יחסי יהודים-ערבים בערים המעורבות לוד ורמלה

מבוא

הצגת המחקר וחשיבותו

יחסים בין קבוצות שונות בערים מעורבות-אתנית, מהווים מרכיב חשוב ביציבות ובשגשוג של ערים אלה ושל המדינות שבהן הן נמצאות בהקשר הרחב יותר. סוגיה זו מצויה על סדר יומן של מדינות רבות בעידן הגלובליזציה, בשל ההגירה הרבה שיעדה העיקרי הוא הערים הגדולות. הדיון בהקשר זה מעלה סוגיות כגון מדיניות הגירה, הפרדה במגורים, הקצאת משאבים ושימור תרבות המיעוט מול שילוב או טמיעה בקרב חברת הרוב. מחקר זה בוחן את מערכת היחסים בין יהודים וערבים בערים המעורבות בישראל לגבי המקרה של לוד ורמלה ומתייחד בכך שהוא בודק את מערכת היחסים תוך ראייתה כמערכת דיאלקטית המשלבת גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים'.

מערכת היחסים בין יהודים וערבים בערים מעורבות בישראל שונה מהרבה מערכות דומות בארצות אחרות בכך שאוכלוסיית המיעוט הערבי היא ילידית, בעוד שברוב המדינות בעולם אוכלוסיית המיעוט היא מהגרת ובכך שמלבד ההבדלים האתניים, עומד בין האוכלוסיות שסע לאומי המהווה מרכיב בסיסי בבחינת היחסים. למעשה, הערים המעורבות מהוות נקודת מפגש מרכזית בין יהודים וערבים במדינה, שכן מרבית הערבים והיהודים מתגוררים ביישובים נפרדים. בישראל בפתח המאה העשרים ואחת קיימות שמונה ערים מעורבות שבהן חיים כ-120,000 ערבים המהווים קרוב לעשרה אחוזים מכלל אזרחי ישראל הערבים, כשבכולן הערבים הם מיעוט. עם קום המדינה היו בישראל חמש ערים מעורבות – עכו, חיפה, יפו, לוד ורמלה – שבהן התגוררה אוכלוסייה ערבית שנותרה במקומה עם סיום מלחמת 1948 ומאז התהוו שלוש ערים מעורבות נוספות – נצרת עילית, כרמיאל ובאר שבע. נוסף לכך, בעשורים האחרונים מהגרת אוכלוסייה ערבית (במספרים קטנים) לשורה של ערים יהודיות נוספות.

בהיותן נקודת מפגש מרכזית בין יהודים וערבים, הערים המעורבות עמדו במוקד מחקרים רבים. המחקר על ערים אלה בתקופה בת זמננו מתמקד בעיקר באוכלוסייה הערבית המתגוררת בהן ובמערכת היחסים בין יהודים וערבים בתחומן. היחסים נבחנו על פי רוב מנקודת המבט ה'אופקית' (של האוכלוסיות) או מנקודת המבט ה'אנכית' (מדיניות הרשויות כלפי המיעוט הערבי), ורוב המחקרים מציגים תמונת מצב עגומה, של יחסים בעייתיים בסימן של מתחים, היעדר קשרים והדרה. מחקר זה מתייחד בראייה של מערכת היחסים בין יהודים וערבים כמערכת דיאלקטית המשלבת גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים'. חשיבותו של המחקר נעוצה בכך שהוא מספק תמונה כוללנית יותר של היחסים ומציג פעיליות ודרכי התמודדות עם המתחים המובנים שמביאות למערכת יחסים יציבה למדי, אשר איננה נעדרת בעיות, אולם משקפת חיי שגרה תקינים הכוללים גם מגוון של שיתופי פעולה.

כמחקר המשלב את נקודות המבט ה'אנכית' וה'אופקית', חלקו הראשון מתמקד בנקודת המבט של האוכלוסיות המייצגות את הממד ה'אופקי'; החלק השני עוסק בנקודת המבט של הרשויות, כלומר העירייה ומשרדי הממשלה הרלוונטיים המייצגים במידה רבה את הגורמים ה'אנכיים' ואילו החלק השלישי מתאר את נקודת המבט של ארגוני החברה האזרחית, 'שחקן' חשוב במערכת היחסים הנדונה, המשלב גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים'.

גורמים 'אנכיים' (vertical) ו'אופקיים' (horizontal) כגישה לבחינת יחסים אתניים בערים מעורבות

גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים' עומדים בבסיסם של תהליכים חברתיים רבים. כשאנו מדברים על גורמים 'אופקיים' (horizontal), אנו מתכוונים לגורמים הנובעים מתוך האוכלוסיות, ומתייחסים לצרכים ולמאוויים האישיים והמשפחתיים שלהן. לעומת זאת, גורמים 'אנכיים' (vertical), הם גורמים שמקורם בשלטון אשר נובעים מאידאולוגיות שונות שפעמים רבות משתקפות במדיניות. רמת ההתייחסות של הגורמים ה'אופקיים' הרלוונטית במחקר שלנו, היא המיקרו עד רמת הביניים (המֵזו), קרי בניין מגורים, רחוב, שכונה וכן כלל הערים לוד או רמלה בהיותן ערים קטנות יחסית. לעומת זאת, כשאנחנו מדברים על הגורמים ה'אנכיים', אנחנו מתכוונים בעיקרו של דבר לרמת הביניים או המַקרו בכל הקשור לסוגיות של חוקים או של אידאולוגיות הנוגעים לכלל המדינה. הגורמים הפעילים במסגרת הכוחות ה'אופקיים' הם שיקולים פרקטיים שעולים במסגרת חיי היום-יום כמו צרכים חומריים ועלויות כלכליות, שאיפה לשיפור רמת החיים, רצון להקנות חינוך איכותי לדור ההמשך, יחסי שכנות ורקמת חיים תקינים. היות ומדובר בגורמים פרקטיים, פעמים רבות יש לגביהם נכונות לפשרה. בניגוד לכך הגורמים הפועלים במסגרת הכוחות האנכיים כוללים אידאולוגיה ותפיסות עולם, ולכן לעתים קרובות קשה יותר להתפשר עליהם(Triandis, & Gelfand, 1998; Bernstein, 1999; Rogers & Lindley, 2004).

