ימיה האחרונים של ראביט הייז

פרק 1 ראביט

בחוץ התנגנה מוזיקת פופ, ילד צרח משמחה ואיש מזוקן, שהחזיק שלט "צעד עם ישו", רקד בקצב הג'יג. מושב העור היה חם לעורה של ראביט. המכונית התגלגלה קדימה עם זרם אטי ומתמיד של תנועה, שהתפתל בתוך העיר כמו נחש. יום יפה היום, חשבה ראביט ושקעה בתנומה.

מולי, אמהּ של ראביט, הסיטה את מבטה מן הכביש והתבוננה בבתה, הסירה יד אחת מההגה וסידרה את השמיכה שכיסתה את הגוף הרזה, השברירי. אחר כך ליטפה את הראש המגולח למשעי.

"יהיה בסדר, ראביט," היא לחשה. "אמא תטפל בזה." זה היה יום בהיר בחודש אפריל ומִיָה "ראביט" הייז בת הארבעים, בתם האהובה של מולי וג'ק, אחותם של גרייס ודייווי, אמה של ג'ולייט בת השתים־עשרה, חברתה הטובה ביותר של מרג'ורי שוֹ ואהבת חייו של ג'וני פֵיי, היתה בדרכה אל ההוספיס כדי למות בו.

כשהגיעו אל מחוז חפצן, עצרה מולי באטיות. היא כיבתה את המנוע, משכה את בלם היד וישבה לרגע או שניים, מרוכזת בדלת שהובילה אל הבלתי־נודע והבלתי־רצוי. ראביט המשיכה לישון, ומולי לא רצתה להעיר אותה, משום שברגע שתעשה זאת, העתיד הקצר והנוראי יהפוך להווה. היא חשבה להמשיך לנסוע אבל לא היה לאן. היא היתה תקועה. "פאק," לחשה והידקה את ידיה על ההגה. "פאקינג פאק, זין מזוין, פאקינג שִיט. אה, פאק." היה ברור שלבה של מולי כבר מנותץ לרסיסים, אבל הם התפזרו לכל רוח עם כל "פאק" שנפלט מפיה.

"את רוצה להמשיך לנסוע?" שאלה ראביט, אבל כשאמה הפנתה אליה את מבטה, עיניה עדיין היו עצומות.

"לא, רק רציתי לקלל קצת," אמרה מולי.

"עשית את זה מצוין."

"תודה."

"במיוחד אהבתי את "זין מזוין."

"זה בא לי בלי לתכנן," ענתה מולי.

"אוצר," אמרה ראביט.

"את חושבת?" מולי העמידה פנים שהיא מהרהרת בכך ותוך כדי כך הניחה שוב את ידה על ראש בתה וליטפה אותו.

לאט־לאט פקחה ראביט את עיניה. "יש לך אובססיה עם הראש שלי."

"הוא רך," מלמלה מולי.

"אז קדימה, תחליקי עליו עוד פעם, בשביל המזל." ראביט פנתה אל הדלת הכפולה. אז זהו זה, חשבה.

שוב החליקה מולי את ידה על ראש בתה, וראביט הסירה את ידה והחזיקה בה. הן התבוננו באצבעותיהן השלובות אלה באלה. ידיה של ראביט נראו זקנות יותר משל אמה. עורה היה מחורץ ודק כנייר, ורידים בולטים ונפוחים השתרגו בו, ואצבעותיה, שהיו פעם ארוכות ויפות, היו עתה כל כך כחושות, שנראו כמעט מעוקלות. האצבעות של אמה היו שמנמנות, רכות ובעלות ציפורניים קצרות צבועות עד שלמוּת, מטופחות.

"אין כמו ההווה," אמרה ראביט.

"אני אביא כיסא גלגלים."

"לא."

"אין כזה דבר."

"אמא."

"אין."

"אמא, אני נכנסת בהליכה."

"ראביט הייז, יש לך רגל שבורה, לכל הרוחות. את לא נכנסת בהליכה."

"יש לי מקל ויש לי אותך ואני נכנסת בהליכה."

