ילדה אבודה

מלבורן, אוסטרליה עכשיו

“אפשר להצטרף אלייך?“ שאל הזר. הוא היה בן ארבעים ומשהו, נאה למראה, בלי יומרנות, ובעל מבטא אמריקני. הוא לבש מעיל גשם רטוב, חלקלק ונעל נעלי ספורט בצהוב זרחני. הנעליים היו כנראה חדשות, משום שחרקו כשהניע את רגליו. הוא התיישב ליד השולחן שלי בלי לחכות לתשובה ואמר, “את קימברלי ליימי, נכון?“

הייתי בהפסקה בין שיעורים בקולג’ הקהילתי לחינוך מקצועי בנורת’ המפטון, שם לימדתי צילום שלושה ערבים בשבוע. בקפטריה היו סטודנטים רבים, כרגיל, אם כי הערב שררה בה ריקנות מוזרה, פוסט-אפוקליפטית. גשם ירד כמעט שישה ימים ברציפות, אבל הזכוכית העבה הרחיקה את הרעש.

“פשוט קים,“ אמרתי, מתוסכלת מעט. לא נשאר לי זמן רב מההפסקה, ודווקא נהניתי מבדידותי. מוקדם יותר באותו שבוע מצאתי עותק משומש ומרופט של בית כברות לחיות שעשועים מאת סטיבן קינג, (השיבוש בשם הספר מכוון, במקור) מתחת לרגל של שולחן בחדר הצוות, ומאז בלעתי אותו בחמדנות. תמיד אהבתי לקרוא, וז’אנר ספרי האימה חביב עליי במיוחד. איימי, אחותי הצעירה, הייתה מביטה בי בתסכול כשחיסלתי שלושה ספרים בזמן שנדרש ממנה לקרוא ספר אחד. המפתח לקריאה מהירה הוא חיים משעממים, כפי שהסברתי לה פעם. איימי מאורסת ויש לה ילדה בת שלוש; לי היה סטיבן קינג.

“שמי ג’יימס פין,“ אמר האיש. הוא הניח תיקייה על השולחן בינינו ועצם לרגע את עיניו, כמו ספורטאי אולימפי המכין את עצמו נפשית לקפיצה למים.

“אתה מרצה או סטודנט?“ שאלתי.

“לא זה ולא זה.“

הוא פתח את התיקייה, שלף ממנה תצלום בגודל עשרים על עשרים וחמישה סנטימטרים והחליק אותו אליי. היה משהו מכני בתנועות שלו, כל מחווה מדודה ובוטחת.

בתצלום נראתה ילדה קטנה יושבת על דשא מוריק, עם עיניים בצבע כחול עמוק ורעמת שיער כהה ופרוע. היא חייכה, אבל זה היה חיוך שנועד לצאת ידי חובה, כאילו הייתה חולה בזמן שהתמונה צולמה.

“היא נראית לך מוכרת?“ שאל.

“לא, אני לא חושבת. אני אמורה להכיר אותה?“

“אכפת לך להסתכל שוב?“

הוא רכן קדימה, בוחן מקרוב את תגובתי. כדי לרַצות אותו הצצתי שוב בתמונה. העיניים הכחולות, הפנים בחשיפת יתר, החיוך שלא היה באמת חיוך. אולי עכשיו היא נראתה לי מוכרת. “אני לא יודעת. מצטערת. מי זו?“

“שמה הוא סֶמי וֶונט. התמונה צולמה ביום הולדתה השני. כעבור שלושה ימים היא נעלמה.“

“נעלמה?“

“נחטפה מביתה במנסון, קנטקי. מהחדר שלה שבקומה השנייה. המשטרה לא מצאה ראיות לפריצה. לא היו עדי ראייה, לא הגיעה דרישת כופר. היא פשוט התאיידה.“

“נדמה לי שאתה צריך את עדנה,“ אמרתי. “היא מלמדת קרימינולוגיה ומשפטים. אני רק מורה לצילום, אבל עדנה ממש חיה את כל ענייני הפשע האלה.“

“באתי לכאן כדי להיפגש איתך,“ אמר, ואז כחכח בגרונו והמשיך, “היו כאלה שחשבו שהיא יצאה ושוטטה לתוך היער, וזאב ערבות או פומה חטפו אותה. אבל איך ילדה בת שנתיים משוטטת ככה סתם? התרחיש הסביר ביותר הוא שסמי נחטפה.“

