ימי בורמה

1

אוּ-פּוֹ-קִין, שופט השלום במחוז קִיאוּקְטָאדָה שבבורמה הצפונית, ישב במרפסת ביתו. השעה הייתה רק שמונה וחצי, אבל זה היה באפריל, ובאוויר הייתה דחיסות, מעין אזהרה לקראת שעות צוהריים ארוכות ומחניקות. עם זאת, מפעם לפעם הנידו משבי רוח קרירים את פרחי הסחלב הרעננים התלויים מן המרזבים שבשולי הגג. מאחורי הסחלבים ניתן היה לראות את גזעו המעוקל של עץ דקל, ואת השמיים הבוהקים בכחול. במרום הרקיע, בגובה, שמחשש להסתנוורות, לא היה ניתן להישיר אליו מבט, דאו מספר נשרים במעגלים, ללא רטט בכנפיהם.

אוּ-פּוֹ-קִין, דומה לפסל חרסינה גדול, בהה ללא מצמוץ אל אור השמש הצורב. הוא היה כבן חמישים, ומזה שנים רבות משמניו האדירים מנעו ממנו לקום מכיסאו ללא עזרה. יחד עם זאת, היה דבר מה מחוטב ואפילו יפה בממדיו, שכן שומני הבורמזים לא מתבלטים ומשתפלים כשומני האדם הלבן, אלא גדלים בסימטריות, כפירות תְפוּחי עסיס. פניו היו רחבים, צהובים וחלקים ועיניו חומות צהבהבות. כפות רגליו — שמנמנות, קמורות, ואורך כל בהונותיהן שווה — היו יחפות, וכך היה גם ראשו שסופר לזיפים קצרצרים. הוא היה לבוש סָרוֹנְג1 משובץ בירוק וארגמן, כנהוג באירועים בלתי רשמיים באזור החוף של בורמה. הוא לעס עלי בִּיטֵל2, אותם דלה מקופסת עץ מצופה לכה שהייתה מונחת על השולחן, והעלה בזיכרונו אירועים מחייו.

חייו היו רצופי הצלחות. בזיכרון הרחוק ביותר שלו, משנות השמונים של המאה התשע-עשרה, הוא ראה את עצמו כילד עירום שבטנו נפוחה מרעב, והוא עומד ומסתכל בגייסות החיילים הבריטיים שצעדו כמנצחים לתוך מַנְדָלֵי. הוא זכר את האימה שחש מפני הגברים הגבוהים, המוזנים בבשר בקר, פרצופיהם סמוקים, רוביהם הארוכים משתלשלים מכתפיהם, ומגפיהם רומסים בקצב אחיד את הקרקע. אחרי שצפה בהם מספר דקות, כרע על עקביו. בדרך מחשבתו הילדותית הוא קלט שבני עמו היו חסרי סיכוי בהתמודדות עם הענקים האלה, וכילד נבטה בקרבו השאיפה ללחום לצידם של הבריטים ולחיות כטפיל שלהם, שאיפה שהייתה מאז לקו מנחה עבורו.

בגיל שבע-עשרה הוא הגיש מועמדות למשרה ממשלתית, אך מכיוון שהיה עני וחסר קשרים וחברים, נענה בשלילה. במשך שלוש שנים עבד במבוך המצחין של שווקי מַנְדָלֵי בביצוע משימות משרדיות עבור סוחרי האורז. מידי פעם אפילו נאלץ לגנוב. ואז, כשהיה בן עשרים, האיר לו המזל פנים כשנקרתה בדרכו הזדמנות לביצוע סחיטה, כך שברשותו היו עתה ארבע מאות רוּפִּיוֹת3. ללא שהות הוא נסע לרַנְגוּן וקנה את דרכו לפקידות הממשלתית. משכורתו הייתה קטנה, אך תפקידו אִפשר לו הכנסה צדדית נאה. באותה תקופה נהגה קבוצת פקידים לעבּות את הכנסתם על ידי ביצוע מעילות במחסני הממשלה, ופּוֹ-קִין (באותה תקופה הוא נקרא בפשטות פּוֹ-קִין. בתוספת השם המכובד — אוּ — זכה רק לאחר שנים רבות4) שלח ידו במעל ללא היסוס. אבל הוא לא רצה לבזבז את כישרונותיו בעבודה פקידותית, ובמטבעות של פרוטה. יום אחד גילה שהממשלה, שהיה לה מחסור בפקידים גבוהים, עומדת לבצע מינויים מבין הפקידים שבדרגתו. הדבר עתיד היה להתפרסם לאחר שבוע, אבל אחת מתכונותיו הייחודיות של פּוֹ-קִין הייתה היכולת להשיג מידע שבוע לפני שזה היה מתפרסם ברבים. הוא קפץ על המציאה, ולפני שהקולגות שלו קלטו את הסכנה האורבת לפִתחם, הלשין עליהם. רובם נשלחו למאסר, ופּוֹ-קִין, כפרס על הגינותו, מונה לעוזר מושל העיר. עתה, בגיל חמישים ושש, הוא היה שופט שלום, כשווה בין שווים עם האנגלים, שחלקם אף היו נתונים למרותו, ובעל סיכויים גבוהים לקידום לתפקיד סגן נציב.