מולי נאנחה בכבדות. "בסדר, בסדר, לעזאזל. אם תיפלי, אני נשבעת באלוהים שאני..."

"תהרגי אותי?" חייכה ראביט.

"זה לא מצחיק."

"קצת מצחיק?"

"בכלל לא מצחיק," אמרה מולי, וראביט צחקה קצת. הקללות של אמה הרגיזו הרבה אנשים, אבל לא אותה. היא חשבה שהן מבדרות, עממיות ומנחמות. אמא היתה טובה, נדיבה, כיפית, שובבה, חכמה, חזקה ומדהימה. היא היתה מוכנה לגונן על חפים מפשע בגופה, ואף אחד, גם לא האדם הגבוה ביותר, החזק ביותר או האמיץ ביותר, לא העז להתעסק עם מולי הייז. לא היתה לה חיבה מיוחדת לטיפשים, והיא לא עשתה שום מאמץ למצוא חן בעיני אנשים. או שאהבת את מולי הייז או שהלכת לעזאזל. מולי יצאה מהמכונית, ולאחר שהוציאה את מקל ההליכה מהמושב האחורי, פתחה את דלת הנוסע ועזרה לבתה לעמוד על רגליה. בראש מורכן מול הדלת הכפולה, בין המקל לאמהּ, פסעה ראביט לאט וביציבות ונכנסה אל חדר הקבלה. אם אני אצעד פנימה, אוכל גם לצעוד החוצה. למקרה שיש סיכוי... חשבה.

בפנים הן התרשמו מהשטיחים העבים, העץ הכהה, מנורות הטיפני היפות, הריהוט הרך והמדף העמוס בספרים ובחוברות.

"יפה," אמרה מולי.

"יותר בית מלון מבית חולים," הוסיפה ראביט.

"כן." הנהנה מולי. תהיי רגועה, מולי.

"אין כאן אפילו ריח של בית חולים."

"תודה לאל," אמרה מולי.

"כן," הסכימה ראביט. "אני לא אתגעגע לזה."

הן התקדמו לאט אל עבר בלונדינית בעלת שיער קצר, עם חיוך טום קרוזי, מלא שיניים. "את בוודאי מיה הייז," היא אמרה.

"כולם קוראים לי ראביט."

החיוך גדל והבלונדינית הנהנה. "מוצא חן בעיני," אמרה. "אני פיונה. אני אלווה אותך לחדר שלך ואחר כך אקרא לאחות שתעזור לך להתמקם."

"תודה, פיונה."

"בעונג, ראביט."

מולי נותרה שותקת. היא התאמצה בכל כוחה לא להתפרק. זה בסדר, מולס. אל תבכי, בלי דמעות, פשוט תעמידי פנים, כמוהם, שהכול בסדר. קדימה, זקנה משוגעת, פשוט תבלעי הכול, בשביל ראביט. יהיה בסדר. נמצא דרך. תעשי את זה בשביל הילדה שלך.

החדר היה בהיר ונוח, מרוהט במיטה צחה, ספה רכה וכורסה מתכווננת. החלון הגדול השקיף על גינה שופעת צמחייה. פיונה עזרה לראביט להישכב במיטה, ומולי, כדי להתחמק מהרגע, העמידה פנים שהיא בודקת את חדר האמבטיה הצמוד. היא סגרה את הדלת מאחוריה ושאפה כמה שאיפות עמוקות. היא קיללה את עצמה על כך שהתעקשה להעביר את ראביט מבית החולים אל ההוספיס. ג'ק לא דיבר מאז שקיבל את החדשות על מותה המתקרב של ראביט; הוא היה צריך לחשל את עצמו. הוא עדיין לא היה מסוגל להתמודד עם זה, וראביט לא היתה צריכה כרגע להתחשב באף אחד חוץ מעצמה. גרייס רצתה לעזור, אבל מולי התעקשה. "לא צריך לעשות מזה עניין, היא רק צריכה להחלים," אמרה — שיקרה בקול רם לעצמה ולכל מי שהיה מוכן להקשיב. זקנה טיפשה, היא חשבה עכשיו. הם היו צריכים להיות כאן.