“אוקיי... אז אתה חוקר את הפרשה?“

“למען האמת, אני רואה חשבון.“ הוא נאנח עמוקות, וקלטתי שמץ של מנטה בהבל פיו. “אבל גדלתי במנסון והכרתי היטב את משפחת וונט.“

השיעור שלי אמור היה להתחיל בעוד חמש דקות, ולכן הצצתי בשעון שלי בהפגנתיות. “אני מאוד מצטערת לשמוע על הילדה הזאת, אבל לצערי, יש לי עכשיו שיעור להעביר. כמובן, אשמח לעזור. על איזו תרומה חשבת?“

“תרומה?“

“אתה לא מגייס כספים למען המשפחה? לא בגלל זה באת?“

“אני לא צריך את הכסף שלך,“ ענה בנימה צוננת. הוא הסתכל עליי בהבעה פגועה מהולה בסקרנות. “באתי לכאן כי אני מאמין שאת... קשורה לכל זה.“

“קשורה לחטיפה של ילדה בת שנתיים?“ צחקתי. “אל תגיד לי שבאת כל הדרך מארצות הברית לכאן כדי להאשים אותי בחטיפה?“

“את לא מבינה,“ אמר. “הילדה הקטנה נעלמה ב-3 באפריל 1990. היא נעדרת כבר עשרים ושמונה שנים. אני לא חושב שאת חטפת את סמי וונט. אני חושבת שאת עצמך סמי וונט.“

*

בשיעור הצילום שלי היו שבעה עשר תלמידים, תערובת של גילים, גזעים ומגדרים. בקצה האחד של הקשת הייתה לוסי צ’ו, שסיימה תיכון ממש לפני זמן קצר ולבשה עדיין קפוצ’ון שעל גבו התנוססה הכתובת תיכון מורנינגטון. בקצה האחר היה מורי פאלפריי, גמלאי בן שבעים וארבע שנהג לפוקק את מפרקי אצבעותיו לפני שהצביע.

השיעור הוקדש להצגת תיקי עבודות, והסטודנטים נעמדו מול הכיתה כדי להראות את התמונות שצילמו במשך הסמסטר ולדון בהן. רוב המצגות היו סתמיות. מבחינה טכנית רובן היו בסדר, מה שאמר לי שאני עושה משהו נכון, אבל הנושאים היו דומים לאלה של הסמסטר הקודם ושל זה שקדם לו. ראיתי אותה כתובת גרפיטי על אותו קיר לבנים מתפורר; אותה בקתה בקרלטון גרדנס שקנוקנות משתרגות מעליה; אותה תעלת ניקוז אפלה ומפחידה שהזרימה מים חומים מלוכלכים לתוך נהר איגן.

את רוב השיעור העברתי על טייס אוטומטי.

המפגש שלי עם רואה החשבון האמריקני ערער אותי, אבל לא מפני שהאמנתי לדבריו. אימי, קרול ליימי, הייתה הרבה מאוד דברים – בין השאר, היא כבר הייתה ארבע שנים בעולם הבא – אבל חוטפת ילדות קטנות היא בהחלט לא הייתה. כל מי שהעביר אפילו דקה אחת במחיצת אימי היה יודע שהיא לא מסוגלת לשקר לאורך זמן, שלא לדבר על חטיפה חוצת יבשות.

ג’יימס פין טעה בקשר אליי, והייתי משוכנעת למדי שהוא לעולם לא ימצא את הילדה הקטנה ההיא, אבל הוא הזכיר לי אמת בלתי נעימה: תחושת השליטה אינה אלא אשליה. הוריה של סמי וונט למדו זאת על בשרם, עם אובדן הילדה. גם אני למדתי זאת בדרך הקשה, עם מותה של אימי. היא מתה במפתיע יחסית: הייתי בת עשרים וארבע כשאבחנו אצלה סרטן ובת עשרים ושש כשהסרטן הרג אותה.

מניסיוני, רוב בני האדם יוצאים ממשהו כזה עם אחת משתי מסקנות: “הכול קורה מסיבה מסוימת“ או “אין שום היגיון ביקום“. יש לכך גרסאות שונות, כמובן: “נסתרות דרכי האל“ לעומת “הגורל אכזר“. מבחינתי זו הייתה האפשרות השנייה. אימא שלי לא עישנה או העבירה את חייה במפעל טקסטיל. התזונה שלה הייתה בריאה והיא הקפידה על פעילות גופנית – אבל זה לא עזר לה כהוא זה.

