ילד רע

1

בכל פעם שאני מגלגלת את התריס החשמלי במטבח וחצר הבית הקטנה שלנו נגלית לעיני, בין עציצי הנענע שנחים על אדן החלון, אני רואה בדמיוני את הצריף הקטן שנדב בנה לפני שתים־עשרה שנה. החצר שוממה, הדשא כוסח לפני כמה ימים במכסחה והוא מתחיל להוריק מטללי הלילה.

ספטמבר בחיפה.

הלילות קרים והימים לעתים גשומים, לעתים חמים, מתאימים לתחזיות שלהי הקיץ, תחילת הסתיו. שם, במקום שבו עמד הצריף הקטן, עמד נדב ובמשך שבועיים שלמים שייף את העצים שלקח מהנגרייה של עמירם בסוף הרחוב, נעץ מסמרים ובנה בית. מדי פעם ביקש את עזרתו של גדעון, כי הקרשים היו כבדים וגם השיוף ותקיעת המסמרים היו מלאכות מתישות לילד צעיר כמוהו. הוא לא התייאש ועבד בדבקות רבה. בחופש הגדול שידרו בטלוויזיה שוב את כל פרקי סדרת "האיים האבודים". נדב צפה בה בדבקות. לא החמיץ אף פרק והשתאה מעוז רוחם של חמשת הילדים הניצולים שהגיעו לאי אחרי שאונייתם נטרפה. היינו יושבים יחד מדי פעם ורואים את הפרקים. לא עקבתי אחרי כולם ברצף, אבל ראיתי את העניין של בני בכורי בעצמאותם של הילדים, בהישרדותם ובמלחמתם ברודן הגדול של האי. שם בוודאי ניטעה בו ההחלטה לבנות במו ידיו מקום משלו. כיוון שלא היה לנו עץ חזק וגבוה, ונדב בעצם רצה בית על עץ, הרשינו לו למקם את הצריף בסוף הגינה, ליד שיח הוורדים. בלילות הקיץ הוא ישן שם. היה סוחב איתו כרית ושמיכה, פנס וספר. בבוקר הייתי מוצאת אותו מצונף בתוך השמיכה הלחה ולוקחת אותו על הידיים למיטתו. בן שמונה היה, קל כנוצה. לא הבנתי איך לא כואב לו הגב מהשינה על הדשא, אבל נדמה שהוא לא חש בכך כלל. הוא אהב להוציא את הראש מהצריף ולהביט בכוכבים. היה מספר לי שהוא מחפש את הדובה הגדולה ואת שביל החלב, לפי הכתוב באנציקלופדיה לילדים שקניתי לו כשהיה בן שש, ודמיין מסעות בדרכי השמים. ביום היה מצייר במחברתו את הדרך בין שביל החלב לדובה, בין פלוטו לוונוס, ולא עבר זמן רב עד שביקש מאיתנו לקנות לו טלסקופ וצפה בכוכבים ובירח מדי ערב.

גם הבוקר, כשהתעוררתי בשעה שש וישבתי עם כוס הקפה בכיסא הפלסטיק הלבן בחצר, ליד השולחן ששעוונית ירוקה מכסה אותו, הבטתי באותו החלל שנשאר שם, במקום שבו עמד הצריף. נדמה לי שכמה קרשים נשארו במחסן, זכר לימים ההם. רק בגיל שמונה־עשרה הסכים נדב לפרק את הצריף וביקש לשמור את הקרשים. שאלנו אותו בצחוק אם הוא רוצה לשמור אותם לנכדים שלו, והוא חייך והצטרף לצחוקנו.

הטלפון צילצל ומהקפה שלי ניתזו כמה טיפות בשל הבהלה שתקפה אותי. הצלצול ניתק את חוט מחשבתי. השעה היתה מוקדמת מאוד, וישר ידעתי, בתחושה אינטואיטיבית של אמא, שנדב בוודאי תפס את הטלפון מוקדם והתקשר. הוא יודע שאני מתעוררת בשעות כאלה. קולו נמוך ומדוד.

"שלום," הוא אומר. "אני צריך כמה זוגות תחתונים ואם אפשר שמיכת צמר, קר פה בלילות."

"נדבי," אני מנסה בקול רך. "להכין לך משהו לאכול? להביא לך משהו מתוק?" והוא עונה כאילו הופעל על ידי סוללות.

"לא, אמא, את יודעת שאי אפשר. אם תשאירי לי שטר של מאה שקלים, אוכל לקנות משהו מתוק בקפטריה."

למרות תשובתו אני ממשיכה לשמור על טון נינוח, מסיימת את השיחה ואומרת שאגיע מחר, בשעות הביקור, עם שמיכה, תחתונים וגם גופיות חורף וקצת כסף.

בשעה הבאה אצא לעבודתי בבית האבות "שער הזהב" שבקריות. אסע מחיפה, מהבית שבו גידלתי בן ועוד זוג תאומות עם בעלי, ואשב במשרדי שבבית האבות, או אצא לחצר ואולי אבקר בחדרים של אנשים קשישים, קצתם תשושי נפש, קצתם תשושי גוף, איש־איש וסיפורו.

גשם מתחיל לטפטף. גשם טורדני, כמו סיכות קטנות, דוקרות. אני רואה את הכריזנטמות נרעדות כשמטר רטוב ננעץ בהן ורוח לא חזקה מתחילה לנשב. אני נכנסת פנימה וסוגרת את החלון אך עדיין לא מגלגלת את התריס, נזכרת פתאום בשיר של תרצה אתר, "עד רדת הערב, גשם הקשב לנשים בחלון". אני אוהבת להביט בגשם גם אם החלון נשטף בטיפות זולגות, כאלה שמשאירות סימן עוד ימים רבים, עד שהחלונות עוברים ניקוי והברקה. העולם פתאום מתעוות כמו דרך פריזמה קעורה של עדשה.

