ילדי בית העץ 3: ילד לא רגיל

בַּשָּׁבוּעַ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַלִּמּוּדִים יוֹאָב הִצִּיעַ לִי חֲבֵרוּת. לֹא יָדַעְתִּי מָה לְהַגִּיד לוֹ. מִצַּד אֶחָד, מֵהָרֶגַע הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ הוּא מַמָּשׁ מָצָא חֵן בְּעֵינַי. שְׁנֵינוּ הִרְגַּשְׁנוּ אֶת זֶה. מִצַּד שֵׁנִי, פָּחַדְתִּי שֶׁאִם נִהְיֶה חֲבֵרִים, זֶה יִפְגַּע בַּיְּחָסִים בֵּין כָּל שְׁאַר הַחֲבוּרָה. וּבִכְלָל, אוּלַי אִמָּא שֶׁלִּי צוֹדֶקֶת וַאֲנַחְנוּ צְעִירִים מִדַּי לַחֲבֵרוּת? אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁאֲנִי לֹא בְּטוּחָה שֶׁזֶּה מַתְאִים, וְהוּא מִיָּד אָמַר, "זֶה בְּסֵדֶר, אֲנִי מֵבִין." אוּלַי גַּם הוּא הָיָה מֻטְרָד מִמָּה שֶׁיִּקְרֶה לַחֲבוּרָה אִם נִהְיֶה זוּג.

מֵאָז שֶׁהַחַוָּה שֶׁלָּנוּ נִצְּלָה בִּזְכוּת הָעֶזְרָה שֶׁל יוֹאָב, מַאיָה, עֵרָן וְאָמִיר, הֶחְלַטְנוּ שֶׁהֵם יָבוֹאוּ בִּימֵי רְבִיעִי לְבַקֵּר אֶת כְּפִיר וְאֶת שְׁאַר הַחֲמוֹרִים וְהַסּוּסִים וְיַעַזְרוּ לְטַפֵּל בָּהֶם. יוֹאָב הִגִּיעַ כַּמָּה פְּעָמִים גַּם בִּלְעֲדֵיהֶם, וְהָאֱמֶת שֶׁזֶּה מַמָּשׁ שִׂמֵּחַ אוֹתִי. אֲבָל חֲבוּרוֹת יְכוֹלוֹת לְהִתְפָּרֵק כְּשֶׁעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה נִהְיִים רְצִינִיִּים, וְלֹא רָצִיתִי לִהְיוֹת זֹאת שֶׁבִּגְלָלָהּ הַכֹּל נֶהֱרָס.

"תַּגִּידִי, זֶה בְּסֵדֶר שֶׁמָּחָר נָבוֹא גַּם עִם אִיתַי לַחַוָּה?" יוֹאָב מִהֵר לְהַעֲבִיר נוֹשֵׂא.

"בֶּטַח," עָנִיתִי וְהִסְתַּכַּלְתִּי עָלָיו מֻפְתַּעַת. הוּא יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת אִיתַי, וְשֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאִיתַי אוֹהֵב חַיּוֹת, וּבִמְיֻחָד סוּסִים, לַמְרוֹת שֶׁבַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהוּא בָּא לְפֹה עִם אָמִיר הוּא קְצָת נִבְהַל בְּכָל פַּעַם שֶׁאֵיזֶה סוּס צָהַל אוֹ חֲמוֹר נָעַר.

"פָּשׁוּט אִיתַי עוֹבֵר תְּקוּפָה לֹא פְּשׁוּטָה," הוּא הִסְבִּיר בַּאֲרִיכוּת לֹא אָפְיָנִית, כַּנִּרְאֶה בִּשְׁבִיל לְפוֹגֵג אֶת הַמֶּתַח. "אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁמְּאוֹד רָצִינוּ שֶׁהוּא יִלְמַד אִתָּנוּ, אֲבָל בַּסּוֹף הוּא בְּבֵית סֵפֶר אַחֵר, בְּכִתַּת חִנּוּךְ מְיֻחָד, וְהוּא כָּל בֹּקֶר בּוֹכֶה שֶׁהוּא לֹא רוֹצֶה לָלֶכֶת לְשָׁם. יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה מָה שֶׁיִּקְרֶה, אֲבָל לֹא חָשׁוּב. בְּקִצּוּר, חָשַׁבְתִּי שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ מָחָר מִין יוֹם כֵּיף בַּחַוָּה, לְעוֹדֵד אוֹתוֹ קְצָת. מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?" הוּא עָצַר כְּדֵי לִנְשֹׁם, וּמֵרֹב בִּלְבּוּל שָׁכַח שֶׁכְּבָר עָנִיתִי עַל הַשְּׁאֵלָה. אָמַרְתִּי לוֹ שׁוּב שֶׁזֶּה רַעְיוֹן מְעֻלֶּה, וְסִכַּמְנוּ שֶׁבְּסוֹף הַיּוֹם נִפָּגֵשׁ עִם שְׁאַר הַחֲבוּרָה לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר הֶחָדָשׁ שֶׁל אִיתַי.