כשופט שלום שיטות העבודה שלו היו פשוטות. אפילו תמורת השוחד המכובד ביותר הוא לא היה מוכן למכור את פסק הדין שנתן. הוא ידע שבמוקדם או במאוחר, שופט שנותן פסקי דין שגויים ייתפס. הטכניקה שלו הייתה בטוחה יותר. הוא נהג לקחת שוחד משני הצדדים, ולאחר מכן נתן פסק דין בהתאם לחוק. בשיטה הזאת הוכר כשופט חסר פניות. בנוסף להכנסות שקיבל מבעלי הדין, אוּ-פּוֹ-קִין גבה מיסים אין סופיים, מעין מערכת מיסוי פרטית, מכל העיירות שהיו נתונות לשיפוטו. ואם עיירה מסוימת התמהמהה בתשלום שלה, אוּ-פּוֹ-קִין נקט בהליכי ענישה: כנופיות של דקויטים5 תקפו אותה, אנשי המפתח שלה נעצרו על עבירות שלא ביצעו, וכן הלאה; ולא חלף זמן רב עד שהמס המדובר שולם במלואו. הוא היה שותף גם להכנסות ממעשי השוד הגדולים שהתרחשו באזור. רוב הדברים האלה היו, כמובן, ידועים לכולם, פרט לאנשי הממשל שתחתיהם כיהן (שום קצין אנגלי לא יאמין להאשמות כנגד האנשים הכפופים לו), אבל כל הניסיונות לחשוף את מעלליו נכשלו; תומכיו, שחלקם בשלל שמר על נאמנותם לו, היו רבים מידי. והיה, ובכל זאת הועלו כנגדו חשדות למעשי פשע, אוּ-פּוֹ-קִין הפריך אותם בעזרת עדי שקר, ולאחר מכן טפל האשמות כנגד מאשימיו, דבר שחיזק את מעמדו אף יותר מבעבר. למעשה, הוא היה חסין לחלוטין, משום שהייתה לו יכולת שיפוט מופלאה לאופיים של האנשים שאיתם בא במגע, יכולת שבאה לידי שימוש בבחירת האמצעים בהם נקט, ומשום שהוא היה שקוע בקנוניות, ולא כשל בחוסר תשומת לב או בחוסר ידע. ניתן היה לומר בביטחון מוחלט שלעולם הוא לא יורשע על מעלליו, שהוא יתקדם מהצלחה להצלחה, ושלבסוף ימות בכבוד ובעושר.

ואפילו מעבר לקברו תמשיך הצלחתו לשגשג. על פי האמונה הבודהיסטית, נשמתו של מי שחטא בחייו תתגלגל לגופה של חולדה, צפרדע או חיה נחותה אחרת. אוּ-פּוֹ-קִין היה בודהיסט אדוק, והתכונן לקראת הסכנה הזאת. בכוונתו היה להקדיש את שנות זקנתו למעשים טובים שיעלו במשקלם על מעשיו בשאר שנותיו. קרוב לוודאי שמעשיו הטובים יתאפיינו בבניית פגודות. ארבע פגודות, חמש, שש, שבע — כוהני הדת הטובים יגידו לו כמה — שיעוטרו בפיתוחי אבן, במטריות מוזהבות ובפעמונים קטנים שיצלצלו ברוח, וכל צלצול יהווה תפילה. ולאחר מותו הוא יחזור לאדמה בדמות של בן אנוש — כי האישה מדורגת בצד העכבר והצפרדע — או במקרה הגרוע ביותר כחיה מכובדת כמו פיל.