"אמא, את בסדר?" אמרה ראביט מעבר לדלת.

"אני בסדר גמור, אהובה. האמבטיה הזאת גדולה כמעט כמו המטבח הישן של סבתא מַלווי. את זוכרת אותו?" היא שאלה, שמעה איך קולה רועד וקיוותה שראביט עייפה מכדי להבחין בכך.

"היא מתה כבר מזמן, אמא," אמרה ראביט.

"כן," הסכימה מולי, "והיא בילתה במטבח שלנו יותר מאשר בשלה."

"זאת אמבטיה טובה, אבל?" שאלה ראביט. מולי ידעה שבתה מבחינה במלחמה שלה, וזה דרבן אותה לאסוף את עצמה.

"ועוד איך," היא אמרה ויצאה משם. "אפשר לטבוע בה."

"אני אזכור את זה אם המצב יידרדר מדי." ראביט צחקה.

ראביט הסתגלה כבר מזמן לכך: אמא היא מסוג האנשים שבהינתן ההזדמנות, יגידו את הדבר הלא־נכון בזמן הלא־נכון — בכל פעם. היו לכך המון דוגמאות, אבל אחת הפעמים האהובות על ראביט היתה לפני שנים רבות: שכנה ותיקה בעלת יד תותבת שאלה את מולי איך היא מתמודדת עם מות אמה. מולי ענתה, "אני לא אשקר לך, ג'ין, זה כמו לאבד את ידי הימנית."

מיד לאחר שראביט התמקמה, השאירה אותן פיונה לבדן. ראביט נסעה לשם לבושה בכתונת הלילה שלה ובחלוק, אם כי במקור תכננה ללבוש בגדים רגילים. מולי הביאה מביתה של ראביט מכנסי סריג יקרים, מתרחבים, וסווטשרט כותנה עם מִפתח V, אבל עד שראביט פגשה את היועצת, קיבלה את התרופות מבית המרקחת ושוחררה באופן רשמי, היא כבר היתה עייפה מכדי להחליף. "אני בלאו הכי רק קופצת ממיטה למיטה, אמא," היא אמרה.

"באמת יותר הגיוני שתישארי כמו שאת," הסכימה מולי, אבל בעיניה זה לא היה הגיוני. שום דבר לא היה הגיוני. היא רצתה לצעוק ולצרוח ולזעום על העולם. היא רצתה לגרום איזה נזק, להפוך מכונית, להבעיר כנסייה ולעשות בלגן. אם הייתי רק עוד חמישה אחוז יותר משוגעת, חשבה. מולי הייז לא היתה באותו רגע לגמרי מיושבת בדעתה.

ביום הקודם הושיב אונקולוג את מולי ובעלה ג'ק בחדר צהוב קטן שהיה לו ריח של חומר חיטוי. לאחר שהתמקמו במושביהם, הוא חיסל אותם במשפט אחד. "לפנינו שבועות קצרים, לא חודשים ארוכים." בחדר השתררה דממה מוחלטת. מולי התבוננה בפני האיש והמתינה לשורת המחץ, שלא הגיעה. ג'ק נותר קפוא. כאילו החיים עזבו אותו ברגע זה והוא הופך לאטו לאבן. היא לא התווכחה. שתי המילים היחידות שהוציאה מפיה היו "תודה רבה", כשהאונקולוג הזמין לראביט מקום בהוספיס. היא חשה בכובד מבטו של ג'ק. כאילו היא הולכת ונעלמת מול עיניו והוא תוהה כיצד ינווט במציאות החדשה ללא אשתו. תן לי זמן לחשוב, בן אדם. לא היו להם שאלות — לפחות לא כאלה שהאיש היושב מולם היה יכול להשיב עליהן.