במקרה של לוד ורמלה נעים הגורמים ה'אנכיים' בין שני קטבים. מצד אחד, המרכיב הלאומי (ציונות מול לאומיות פלסטינית) המבדיל בין יהודים וערבים, ומצד שני המרכיב של האזרחות המשותף לשתי הקבוצות. אידאולוגיה שונה מזה ותפיסת האזרחות המשותפת מזה, הביאו לגיבוש מדיניות הנתמכת על ידי מסד חוקי, ובאה לידי ביטוי בצעדים במישור הארצי והעירוני במגוון תחומי חיים.

הגורמים או הסוכנים העיקריים המייצגים את הכוחות ה'אופקיים' הם פרטים, משפחות וקבוצות קטנות, והגורמים או הסוכנים העיקריים המייצגים את הכוחות ה'אנכיים', הם משרדי הממשלה השונים, העיריות, גופים ציבוריים שונים וכן סגל העובדים שלהם. עם זאת, ייצוג הגורמים ה'אופקיים' וה'אנכיים' מורכב יותר, היות וחלק ניכר מעובדי הרשויות הם תושבי הערים לוד ורמלה או כאלה שבשל עבודתם שם, פיתחו היכרות עמוקה עם הערים הללו ואמפתיה לתושביהן, כך שהמדיניות שהם מיישמים כוללת בפועל גם שיקולים אישיים באופיים. באשר לסוכני הגורמים ה'אופקיים', הרי שגם שם המצב אינו דיכוטומי. תושבי הערים מקיימים את שגרת יומם בערים אלה, אולם הם רואים עצמם גם כסוכני האידאולוגיות והממשלות; התושבים היהודים חשים ציונים ויהודים (כמובן שלא באופן אחיד) ואילו לערבים יש נדבכי זהות 'אנכיים' משמעותיים, בעיקר לאומיות פלסטינית, תרבות ערבית ודת מוסלמית או נוצרית.

מערכת הגורמים ה'אופקיים' וה'אנכיים' נבחנת גם בממד של אינדיבידואליזם מול קולקטיביזם. ברור שהגורמים ה'אופקיים' מייצגים בחירות והתנהגויות של פרטים ושל קבוצות קטנות יחסית (שלעתים באות לידי ביטוי בהתארגנויות מקומיות). לעומת זאת, הכוחות ה'אנכיים' לרוב אינם מייצגים אינדיבידואלים, אלא הם תולדת מאוויים של קולקטיב עירוני או לאומי. במקביל, הם משקפים גם בחירות ופעילויות של פקידים ומנהיגים (Gelfand & Tariandis,1998). איור 1 ממחיש את התכונות והמאפיינים העיקריים של גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים'.

איור 1: גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים' – תכונות ומאפיינים

ברור שקיימים ממדים סותרים בין גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים', ובכל זאת הם דרים בכפיפה אחת בכל עיר, שכונת מגורים או יישוב. מציאות זו הציבה אתגר תיאורטי בפני חוקרים במדעי החברה. הסוציולוג הבריטי גידנס הציג לראשונה המשגה קוהרנטית של מערכת היחסים הזו. הוא כינה אותה 'רגיונליזם', והסביר שהיא מסדירה את מערכת היחסים בין אידאולוגיות לבין בחירות של פרטים וקבוצות במהלך חיי היום-יום. חשוב לציין שהמרחב מהווה חלק בלתי נפרד מהמשגה זו, שכן בו מתרחשת מערכת היחסים הדיאלקטית בין שני המסדים והוא משמש למעשה כמתווך ביניהם (Giddens, 1984, 1991).

מחקר זה בוחן את מערכת היחסים בין יהודים וערבים בלוד ורמלה תוך התייחסות לשלושת ה'שחקנים' העיקריים המעורבים בה, התושבים (הערבים והיהודים); הרשויות המיוצגות על ידי העירייה ומשרדי הממשלה וארגוני החברה האזרחית. בחינת יחסי הגומלין בין ה'שחקנים' העיקריים ובקרבם, מתמקדת בעמדות ובפעילויות שלהם, שיוצרות ממדים של קונצנזוס מול קונפליקט, אילוץ מול כפייה ועומק מול שטחיות. הללו, מושפעים משילוב של גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים'.

סקירת ספרות – יחסי יהודים-ערבים בערים המעורבות לאור הגישה של גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים'

כזירה עירונית המקיימת מפגש ייחודי, היו הערים המעורבות מוקד למחקרים רבים שבחנו היבטים שונים. המחקר ההיסטורי לגביהן מתרכז בתקופת המנדט הבריטי, ובודק בעיקר את מערכת היחסים בעירייה המשותפת של חיפה (גורן, 2008; Goren, 2004). ספרות היסטורית נוספת עוסקת בערים המעורבות סביב מלחמת 1948, בעיקר חיפה, רמלה ולוד (גורן, 2006; ספרן, 2008; Weiss & Yazbak, 2011) וכן בשילוב הראשוני של הערבים בזירה העירונית לאחר סיום המלחמה (גורן, 1996; Ben-Artzi, 1996). חלק ניכר מהספרות המטפלת בתקופה בת זמננו, מתמקד בחברה הערבית בערים המעורבות. בהקשר זה, נערכו מחקרים אנתרופולוגיים שבחנו את מגוון הזהויות של תושבי הערים האלה (מונטסקרו, 2008), והתמקדו בלאומיות הפלסטינית (חזן ומונטסקרו, 2011). עמותות החברה האזרחית ערכו מעקב אחר השכונות הערביות בערים המעורבות; בהקשר זה ראוי לציין את שתי"ל (ג'ברין וחמדאן, 2001) ואת עמותת חיפה למחקר חברתי (אגבריה, 2006). הנימה הרווחת בפרסומים של ארגוני החברה האזרחית היא שלילית, ומדגישה את הפערים בין יהודים וערבים ואת החסמים הניצבים בפני המיעוט הערבי בערים אלה.