כל המחשבות האלה חלפו בראשו של אוּ-פּוֹ-קִין במהירות ובעיקר בתמונות. למרות היותו ערמומי, מוחו היה ברברי לחלוטין, והוא נהג לאמץ אותו רק למטרות ספציפיות; מדיטציה מופשטת הייתה מעבר להשגתו. עכשיו הגיע לנקודה שאליה כוונו מחשבותיו. בהניחו את כפות ידיו הקטנות, שצורתן כמשולשים, על משענות כסאו, פנה מעט לאחוריו וקרא, בקול שורקני ומתנשף:

“בָּה-טָאיק! היי, בָּה-טָאִיק!״

בָּה-טָאִיק, משרתו של אוּ-פּוֹ-קִין, הופיע דרך מסך החרוזים של המרפסת. היה זה איש קטן ממדים, שעורו מחוטט בעקבות מחלת האבעבועות והבעתו כנועה ורעבה. משום שהוא היה גנב מורשע שמילה אחת תישלח לבית הסוהר, אוּ-פּוֹ-קִין לא שילם לו שכר. בָּה-טָאִיק התקדם בקידות, שהיו כה נמוכות עד שהתקבל הרושם שהוא נסוג לאחור.

“אל קדוש ביותר?״ אמר.

“האם מישהו ממתין להיפגש איתי, בָּה-טָאִיק?״

בָּה-טָאִיק מנה את המבקרים על אצבעותיו: “נמצא כאן ראש הכפר טִיטְפִּינְגֵי, הוד מעלתו, שהביא אִתו מתנות, ושני כפריים שמבקשים את פסיקת כבודו בנושא תקיפה, וגם הם הביאו מתנות. קוֹֹ6-בָּה-סֵיין, הפקיד העליון של נציבות המחוז, מבקש להיפגש איתך, וגם אָל-שָׁה, השוטר, ודָקוֹיט שאת שמו איני יודע. אני חושב שיש להם מריבה על צמידי זהב שגנבו. ויש כאן גם נערה כפרית עם תינוק.״

“מה היא רוצה?״ שאל אוּ-פּוֹ-קִין.

“היא אומרת שהתינוק הוא שלך, הוד קדושתו.״

“אה. וכמה הביא ראש הכפר?״

בָּה-טָאִיק סבר שמדובר רק בעשר רוּפִּיוֹת ובסל של פירות מנגו.

“תגיד לראש הכפר,״ אמר אוּ-פּוֹ-קִין, “שהוא צריך להביא עשרים רוּפִּיוֹת, ושאם לא יביא את הכסף עד מחר, מצפות לו ולכפר שלו צרות. את האחרים אראה עכשיו. תבקש מקוֹ-בָּה-סֵיין לבוא הנה.״

בָּה-סֵיין הופיע מיד. היה זה איש זקוף קומה, בעל כתפיים צרות, גבוה מאוד בסטנדרטים של הבורמזים, ופניו חלקות במידה מפתיעה ומעלות אסוציאציה של רפרפת קפה. אוּ-פּוֹ-קִין ראה בו כלי רב תועלת. הוא היה פקיד מצוין, חרוץ וחסר כל דמיון, דבר שגרם למר מַקְגְרָגוֹר, סגן הנציב, לשתף אותו ברוב סודותיו המקצועיים. אוּ-פּוֹ-קִין, שמצב רוחו שפר עליו בעקבות מחשבותיו בשעה האחרונה, בירך את בָּה-סֵיין בצחוק והניד את ידו לכיוון קופסת הבִּיטֵל.

“ובכן, קוֹ-בָּה-סֵיין, איך מתקדם העניין שלנו? אני מקווה, כפי שמר מֵקְגְרֵגוֹר היקר שלנו היה אומר (ואוּ-פּוֹ — קִין עבר לדבר באנגלית) eet ees making perceptible progress״.

בָּה-סֵיין לא חייך כמצופה מן הבדיחה הקטנה. הוא התיישב בגב נוקשה בכיסא הפנוי וענה:

“מצוין, אדוני. ההעתק של המסמך הגיע הבוקר. התואיל לעיין בו?״

הוא שלף העתק של עיתון דו לשוני שנקרא “הפטריוט הבורמזי״. היה זה עיתון עלוב מראה, בעל שמונה דפים, שהודפס על נייר מאיכות גרועה, בדומה לנייר לספיגת דיו, ושרוב הידיעות שבו נגנבו מעיתון “רַנְגוּן גָאזֵט״, וחלקן דיווחו על מעשי גבורה לאומניים. בעמוד האחרון מכונת ההדפסה החליקה והותירה דף שלם שחור לחלוטין, כביכול כאות אֶבֶל לתפוצתו הקטנה של העיתון.