השקט אִפשר למולי לחשוב בעצמה. זה היה הזמן לחשיבה שקטה: היא היתה חייבת להתחמש במידע נוסף, והיא היתה צריכה למצוא תוכנית, להתחיל שיח חדש. היא לא התכוונה לוותר, בשום אופן. ראביט הייז אולי גוססת, אבל היא לא תמות, כי מולי תמצא דרך להציל אותה. היא לא תדבר על זה, היא פשוט תעשה את זה. ובינתיים היא תשתף פעולה. הזמן עובד נגדם: ראביט הולכת ונעלמת. אין זמן לדיבורים.

לשתוק היה משהו יוצא דופן עבור מולי, שאהבה לדבר ולהיאבק על דברים אפילו כשהיתה בטוחה לגמרי שלא תקבל שום תוצאה או תשובה. בימים הראשונים לאחר שראביט אובחנה, היא נהגה לגרור את עצמה לעתים קרובות לכנסייה כדי לגדף את אלוהים. היא התכוננה לכך שלא תקבל תשובות, אבל טלטלה את אגרופה מול המזבח ושאלה הרבה שאלות, ופעם אחת אפילו שלחה אצבע משולשת אל פסלו של ישו התינוק.

"איפה העסקאות שלך עכשיו, אלוהים?" היא צעקה בכנסייה המקומית הריקה, יום אחד לפני שנה, כשהסרטן של ראביט חזר לשד הימני ושלח גרורות אל הכבד. "אתה רוצה את השד השני? קח אותו, חתיכת תאוותן מנוול, אבל שלא תעז לקחת את הילדה שלי. אתה שומע אותי, חתיכת..."

"אה, הנה את, מולי." האב פרנק הופיע לפתע פתאום ונדחף אל המושב שלידה. הוא עיסה את ברכו והחליק בידו את שערו האפור, ואחר כך כרע ברך ונשען על הספסל. היא נשארה לשבת. הוא הביט קדימה, ולא אמר דבר.

"לא עכשיו," היא אמרה.

"שמעתי."

"ו..."

"את כועסת, ורצית לשלוח אצבע משולשת לישו התינוק." הוא נענע בראשו.

"מאיפה אתה יודע את זה?" שאלה מולי, מופתעת ומעט נרתעת.

"האחות ורוניקה הבריקה את קופסת לחם הקודש."

"לא ראיתי אותה."

"היא כמו נינג'ה, זאת." עכשיו הוא שפשף את ראשו. היא תהתה אם הוא חוטף מיגרנה — הוא מאוד סבל מזה. "מולי," אמר, בטון רציני יותר, "אני מבין."

"לא, אתה לא מבין, פרנק."

"אמא שלי מתה מסרטן."

"אמא שלך היתה בת תשעים ושתיים."

"אהבה היא אהבה, מולי."

"לא נכון, ואם היית חי חיים מלאי אהבה במקום רק להטיף לה, היית מבין את זה. אף פעם לא היית בעל או אבא, אז בחייך, פרנק, מכל האנשים שמנסים לנחם אותי, לך אין שום מושג."

"אם ככה את מרגישה, מולי."

"ככה אני מרגישה, ואני מצטערת על זה." היא קמה ממקומה והותירה את האב פרנק המום. מאז לא התקרבה לדלת הכנסייה. אבל מולי עדיין התפללה; היא עדיין האמינה.

בכל זאת, מקרה החירום הזה הצריך משהו יותר רציונלי מתפילה. זה ארבע שנים שהיא חוקרת את מחלתה של ראביט. היא בדקה את המחקרים, את התרופות החדשות, את הניסויים השונים, וידעה על מיפוי גנטי יותר מסטודנט שבילה שנתיים במעבדה. יש משהו שלא חשבנו עליו, משהו שאנחנו מפספסים. הוא עומד לי על קצה הלשון. אני רק צריכה להתרכז, לפתור את הבעיה. יהיה בסדר.

"על מה את חושבת?" שאלה ראביט.

"מה אני אכין לארוחת הערב של אבא." מולי התיישבה על הכורסה המתכווננת.

"תביאי הביתה תבשיל קארי וזהו," הציעה ראביט.

"צומחת לו כרס," אמרה מולי.

"בחייך, אמא, הוא בן שבעים ושבע! תרדי ממנו!"

