיניי.

"לפני שנתחיל את הסיור ב'בית החלומות', תן לי להסביר לך מה הולך לקרות עכשיו. כרגע נעבור בכל המחלקות, כאשר אתן לך הסברים מעטים על כל מחלקה. כל שאלה שיש לך תשאל מבלי להתבייש, כיוון שוודאי ניתקל בכמה דברים שיהיו לך לא ברורים."

מאור הוביל אותי אל עבר שתי דלתות הזזה שנסגרות אחת כלפי השנייה, כאשר על אחת ציור של שמש באמצע שמיים בהירים מעל אגם שקט, ואילו על השנייה ציור של ירח מבצבץ מבעד לערפל כבד, מעל ים סוער.

לפניי שעברתי בין הדלתות, הסתובבתי לכיוון ברוריה למבט אחרון של היפרדות מאולצת וחפוזה, אך ברוריה המשיכה בהפעלת הטלפונים על פי השעונים ולא הרגישה כלל בחסרוני.

לפני שהספקתי לחשוב על שאלה, הסתובב אליי מאור ונעצר במקום.

"שני הציורים שעל הדלתות מסמלים חלומות, אך גם את החולמים."

פתאום נזכרתי בשני הציורים שמאור מדבר עליהם.

"מה הכוונה שהדלתות מסמלות את החולמים? איך הן יכולות לסמל את החולמים? הבנתי שהשמש מסמלת את החלומות הטובים והירח את הרעים, אבל לכל אחד יש חלומות טובים ורעים, גם לאנשים טובים וגם לאנשים רעים."

"אתה צודק," ענה לי מאור, "אבל הציורים לא מסמלים חלומות טובים או רעים, אלא חלומות יום וחלומות לילה. אתה מבין, דני, אנחנו לא מאמינים שאפשר לקטלג אנשים לשני סוגים בלבד. אנשים יותר מורכבים מטוב ורע. לכל אדם יש אמות מידה שונות של טוב ורע."

"אז מה הכוונה בחלומות יום ולילה?"

"כמו שאמרתי, אי אפשר לחלק אנשים לשתי קבוצות, אך את זמני השינה אפשר לחלק לשניים. יש את הישנים ביום ויש הישנים בלילה."

כאשר מאור סיים לספר לי על הציורים, שמתי לב לראשונה שאנחנו עומדים בתוך חדר קטן. מין מסדרון קטן אך רחב בצבע לבן וריק לחלוטין, ללא כיסאות או חלונות. רק שתי הידיות על הדלת מאחוריי ועוד שתי ידיות, שכרגע שמתי לב אליהן לראשונה, שממוקמות מלפניי, כשני מטר לערך.

"מה זה החדר הזה, מאור?" שאלתי בטון קלסטרופובי מעט.

"זהו מסדרון המעבר," ענה לי מאור בחיוך מרגיע, "מסדרון המעבר בין המציאות שמאחורינו לבין החלום שלפנינו. לפני שניכנס לחלום, דני, תן לי להסביר לך לקראת מה אתה נכנס."

בשניות המעטות שעברו בין משפטו האחרון של מאור לבין תחילת ההסבר שנתן לי, הספיקו לעבור לי בראש הרבה מאוד מחשבות ציניות וסקפטיות לגבי מה שעומד לקרות כאשר הדלת תיפתח. אולי מצלמה נסתרת תחכה לי מאחורי הדלת, כאשר הוגה רעיון המתיחה עומד מאחורי הדלת עם סיגר עבה וחיוך עבה עוד יותר, ולידו עומד יוסי, החבר הכי טוב שלי שצוחק איתו יחד. שניהם יתקרבו אליי, יחבקו אותי ויצחקו בקול רם ובצעקות של אידיוט ואהבל בסטריאו לתוך שתי אוזניי. או גרוע מזה, חברה שלי לשעבר תעמוד שם עם החבר החדש שלה ובאותו תסריט כמו קודם יצעקו לי אידיוט, רק בלי החיבוק כמובן.

בעוד אני מצפה להתגשמות אחד מהסיוטים הגדולים של חיי (שלא התממשו לבסוף להפתעתי הגדולה), הביט בי מאור במבט מרגיע ומנחם, כאילו קורא את מחשבותיי, והתחיל לספר לי לאן אני עומד להיכנס.