הכתבה שאליה אוּ-פּוֹ-קִין דִפדף בלטה בשונותה מיתר הכתבות:

“בימים אלה, כשאנו, השחורים המסכנים, זוכים לקבל תנופה על ידי התרבות המערבית הנאורה, על אלפי ברכותיה, כמו מקרן הסרטים, מכונת הירייה, סיפיליס וכו׳, איזה נושא יכול להיות מלא השראה יותר מחייהם הפרטיים של האירופאים גומלי החסדים? אי לכך אנו סבורים שקוראינו יתעניינו לשמוע על מקצת האירועים בצפון מדינת קִיאוּקְטָאדָה. ובעיקר על מר מַקְגְרָגוֹר, סגן הנציב הנכבד של המחוז המדובר.

מר מַקְגְרָגוֹר הוא האב-טיפוס של הג׳נטלמן האנגלי המעודן מן האסכולה הישנה, שכדוגמתו, בימים מאושרים אלה, אנו רואים רבים לנגד עינינו. הוא ‘איש משפחה׳, כפי שנוהגים בני דודנו האנגלים לומר. מר מַקְגְרָגוֹר הוא איש משפחה למופת, וככזה יש לו כבר שלושה ילדים במחוז קִיאוּקְטָאדָה, בו הוא שוהה מזה כשנה, ובמחוז שְוֵומְיוֹ הוא השאיר אחריו שישה צאצאים. ייתכן שהוא נטש אותם ואת אימהותיהם הגוועות ברעב בהיסח הדעת..." וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה.

הכתבה התפרסה על פני עמוד שלם, ולמרות היותה ברמה נמוכה כל-כך, רמתה הייתה גבוהה בהרבה משאר העיתון. אוּ-פּוֹ-קִין קרא את הכתבה בתשומת לב, כשהוא מחזיק בה במירב המרחק שזרועו אִפשרה לו (הוא היה רחק ראייה), מותח את שפתיו וחושף את שיניו המושלמות שהיו אדומות ממיץ הבִּיטֵל.

“העורך יקבל על זה שישה חודשי מאסר,״ אמר לבסוף.

“לא איכפת לו. הוא אומר שהזמן היחיד שבו הנושים שלו עוזבים אותו במנוחה הוא כשהוא בבית הסוהר.״

“ואתה אומר שהפקיד המתלמד שלך, הְלָה-פֵּה כתב את הכתבה הזאת לגמרי בעצמו? הבחור הזה ממש מבריק. אני צופה לו עתיד מבטיח! אל תגיד לי עוד פעם שבתי הספר הממשלתיים הם בזבוז זמן. הְלָה-פֵּה, ללא ספק, ישיג תפקיד פקידותי.״

“אם כך, אדוני, אתה חושב שהכתבה הזאת תספיק?״

אוּ-פּוֹ-קִין השתהה בתשובתו. קולות התנשפות מאומצים החלו לנבוע ממנו; הוא ניסה לקום מכיסאו. בָּה-טּאִיק הכיר את הקולות האלה. הוא הגיח מאחורי וילון החרוזים, והוא ובָּה-סֵיין הניחו את ידיהם תחת בתי השחי של אוּ-פּוֹ-קִין והקימו אותו על רגליו. אוּ-פּוֹ-קִין עמד לרגע ואיזן את משקל בטנו על רגליו, בתנועה בה סבל הנושא דגים מייצב את משאו. אחר-כך, בנפנוף יד, הורה לבָּה-טָאִיק להסתלק.

“לא מספיק,״ אמר, בתשובה לשאלתו של בָּה-סֵיין, “בשום פנים ואופן לא מספיק. יש עוד הרבה מה לעשות. אבל זו התחלה טובה. תקשיב.״

הוא ניגש למעקה וירק החוצה מיץ בִּיטֵל אדום, ואז, בצעדים קטנים, כשידיו מאחורי גבו, החל לצעוד במרפסת הלוך ושוב. החיכוך שבין ירכיו השמנות גרם לו להתנדנד מצד לצד כברווז. תוך כדי הליכה הוא דיבר, בתערובת לשונות של משרדי ממשלה — מעין שעטנז של פעלים בורמזיים ומשפטים אנגליים מופשטים:

“ובכן, בוא ניכנס לעניין מההתחלה. אנחנו עומדים לערוך מתקפה ממוקדת על ד״ר וֵרְסְוָומִי, הרופא המחוזי והמפקח על בית הסוהר. אנחנו הולכים להשמיץ אותו, ללכלך את שמו ולבסוף להרוס אותו אחת ולתמיד. זה יהיה מבצע רגיש.״