"טוב, אני יכולה לתת לו עוף בקארי עם אורז מטוגן, ואחר כך לשלוח אותו להקיף ארבע פעמים את הפארק."

"או שפשוט תניחי לו."

"בסדר, נתפשר על שתי הקפות."

בעודה מדברת, נכנסה לחדר אחות עם שיער שחור, שיזוף חשוד ותסרוקת פקעת מסודרת, ובידיה טבלה. "היי, ראביט, אני מישל. רק רציתי לבדוק אם את מסתדרת ואם אנחנו יכולות לעבור על התרופות שלך, פעם אחת ולא יותר. ואז אני מבטיחה שאני אעזוב אותך לנפשך."

"אין בעיה."

"מצוין. עד עכשיו הכול בסדר?"

"אני עדיין בחיים, אז זה כבר בונוס."

"אנשים בדרך כלל מצליחים לעבור את הדלת," אמרה מישל וחייכה.

"היא מוצאת חן בעיני," אמרה ראביט לאמה.

"באמת יש בה קצת שיגעון," אמרה מולי.

"ואני מניחה שקצת שיגעון זה דבר טוב?" שאלה מישל.

"אצלנו בבית זה נחשב לטוב," אמרה ראביט.

"כמו שאמר האציל הפלצן לחייט היהודי שלו: "טוב למדי." מישל התיישבה על הספה. מבטיהן של ראביט ואמה הצטלבו והן חייכו. ברור שהיא קוקו.

"יש שאלות?"

"לא."

"בטוח?"

"כן."

"אני פה אם תצטרכי אותי. אפשר לדבר על התרופות?"

"אני מקבלת מדבקה של פֶנטאניל, אוקסינורם בנוזל, ליריקה וּואליוּם."

"ומשלשלים?"

"אה, כן! איך יכולתי לשכוח?"

מישל הנהנה לעבר רגלה של ראביט. "איך הפצע מהניתוח?"

"בסדר. אין סימני דלקת."

"טוב. אז השבר היה הסימן הראשון שזה התפשט לעצמות?"

"בשבוע שלפני כן מדדו רמות גבוהות של סידן."

"מה רמת הכאב שלך עכשיו?"

"בסדר."

"תשאירי אותי בתמונה."

"בסדר."

"מישל הביטה בשעונה. "רעבה?"

"לא."

"יש לנו בתפריט בייקון ותפוחי אדמה, בעוד שעה."

"נשמע דוחה."

"תבלעי את המילים שלך בחזרה. יש לנו את השֵפים הכי טובים בצד הזה של נהר הליפי," אמרה מישל, בחיקוי של גועל, וחייכה. "אם את צריכה משהו — עיסוי גב, כפות רגליים, מניקור, פיזיותרפיה לרגל — רק תצלצלי בפעמון."

"תודה."

"על לא דבר." היא פתחה חלון והשאירה למולי לטפל בכלי המיטה של בתה.

כשמולי סיימה היא חזרה לכורסה המתכווננת, התיישבה והתבוננה בעיניה של ראביט שרפרפו בין פקיחה לעצימה. "דייווי בדרך הביתה, אהובה. הוא יקפוץ אחר כך אם תרגישי מספיק טוב," אמרה.

"זה נחמד." ראביט נרדמה כמעט לפני שהמילים יצאו מפיה.

ג'וני

העבר וג'וני המתינו לראביט בשנתה לעתים קרובות. בחלומה באותו אחר צהריים הוא היה בן שש־עשרה, גבוה, יפה תואר, ושערו החום המסולסל נח על כתפיו. היא היתה עצמה בצעירותה, וראביט בת השתים־עשרה נראתה שונה לחלוטין מרוח הרפאים הדקה כנייר ששכבה במיטת ההוספיס. היא היתה גבוהה לגילה, אבל כל כך רזה, שאמה חששה שהרווח הגדול בין רגליה יפגע בהילוכה. "לכי לפני, ראביט," היתה אומרת, ואז לחברתה פולין, "את רואה למה אני מתכוונת, פולין? ילד קטן יכול לעבור ברווח הזה."