לְמָחֳרָת יָצָאתִי מֵהַלִּמּוּדִים קְצָת מֻקְדָּם יוֹתֵר וְנָסַעְתִּי לְבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל אִיתַי. הִגַּעְתִּי לַשַּׁעַר בְּכַמָּה דַּקּוֹת אִחוּר. בַּכְּנִיסָה הָיְתָה הֲמֻלַּת יְלָדִים שֶׁיָּצְאוּ, וְהוֹרִים שֶׁחִפְּשׂוּ אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלָּהֶם. הִבַּטְתִּי בְּכֻלָּם וְלֹא מָצָאתִי אֶת הַחֲבוּרָה. תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי שֶׁהֵם כְּבָר עָלוּ לְהָבִיא אֶת אִיתַי מֵהַכִּתָּה, אָז נִדְחַקְתִּי נֶגֶד כִּוּוּן הַתְּנוּעָה וְנִכְנַסְתִּי פְּנִימָה.

בַּמִּסְדְּרוֹן נִתְקַלְתִּי בְּמַאיָה. הִיא נִרְאֲתָה מֻטְרֶדֶת. הַמַּחְשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָלְתָה לִי הָיְתָה שֶׁבֶּטַח יוֹאָב סִפֵּר לָהּ שֶׁהִצִּיעַ לִי חֲבֵרוּת וְהִיא כּוֹעֶסֶת עָלַי. אֲבָל עַל מָה — עַל זֶה שֶׁיּוֹאָב רוֹצֶה לִהְיוֹת חָבֵר שֶׁלִּי, אוֹ עַל זֶה שֶׁסֵּרַבְתִּי לוֹ? שֶׁפָּגַעְתִּי בּוֹ?

"רָאִית אֶת אִיתַי?" מַאיָה קָטְעָה אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת הַשְּׁלִילִיּוֹת שֶׁלִּי.

"לֹא," עָנִיתִי. "חָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא אִתְּכֶם."

הִיא חִבְּקָה אוֹתִי חִבּוּק קָצָר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר מָהִיר וּמְבֻלְבָּל. הֵם הִגִּיעוּ לַכִּתָּה שֶׁלּוֹ, הִיא סִפְּרָה, וְהַמּוֹרָה אָמְרָה שֶׁאִיתַי בְּדִיּוּק יָצָא לְכִוּוּן הַשַּׁעַר עִם הַיְּלָדִים שֶׁנּוֹסְעִים בַּהַסָּעוֹת, אֲבָל אִיתַי לֹא נוֹסֵעַ בַּהַסָּעָה, כִּי הַהוֹרִים שֶׁלּוֹ הֶחְלִיטוּ שֶׁגַּם כָּכָה קָשֶׁה לוֹ עִם כָּל הַשִּׁנּוּיִים, אָז הֵם מְבִיאִים אוֹתוֹ לְבֵית הַסֵּפֶר וְאוֹסְפִים אוֹתוֹ בְּסוֹף הַיּוֹם, וּפַעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ אָמִיר אַחְרַאי לֶאֱסֹף אוֹתוֹ, וְהוּא אַף פַּעַם לֹא לְבַד, כִּי אִם הוּא יִהְיֶה בִּמְצוּקָה, הוּא לֹא יַצְלִיחַ לְהִסְתַּדֵּר אוֹ לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמוֹ, אֲבָל אִיתַי לֹא חִכָּה לְיַד הַשַּׁעַר, וְהֵם מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ כְּבָר כַּמָּה דַּקּוֹת וְלֹא מוֹצְאִים...

אָז הִיא לֹא כּוֹעֶסֶת עָלַי. אֲבָל אִיתַי נֶעֱלַם. עַכְשָׁו בֶּאֱמֶת הָיְתָה סִבָּה לִדְאָגָה. סִבָּה אֲמִתִּית.