מטבע הדברים, חלק הארי של המחקר בנוגע לערים המעורבות בנות זמננו, מתמקד ביחסי יהודים-ערבים ובוחן אותם מהיבטים שונים. מרבית המחקרים הללו הם צרים מטבעם משום שהם רואים את היחסים האלה בפרספקטיבה של גורמים 'אופקיים' (horizontal), קרי בין האוכלוסיות, או מנקודת מבט של גורמים 'אנכיים' (vertical), בעיקר מנקודת המבט של מדיניות הממסד כלפי המיעוט הערבי בערים אלה, ללא שילוב מובנה ביניהם. כאמור, המחקר שלנו מתייחד בכך שהוא רואה את היחסים בין יהודים וערבים בערים המעורבות כמערכת דיאלקטית הכוללת שילוב של מרכיבים 'אופקיים' ו'אנכיים'.

מחקרים שבחנו יחסי יהודים-ערבים מנקודת מבט 'אופקית', התמקדו תחילה בהפרדה למגורים בין יהודים וערבים (Kipnis & Schnell, 1978; Falach, 1996; Rajagopalan, 2002) ובהגירת ערבים אל ערים מעורבות, לדוגמה (Graicer, 1992) שעסקה בהגירת אוכלוסייה ערבית לתחומי נצרת עילית. מחקרים מאוחרים יותר התמקדו ביחסים בין האוכלוסיות, תוך בחינת הקשר בין טיב היחסים לבין מידת ההפרדה למגורים. במסגרת זו בדקו הדס וגונן (1994) את היחסים בין תושבים בשכונה ביפו ו-Mesch & Manor (2001), חקרו את מערכת היחסים בחיפה. פלאח השווה יחסי יהודים-ערבים בין חמש הערים המעורבות ה'מסורתיות', והצביע על מגמה של הפרדה בדפוס המגורים ושל קשר מינימלי בין האוכלוסיות, המבוסס על רצון לשמר רמת חיים תקינה ללא פעילות ממשית הנובעת מבחירה (Falach, 1997; Falach et al., 2000). גולדהבר (2004) וגולדהבר ושנל (Goldhaber & Schnell, 2007) הציבו מודל מורכב יותר לבחינת מערכת היחסים, המבוסס על מספר ממדים – הפרדה למגורים, תנועה במרחב ויחסי גומלין חברתיים. מחקר זה מציג תמונה של שילוב חברתי גדול יותר בין האוכלוסיות.

המחקרים שעסקו ביחסי יהודים-ערבים מנקודת מבט 'אנכית', התמקדו במידה רבה בסוגיות הקשורות לתכנון העירוני כפועל יוצא של תפיסת האזרחות הנחותה של הערבים בערים אלה (Fenster & Yacobi, 2005; Yiftacel & Yacibi, 2003; Yacobi, 2009). בהמשך לכך נבדקו גם הקצאת שטחים לפעילות פנאי בשכונות ערביות ויהודיות באמצעות מערכות מידע גיאוגרפי GIS (Omer & Or, 2005). ראוי לציון בהקשר זה מחקרו של Ibrahim (2005) העוסק בחומות הפרדה שנבנו בגבול שכונות ערביות בלוד ורמלה. מחקרים נוספים שנכתבו מנקודת מבט 'אנכית' עסקו במדיניות הלשונית כפי שהיא באה לידי ביטוי במרחב הציבורי בערים המעורבות, ראו לדוגמה (Trumpen-Hech, 2009) וכן בחסמים בפני דמוקרטיה מהם סובלים ערבים תושבי הערים המעורבות (King-Irani, 2007). הממצאים העולים במחקרים אלה מציגים גם הם תמונה עגומה של אפליה וקיפוח מתמשכים ובוטים. למעשה, הם מעלים תהיות לגבי קיומה בפועל של רקמת חיים יציבה למדי בערים המעורבות (למעט מקרים חריגים שלאחריהם השקט שב עד מהרה).

שורה של מחקרים שילבו התייחסות לגורמים 'אופקיים' ו'אנכיים', אולם התמקדו בעיקר בתחום מסוים. איכילוב ומזאווי, (1997), גביזון, (1999) ורכס, (2007) עסקו בתחום החינוך, ושילבו התייחסות למדיניות המפרידה בין יהודים וערבים עם בחירות של פרטים להצטרף אל מערכת החינוך הממלכתית היהודית. מחקרה של רוזן (2011), עוסק בגבולות המרחב הלאומי בחיפה והספר שיצא בעריכתה (רוזן, 2012) כולל שורה של היבטים 'אופקיים' ו'אנכיים' בנוגע לחיפה. מחקר מעניין נוסף בהקשר זה הוא מחקרו של Sammas (2007), העוסק בירידת מקומה של השפה הערבית במרחב הציבורי בערים המעורבות. הוא מסביר זאת במדיניות המעדיפה את השפה העברית ובבחירות של תושבים כמו בעלי עסקים, המעוניינים לשווק את מרכולתם ליהודים. יוצא מהכלל בהקשר זה הוא מחקרו האנתרופולוגי של רבינוביץ (Rabinowitz, 1997), שבחן את מדיניות הממסד כלפי התושבים הערביים כפי שהיא משתקפת מנקודת המבט של אוכלוסייה זו, לגבי המקרה של נצרת עילית. מעניין לציין כי דווקא המחקרים המשלבים את נקודות המבט ה'אופקית' וה'אנכית', מציגים תמונה מלאה יותר של יחסי יהודים-ערבים, שמציגה לצד בעיות של אפליה וקיפוח גם השלמה, שיתופי פעולה ומנגנוני התמודדות עם בעיות בערים המעורבות.