אז כן, תחושת השליטה היא אשליה.

הבנתי פתאום שאני חולמת בהקיץ בזמן המצגות של התלמידים, לכן חיסלתי את הקפה שכבר התקרר וניסיתי להתרכז.

הגיע תורו של סיימון דומייה-סמית’ להציג את תיק העבודות שלו. סיימון היה בחור ביישן בן עשרים ומשהו, שנהג להשפיל את מבטו לכיוון הרצפה כשדיבר. כשסוף סוף הרים את ראשו, ראיתי עין עצלה ששוטטה כמו דג מאחורי משקפי הקריאה שלו.

הוא הקדיש דקות מביכות אחדות לסידור קומץ תמונות על כני תצוגה מול הכיתה. סבלנותם של התלמידים האחרים החלה לפקוע, ביקשתי מסיימון לספר לנו על סדרת התצלומים שהציג.

“אה, כן, בטח, בסדר,“ אמר, נאבק עם אחת התמונות. היא חמקה מידו והתעופפה, והוא רדף אחריה. “אז אני יודע שאנחנו אמורים לחפש, אה, ניגודים, אה, ואני לא בטוח שהצלחתי כאילו לתפוס את זה או מה שזה לא יהיה.“ הוא הציב את התמונה האחרונה על הכן ופסע אחורה, כדי לא להסתיר לשאר הכיתה. “אני מניח שאפשר לומר שהסדרה הזאת מראה את הניגוד בין כיעור לבין יופי.“

להפתעתי המוחלטת, סדרת התמונות של סיימון דומייה-סמית’ הייתה... עוצרת נשימה.

היו שם שש תמונות בסך הכול, בדיוק באותו פריים. הוא כנראה הציב את המצלמה על חצובה וצילם תמונה מדי כמה שעות. הקומפוזיציה הייתה חשופה ופשוטה: מיטה ואישה עם ילדה. האישה הייתה בת גילו של סיימון, עם פנים מחוטטות אך יפות. הילדה הייתה בת שלוש בערך, עם אודם בלתי טבעי בלחיים ועם מצח מקומט.

“צילמתי את כולן בלילה אחד,“ הסביר סיימון. “האישה היא אשתי, ג’ואני, וזאת הילדה הקטנה שלנו, סימון. אגב, לא קראנו לה על שמי. הרבה אנשים חושבים ככה, אבל לסבתא של ג’ואני קראו סימון.“

“ספר לנו עוד על סדרת התמונות, סיימון,“ ביקשתי.

“אה, כן, טוב, אז סימון הייתה ערה כל הלילה עם שעלת והייתה מאוד לא שקטה, אז ג’ואני לקחה אותה איתה למיטה.“

התמונה הראשונה הראתה את הפעוטה מכורבלת כנגד החזה של האם. בתמונה השנייה הפעוטה הייתה ערה ובוכה, מנסה להיחלץ מזרועות אימה. בתמונה השלישית נראה שאשתו של סיימון מתרגזת על הצלם. הסדרה המשיכה כך עד לתמונה השישית, שבה נראו האם והפעוטה שקועות בשינה עמוקה.

“איפה הכיעור?“ שאלתי.

“אה, טוב, אז תראי את זאת, סימון הקטנה, אה, האובייקט הקטן יותר, מזילה ריר. וכמובן, אי אפשר לראות את זה בתמונה, אבל כאן אשתי נוחרת בטירוף.“

“אני לא רואה כיעור,“ אמרתי. “אני רואה משהו... רגיל. אבל יפהפה.“

סיימון דומייה-סמית’ כבר לא יהיה צלם מקצועי. בכך הייתי כמעט בטוחה. אבל בסדרת התצלומים הזאת, שאותה כינה בפשטות ילדה חולה, הוא יצר משהו נכון ואמיתי.

“את בסדר, גברת ליימי?“ הוא שאל.

“תקרא לי קים,“ הזכרתי לו. “כן, אני בסדר גמור. למה אתה שואל?“

“אממ, המורה, כי את... אממ... בוכה.“

*

השעה כבר הייתה אחרי עשר כשנהגתי חזרה בנוף העגמומי של קובורג. גשם ניתך על גג הסוברו. כעבור עשר דקות הגעתי הביתה, החניתי את הרכב ורצתי לבניין שבו גרתי, מסוככת על ראשי בתיק במקום במטרייה.