אני מסיימת את הקפה במהירות, עולה לחדרי כדי להזדרז עם פעילויות הבוקר, ובתוך כחצי שעה, בדרך ל"שער הזהב", אני מתקשרת לניב, בתי, המבוגרת מאחותה בחמש דקות תמימות. אני יודעת שהיום הן מתחילות את יום הלימודים בשעה השנייה. כשגדעון עזב, לפני כשנה, הן החליטו לעזוב איתו. ודאי שהרגשתי דקירה כואבת בלבי. תאומותי בחרו לתמוך בגדעון ולהשאיר אותי לבד, עם נדב. כמה שיחות בינינו הבהירו לי שהמניע לא היה חוסר אהבתן אלי, אלא הפחד על גדעון השבור שנראה כאילו לא ישתקם מההריסות. "לך יש את נדב, אמא, ואת גם יותר חזקה," הן אמרו לי וחשבו שבכך הן מחמיאות לחוזק ולחוסן הנפשיים שלי.

ניב ענתה לי אחרי שלושה צלצולים. ניב היא ג'ינג'ית קלאסית ורותם בעלת שיער שטני ארוך. ניב בעלת מזג סוער ובלתי נשלט. אחותה היא המכונסת והרגועה מביניהן.

קולה עליז. "אמא, תראי איזה כיף, גשם יורד, גשם ראשון, אני מתה על זה," ואני מנצלת את המומנטום המאושר ואומרת לה שאני בנסיעה וגשם שוטף את הכביש והיא מבקשת שאזהר בנהיגה כי הכביש חלק אחרי גשם ראשון ושאסע בזהירות. זיק של חמלה נשמע בקולה וגורם לי דריכות נרגשת.

"אני נזהרת," אני אומרת לניב ושואלת אותה איפה רותם.

"רותם במקלחת, תכף נצא לבית הספר."

"רוצות להיפגש אחר הצהריים? נלך לאכול משהו ואולי לקנות מעיל או מגפיים? משהו שבא לכן לחורף?"

"מגניב," ניב אומרת וצועקת לאחותה במרחק משפופרת הטלפון, "רו־־־תם, אני סוגרת עם אמא שנפגוש אותה בקניון אחר הצהריים, בסדר? נעשה קצת שופינג, טוב?" ורותם צועקת בחזרה "כן" מלא במשחת שיניים ואני מרגישה שהבוקר הזה מתחיל עם סימנים טובים.

***

נדב נולד לפני עשרים שנה, שנה ושבעה חודשים לאחר נישואינו. שלוש שנים וחצי אחר כך נולדו רותם וניב, אחיותיו. ניסיתי להרות זמן קצר אחרי שילדתי את נדב, אך רק לאחר כמעט שלוש שנים גדעון ואני זכינו בשלושה ילדים. קראנו לנדב בשמו כי האמנו שכשמו כך יהיה. נדיב וטוב, אוהב אדם ונותן מעצמו לבריות. כשרותם וניב נולדו, קראנו להן בשמותיהן ללא משמעות של ציפיות עתידיות. רותם עם שמה הפרחוני והאביבי, וניב עם שמה הקצר, שהצליל שלו סימל עבורי צמיחה, תנובה, ניצן שמניב פרי.

את עבודתי ב"שער הזהב" אני מסיימת בשעה שתיים וחצי. אני אוהבת את המשרה החלקית שלי, שלוש פעמים בשבוע, ראשון, שלישי וחמישי. זו גם השעה שהמטופלים ישנים את שנת הצהריים שלהם. אני יוצאת בחזרה הביתה ומנסה לחשוב על הבילוי הצפוי לי עם רותם וניב בהמשך היום. מחר הוא היום החופשי שלי מהעבודה ואסע לנדב. את ארוחת הצהריים שלי בבית אני בולעת בזריזות. היום לא היה לי רגע מנוחה. בתה של פרידה האוזר וחתנה באו אלי בשעה תשע וחצי וישבו אצלי במשך שעתיים ארוכות ביותר. הרבה דמעות נשפכו בשיחה הזאת; על הידרדרות מצב האם, על הקושי של הבת לראות את אמה דועכת במהירות רבה עד שאינה מזהה אותה, וכשהיא מזהה, היא בטוחה שזה עתה בתה חזרה מבית הספר והיא אמא רעה שלא הספיקה לטגן לה את השניצל לצהריים. בתה של פרידה וחתנה היו מאותם אנשים שתקריות כאלה, כמו תקרית השניצל, אצל יקיריהם חולי הדמנציה, הקשו עליהם. התמיכה בהם היתה מתמשכת, אטית ומלאת קשיים. לעובדת סוציאלית יש פגישות שבהן היא צריכה מְכַל גדול של סובלנות וקופסת ענק של ממחטות נייר על השולחן. לאחר שהלכו, הזדרזתי לשירותים, שכן היה עלי למהר להיכנס לביקור בחדרו של ישעיהו לבנברג בן השמונים ושמונה וחצי, העצמאי והנמרץ, שהתעקש להזמין אותי למשחק קלפים ולספר לי על כמה מהלכים אסטרטגיים שהמציא כדי לנצח את הצד שכנגד, בתנאי שלא אגלה לאף אחד.

בראשי הלמו אלף פטישים. אמנם לא היו לי שניצל מטוגן ופירה כמו אצל פרידה האוזר בימים טובים יותר, אבל גם הגולאש שנשאר מאתמול היה מספק, וחצי שעה לאחר שהגעתי הביתה, צללתי לשנת צהריים מתוקה בתקווה שהעייפות תתפוגג עד שאצא עם רותם וניב.

בארבע וחצי בדיוק השעון המעורר בטלפון הנייד שלי מעיר אותי עם Fragile של סטינג. כמה נעים לקום לתוך המוזיקה הזאת, היא תמיד משאירה אותי לזמן קצר ומתוק בתוך עננים של חלום בהקיץ. חצי דקה חולפת עד שעיני נפקחות סופית. אני מושיטה יד כדי לכבות את המוזיקה, אבל עיני נתקלות במעטפית של מסרון על צג הנייד, ואני רואה שגדעון כתב לי לפני כשעה שהוא בהתקף קשה של אסתמה והגיע הביתה מהעבודה מוקדם מהרגיל, שואל אם אני יודעת איפה הבנות. התקשרתי אליו ושמעתי אותו מדבר איתי דרך מסכת החמצן של האינהלציה. גדעון נתקף באסתמה לפני שנה בערך, כמו שהפסיכולוגים משערים, בעקבות הטראומה הקשה. מאז הוא צמוד למכשירי האינהלציה ולמשאפים. הפעם הוא נשמע ממש לא טוב, בטח בהתחשב בעובדה שכבר שעה שהוא בבית ושואף חמצן מתוך המסכה עם החומרים הנכונים כדי להקל עליו.