לוד ורמלה – רקע חברתי ומרחבי

בחרנו בלוד ורמלה כמוקד המחקר מכמה סיבות. ראשית, בערים הללו יש לצפות לכמות גדולה של השפעות הדדיות ויחסי גומלין בין יהודים וערבים שכן הן ממוקמות במרכז הארץ, כ-70% מכוח העבודה שלהן (היהודי והערבי כאחד), מועסק מחוצה להן (למ"ס, 2010), בעיקר במטרופולין תל אביב ומסביבן מצויות ערים יהודיות רבות שבהן ערביי לוד ורמלה עורכים קניות ומקיימים פעילויות פנאי על בסיס קבוע. שנית, ערים אלה מייצגות בצורה טובה למדי את מרבית הערים המעורבות בישראל, הן דומות לעכו, ליפו ובמידה מסוימת גם לנצרת עילית. שתי ערים אלה הן ערים מעורבות מסורתיות (הקיימות מאז קום המדינה), במספר התושבים הן מסווגות בסדר גודל שני, מבחינה החברתית-כלכלית הן מדורגות במקום בינוני עד נמוך, כך שחשיבותן אינה רבה במערך הארצי (בשונה מחיפה למשל). באשר להרכב האוכלוסייה היהודית, הן קולטות עלייה, ולפיכך הן בעלות אוכלוסייה מגוונת. לאמיתו של דבר, יש דמיון רב בין שתי הערים (במיקום, בגודל האוכלוסייה ובהרכבה) אולם יש ביניהן גם הבדלים (בעיקר בהרכב האוכלוסייה הערבית, בניהול העירוני ובתכנון הפיסי). מצב זה מאפשר להשוות ביניהן ואגב כך לבחון את מקומם של המרכיבים השונים במערכת היחסים בין יהודים וערבים.

ללוד ולרמלה מורשת היסטורית עשירה. לוד היא עיר עתיקה שקיימת כבר אלפי שנים. רמלה נוסדה בראשית המאה השמינית והיא נחשבת לעיר היחידה שנוסדה בידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל. נכון לשנת 2011 מנתה כל אחת מהן כ-70,000 תושבים, לוד 70,300 ורמלה 67,900 (למ"ס, 2013). האוכלוסייה מגוונת מאוד בשתי הערים. בשתיהן, ההבדל המהותי בקרב האוכלוסייה הוא האתנו-לאומי, ושתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, מחולקות לתת-קבוצות רבות. האוכלוסייה היהודית בלוד ורמלה מהווה בבואה של ההגירות הגדולות – ה'עליות' – למדינה מאז הקמתה. בשנות החמישים שוכנו בשתי הערים יוצאי צפון אפריקה, מאוחר יותר עולים ממדינות הבלקן ובעשורים האחרונים, התיישבו בהן יוצאי אתיופיה, רוסיה, ארגנטינה, בוכרה וגאורגיה. בערים אלה מתגוררות גם כמה קהילות קטנות יותר כדוגמת הקראים שרמלה היא המרכז הארצי שלהם. מעבר למוצא האתני, החברה היהודית בלוד ורמלה כוללת גם דתיים וחילונים ממעמדות סוציו-אקונומיים שונים.

גם האוכלוסייה הערבית מצטיינת במגוון גדול. היא כוללת מיעוט של תושבים 'ותיקים', קרי מי שנותרו בערים בסיום מלחמת 1948 וצאצאיהם, המונים רוב מוסלמי לצד מיעוט נוצרי. במהלך מלחמת 1948 התיישבו בעיר 'פליטי פנים' מיישובים ערביים באזור, שבתום המלחמה לא הותר להם לחזור ליישובי המוצא שלהם. בשנים הראשונות לקום המדינה, במסגרת המדיניות ליישוב בני הפזורה הערבית ביישובים מוסדרים, הועברו תושבים ערבים ללוד ולרמלה. דוגמה לכך מהווה שכונת ג'ואריש ברמלה שתושביה הועברו מאזור גדרה. במסגרת אותה מדיניות, במהלך שנות השבעים והשמונים, הועברו ללוד ולרמלה בדווים רבים מהנגב. נוסף לכך, קלטו לוד ורמלה אוכלוסייה של 'משתפי פעולה' עם מערכת הביטחון. לא מדובר באוכלוסייה גדולה מבחינה מספרית, אולם היא מאוד מובחנת עקב זיקתה למדינה מצד אחד והפרופיל החברתי הבעייתי שלה מצד שני. למעשה, מרבית האוכלוסייה הערבית שיושבת היום הן ברמלה והן בלוד אינה האוכלוסייה המקורית של הערים. מסתבר שהפסיפס האנושי המורכב שנוצר בלוד וברמלה מוליד מערכת יחסים מורכבת, לעתים רגישה, המושפעת משילוב גורמים 'אופקיים' ו'אנכיים' (נוראלי, 2005; Yacobi, 2009).