במישורת של הקומה השלישית עמד ריח שום ותבלינים, ריח מנחם באופן מוזר של שכנים שלא פגשתי מעודי. כשהתקרבתי לדלת הדירה שלי, ג’ורג’יה איווי שגרה מולי במסדרון שרבבה את ראשה מדלת דירתה.

“קימברלי, היה נדמה לי ששמעתי אותך.“ היא הייתה אישה עגלגלה בת שישים ומשהו, עם עיניים עכורות ושטופות דם – שמעתי פעם את אחד השכנים מכנה אותה “השמנה“ מאחורי גבה. “כששמעתי את צלצול המעלית הצצתי בשעון ואמרתי לעצמי, מעניין מי זה חוזר הביתה בחצות הלילה כמעט?“

השעה הייתה עשר וחצי.

“סליחה, גברת איווי. הערתי אותך?“

“לא, לא, אני ציפור לילית... כמובן, ביל הלך לישון כבר בתשע, אז אולי הוא התהפך לצד השני, אבל הוא לא התלונן.“ היא נופפה בידה בביטול. “ואם הוא היה מתלונן, הייתי מזכירה לו שאת צעירה. אנשים צעירים חוזרים הביתה מאוחר בימינו, כנראה אפילו באמצע השבוע.“

“אה-הא.“

אף אחד לא ראה מעולם את בעלה של ג’ורג’יה, ולא היו ראיות של ממש לקיומו. כמובן, יכול להיות שהוא פשוט נקבר מתחת לכל ערמות הזבל של ג’ורג’יה. מהמעט שהספקתי לראות את הדירה שלה כשפתחה את הדלת, ידעתי שדירה 3E עמוסה מגדלים מתנודדים של אשפה: ספרים, חשבונות, תיקיות וקופסאות עולות על גדותיהן. החלון היחיד שיכולתי לראות מהמסדרון היה מכוסה בנייר עיתון, ואמנם לא ראיתי אותם במו עיניי, אבל אני משוכנעת שבתוך כל הבלגן ריחפו גם כובע או שניים עשויים נייר אלומיניום.

“אז אם את כבר ערה...“ היא התחילה לומר. ג’ורג’יה עמדה להזמין את עצמה אליי לכוסית. אני רק רציתי להדליק את החימום, לצנוח על הספה עם סטיבן קינג ולהאזין לצלילים המרגיעים והצפויים של דירתי – גרגור המקרר, לחישת צינורות ההסקה, הזמזום השקט של מטען הלפטופ. “...מה בנוגע לכוסית לפני השינה?“

נאנחתי ואמרתי, “כן, בטח.“ מאז מות אימי מצאתי שאני כמעט לא מסוגלת לסרב לאישה גלמודה.

הדירה שלי, חדר שינה וסלון, הייתה מרוהטת בצמצום, מה שיצר רושם של חלל ענקי. אפילו ג’ורג’יה השמנה נראתה קטנה כשהתיישבה בסלון על הכורסה הירוקה ליד החלון שזגוגיתו נחרשה תלמים של גשם, ליקטה כדורוני מוך ממכנסי הטרנינג שלה והשליכה את הממצאים על רצפת הפרקט שלי.

הבאתי בקבוק יין מהמטבח ומזגתי לשתינו. היתרון היחיד בלארח את ג’ורג’יה היה שלא הייתי צריכה לשתות לבד.

“מה נראה לך שהם מבשלים שם, קים?“ שאלה ג’ורג’יה.

“מי?“

“מי נראה לך? דירה 3C. אני שומעת אותם מקשקשים כל היום בעיראקית או משהו כזה.“

“אה, 3C. נדמה לי שזה קארי.“ בטני קרקרה. חיפשתי במטבח משהו אכיל, אבל מצאתי רק רטבים למיניהם. אצטרך להסתפק ביין.