"אל תדאגי," הוא נוהם ממעמקיה, "אני כבר מרגיש מצוין עכשיו, זה רק נדמה לך כי אני מדבר דרך המסכה. את יודעת איפה הבנות?"

"כן," אני משיבה, "הן מסיימות מאוחר, ואני תכף נפגשת איתן בקניון. הבטחתי להן אחר צהריים של פינוק."

תמיד חייתי בתחושה שהוא מאמין שתשומת הלב שאני מעניקה להן פחותה מזו שאני נותנת לנדב. אני לא יכולה לדעת אם זה אכן כך, או שהוא רק חש ככה. לא עצרתי לשאול אותו למה הוא מתכוון ב"מצוין" הזה, כדי לא לעורר שדים מרבצם, ובעיקר כדי לא להעיק עליו כשהוא שרוי בהתקף קוצר הנשימה שלו, ואמרתי לו לנוח ולקחת את התרופות שנרשמו לו, וכמובן, שאתקשר אחר כך לברר אם הוקל לו.

למרות הפרֵדה גדעון ואני ממשיכים בשגרה ידידותית. בלי ריבים וכעסים בולטים מעל פני השטח. הוא נוטר לי, אני יודעת. גם אני שומרת לו טינה. אבל לעת עתה אנחנו לא מתמודדים עם זה, מחליטים להתמקד בקשיים הגדולים יותר ובהסתגלות לחיינו החדשים.

"אולי תתקשר לאיתמר?" אני מציעה. איתמר, אחיו הבכור, הוא רופא פנימי, ולפיכך מאז שנישאנו כמעט שלא נזקקנו לשירותי קופת חולים. הבנות חולות? איתמר מגיע. לנדב יש אבעבועות רוח? איתמר בא בריצה. לי יש דלקת ריאות? איתמר מגיע עם תיק מלא אנטיביוטיקות צבעוניות, מקשיב בריכוז כשהוא ממקם את הסטתוסקופ על חזי, בעודי נושמת בחרחורים כבדים. גם את התקפי האסתמה של גדעון איתמר מלווה מקרוב.

"הוא יגיע אחר כך, אמר שיקפוץ אחרי שיסיים במחלקה בבית החולים," מרגיע אותי גדעון, ואני נפרדת ממנו לשלום וממהרת להתארגן ליציאה ל"גרנד קניון" בחיפה, שבו קבעתי עם רותם וניב, ובתוך עשר דקות אני כבר במכונית, מתאפרת קצת ברמזורים האדומים, לאחר שדחיתי את שתיית הקפה של אחרי שנת הצהריים למפגש איתן.

מרחוק אני רואה את שערה הג'ינג'י העולץ של ניב מקפץ לצדדים מתוך הקוקו הגבוה שלה, קווצות־קווצות סוררות כמו הנמשים שעל פניה. רותם לידה, לועסת מסטיק ומסתמסת. ניב קולטת אותי בזווית העין ומנופפת תוך כדי קפיצות במקום. הילדה ההיפראקטיבית שלי עדיין נראית במצב רוח טוב, אם כי סוער בדיוק כמו כשהיא במצב רוח רע. הסערה לא עוזבת אותה לעולם, ורותם נמצאת שם לאיזון.

"אמא, מה קורה?" היא מחבקת אותי, ורותם, שבדיוק סיימה עם האס־אם־אסים, מתקרבת אלי גם היא ומגישה פנים לנשיקת־אוויר מרפרפת, יוצאת ידי חובה.

"מה שלומכן, בנות שלי?" אני שואלת וסוקרת אותן במהירות במבטי — הבגדים נקיים? הריח שלהן נעים? הוא מכבס להן? מגהץ להן? הן רזו מדי? גבהו? צריכות נעליים חדשות? יש להן סווטשרטים לעונת המעבר?

"איך היה היום בבית הספר?" וניב אומרת, "אמא, הכול בסדר ואני מתה מצמא, אפשר לשבת רגע באיזה מקום לפני שנתחיל להסתובב?"

בטח, אני משיבה ומספרת שהגרון שלי מחוספס וצורב כמו נייר זכוכית כי הצלחתי לישון איזה שעה וחצי, אבל יצאתי מהבית בלי קפה והראש שלי צריך את מנת הקפאין הנדרשת כדי להתעורר סופית ולהתחיל לתפקד. מרחוק אנחנו מאתרות בית קפה של אחת הרשתות האהובות על שלושתנו עוד מימים שהיינו מבלות קצת יותר יחד ומדברות ומשלימות פערים ומרכלות קצת על החברות והחברים שלהן, כשאני מנסה לחבר חוטים דקים וכמעט בלתי נראים לחיי הנעורים הפורחים ממרום אימהותי. זה שנה שלמה שאני לא שומעת את המחשב מתקתק בחדר שלהן, את המוזיקה הבוקעת מהנגנים הדיגיטליים של כל אחת. שנה שאיני רואה אותן מדי בוקר מצחצחות שיניים באמבטיה, אוכלות בעמידה את דגני הבוקר לפני הריצה לבית הספר. שנה שאני לא מגהצת להן בגדים ולא יודעת אפילו מתי ניב או רותם מקבלות מחזור ומתי צריך לקנות טמפונים.

הנה אנחנו ליד הקופה, מזמינות קפה, אייס קפה, עוגות טעימות וגם סנדוויץ' עמוס בשפע של טוּב לניב, שנהייתה נורא רעבה עם הצימאון, ותכף מתיישבות עד שמישהו יקרא ברמקול של בית הקפה "אֵוָה" ואני אבוא לקחת עם אחת מהן את המגשים הטעימים ונוכל לשבת בנחת, לקשקש קצת ולהתעדכן.