“כן, אדוני.״

“אין כאן שום סיכון, אבל עלינו להתקדם באיטיות. אנחנו לא מתמודדים עם פקיד עלוב או עם שוטר מקוף. אנחנו מתמודדים עם נושא משרה ציבורית גבוהה, ולמרות שהוא הודי, זה לא אותו דבר כמו עם פקיד זוטר. איך קוטלים פקיד? פשוט ביותר: האשמה, שני תריסר עדים, פיטורין ומאסר. אבל במקרה הזה, זה לא יספיק. השיטה שלי עדינה וסבלנית. יש להימנע משערורייה, ומעל לכל יש להימנע מחקירה רשמית. אסור לטפול עליו האשמות אותן ניתן להפריך, ויחד עם זאת, תוך שלושה חודשים אני חייב לתקוע בראשו של כל אירופאי בקִיאוּקְטָאדָה שהרופא הזה מנוול. במה אני יכול להאשים אותו? שוחד לא יתאים כאן. רופא לא מקבל שוחד בשום צורה. אם כן, במה?״

“אולי נארגן התקוממות בבית הסוהר,״ אמר בָּה-סֵיין. “כמפקח, האשמה תיפול על הרופא.״

“לא. זה מסוכן מידי. אני לא רוצה שהסוהרים יתחילו לירות לכל הכיוונים. חוץ מזה, זה יהיה יקר. ללא ספק, זה חייב להיות בגידה — לאומנות ותעמולה חתרנית. אנחנו חייבים לשכנע את האירופאים שהרופא מחזיק בדעות בוגדניות, אנטי-בריטיות. זה יותר גרוע משוחד; הם מצפים מהפקידים הילידים לקחת שוחד. אבל תן להם לפקפק בנאמנות שלו לרגע אחד, והוא גמור, הרוס.״

“יהיה קשה מאוד להוכיח את זה,״ התנגד בָּה-סֵיין. “הרופא מאוד נאמן לאירופאים. הוא מתרגז כשהוא שומע שמשמיצים אותם. הם ידעו את זה, אתה לא חושב?״

“שטויות, שטויות,״ אמר אוּ-פּוֹ-קִין בטון מרגיע. “לשום אירופאי לא איכפת מהוכחות. כשלאדם יש פרצוף שחור, עצם החשד הוא ההוכחה. מספר מכתבים אנונימיים יחוללו פלאים. זה רק עניין של התמדה; להאשים, להאשים, ולהמשיך להאשים — זוהי הדרך עם האירופאים. מכתב אנונימי אחד אחרי השני, לכל אירופאי לפי תור. ואז, אחרי שהחשד יתעורר בהם...״ אוּ-פּוֹ-קִין שלף זרוע קצרה אחת מאחורי גבו, הקליק אצבע לאגודל, והוסיף: “אנחנו מתחילים עם הכתבה הזאת בעיתון ‘הפטריוט הבורמזי׳. האירופאים ישאגו בכעס כשיראו אותה. ובכן, הצעד הבא הוא לשכנע אותם שהרופא הוא שכתב אותה.״

“זה יהיה קשה בזמן שיש לו חברים בין האירופאים. כולם פונים אליו כשהם חולים. הוא ריפא את מר מַקְגְרָגוֹר מהגזים שהיו לו בבטן בתקופת הקור הזאת. לדעתי, הוא נתפס בעיניהם כרופא חכם ומקצועי.״

“כמה שהבנתך במוח האירופאי מוגבלת, קוֹ-בָּה-סֵיין! אם האירופאים פונים לוֵרְסְוָומִי כשהם חולים, זה מפני שאין בקִיאוּקְטָאדָה שום רופא אחר. שום אירופאי לא נותן אמון באדם שפניו שחורים. לא. פשוט צריך לשלוח מספיק מכתבים אנונימיים. לא רחוק היום שבו אצליח לגרום לכך שלא יהיו לו חברים.״

“קח לדוגמא את מר פְלוֹרִי, סוחר העצים,״ אמר בָּה-סֵיין (הוא ביטא את השם “מר פּוֹרְלְִי״). “הוא חבר קרוב של הרופא. אני רואה אותו הולך לביתו כל בוקר כשהוא שוהה בקִיאוּקְטָאדָה. פעמיים הוא אפילו הזמין את הרופא לארוחת ערב.״