"אה, אל תדאגי, מולי. היא תמלא אותו," אמרה פולין, והיא צדקה. ראביט אכן מילאה אותו, אבל רק כעבור שלוש שנים — למרות כל הדברים שמולי בישלה, אפתה וטיגנה בשומן ברווז, כדי להוסיף משקל לצעירה בילדיה. למולי היתה אז מנטרה פשוטה.

"ראביט, תאכלי יותר. גרייס, תאכלי פחות. דייווי, תפסיק לחטט באף."

גרייס נהגה להתלונן ודיברה על חוסר הגינות, אבל את מולי זה לא עניין. "יש לך עצמות גדולות כמו לאמא שלך. עצמות גדולות משמעותן מנות קטנות, אז אם את רוצה להיראות במיטבך, תחיי עם זה."

גרייס המשיכה להתלונן, אבל ראביט לא ריחמה עליה, משום שאז, כשראביט עדיין היתה כל כך חסרת חן, גרייס היתה יפהפייה אמיתית. היו לה ירכיים, שדיים ושפתיים בשרניות. היא היתה שחרחורת ועיניה היו ירוקות כברקת, ובגיל שמונה־עשרה כבר היתה אישה, ואילו ראביט עדיין היתה ילדה. לעתים קרובות התבוננה ראביט בגרייס וחשבה, אילו רק יכולתי להיפטר מהרטייה שלי, להתמלא קצת, להכהות את השיער ולעבות את השפתיים. אילו רק יכולתי להיראות כמו אחותי.

הרטייה לעין הוסרה כשהיתה בת עשר, אבל ראביט, היפה בדרכה, מעולם לא נראתה כמו אחותה. גם ראייתה הלקויה לא עזרה במיוחד: משקפי הקרן, בצבע חום כהה, גימדו את פניה הקטנטנות. הם היו כבדים והחליקו על אפה, והיא נאלצה לבזבז המון זמן בדחיפתם במעלה האף. לפעמים, כשהיתה שקועה במחשבה על משהו, הניחה עליהם את אצבעה כדי לעגן אותם אל פניה וקימטה את אפה. ג'וני היה הראשון שקרא למיה "ראביט". היא התעקשה לאסוף את שערה העכברי הארוך בשתי קוקיות משני הצדדים של ראשה. בעיניו נראו שתי הקוקיות הללו כמו אוזני ארנבת, ועם משקפיה היא הזכירה לו את באגס באני בתחפושת.

בבלי דעת, היה ג'וני פיי יצרן של טרנדים. אם הוא החליט שטלאים זה קוּל, אז תוך כמה ימים כולם, ברדיוס של קילומטרים, הסתובבו עם טלאים. אם הוא אהב ללבוש מעיל פתוח שמגיע עד לקרסוליים, או ז'קטים קצרים בצבע כסף או כובעי צמר בדוגמת מעוינים, הם נהפכו לאופנתיים בלי שהבחורים ישמיעו אפילו ציוץ. זה היה פשוט: ג'וני היה מגניב, אז כל דבר שג'וני עשה, אמר או לבש היה מגניב. וכשטבע את השם ראביט ומיה הייז נענתה לו בשמחה, תוך שבוע נהגו כמוהו כולם, כולל ההורים שלה.

בחלומה של ראביט, גרייס נראתה מושלמת בשמלה שחורה צמודה, נעלי עקב ושפתיים גדולות ואדומות. היא עמדה לצאת עם גבר שפגשה בדיסקוטק, והיה מרגש לראות אותה מתכוננת. ראביט אהבה לשבת בחדרה של גרייס כשגרייס התאפרה מול הראי. לגרייס לא היה אכפת, כל עוד ראביט לא דיברה. גרייס היתה מגבירה את עוצמת הטייפ שניצב על שולחן האיפור ושרה עם ברוס ספרינגסטין את "הנהר", ואחר כך עם לויד קוֹל והקוֹמוֹשֶנס את "חבר חדש לגמרי". היא השמיעה אותם שוב ושוב, ובמקום לבזבז את זמנה בהרצת הטייפ לאחור, נתנה לראביט לעשות זאת.