רותם הולכת למתקן המים להביא לנו שלוש כוסות ונעזרת בכל אצבעותיה כך שתצליח להחזיק שלוש כוסות מלאות במים משם עד אלינו, מבלי שאף טיפה תטפטף, ומצליחה בעידודנו להגיע בשלום לשולחן.

***

הבנות לומדות בכיתות נפרדות, כמו שנהוג להפריד בין תאומים בבתי הספר, לבדל את האינדיווידואל שלהן ולתת להן להתפתח בזכות עצמן גם חברתית, גם רגשית, גם בלימודים. וכך עשינו. ניב במגמת מוזיקה, מנגנת בסקסופון, ורותם בכיתה העיונית, במגמה ביולוגית, נהנית לנתח עכברים, צפרדעים, ולחקור את מדעי החיים. אני שמחה שהן לא זהות ושיש להן את עולמותיהן שלהן, בעינַי זה חשוב שהן לא יהיו ישות אחת. מספיק טוב לי שיש להן זו את זו כאחיות תאומות, וזה באמת נכס שבנותי זכו לו, שהעולם ביניהן תמיד נותר במקומו, האחת לפותה בזרועותיה של האחרת.

לשאלתי החוזרת, "איך היה בבית הספר?" אני שומעת את רותם עונה שהיה בסדר. היא מספרת שבעוד חודשיים יתקיים קונצרט בבית נשיא המדינה של התזמורת הבית־ספרית עם ההרכב הווקאלי של בית הספר, ושניב תנגן קטע של שש דקות לפני הנשיא ואישים בכירים שיוזמנו. גם הורים מוזמנים, כמובן, והאחים, כך שגם רותם ואני ואבא נהיה שם.

"מה, ניב עוד לא סיפרה לך? יש לה קטע סולו!" עיניה זוהרות כמו גחליליות בחושך, ואני מרגישה מאושרת בשבילן וגם בשבילי. "ניבי, איך לא סיפרת לי?" אני נוזפת בחיבה בג'ינג'ית שמחייכת מאוזן לאוזן. אני מייעצת לה לשקול להזמין גם את סבא וסבתא, הם בטח ישמחו מאוד.

הוריו של גדעון חיים במושב הדר עם שבשרון. מסורת של שלושה דורות של מושבניקים קיבעה אותם למקום הירוק והשָלֵו. אחד האחים גר גם הוא שם, עוזר במשק לאביו ויקטור, ושתי האחיות, אושרת ותמי, התפזרו ברחבי הארץ. ויקטור וסימה, ההורים של גדעון, מתים על ניב ורותם ומפנקים אותן בכל הזדמנות אפשרית. בשנה האחרונה ראיתי אותם פחות. ניב ורותם מגיעות עם גדעון אחת לשבוע, לארוחת יום שישי, לאכול בחברת המשפחה. אני מתגעגעת למשפחתיות הפרנקואית, המשפחתיות שנעלמה לי מאז שגדעון עזב את הבית, וכאילו היה ברור שישנם המחנה שלי והמחנה של גדעון. אף על פי כן אני לא מוותרת על הקשר ומצלצלת אחת לשבועיים לשאול מה שלומם, להתעניין. הם תמיד עונים בנימוס קורקטי, ולא מרחיבים מעבר לדקה או שתיים של שיחה. אני לא מתייאשת. לאחר התייעצויות עם שָׂרִי ועם עופרה, חברותי הטובות ביותר, החלטתי שלא משנה מה יהיה, אני אתמיד בקשר חיובי. השנים יעשו את שלהן, ואין לדעת מה יקרה. חשוב לי וחשוב גם עבור הבנות ונדב שהקשר יישמר, גם אם הוא מועט ודל.

ניב טורפת את הסנדוויץ' שלה עד שאני שואלת אותה אם היא לא אכלה בצהריים שהיא מורעבת כל כך, ובפה מלא היא מסבירה שלא היה לה זמן והיא אכלה רק צ'יפס, בלי השניצל, וגם זה היה בעמידה ובמהירות, כי היא היתה חייבת להתקלח ולדבר עם מאיה שנפרדה אתמול מרועי ולא באה לבית ספר מרוב דיכאון ועיניים נפוחות מבכי. אחר כך כבר רצה עם רותם לפגוש אותי וממילא ידעה שאפנק אותן. אני מחייכת. בנסיבות חיינו המוזרות טוב לדעת שהיא מאמינה ובטוחה שאפנק אותה. רותם חוזרת לתחוב את פרצופה לתוך המסרונים שלה וזוג כפות ידיים רכות עם ריח נעים של קרם לחות מכסה את עינַי מאחור ובבהלה קטנה אני פולטת צעקה חלושה: "מי זה?" אבל עם בוא הריח הנעים לאפי, אני עונה לעצמי, "שרי, איזו הפתעה!" ושרי מורידה את כפות ידיה מעל עיני ופניה מתחייכות מעבר לכתפי והיא אומרת, "איזו אידיליה. כמה כיף לפגוש אתכן, בנות. ואותך, בכלל, כיף לפגוש תמיד, אווה." אני שמחה ששרי חברתי האהובה נתקלה בנו, והבנות רואות שאכן, כפי שחשבו כששקלו את המעבר לגדעון, אמא לא לבד בעולם ויש לה חברות וחיים משל עצמה.

"אני לא אפריע," אומרת שרי, "אתן לכן ליהנות זו מזו," ואני מהנהנת ולא מתעקשת שתצטרף אלינו, בידיעה ברורה שהיא קוראת את מחשבותי. ניב מחייכת ואומרת לה למסור ד"ש לשחף, בתה, שהיא בגילן של בנותי רק לומדת בבית ספר אחר, ורותם מקמצת בחיוכים כהרגלה, מרימה ראש מהמכשיר שמחובר לכף ידה כמו במסמר ונדה בראשה עם חצי חיוך צדדי ולא מחייב.