הלמ"ס מדרגת את שתי הערים במקום 4 באשכול הסוציו-אקונומי (בסולם שבו 1 הוא הנמוך ביותר ו-10 הגבוה ביותר). ברור שערך זה מתקבל ממיצוע של כלל האוכלוסייה, שבתוכה קיים ריבוד סוציו-אקונומי. בהקשר זה ראוי לומר שהמעמד החברתי-כלכלי של הערבים בכלל ושל הבדווים בקרבם בפרט, הוא נמוך מזה של היהודים. הריבוד הסוציו-אקונומי הנמוך יחסית בלוד ורמלה מחולל תחרות בסיסית על המשאבים, המלבה את השסע הלאומי.

המציאות החברתית-כלכלית הבעייתית, בעיקר של קבוצות המהגרים בקרב ערביי לוד ורמלה, קשורה במידה ניכרת לפשיעה החמורה שהתפתחה בתחומיהן. למעשה, בשכונות מסוימות בערים אלה (בעיקר ג'ואריש ברמלה ושכונות הרכבת ופרדס שניר בלוד) עסקו במסחר בסמים ששירת את מרכז הארץ מעבר לערים עצמן. עם הזמן, התפתחו גם מעשי אלימות קשים לרבות מקרי רצח רבים באופן יחסי, חלקם מסיבות פנים-ערביות כמו סכסוכים בין שבטים וחמולות או 'רצח על רקע כבוד המשפחה'. נראה כי העובדה שערבים היו עיקר הפעילים בזירה זו, העלתה את החשדנות כלפיהם וכן פגעה בתדמיתן של שתי הערים (משרד מבקר המדינה, 2012).

גורם נוסף העומד בבסיס המתחים בין שתי האוכלוסיות הוא הפוליטי. שכן מעבר לעובדה שמדובר ביהודים שרובם המכריע מזדהים כציונים וערבים שהם פלסטינים מבחינה לאומית, מרבית האוכלוסייה היהודית בשתי הערים מצביעה בבחירות הכלליות למפלגות הימין (אתר הכנסת, נתוני הצבעה בבחירות הכלליות). ראו איור 2.

איור 2: שיעורי הצבעת יהודים בלוד ורמלה בבחירות הכלליות לגושי ימין ושמאל בכנסות 15-19, בשנים 1999-2013 (אתר הכנסת).

הבעיות ששתי הערים סובלות מהן, חלקן כרוניות, והיותן ערים מעורבות, הולידו התפתחות ענפה של ארגוני החברה האזרחית בתחומיהן. חלק מהארגונים צמחו כיוזמה מקומית של תושבי הערים, חלקם התפתחו במסגרת ארגונים ארציים שראו בלוד ורמלה זירה מתאימה לפעילותם וחלקם ארגונים שהרשויות נטלו חלק ניכר במימונם ובהכוונתם. מדובר בעשרות ארגונים מסדר גודל ומאפיינים שונים, שהפכו ל'שחקן' חשוב במערכת היחסים בין יהודים וערבים בערים שחקרנו.

לוד ורמלה הן ערים מעורבות שמאז קום המדינה מתגוררים בהן יהודים וערבים. עם זאת, במהלך השנים חלו תמורות דמוגרפיות ניכרות אשר השפיעו על היחס המספרי בין שתי האוכלוסיות. לצד הגידול הנומינלי בקרב שתי האוכלוסיות, עלה שיעור הערבים בשתי הערים, כשבלוד מגמה זו הואצה בעשור האחרון. איור 3 ממחיש תהליך זה מאז שנות השמונים.

איור 3: תמורות בשיעורי יהודים וערבים בלוד ורמלה בשנים 1983-2011 (למ"ס, מפקדי האוכלוסין והדיור 1983, 1995, 2008 וקבצי הרשויות המקומיות).

התמורות הדמוגרפיות נבעו משילוב של כמה גורמים בקרב שתי האוכלוסיות. לגבי האוכלוסייה הערבית, הם נבעו בעיקר מריבוי טבעי גבוה יותר ביחס לריבוי הטבעי של היהודים ומהגירה לתחומי הערים (של בדווים מהנגב, כמה משפחות מיפו ו'משתפי פעולה' במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה). בקרב היהודים, השינוי מיוחס לריבוי טבעי נמוך יותר בהשוואה לערבים ולמאזן הגירה שלילי בחלק מהשנים. ראוי לומר שהפערים בריבוי הטבעי ידועים למעצבי המדיניות ולכן הופנו במהלך השנים 'עולים' רבים ללוד ולרמלה, אולם גם מהלך זה לא שינה את המגמה (אם כי נראה שהחליש אותה). יתר על כן, בעשורים האחרונים קיימת מגמה של הגירת יהודים מלוד ורמלה בעיקר לערים סמוכות כמו מודיעין-מכבים-רעות וראשון לציון. הגירה זו היא בעיקר של האוכלוסיות היהודיות בעלות חתך סוציו-אקונומי גבוה והיא נובעת מתפיסת המהגרים את מצבן של לוד ורמלה כירוד מבחינה הדימוי, איכות החיים ואיכותה של מערכת החינוך בהשוואה לערים הסמוכות.

יתר על כן, בבדיקה של הרכב הגילים של יהודים וערבים מתקבלת תחזית שהעלייה בשיעור הערבים בערים אלה תימשך ואף תגבר. זאת, מכיוון ששיעור הילדים והצעירים בקרב הערבים גבוה במידה ניכרת מהשיעור המקביל בקרב היהודים, כך שבשנים הקרובות שיעורם בקרב האוכלוסייה בגיל הפוריות צפוי לעלות (גם ללא קשר לשיעור הפריון הכולל של הנשים הערביות). נראה שמגמה זו צפויה להאיץ את הגירת היהודים מלוד ורמלה בעיקר של האוכלוסיות ה'חזקות' מקרבן. ברור שהשינוי הדמוגרפי הזה משפיע על מדיניות הפיתוח בעיקר בייזום שכונות חדשות, מתוך תקווה לקלוט אוכלוסייה יהודית וכן על השיח הציבורי שיוצר מוקד מתיחות נוסף בין יהודים וערבים.