"תעצרי אותו. תלחצי על פּליי. לא. על ריוַויינד. אוקיי, תעצרי. לא, על ריוַויינד. יותר מדי — תריצי קדימה," היתה אומרת, בעודה צובעת את עפעפיה. ראביט צייתה בשמחה ולחצה על הכפתורים בזמן שאחותה הגדולה השתנתה לנגד עיניה מיפהפייה למהממת. אחר כך הלכה ראביט בעקבות אחותה במורד המדרגות אל המטבח, שבו אחיה דייווי אכל את ארוחת הערב שלו, חבוש אוזניות. דייוויי תמיד אהב לאכול לבד. הוא היה ממתין עד שכולם סיימו לאכול, ואז אמא היתה מחממת את המנה שלו, הוא היה מרכיב את האוזניות ושואב את האוכל אל גרונו בזמן שהספיק להשמעת שני שירים. גרייס נפרדה מאמא וצעקה גם אל אבא שהיה בחדר האחורי וראה חדשות. היא לא טרחה להגיד מילה לדייווי, מפני שבלאו הכי הוא לא היה עונה.

דייווי היה בן שש־עשרה, גבוה וצנום, כמו ראביט. היה לו שיער חום עכברי ארוך, שהשתלשל עד מעבר לכתפיו. למרות ההקנטות האינסופיות מצד חבריו, הוא התעקש ללבוש ג'ינס עם ג'ינס. הוא ישב ולעס ותופף בסכינו על השולחן בקצב המוזיקה שהתנגנה באוזניו.

מולי קראה אחרי גרייס, "תזמיני אותו לתה בשבת."

"בשום אופן, אמא!"

"אני רוצה לפגוש אותו."

"עוד לא." גרייס חטפה את מעילה.

מולי הופיעה עם כפפות גומי ורודות על ידיה. "אל תכריחי אותי להתחיל לחפש אותו."

"בחייך, אמא, אולי תיתני לי לחיות?" גרייס פתחה את דלת הכניסה וריחפה על פני השביל אל שער הברזל הקטן.

מולי נאנחה ופנתה בחזרה אל המטבח, אבל ראביט יצאה החוצה והלכה אחרי גרייס עד למקום שבו ג'וני ישב על גדר האבן, ניגן בגיטרה והמתין לאחיה שיסיים את ארוחת הערב. גרייס אמרה, "הַיי," והוא חייך אליה, אבל, בשונה מהנערים האחרים, לא ליווה אותה במבטו כשהתרחקה לאורך הרחוב. הוא התרכז במקום זאת בראביט וטפח על הגדר. "ראביט," אמר, והיא התיישבה לידו.

"ג'וני."

"את נראית עצובה."

"אני לא."

"את כן."

"לא."

"מה קורה?"

"כלום."

"תספרי לי."

עיניה של ראביט החלו להתמלא בדמעות גדולות ומטופשות, והיא לא הבינה למה. היא באמת לא ידעה שהיא עצובה עד שג'וני אמר לה, וכל העניין היה קצת כמו הלם.

"תוציאי את זה," הוא הוסיף.

"הייתי צריכה להיראות כמו גרייס," לחשה ראביט, נבוכה.

"לא נכון."

"כן נכון."

"לא."

"כן." התחשק לראביט להחמיץ פנים, אבל אז ג'וני חייך אליה, וכשחייך העור סביב עיניו החומות הגדולות התקמט קצת. זה עורר בה חמימות פנימית וחיצונית. לחייה האדימו קצת ובטנה התהפכה.

"ראביט הייז, כשתהיי בגיל של גרייס, את תהיי הבחורה הכי יפה בדבלין," הוא אמר. "לא תהיה אף אחת כמוך."

"שקרן," אמרה ראביט, ונשכה את שפתה לעצור חיוך רחב ודביק.

"זאת האמת," הוא אמר.

היא לא ידעה מה לומר, ולכן תקעה אגרוף ידידותי בזרועו, דחפה את משקפיה אל גשר אפה והחזיקה בהם שם כשהוא ניגן בגיטרה ושר לה שיר מתוק מצחיק.