“אה, בזה אתה צודק. אם פְלוֹרִי הוא, אכן, חבר של הרופא, זה יכול לפגוע בנו. אתה לא יכול לפגוע בהודי כשיש לו חבר אירופאי. זה נותן לו — מהי המילה הזאת שהם כל-כך אוהבים? — יוקרה. אבל פְלוֹרִי ייטוש את החבר שלו צ׳יק-צ׳ק כשיתחילו הצרות. לאנשים האלה אין שום תחושת נאמנות כלפי הילידים. חוץ מזה, במקרה, אני יודע שפְלוֹרִי הוא פחדן. אני יכול לטפל בו. התפקיד שלך, קוֹ-בָּה-סֵיין, הוא לעקוב אחרי תנועותיו של מר מַקְגְרָגוֹר. האם לאחרונה הוא כתב לנציב — אני מתכוון למכתב חסוי?״

“הוא כתב לפני יומיים, אבל כשהעברנו את המכתב באדים ופתחנו אותו, לא מצאנו בו שום חשיבות.״

“נו, טוב, אנחנו נספק לו משהו לכתוב עליו. וברגע שיתחיל לחשוד ברופא, זה יהיה הזמן לעניין האחר שעליו דיברתי איתך. ככה נוכל — איך מר מֵקְגְרֵגוֹר נוהג לומר? — ‘להרוג שתי ציפורים באבן אחת׳. להקה שלימה של ציפורים, חה, חה!״

קול צחוקו של אוּ-פּוֹ-קִין היה ביעבוע דוחה שבקע ועלה מעמקי בטנו, מעין הכנה לשיעול. למרות זאת הוא היה עליז, אפילו ילדותי. הוא לא דיבר יותר על “העניין האחר״, שהיה מסווג במידה שלא אִפשרה לדון בו, אפילו במרפסת. מכיוון שבָּה-סֵיין הבין שהשיחה הסתיימה, הוא קם והשתחווה בזווית, כאולר מתקפל.

“היש דבר מה נוסף שכבודו רוצה שאעשה?״

“תוודא שמר מַקְגְרָגוֹר קיבל עותק של ‘הפטריוט הבורמזי׳. כמו כן, תגיד להְלָה-פֵּה שעליו לקבל התקף של דיזנטריה ולהיעדר מן המשרד. אני אזדקק לו בכתיבת המכתבים האנונימיים. לעת עתה, זה הכול.״

“אז אני יכול ללכת, אדוני?״

“אלוהים ילווה אותך,״ אמר אוּ-פּוֹ-קִין בצורה מופשטת, ומיד לאחר מכן הרים את קולו וקרא שוב לבָּה-טָאִיק. הוא מעולם לא בִּזבז דקה. תוך זמן קצר הוא טיפל בשאר המבקרים ושלח את הנערה הכפרית כלעומת שבאה, זאת לאחר שבחן את פניה ואמר שהוא לא מזהה אותה. שעת ארוחת הבוקר שלו הגיעה ודקירות רעב פראיות החלו לתקוף אותו ולענות את ביטנו, כפי שעשו בכל בוקר באותה שעה. הוא צעק בחוסר סבלנות:

“בָּה-טָאִיק! היי! בָּה-טּאִיק! קִין-קִין! ארוחת הבוקר שלי! מהר! אני גווע ברעב!״

בחדר המגורים, מאחורי הווילון, השולחן כבר היה ערוך, ועליו קערה ענקית של אורז וכתריסר צלחות שהכילו מאכלי קארי, חסילונים מיובשים ופרוסות של מנגו ירוק. אוּ-פּוֹ-קִין דידה אל השולחן, התיישב באנחה ומיד התנפל על האוכל. מָה-קִין, אשתו, עמדה מאחוריו ושירתה אותו. היא הייתה אישה רזה כבת ארבעים וחמש, ופני הקוף שלה, שצבעם חום חיוור, נעימים ואדיבים. בזמן שאכל, אוּ-פּוֹ-קִין לא התייחס אליה. הוא החזיק את הקערה בקרבת אפו וגרף את המזון לפיו באצבעותיו המשומנות, בתנועות חטופות. כל ארוחותיו היו מהירות, תאוותניות וענקיות. יותר משהן היו ארוחות הן היו אורגיות, התהוללות של קארי ואורז. כשסיים נשען לאחוריו, גיהק מספר פעמים והורה למָה-קִין להביא לו סיגר בורמזי ירוק. הוא מעולם לא עישן טבק אנגלי, אותו הגדיר כתפל.