התמורות הדמוגרפיות חוללו גם שינויים משמעותיים בתפרוסת האוכלוסייה ברחבי לוד ורמלה. גידול האוכלוסייה הערבית ללא מתן אפשרויות דיור מספקות והולמות בעירה מצד אחד, והגירת יהודים מתוך הערים מצד אחר, הביאו להגירת ערבים משכונות ערביות ליהודיות בלוד ורמלה. בעקבות זאת שונו פניהן של לוד ורמלה כשהאוכלוסייה הערבית איננה מתגוררת עוד בעיקר בשכונות ערביות, אלא חלקים ניכרים ממנה גרים בשכונות בעלות רוב יהודי ברור או בשכונות מעורבות. ראו טבלה 1 ואיור 4.

טבלה 1: חלוקת האוכלוסייה הערבית בלוד ורמלה לפי אזור מגורים בשנת 2008 (מפקד האוכלוסין והדיור 2008, פרופילים של יישובים, עיבוד על פי אזורים סטטיסטיים).

איור 4: התפרסות האוכלוסייה הערבית בלוד ורמלה בשנת 2008 (שנל, בננסון וחתוקה, 2013).

הגירת הערבים לשכונות יהודיות היא הגירה רצונית בבסיסה. האוכלוסייה הערבית המהגרת נמנית בעיקר עם החתך הסוציו-אקונומי הגבוה, קרי אנשים ששואפים לשפר את איכות חייהם וידם משגת רכישת דירה בשכונות יהודיות. ההגירה חוללה תוצאה כפולה לעניין יחסי יהודים-ערבים בלוד ורמלה. מחד גיסא, נוצרה רקמת מגורים משותפת של יהודים וערבים בשכונות ובבניינים משותפים, כששתי האוכלוסיות נמנות עם מעמד סוציו-אקונומי דומה. מאידך גיסא, בשכונות הערביות נותרו התושבים הערבים מהחתך החברתי-כלכלי הנמוך ביותר.

לצד קווי הדמיון בין לוד ורמלה, קיימים גם כמה הבדלים שיכולים להשפיע על מערכות היחסים בין יהודים וערבים. מבחינת הרכב האוכלוסייה, שיעור הערבים בלוד קצת יותר גבוה מאשר ברמלה. בנוסף לכך, שיעור הערבים הנוצרים (המאופיינים במדדים חברתיים- כלכליים גבוהים יותר לעומת המוסלמים) ברמלה גבוה משמעותית לעומת שיעורם בקרב ערביי לוד, וכן שיעור הבדווים (המאופיינים במדדים נמוכים) גבוה יותר בקרב ערביי לוד. מצב זה עשוי לרכך את המתחים בין יהודים וערבים על בסיס כלכלי ברמלה ולהעצימם בלוד.

בכל הנוגע למערכת המנהל העירוני, רמלה נהנית מיציבות שלטונית, ראש העירייה, יואל לביא, מכהן בתפקידו למעלה מעשרים שנה (מאז שנת 1993). לוד, לעומתה, סובלת מאי-יציבות גדולה. מזה כשני עשורים, יש בה בעיות מנהל חמורות ומשנת 2000 מונו בה שלוש ועדות קרואות שניהלו את ענייני העיר ברוב הזמן מאז. למעשה, משנת 2007 אין בה עירייה נבחרת ושתי ועדות קרואות מלאו את תפקיד העירייה. ברור שלמנהל יציב ותקין יש יכולת להתוות וליישם מדיניות במגוון תחומים הנוגעים ביחסי יהודים-ערבים.

הבדל נוסף בין לוד ורמלה נוגע לתכנון העירוני, רמלה, בין היתר כעיר נפה, נהנית מתכנון עירוני עדיף בהרבה בהשוואה ללוד. בלבה עובר רחוב ראשי (רח' הרצל), המהווה מתחם עירוני מעורב (יהודי- ערבי) מהיפים והפלורליסטים בארץ. לאורכו ממוקמים קריית הממשלה והקניון העירוני והוא מוליך לשוק רמלה, היוצר את המשכו של המתחם העירוני התוסס. נוסף לכך, מרבית השכונות של רמלה הן שכונות מתוכננות ומוסדרות (לרבות שכונת ג'ואריש הערבית). אמנם גם ברמלה יש בעיות תכנון מקומיות, בעיקר בשכונת גן חק"ל, אולם מדובר במתחם קטן המרוחק ממרכז העיר.

לוד, לעומתה, סובלת מבעיית תכנון מהותית. המרכז המסורתי, באזור התחנה המרכזית הישנה, הפך שולי וכעת הוא ממוקם בלב שכונות ערביות עניות ומוזנחות. במקביל היה ניסיון להעביר את מרכז העיר לחלקה היהודי, בסמוך לכיכר העירייה, אולם גם שם, מסיבות שונות לא התפתח מרכז עירוני של ממש. התוצאה היא פיזור אקלקטי למדי של שטחי מסחר ושירותים עם מרכז קטן באזור יהודי בעיר ומנגד, מרכז קטן ולא מתוכנן בעיר העתיקה באזור בעל רוב ערבי. ראוי לציין שהרשויות מודעות למצב זה. הן דאגו לאשר שורה של תכניות לשיפור המצב (בכלל זה הופקדה תכנית מתאר חדשה לעיר) ולאחרונה נבנה בעיר בית המשפט המחוזי, ובמקביל משפצים את אזור התחנה המרכזית הישנה, אולם התכניות טרם יושמו במלואן. חרף הפעולות לאישור התכניות העירוניות (שנמשך שנים רבות), ברור שמרקם היחסים בין יהודים וערבים בעיר כיום עוצב במידה רבה בשנים של המציאות התכנונית הכושלת הקודמת. יתר על כן, בלוד קיים מתחם עירוני בעל שטח גדול שנבנה ללא כל תכנון מסודר, שכן חלק ניכר ממנו נבנה ללא היתרים. למעשה, מרבית שטח השיפוט של לוד ממערב למסילת הרכבת (הכולל את שכונות הרכבת, פרדס שניר וס.ח.), כרבע משטח השיפוט של העיר, הוא כזה.