“אני לא מדברת על ארוחת הערב שלהם.“ היא הנמיכה את קולה ללחישה: “אני מדברת על התוכנית שלהם.“

ג’ורג’יה הייתה משוכנעת שדיירי דירה 3C הם טרוריסטים, על סמך שני דברים: הם באו מארץ מזרח תיכונית, והשם שנכתב על תיבת הדואר שלהם היה מוחמד. בכמה הזדמנויות הסברתי לה שלא כל האנשים שחומי העור הם טרוריסטים, ובכל מקרה, ספק אם קובורג, אוסטרליה, מדורגת גבוה ברשימת היעדים של מישהו. אבל פעם אחר פעם, ג’ורג’יה רק נדה בראשה בחומרה ואמרה, “את עוד תראי.“

“אז למה חזרת הביתה כל כך מאוחר, קים? כנראה יצאת לבילוי במועדון.“

“אני עובדת בשעות הערב, גברת איווי. את יודעת את זה.“

היא לגמה מהיין וקימטה את אפה מהטעם. “אני לא יודעת איך אתם, הצעירים, עושים את זה. מתרוצצים בחוץ עד אמצע הלילה ועושים השד-יודע-מה.“

חיסלתי את היין שלי בזריזות ומילאתי שוב את הכוס, מזכירה לעצמי להאט את הקצב, ללגום במתינות. רק רציתי ערפול חמים ונעים שיקל עליי להירדם.

“אז תשמעי, גברת איווי, קרה לי משהו מוזר הערב,“ אמרתי. “גבר ניגש אליי בעבודה.“

“סוף כל סוף,“ אמרה וכיבדה את עצמה בעוד יין. “הגיע הזמן, קים. לאישה יש חלון הזדמנויות צר לתפוס גבר. בין גיל חמש עשרה לעשרים וחמש. זה כל מה שיש. הייתי בת שבע עשרה כשפגשתי את ביל ובת שמונה עשרה כשהתחתנתי איתו.“

ג’ורג’יה מצאה את השלט תקוע בין הכריות הירוקות של הכורסה והדליקה את הטלוויזיה. אם מתעלמים לרגע מכובע נייר האלומיניום ומהערה גזענית פה ושם, היא בסך הכול רצתה חברה אנושית.

התכרבלתי על הספה הסמוכה ופתחתי את הלפטופ בזמן שהיא זפזפה בין התחנות בעוצמת קול גבוהה.

התכוונתי לגלוש קצת באינטרנט, אולי לבדוק מה קורה עם חברה מהתיכון או לקרוא את ההודעות החדשות באימייל, אבל סקרנותי גברה עליי במהרה. כשפתחתי לשונית חדשה וחיפשתי את מחרוזת המילים סמי וונט + מנסון, קנטקי אצבעותיי כמו פעלו מאליהן. נזכרתי באופן המכני שבו הזיז ג’יימס פין את התיקייה ההיא.

הקישור הראשון בדף התוצאות הביא אותי לידיעה שהתפרסמה בעיתון ב-7 באפריל 1990. הידיעה נסרקה מהעיתון המודפס, כולל קפלי הנייר וכתמי הדיו. במקומות מסוימים המילים היטשטשו והתחברו זו לזו, ואני הרגשתי כמו חוקרת מפעם שעוברת על מיקרופילם בספרייה ציבורית.

המשטרה מחפשת ילדה נעדרת

החיפוש אחר ילדה בת שנתיים שנעלמה באזור מנסון התחדש ביום שישי, בהשתתפות מתנדבים ושוטרים.

סמי וונט מהעיירה מנסון נעלמה מביתה ביום שלישי אחר הצהריים, ולא נמצאה למרות חיפושים שנערכו בעיירה ובסביבתה.

“אנחנו מאמינים שנמצא את סמי ונחזיר אותה הביתה בשלום,“ אמר צ’סטר אליס, השריף של מנסון. “כרגע אנחנו פועלים בהנחה שזה מבצע חיפוש והצלה.“

המשטרה לא מאמינה שהיעלמותה של הילדה היא תוצאה של מעשה נפשע, אבל כל האפשרויות נלקחות בחשבון בשלב זה.

מאות מתושבי מנסון הצטרפו ביום שישי לחיפושים באזורים המיוערים בצפיפות המקיפים את בית משפחת וונט.

המתנדבת קארן פידי, תושבת ותיקה של מנסון, הביעה את חששותיה: “הלילות קרים, ויש באזור הרבה חיות פרא, אבל אני הכי פוחדת מהאפשרות שחטף אותה אדם. מפתה לחשוב שהרעות החולות של אמריקה המודרנית עדיין לא הגיעו אלינו, למנסון, אבל יש בעולם הזה הרבה מאוד אנשים סוטים, אפילו בעיירה קטנה כמו שלנו.“

סמי נראתה בפעם האחרונה כשהיא לובשת חולצה צהובה בעלת שרוולים ארוכים ומכנסי פיג’מה קצרים בצבע כחול. המשטרה מחפשת כל מידע שעשוי לסייע בחקירה.