לבסוף, בעזרתו של בָּה-טָאִיק, לבש אוּ-פּוֹ-קִין את בגדיו הרשמיים וזמן מה עמד מול הראי הארוך שבחדר המגורים והתפעל ממראה עיניו. חדר המגורים היה בעל קירות עץ. שני עמודים, שעדיין ניתן היה לזהות אותם כגזעי עץ טיק, תמכו בגגו. למרות שאוּ-פּוֹ-קִין ריהט אותו בסגנון “אינגליזי״, עם שידה מחופה בלוחות עץ משובחים ומבריקים, כסאות, מספר ליתוגרפיות של המשפחה המלכותית ומטף אש, החדר היה מרושל, מלוכלך ואפלולי, בדומה לחדרים בורמזיים. הרצפה הייתה מכוסה במחצלות במבוק, ואלה היו מוכתמות במיץ לימונית ובִּיטֵל.

מָה7-קִין ישבה בפינה על מחצלת, והטליאה אִִינְְגִִי8. אוּ-פּוֹ-קִין הסתובב באיטיות מול הראי, וניסה לקלוט את מראה גבו. הוא היה לבוש גָאוּנְגבָּאוּנְג9 מבד משי וורוד בהיר, אִינְגִי מבד מוסלין מעומלן ופָּאסוֹ10 עשוי משי שיוצר במַנְדָלֵיי, צבעו ורוד מהמם כצבע הסלמון והוא מעוטר ברקמה צהובה. במאמץ רב סובב את ראשו אחורה והביט בשביעות רצון על הפָּאסוֹ שהיה הדוק ומבריק על ישבנו הענקי. הוא היה גאה במשמניו, משום שראה בבשר המצטבר סמל לגדולתו. הוא, שהיה פעם אלמוני ורעב, היה עתה שמן, עשיר ומטיל אימה. דומה היה שהוא בלע את גופותיהם של אויביו; מחשבה שממנה שאב תחושה פואטית.

“הפָּאסוֹ החדש שלי היה זול. רק עשרים ושתיים רוּפִּיוֹת, היי, קִין-קִין?״ אמר.

מָה-קִין הרכינה את ראשה אל עבודת התפירה שלה. היא הייתה אישה פשוטה ושמרנית, והיכרותה עם המנהגים האירופאיים הייתה פחותה אף מהיכרותו של אוּ-פּוֹ-קִין. הישיבה על כיסא גרמה לה אי נוחות. כל בוקר נהגה ללכת לשוק וסל על ראשה, כאישה כפרית, ובערב ניתן היה לראות אותה כורעת על ברכיה בגן, כשהיא נושאת תפילה אל הפגודה החרוטית שהתנשאה במרכז העיירה. היא הייתה אשת סודו של אוּ-פּוֹ-קִין, ובמשך למעלה מעשרים שנה הוא שיתף אותה בקנוניות ובתככים שלו.

“קוֹ-פּוֹ-קִין,״ אמרה, “עשית בחייך הרבה מעשי נבלה.״

אוּ-פּוֹ-קִין נפנף בידו. “איזו חשיבות יש לזה? הפגודות שלי יכפרו על הכול. יש לי עוד הרבה זמן.״

מָה-קִין שבה להרכין את ראשה אל עבודת התפירה, בדרך העקשנית בה נהגה כשחשה התנגדות למעשיו של אוּ-פּוֹ-קִין.

“אבל קוֹ-פּוֹ-קִין, למה אתה צריך את כל התחבולות והתככים? שמעתי אותך מדבר עם קוֹ-בָּה-סֵיין על המרפסת. אתה מבשל משהו רע לד״ר וֵרְסְוָומִי. למה אתה רוצה לפגוע ברופא ההודי הזה? הוא איש טוב.״

“אישה, מה את מבינה בעניינים הפוליטיים האלה? הרופא עומד בדרכי. דבר ראשון הוא מסרב לקחת שוחד, וזה יוצר לנו קושי. וחוץ מזה — ובכן, יש משהו נוסף שראשך הקטן לעולם לא יצליח להבין.״

“קוֹ-פּוֹ-קִין, הגעת לעושר ולכוח, ואיך זה הועיל לך? היינו הרבה יותר מאושרים כשהיינו עניים. אה, אני זוכרת היטב, כשהיית רק פקיד במועצת העיירה, את הפעם הראשונה שהיה לנו בית משלנו. כמה גאים היינו ברהיטי הנצרים החדשים שלנו, והעט הנובע עם המכסה המוזהב! וכשקצין המשטרה הצעיר האנגלי ישב בכיסא הטוב ביותר ושתה בקבוק בירה, הרגשנו שנפל בחלקנו כבוד גדול! האושר לא נמצא בכסף. מה אתה רוצה להשיג עכשיו עם עוד כסף?״

“שטויות, אישה, שטויות! תטפלי בבישול ובתפירה שלך ותעזבי את הפוליטיקה למי שמבין אותה.״