אני מחליטה לא להגיד דבר. עד שאני פוגשת אותן, חשוב שלא אהיה שיפוטית אלא רק מקבלת. אלא שהפרצוף החמוץ של רותם והסגירות שלה מעוררים בי אי־נוחות. אמנם הילדה הזאת שלי תמיד היתה מכונסת בעצמה יותר, סגורה יותר ומשתפת פחות וגם את המשבר הנוכחי היא צולחת בלי מעורבות רגשית רבה מדי, אך דווקא ההתכנסות שלה מבלבלת אותי, ואולי גם קצת מרגיזה אותי. האיפוק קשה לי, ואני אומרת בטון ציני מעט אך עדיין בחיוך, "עם מי את מסתמסת שם, רותם? את מוכרת מניות בבורסה? יש לך כמה בארות נפט בטקסס לקנות?" ניב צוחקת בקול רם, ורותם מרימה עיניים ומחייכת חיוך קצר. "סתם," היא אומרת, "אני מרכלת עם שירה על הקבוצה של המצטיינים המתנשאים של כיתת הביולוגיה. הם החליטו לפרוש ולפעול להקמת כיתה נוספת למצטיינים שיקראו לה כיתת 'פרחי רפואה', כי הם חושבים שהם מוכשרים יותר, וכולם נגדם בגלל זה ובקיצור, בלגן שלם. אז אני מקשקשת עם שירה אבל כבר מסיימת. זה עושה לי כאב ראש."

הצליח לך, אומר לי הקול הקטן שבראשי. עם הומור ציני אפשר לפעמים לפצח אותה, את רותם.

ניב מנגבת את הפה בשולי השרוול ואני גוערת בה שיש מפיות על השולחן, ועכשיו גם רותם מתפנה סוף־סוף מהטלפון הסלולרי שלה ומנשנשת ושותה מהתקרובות, אלא שניב עם הטמפרמנט שלה כבר קמה ואומרת, "אמא, בואי לזארה, יש שם מעילים משגעים, אדומים, ובכחול רויאל וגם בחרדל. צבעים מהממים, נכון, רותם?" ורותם מהנהנת בהסכמה לתאומתה והן נותנות ידיים ורצות קדימה לפנַי, אל החנות שריחות של מיזוג אוויר חזק בתערובות של בשמים נעימים ובדים חדשים אופף אותה, ואנו שוקעות לתוך מסע קניות ארוך ורב־מדידות שמסתיים בזוג מעילים ושני זוגות מגפיים וחגורות, ושני מכנסי ג'ינס לכל אחת מהן, ואני מאושרת בשמחתן. רותם במעיל בצבע חרדל עם חגורה עבה ואבזם כסוף, שיושב בדיוק מושלם על מותניה הצרים, וכפתורים שחורים גדולים בזוגות־זוגות רוכסים את שני צדיו. ניב באדום שמתאים לתלתליה, בגזרה שונה מזו של המעיל של רותם. הצבע החזק והסוער משתלט על התמונה הכוללת ומתאים מאוד לניב, וכולנו מרוצות.

בשמחה עוברות עלינו שלוש שעות של אוכל וחנויות וקניות, עד שאני מחליטה לצ'פר גם את עצמי באותה הזדמנות. אני משאירה את הבנות בחנות של "אפריל" להתנסות בבשמים ולהריח מכל הבא ליד, והולכת לסופרפארם לקנות כמה תרופות מרשם וגם עוברת ב"למטייל" לקנות גופיות לבנות ארוכות לנדב, וגם תחתונים. בדרך לקופה אני רואה שמיכת פליס נהדרת בצבע חאקי־זית ומחליטה לקנות אותה, שיהיה לו נעים וחדש וחם בלילות הסתיו, ולאחר שאני משלמת ויוצאת מהחנות, אני אוספת את הבנות מחנות הבשמים ומתעטשת מרוב הריחות שאופפים אותן. פתאום אני נזכרת בגדעון ובהתקף האסתמה שלו ואומרת לבנות, "בואו נצלצל לאבא. היה לו התקף אסתמה בצהריים והוא אמר שאיתמר יגיע בערב לבדוק מה איתו," ורותם מיד מתקשרת ובקולה הדאוג, שגורם ללבי להתכווץ ולהיצבט מקנאה קלה וילדותית על הדאגה שלה כלפיו ופחות כלפַּי, היא שואלת אותו מה שלומו ואם איתמר הגיע. נראה שהוקל לו מעט, כי על פי מראה פניה של רותם וגיהוצו של קמט הדאגה שחרוץ במצחה הקטן כשהיא חוששת, נראה שמצבו משופר בהרבה והוא מוסר שאיתמר אצלו והם אפילו שותים תה עם נענע והוא מרגיש הרבה יותר טוב, רק עייף מכל היום הזה וההתקף הארוך. כך היא מצטטת אותו במשפט נטול פסיקים ונקודות. ד"ש מאמא ומניב, אנחנו בדרך הביתה, היא מוסיפה ומנתקת ואנחנו ממשיכות לעבר החניון, אל המכונית.

הביתה. אנחנו בדרך הביתה. כך היא אמרה. מתי הבית של גדעון נהיה "הביתה"? כמעט שבע־עשרה שנים הן גדלו בבית ברחוב יפה נוף, בכרמל, איתי ועם נדב ועם גדעון. ועכשיו הן מגיעות "הביתה" לגדעון? איך ה"הביתה" הזה הוא לא אלי? לחדר של כל אחת מהן? לחדרים עם הריחות המוכרים, עם המיטה והמצעים שלהן, עם שולחן הכתיבה והעגילים והבשמים והספרים והמוזיקה שלהן? ממתי יש הבית של אמא וה"הביתה" של אבא? "הביתה," אני ממלמלת לעצמי, וניב שואלת מה יש לי בחבילות הגדולות האלה. "דברים לנדב," אני משיבה, "אני מבקרת אותו מחר והוא זקוק לגופיות ארוכות, לתחתונים ולשמיכה ללילות בתקופה הזאת, עונת המעבר."

הן שותקות.

בבת אחת האווירה הופכת סמיכה וכבדה למרות הצהלות סביבנו בקניון ההומה־אדם. בתוך רגעים ספורים אנחנו יוצאות מהמעלית בְּקומה אחת — וכבר עומדות ליד המכונית שבחניון, מכניסות את הקניות ואורזות את אחר הצהריים שלנו שבקרוב יסתיים לו, כשאוריד אותן אצל גדעון.