בשכונות אלה התפתחה מציאות קשה, נעדרת תשתיות בסיסיות, והאוכלוסייה הנחשלת שמתגוררת שם (בדווית ברובה) חיה במציאות הדומה לעולם השלישי. חלק ניכר מהדרכים שם אינן סלולות ובחלקן זורם ביוב, חוטי חשמל מונחים באופן אֲרָעי ופינוי אשפה מבוצע באופן חלקי בלבד. מן הראוי לומר שראש הוועדה הקרואה בלוד עד לבחירות 2013, מאיר ניצן, פעל לשינוי המצב ובמסגרת זו נסללו מספר כבישים ונעשו פעולות נוספות, אולם שינוי מהותי של כל המתחם צפוי להימשך זמן רב (בין היתר מכיוון שתכניות המתאר לגביו טרם אושרו). לפי שעה ברור כי הדבר אינו תורם ליחסי יהודים ערבים בעיר.

מסיבות שונות שנראות כקשורות לבעיות שלוד סובלת מהן, התפתחו בעיר כמה קבוצות מתבדלות. הן התפתחו גם קרב החברה היהודית וגם בקרב החברה הערבית. במגזר היהודי התפתח בלוד הגרעין התורני, קבוצה שכוללת תושבים מקוריים מלוד ואנשים שהיגרו אליה מחוץ לעיר, ששמה לה למטרה לשמר את יהדותה של העיר. בקהילה הערבית, פועלים מאז שנות השמונים אנשי 'הפלג הצפוני' של התנועה האסלאמית (להלן התנא"ס). תנועה זו פועלת במגוון תחומים ומדגישה מצד אחד את זהותה הדתית האסלאמית והלאומית-פלסטינית ומצד שני את הקיפוח שהיא סובלת ממנו במסגרת המדינה הציונית. ברמלה פעל זמן מה 'גרעין תורני', אולם פעילותו הייתה מצומצמת הרבה יותר וכך גם פעולת התנא"ס ברמלה (שם פעלו נציגי 'הפלג הדרומי' של התנועה). כך שאפשר לומר שאם בלוד פעלו קבוצות מתבדלות שלעתים אף נקטו פעולות קיצוניות, ברמלה לא היו קבוצות משמעותיות כאלה.

בסיכום ההשוואה בין לוד ורמלה נוכל לומר שבאופן בסיסי קיימים קווי דמיון בין שתי הערים, אולם בנוגע להבדלים, מצאנו שנתוני הפתיחה של לוד מספקים תשתית פחות טובה, שלא לומר בעייתית, בכלל ולעניין יחסי יהודים-ערבים בפרט.

מערך המחקר

הסוגיה המחקרית

הסוגיה המחקרית העומדת לפתחו של המחקר היא בחינת מערכת היחסים בין יהודים וערבים בלוד ורמלה בתקופה בת זמננו כמארג דיאלקטי של מרכיבים 'אופקיים' ו'אנכיים'. סוגיה זו תיבחן מנקודת המבט של שלושת ה'שחקנים' העיקריים במערכת היחסים: התושבים היהודים והערבים; הרשויות שכוללות את העיריות ומשרדי הממשלה הרלוונטיים וארגוני החברה האזרחית, ערביים ויהודיים, בעלי מאפיינים שונים. הבחינה לגבי שלושת ה'שחקנים' תתייחס גם למאפייני הערים לוד ורמלה, קרי למגוון האוכלוסיות ולמיצובן החברתי-כלכלי, ולתמורות שחלו בהן בתחומי הדמוגרפיה ותפרוסת האוכלוסין בעשורים האחרונים. נוסף לכך המחקר יכלול השוואה בין שתי הערים. המחקר נסמך בעיקרו על עבודת שדה שנערכה בלוד ורמלה ממרץ 2012 ועד למאי 2013. להלן מוצגים מקורות המידע ושיטת העבודה לגבי כל אחת מנקודות המבט.

נקודת המבט של התושבים

לבחינת נקודת המבט של התושבים נערכו ראיונות עם מדגם סטטיסטי המונה 30 ערבים ו-15 יהודים. בהינתן שעיקר יחסי הגומלין בין רוב ומיעוט בא מצד המיעוט, המדגם כלל בעיקר ערבים. נוסף לכך, מכיוון שלחלק ניכר מהיהודים בערים המעורבות אין קשר משמעותי עם התושבים הערבים, נבחרו יהודים המקיימים קשרים עם ערבים. על מנת לקבל מדגם המשקף את הקבוצות העיקריות בקרב תושבי הערים, הוא כלל פילוח של נשים וגברים משתי הערים שנמנו עם קבוצות שונות בקרב החברות היהודית והערבית, מרקע סוציו-אקונומי שונה (ראו טבלה 2). המרואיינים נשאלו לגבי טיב היחסים וממדי הקונצנזוס והקונפליקט ביחסים כפי שבאו לידי ביטוי בחוויות אישיות שלהם ובתחושתם לגבי החברה הסובבת אותם. הפרטים נאספו בראיונות עומק שארכו כשעתיים בממוצע ונותחו כמותית ואיכותית. הניתוח הכמותי המבוסס על מבחני ANOVA מתייחס לזמני השהייה במרחב יהודי וערבי ובמרחב מעורב, בתחושת מקום (place attachment) במרחבים אלה, הכוללת ממד רגשי משמעותי (Low & Altman, 1992; Hidalgo & Hernae, 2001), בעמדות כלפי בני הקבוצה האתנית השנייה וביחסי גומלין חברתיים (שלד הריאיון מופיע בנספח ב').