“נו, טוב, אני לא יודעת. אני אשתך ותמיד צייתתי לך. אבל לעולם זה לא מוקדם מידי לרכוש נקודות זכות. עליך להשקיע את כוחך לצבירת נקודות זכות נוספות, קוֹ-פּוֹ-קִין! אולי, לדוגמא, תקנה כמה דגים חיים ותשחרר אותם בנהר? אפשר להשיג הרבה נקודות זכות בדרך הזאת. וגם, הבוקר, כשהכוהנים באו לקבל את ארוחת האורז שלהם, הם סיפרו לי שיש שני כוהנים חדשים במנזר, והם רעבים. אולי תיתן להם משהו, קוֹ-פּוֹ-קִין? אני נמנעתי מלתת להם משהו, על מנת שהמעשה הטוב ייזקף לזכותך.״

אוּ-פּוֹ-קִין הסיר את מבטו מהראי. בקשתה של אשתו נגעה במיתר רגיש בליבו. אם לא נדרשו ממנו מאמץ או משאבים, הוא מעולם לא ויתר על הזדמנות לעשות מעשה שמקנה נקודות זכות. על פי תפיסתו, ערימה של נקודות זכות הייתה מעין הפקדה צוברת ריבית בבנק. כל דג שישוחרר בנהר, כל מתנה לכהן, יהוו צעד נוסף בכיוון הנירוואנה. המחשבה הזאת הייתה הבטחה שחיזקה את רוחו, והוא הורה להעביר למנזר את סל פירות המנגו שראש הכפר הביא לו.

לבסוף עזב את הבית והחל לצעוד במורד הרחוב, כשבעקבותיו בָּה-טָאִיק, ידיו עמוסות ניירות. הוא צעד לאט, זקוף במאמץ לאזן את בטנו הענקית, כשהוא אוחז בידו, מעל ראשו, מטריית משי צהובה. הפָּאסוֹ הוורוד שלו נצנץ בשמש כממתק פְּרָאלִין11 עשוי סאטן. פניו היו מועדות לבית המשפט, לשבת בדין במשפטים שמועדם נקבע להיום.

1 Sarong = longyi — סרונג הוא יריעת בד הנלבשת לעיתים קרובות בבורמה. אורכה כשני מטר, ורוחבה כשמונים ס״מ. סרוג הוא נכרכת סביב המותניים או תחת בתי השחי, ללא קשר או תפירה, ומגיעה עד לכפות הרגליים.

2 Betel — בִּיטֵל הוא סוג של צמח מטפס ירוק עד, הגדל בדרום אסיה. ללעיסת העלים והאגוזים שלו יש אפקט מעורר (בדומה לקפאין) ואוּפוֹרִי, אך היא צובעת את שיני הלועס באדום, פוגעת ברירית הלוע, ומעלה את הסיכון ללקות בסרטן. את המיץ המתקבל מלעיסתו מקובל לירוק ברחוב ואף על הרצפה בפנים הבית.

3 Rupees — רוּפִּיה הוא שם המטבע שבשימוש בבורמה ובמספר ארצות נוספות בדרום אסיה. בתחילת המאה העשרים ואחת ערכו היה כ-0.052 שקל.

4 U — השמות הבורמזיים הם, בדרך כלל, בעלי עיצור בודד. הם לא כוללים שמות משפחה, ובעליהם יכולים לשנות אותם על פי רצונם, לעיתים קרובות ללא ההשגחה של הממשל, זאת על מנת לשקף שינוי במהלך חייהם. התוספת המקדימה — אוּ — משקפת מעמד מכובד.

5 Dacoit — חבר בכנופיית שודדים בהודו או בבורמה

6 Ko — מילית מקדימה לאח גדול או לאדם בגיל דומה לגילו של הדובר

7 Ma — פירוש המילה “מָה״ הוא אחות, והיא משמשת כקידומת לאישה צעירה או לאישה בגיל דומה לזה של הפונה.

8 Ingyi — חולצה ששרווליה ארוכים

9 Gaungbaung — גָאוּנְג בָּאוּנְג (בתרגום מילולי — עטיפת ראש) היא מטפחת הנכרכת לראשי גברים בטקסים רשמיים ומסורתיים בבורמה ובצפון תאילנד. בדרך כלל היא מלמדת על מעמדו הגבוה של הלובש אותה.

10 Paso — פסו הוא יריעת בד הנכרכת סביב המותניים. בדרך כלל היא חלקה או מפוספסת ונמצאת בשימוש ע״י גברים.

11 Praline — מאפה קטן עשוי אגוזים, סוכר וקרם