אני מסרבת לתת לשעות האלה להתאייד באווירת נכאים, ומיד מכניסה דיסק לחריץ המיועד לכך במכונית, מגבירה ווליום, וקולה העוצמתי והמרגש של בריטני ספירס עם Toxic פורץ לחלל הרכב, מה שתכף גורם לשתיהן להתחיל לשיר יחד את השיר ולהגביר את קולותיהן עם הפזמון, וכשאני מצטרפת בזיוף קל, ניב טופחת קלות על כתפי ואומרת לי בחיוך שמלוּוה בנשיקה חנפנית ומתוקה, "אמא'לה, אל תיעלבי אבל עדיף שתתרכזי רק בנהיגה, טוב? שירה זה בשביל אחרים."

רחוב יפה נוף בחיפה, הרחוב שבו אני גרה, שאת הכביש שלו חוצה שדרת פרחי אמנון ותמר בוורוד ובסגול, ופנסי הרחוב מאירים אותו יפה בשעת הלילה, משרה עלי שלווה כשהרכב משייט בו את דרכו. היום הבית מאכלס רק אותי. בעבר היה לנו בית מתגלגל מצחוק. עליזות והומור שרו בכל פינה ובכל חדר. פעם חיה בו משפחה. הבית שהיה שלנו לא דמה במאומה לבאדר מיינה שטראסה שבו נולדתי, בהמבורג שבגרמניה, לפני קצת יותר מארבעים וארבע שנים. בבאדר מיינה שטראסה בהמבורג העצים היו מושלגים לפחות ארבעה חודשים בשנה, ממחצית אוקטובר עד סוף פברואר. אפי הקטן היה נדבק לזגוגית החלון הקפואה בערב, מחכה לאבא שיחזור מהצבא. אחותי היתה צעירה ממני בשנתיים ואהבה מאוד לעמוד על כיסא קטן במטבח ליד אמא. בימי שבת וראשון היינו מתרפקות על אבא, שאותו ראינו מעט בימות השבוע. אך כשהיה נכנס לחדר העבודה שלו, היינו הולכות על קצות בהונותינו, מתוכנתות לא להפריע ולא לעשות אפילו רעש קטן. אני זוכרת שפעם חיכיתי לו מאחורי דלת חדר העבודה. לא ידעתי מתי יֵצא, אבל פחדתי להקיש על הדלת וישבתי על הרצפה. זמן רב חלף. מתישהו תקף אותי הצורך להתעטש, ולא יכולתי לעצור זאת. מכיוון שכיסיתי את אפי כדי להחניק את הרעש, קרה בדיוק ההפך הגמור, ומבין שפתי הסתנן לו "פפפפפפפפ" כזה, כמו קול תרועה קטן, שעם זאת נשמע בתוך הדממה ששרתה במקום. אבא פתח את הדלת בבת אחת בבהלה וראה אותי על הרצפה כשידַי על אפי. הוא צחק והרים אותי בזרועותיו ואחרי שהסברתי מה קרה תוך כדי בכי חסר מעצורים, הוא ליטף את ראשי וסגר את הדלת אחריו ויצא אלינו, לחדר המגורים. אני זוכרת את האח המבוערת ואת הישיבה על ברכיו של אבא שהקריא לי סיפורים ואחר כך שיחק איתי ועם אחותי. יחד הרכבנו פאזל של חמש מאות חלקים, והמשימה ארכה שבועות אחדים. לא יכולנו לסיים אותה בערב אחד.

מדי יום הוגשה ארוחת הבוקר בשעה קבועה, ואת הביצים היינו אוכלות בחיוך, כי אמא היתה סורגת כובעים קטנים בצורת ראש תרנגול עם כרבולת ומכסה אותן בבוקר, כדי שישמרו על חומן מרגע סיום הבישול ועד שנתיישב לשולחן ונאכל כולנו יחד. בבוקר אבא לא היה מוציא הגה ליד השולחן, ושלושתנו הקפדנו לשמור על שקט ותלינו בו עיניים מעריצות. עם המדים שלו הוא נראה דומה כשתי טיפות מים לסבא שדיוקנו, שצויר לפני שנים רבות, היה תלוי על קיר חדר המגורים בביתנו וכולו אמר הדר וסמכות. הוא קרא בעיתון, ומדי פעם נשמעו קולות הלעיסה שלנו. אבא עזב ראשון את השולחן, נשק על ראשינו, ואמא ליוותה אותו אל הדלת.

כשחזרה, היינו צוחקות, מספרות על מה חלמנו בלילה ומה צפוי בגן ובבית הספר. פקעת הדריכות השתחררה והתנהגנו שלושתנו כמו ילדות סוררות שנשארו לבד בלי השגחה. אפילו אמא נראתה כמו ילדה. אחר כך אמא לקחה אותי ואת אחותי לגן ולבית הספר במכונית המשפחתית.

כמה שונה נוף ילדותי מהרחוב שבו אני גרה בחיפה. קר, מנוכר, אירופי, שקט ומרוחק מחיי היום־יום שלי, ממשפחתי שלי כיום. אבא קפדן שמדבר מעט, ואמא שעסוקה בבישולים ובשמירה עלינו ובדאגה למצבנו הפיזי והקיומי. כמה רחוקים היום אבא ואמא ולני, אחותי.

אני מחנה את הרכב במקום המיועד לו בצמוד לבית, אוספת את שקיות הקניות, ושרי חברתי לא נותנת לי להישאר במחשבותי העכורות כי מיד כשאני נועצת את המפתח בחור המנעול ומניחה את השקיות על השולחן ונפנית להוריד את המעיל, הנייד שלי מצלצל והיא שואלת אם אני כבר בבית ואיך היה עם הבנות. תוך תזוזה מפה לשם, ומחדר אחד למשנהו, אני אומרת לה שזה עתה נכנסתי ואתקשר כשאהיה עם הקפה ביד, ושרי אומרת, "מעולה, מחכה לך."