הניתוח האיכותי מבוסס על ראיונות עומק עם תושבים יהודים וערבים בעלי נקודת מבט ייחודית על היחסים וכאלה שנוטים לשילוב או לבידול בהשראת גורמים שונים. הוא כולל החל מיחסים שגרתיים שאינם כרוכים במחויבות משמעותית ועד יחסים עמוקים יותר. הוא מתייחס לחוויות אישיות של המרואיינים כפי שבאו לידי ביטוי בדוגמאות קונקרטיות מחיי היום-יום או בזירות פעילות חשובות בלוד וברמלה. הניתוח האיכותי כולל גם עמדות והתייחסות באוכלוסייה הערבית בנוגע למדיניות ולפעילות של הרשויות כלפיה. כלל הנתונים, הכמותיים והאיכותיים מנותחים בהתבסס על בחינה של גורמים 'אופקיים' מול 'אנכיים'. להשלמת התמונה נעשה שימוש גם בכתבות רלוונטיות מהעיתונות ובתצלומים בתחומי לוד ורמלה שממחישים סוגיות שונות.

טבלה 2: אוכלוסיית המדגם בחלק הכמותי

נקודת המבט של הרשויות

נקודת המבט של הרשויות נבחנה באמצעות ראיונות עומק חצי-מובנים עם נציגיהן ברמות השונות. החל מראשי העיריות, דרך ראשי מחלקות רלוונטיות ועד לבעלי תפקידים זוטרים יחסית בעיריות עצמן ובגופים הפועלים בתיאום עמן (כמו מרכז 'קשתות צעירים' ברמלה או תכנית 'עיר ללא אלימות' בלוד). נוסף לכך התבססה הבדיקה על אתרי אינטרנט של הרשויות ועל מסמכים שקיבלנו מהם. נקודת המבט של הרשויות התמקדה בעמדות, במדיניות ובפעילויות בנוגע לממדי אפליה וליחסי גומלין בין התושבים היהודים והערבים. תחילה נבחנו העמדות באופן כללי ולאחר מכן כפי שבאו לידי ביטוי בשני תחומים עיקריים – תכנון עירוני ובנייה וחינוך (פורמלי ובלתי פורמלי). לאחר תיאור המדיניות והצעדים בתחומים האמורים, ניתחנו אותם בפרספקטיבה של גורמים 'אופקיים' מול 'אנכיים'. ראוי לומר שאין מדובר כאן במחקר מדיניות המחייב בחינה מפורטת של הקצאות תקציב וניצולן, אלא בהצגת מגוון העמדות בקרב הרשויות והפערים בינן לבין הדרך שהתושבים תופסים אותן.

נקודת המבט של ארגוני החברה האזרחית

לבחינת נקודת המבט של ארגוני החברה האזרחית הפועלים בלוד ורמלה, בחרנו בכמה מהם המייצגים את מגוון הארגונים. במסגרת זו נבחרו ארגון מקומי ערבי הנוטה להתבדלות חברתית ופוליטית – קבוצת הצעירים ח'וטוה הפעילה בלוד ורמלה; ארגון מקומי יהודי הנוטה להתבדלות חברתית מהאוכלוסייה הערבית – הגרעין התורני בלוד; ארגון ערבי מקומי המקיים פעילות שמביאה לשילוב בין האוכלוסיות – מועדון הכדורגל 'הפועל בני לוד רכבת' וארגון יהודי ארצי הפועל לשילוב – עמותת התפוח. בדיקת הארגונים הללו התמקדה בעמדותיהם, בפעילותם ובהיקף השפעתם על יחסי יהודים-ערבים בעירם. חלק זה התבסס על ראיונות עומק עם נציגי הארגונים, הרשויות והתושבים, על אתרי האינטרנט שלהם ועל חומר נוסף שקיבלנו מטעמם. גם כאן נעשה ניתוח הפעילות בפרספקטיבה של גורמים 'אופקיים' מול 'אנכיים'. איור 5 מרכז את כיווני הבדיקה לגבי כל אחד מה'שחקנים'.

איור 5: ה"שחקנים" העיקריים וכיווני הבדיקה של היחסים ביניהם

שלבי העבודה

פתחנו את העבודה באוכלוסיות על מנת לקבל רקע בנוגע ליחסים בשני מישורים ה'אופקי' (בין האוכלוסיות) וה'אנכי' (בין האוכלוסיות לבין הממסד). המשכנו אותה בבחינת נקודת המבט של הממסד ושל ארגוני החברה האזרחית במקביל, כיוון ששני האחרונים עוסקים למעשה באותם נושאים ויוצרים מעין 'תמונת ראי' זה של זה. כך יכולנו לקבל תגובה על סוגיות שהועלו על ידי אחד הצדדים. בסך הכול התבסס המחקר על 45 מרואיינים לצורך העיבוד הסטטיסטי (30 ערבים ו-15 יהודים) ועל 52 מרואיינים לצורך הניתוח האיכותי (27 יהודים ו-25 ערבים). עם מחציתם, בעיקר בעלי תפקידים או מעמד מיוחד, הם נערכו בשמם המלא. המחצית השנייה כללה בעיקר תושבים מן השורה, שהראיונות אִתם נערכו בעילום שם על מנת לשמור על פרטיותם בגלל רגישות הסוגיות שנדונו (רשימת המרואיינים לניתוח האיכותי מצויה בנספח א').