לידיעה נלווה אותו תצלום שהראה לי ג’יימס פין, רק בשחור לבן. עיניה הכחולות של סמי נראו שחורות בתצלום הזה, וחשיפת היתר של הצילום גרמה לכך שפניה נראו כמשטח לבן חסר תווים.

חיפוש נוסף באינטרנט הביא אותי לתמונה של ג’ק ומולי וונט, הוריה של סמי. התמונה צולמה מספר ימים לאחר היעלמותה, והשניים נראו עומדים על המדרגות מחוץ למשרד השריף של מנסון.

הם נראו עייפים ונואשים, פניהם דרוכות, עיניהם מלאות פחד. בעיקר מולי וונט, שנראתה כאילו סבלה נזק בלתי הפיך, כאילו רוחה עזבה את גופה והיא פועלת כמו אוטומט. פיה היה מעוות וגרם לה להיראות בלתי שפויה.

השוויתי את תווי פניה של מולי וונט לתווי פניי. היו לנו אותו אף ארוך וחד ואותם עפעפיים כבדים. היא נראתה נמוכה ממני בהרבה, אבל ג’ק וונט נראה הרבה יותר ממטר שמונים. ככל שהרביתי להתבונן בתמונה, יכולתי למצוא את עצמי בשניהם: עיניו הקטנות והבהירות של ג’ק וונט, צורת העמידה של מולי וונט, כתפיו הרחבות של ג’ק, סנטרה המחודד של מולי. מעט דנ“א מעמודה א’, מעט דנ“א מעמודה ב’.

כמובן, זה לא אמר כלום. אני מרגישה אותו דבר כשאני מעיינת בהורוסקופ – הורוסקופים מיועדים לכך שכל אחד ימצא בהם מה שהוא רוצה.

האם אני באמת רוצה לראות את עצמי בג’ק ומולי וונט? תהיתי. השאלה צצה במוחי במפתיע, ותוך זמן קצר צצו שאלות מטרידות נוספות. האם צבע עיניה של סמי הוא אותו כחול עמוק כמו שלי, והאם יכול להיות שרגליה השמנמנות הפכו ארוכות ורזות כמו שלי? אם סמי הייתה חיה היום, האם היינו בערך בנות אותו גיל?

האם ג’ק ומולי וונט עדיין מחפשים תשובות? האם כל צלצול טלפון או דפיקה על הדלת ממלאים אותם תקווה או חרדה, או תערובת מרירה של השתיים? האם הם רואים את פניה של סמי בכל אישה אקראית ברחוב, או שמצאו דרך להמשיך הלאה?

השאלה הגדולה מכולן ננעצה כמו שבר זכוכית חד בתודעתי: האם יכול להיות שקרול ליימי, אישה בעלת רקע בעבודה סוציאלית, שבילתה את רוב הקריירה שלה כמנהלת משאבי אנוש בחברה לממכר מתלים לתמונות, הייתה באמת ובתמים מסוגלת ל—

עצרתי את עצמי מלהמשיך בקו המחשבה הזה. ההשלכות היו כבדות מדי, ולמען האמת – מופרכות מדי.

קולות נחירה עזים גרמו לי להרים את ראשי מהמחשב. ג’ורג’יה נרדמה בכורסה הירוקה, כוס היין שלה תלויה על בלימה בין אצבע לאגודל. לקחתי מידה את הכוס, כיביתי את הטלוויזיה וכיסיתי את רגליה בשמיכה אדומה צמרירית. על סמך ניסיון העבר, היא תישן עכשיו כמה שעות, תתעורר בסביבות שלוש לפנות בוקר ותלך לשירותים לפני שתדשדש חזרה לדירתה.

השארתי את ג’ורג’יה במקומה, הלכתי לחדר שלי ונכנסתי למיטה. כשנרדמתי, חלמתי על גבר גבוה עשוי כולו צללים. איש הצללים הופיע מחוץ לחלון חדרי והושיט פנימה זרועות ארוכות להחריד. הוא נשא אותי משם בדרך עפר ארוכה וצרה, עטורה עצים גבוהים.