אני פורקת את הקניות, מניחה את הדברים שקניתי לנדב בחדר השינה ומתבוננת בהם שוב, מכניסה את הקבלות והספחים של הרכישות בכרטיס האשראי למגירה המיועדת לענייני הכספים והבנקים, ומבטי מתעכב שוב על תמונתו של נדב המונחת על שולחני, גדולה. אני מתיישבת על כיסא, כדי להיטיב להתבונן בעיניו שאותן מעטרים ריסים שחורים צפופים, בשפתיו היפות — העליונה משתרבבת מעט החוצה, מלאה יותר מהתחתונה, ובראשו המתנשא מעל זוג כתפיים חסונות, פרי מאמץ של שנתיים במכון הכושר. כבכל יום, אני מתבוננת לתוך אישוניו הכהים בתקווה לגלות שמץ של תשובה, שמץ של רמז, קטן, קמצוץ שיוכל לאותת על מה שעתיד לבוא, ושוב איני מגלה דבר כמו אלפי פעמים בעבר כשהבטתי בתמונה הזאת.

אני מתמתחת עוד דקה אחת בכיסא, קמה והולכת למטבח להכין לעצמי את כוס הקפה שתיכננתי, ולהתקשר אל שרי כפי שהבטחתי לה, אבל טלפון מ"שער הזהב" מבשר לי שישעיהו לבנברג, ידידי הקשיש, ביקש ממרים שתצלצל אלי כדי להזכיר לי להיכנס אליו מחר בבוקר, יש לו משהו חשוב להגיד לי.

"אל תדאגי," מרגיעה אותי מרים, האחות התורנית הערב, "הוא נראה צוהל ומאושר. בטח גילה עוד שיטה לנחש את הקלף של המתמודד מולו בברידג', ואת הרי יודעת שהוא קשור אלייך מאוד." אני מחייכת לעצמי ואומרת לה שתמסור לו שמחר יש לנו דייט בצהריים, ובצחוק חביב היא מסיימת את השיחה ואני מתפנה להתקשר לשרי. שרי ואני מדברות כל יום. למעשה, שרי ועופרה הן הנפשות הקרובות לי ביותר. אם אנחנו לא יוצאות יחד, או פעם עם זו או פעם עם אחרת, אנחנו מדברות מדי יום, מתייעצות, מחזקות. את שרי אני מכירה מגיל עשרים ושתיים. היא עונה אחרי שני צלצולים. נדמה שישבה על מכשיר הטלפון, ואכן, היא מיד פורצת לאוזני ואומרת ששמחה לראות אותי עם הבנות, ואיך נראינו שמחות ובבילוי משפחתי רגיל ונעים. אני שותקת קצת ואומרת לשרי, "נו, טוב, זה לא הטוב ביותר שיכול להיות, אבל אני עושה כמיטב יכולתי וצריכה להודות למזלי הטוב על אחר הצהריים הזה." והיא שואלת, "אבל למה, אווה, למה את נשמעת מדוכדכת? את לא שמחה על אחר הצהריים הזה?"

"אני מאוד שמחה, שרי, בטח שאני שמחה," אני משיבה, "רק קצת באפיסת כוחות. אולי אני צריכה לנוח. פשוט אין לי כוח."

"לאט־לאט, אווה, ייקח זמן, לאט־לאט." היא מרגיעה. "הבריאות שלך חשובה. את חייבת לצבור כוח. בדיוק הזמנתי לנו מסאז' טיפולי לשבוע הבא, לשתינו. יחד נלך להבריא את הגוף ואחרי זה נאכל ארוחת בוקר טובה, אווה. תסמכי עלי. הזמנתי את זה ליום שאת לא עובדת בו. לרביעי הבא. תרשמי לך ביומן, בסדר? אצל מעסה נהדרת. עדינה ויודעת לגעת במקומות הנכונים, הכואבים, ולשחרר ולהבריא. צריך להקפיד על תחזוקת הגוף, אווה. זה עוזר גם לנפש, כבר דיברנו על זה, את זוכרת?"

אני מהנהנת בלי קול, אבל יודעת ששרי רואה אותי גם דרך הטלפון. אנחנו מבינות זו את זו בלי מילים.

***

כשאני בבית, מדי ערב, בערך לקראת השעה אחת־עשרה, אני מתחילה את טקס ההשכבה האישי שלי. ככה אני קוראת לזה ביני לביני. אחרי המקלחת של סוף היום אני צועדת בין החדרים הריקים בבית, נכנסת לחדר של רותם, אחר כך לחדר של ניב ולבסוף לחדר של נדב. בכל חדר אני יושבת כחמש דקות על שפת המיטה ומתבוננת. חדריהם נותרו כמו שהיו. רותם וניב לקחו רק בגדים, ספרים ומחברות. התמונות שעל הקיר, הפוסטרים, הקישוטים והדברים הקטנים שמשמחים בנות־עשרה, בובות קטנות, פריטים נוצצים, ליפגלוס, מראות קטנות ועוד, עדיין מונחים על שולחן הכתיבה, על השידה שליד המיטה. הכול נראה כאילו נעזב רק לרגע, ותכף יחזור הבית להתמלא בשמחת החיים שלו. על אף הזמן החולף, אני לא משתחררת מהטיול הלילי בין שלושת החדרים. בחדרו של נדב הזמן כמו עמד מלכת. חליפת הסיף שלו מהימים שבהם התאמן, גיטרה חשמלית, ספרי מתח ואימה, נרגילה מטופשת שקנה מזמן בעיר העתיקה, כל חפציו במקומם מונחים, ונדמה שבעוד דקה אחת אשמע שוב את צליל המפתח שלו מסתובב בחור המנעול של דלת הבית וקומתו הגבוהה תיכנס פנימה והוא יקרא בקולו העמוק של נער מתבגר, "אני בבית." זוהי דרכו שלו להגיד "שלום".

אחרי הסיבוב בחדרים אני נועלת את דלת הכניסה לבית, בודקת שהתריסים והחלונות, הדלתות המובילות לגינה, כולם סגורים ונעולים, ושהאזעקה פועלת. לאחרונה חשבתי לאמץ לי כלב. כך אוכל לדאוג למישהו או לקבל כשכושי זנב וליקוקים שמחים כשאני חוזרת הביתה מדי יום, ונוסף על כך, יהיה לי יצור שינבח על זרים שאולי ינסו להיכנס לביתי. הלילות הראשונים בהם ישנתי לבד היו לילות טרופי שינה דווקא מהפחד מפני פורץ או אדם אחר שוחר־רע. זמן רב נדרש לי להתרגל ללילות כשאני בגפי. נרדמתי באפיסת כוחות והתעוררתי מאוחר, ממהרת לעבודה תשושה מליל שימורים.

אני נכנסת למיטה שלי בטקס קבוע עם מנורת הלילה לצדי והטלוויזיה דולקת. אני צופה בערוצי טלוויזיה זרים. לאחרונה, אני הולכת ונוטשת את התקשורת הישראלית. קשה לי לראות את הדיווחים השוטפים על המצב הביטחוני, הפלילי, החברתי בארץ. אני חשה שאיני יכולה להזדעזע עוד משום דבר. משום דבר רע שקורה סביבי. הרי הרע מכול קרה לי. אצלי. למשפחתי. ניטלה ממני הזכות להזדעזע מוסרית מאסונות שונים ומשונים, ולכן סדרות של הבי־בי־סי, נשיונל ג'יאוגרפיק, ואפילו חדשות עולם כמו ברשת סקיי או סי־אן־אן — בחברתם של אלה אני נרדמת.

לעתים אני מוותרת על הטלוויזיה וקוראת ספר, או מאזינה למוזיקה שאני אוהבת ושנושאת אלי מחשבות והבזקי זיכרונות, עד שהשינה עוטפת אותי אליה.

***

בשנה האחרונה, בכל פעם שאני פוגשת את נדב, החיבוק שלנו חד־צדדי. הוא מרכין ראש, לא מביט בעיני. אני מחבקת. מחבקת חצי דקה ולפעמים דקה שלמה. הוא מניח לי לחבק אותו. לא מתנגד. רפוי. עומד כמחכה שהחיבוק יסתיים. כפות ידיו שאני מחזיקה בהן אינן מזיעות. הן רפויות, חזקות ברפיונן. אני מדברת אליו והוא נותר שָתוּק. לא משתף פעולה למעט הנהוני ראש מפעם לפעם, בקשות שקשורות לתחזוקה היגיינית וגשמית שלו. אומר שירצה ספר כזה או אחר, ומשחק שחמט אבל רק מלֵּבֶד. שהכלים יהיו מבד לֵבֶד. לא כלים נוקשים מפלסטיק או מעץ. "אסור לנו פה," הוא אומר. כשאני מבקשת ללטף ולהסיט קווצת שיער מעיניו, הוא מזיז את ראשו ממני במהירות. את פניו מעטרים זיפים בני שלושה ימים, תמיד. כשאני שואלת למה, הוא אומר שהמים קרים וקר לו מדי להתגלח בכל בוקר.

עלי להביא הפעם גופיות ארוכות ושמיכה חמה יותר. כך הוא ביקש בשיחת הטלפון האחרונה. אני מכינה חבילה יפה וכמעט מתפתה להכניס חפיסת שוקולד בין הגופיות אבל לא מסתכנת. הוא אמר שאסור להם, אז אני מכינה את הכסף עבורו לקפטריה, כדי שיוכל לקנות לעצמו מה שירצה.

אני נשאבת לזיכרון על נדב מכיתה א', פוסעת איתו בשביל לכיוון שער בית הספר. גדעון לקח את הבנות לגן. הן בנות שלוש והן נכנסות לגן טרום־טרום חובה. גן עירייה. זהו היום הראשון שלהן והיום הראשון שלו. הוא נכנס בביטחון גמור, התרגשות ניכרת בעיניו, והוא מיד מגלה את עומרי ומתן, את אורן ואת עמית ויובל, חבריו מהגן. הוא מתיישב בכיתה ליד אחד הילדים ומראה את הילקוט שלו ואת הקלמר והשניים משווים את ציוד הלימודים החדש. המורה נכנסת ואני רואה את נדב מנופף לי לשלום, משחרר אותי ליומי השגרתי ללא דאגות, חסר פחד, נטול חשש.

גדעון דווקא חזר תשוש ביום ההוא מהגן של הבנות. למרות ששתיהן יחד ויש להן זו את זו, הבנות לא הפסיקו לבכות וסירבו להניח לו ללכת. וכך למחרת ישבתי איתו לידן בגן, מרגיעה ומלטפת; שנינו עברנו שבוע חניכה ארוך עד לפרֵדה הסופית מהן ליום לימודים שלם.

אני שוב עוברת על החבילה, בודקת שהכנסתי הכול ושלא שכחתי משהו, עוטפת יפה וגם מכניסה ספר. נדב ביקש לפני שבועיים את "אחוזות החוף" של אמיר גוטפרוינד והלכתי לקנות שני עותקים, אחד עבורי ואחד עבורו, כך אוכל לקרוא בו בזמן איתו, לנחש את מחשבותיו תוך קריאה ואולי לדבר איתו על הספר לאחר שיסיים. בשבוע האחרון חיפשתי בגוגל מאמרי ביקורת על הספר והדפסתי, ואף גזרתי ממוסף הספרות בסוף השבוע האחרון את המאמר שעוסק בו. צירפתי את הכול והנחתי בין דפי הספר, שיוכל להתרשם מביקורות ומזוויות ראייה אחרות ומעניינות. אני לומדת מחדש את ילדי. מפענחת את הקודים החדשים שנסתרו ממני שנים ושלא ידעתי על קיומם, מנצלת כל בדל אינפורמציה, כל תחום עניין, כל דציבל של טון הקול, כל תזוזת יד והינף אצבע, כל טיק בגוף, כל ריח שונה.

עכשיו, דקות לפני השינה, אני בוהה בחלל החשוך של החדר. אור קטן נותר דולק מעל דלת הכניסה, הרגל שלי מהיום הראשון שגדעון והבנות עזבו. להבה ירוקה ניצתת על שידת הלילה שלי. הנייד שלי מהבהב. שיחה ממספר חסוי.