כשדייווי יצא מהבית הגיעו גם גֵ'יי, פרֶנסי, ולוּאי. ג'יי ופרנסי, תאומים, היו שכנים של ג'וני דלת־אל־דלת, הלב והנשמה של להקתו. ג'יי ניגן בבס ופרנסי בגיטרה. ג'יי היה זה שנלחם לקבל את דייווי כמתופף לאחר שמבחני הקבלה שלו לא התנהלו כמתוכנן: הוא התמודד עם כאבי בטן חזקים וחרבן במכנסיים באמצע השיר השני. ג'יי היה בלונדיני, פרנסי היה כהה ושניהם היו נאים, עם שיער קצר, לסתות מרובעות ומבנה גוף גדול. הם היו גם פטפטנים: אילולא בחרו במוזיקה יכלו להיות זוג קומיקאים כבר מחר בבוקר — ככה לפחות נהגה לומר אמה של ראביט. לואי היה קטן יותר ורציני יותר. הוא ניגן בקלידים וחשב את עצמו למנהיג הלהקה, אם כי אף אחד לא ממש הקשיב לו, אפילו כשאיים לעזוב, דבר שעשה לפחות פעם בשבוע. פעם אחת ראביט ראתה אותו מאבד את העשתונות במוסך.

"היה יכול להיות לנו משהו פה אם לא הייתם מתבטלים ככה," הוא צעק.

"תפסיק לבכות, גוש שומן," אמר ג'יי. לואי לא היה שמן, רק נמוך וחסון. פרנסי טען שהוא נראה כמו בחור רזה שאכל בחור שמן. מאז, לדאבונו הרב, הבחורים המשיכו לקרוא לו גוש שומן. זה היה אכזרי, אבל לא כמו הכינוי של דייווי. בימים ההם דייווי היה כל כך רזה, שאפו הנשרי נראה גדול מדי ביחס לפניו. לאחר מבחן הקבלה שלו, כשיצא מהחדר עם חבילה במכנסיים והשאיר אחריו ארבעה בחורים בוכים מרוב צחוק, קרא אחריו ג'יי, "היי, ביג בֵּירד, תחזור אחרי שתתנקה."

"ציפור גדולה? הוא נראה כמו ציפור מתה," אמר פרנסי, ומאז קראו לו התאומים די־בִּי.

דייווי לא אהב שראביט מסתובבת עם הלהקה, ולכן מיהר להגיד לה שתתעופף. הבחורים אהבו לשבת על הגדר, לפטפט, להתעדכן ולהתבונן בנערות החולפות, לפני שנכנסו להתאמן כמה שעות במוסך של דייווי. ההורים של דייווי ממש תמכו בלהקה. אבא שלו היה חובב מוזיקה מושבע, ואמא שלו צידדה בכל דבר שלא יצריך את בנה לשטוף כלים למחייתו. כשהיה בן שלוש־עשרה, נזרק דייווי מבית הספר לאחר שהכניס אגרוף בפרצוף למורה לגיאוגרפיה שניסה להכניס יד לתוך מכנסיו כשהיה בריתוק. בתקופה ההיא לא רצה דייווי לספר מה גרם לו להתנהגות קיצונית כזאת, ובבתי הספר המקומיים נפוצה שמועה שתקף ללא התגרות מצד המורה. לאחר שאף בית ספר מקומי לא הסכים לקבלו, הוא גילה את תשוקתו למוזיקה. מערכת התופים הראשונה של דייווי היתה ספר טלפונים, שעליו התאמן בבוקר, בצהריים ובערב, וכבר מן ההתחלה היה ברור שהוא מוכשר. ביום הולדתו הארבעה־עשר הגיע אביו הביתה עם מערכת תופים אדומה, ודייווי היה כל כך מאושר, שפרץ בבכי. כשתופף באותו ערב, הסכימו הוריו שיהיה אשר יהיה, הם יביאו אותו אל המקום שאליו הוא רוצה להגיע.

כשהצטרף ללהקה, ראו הוריו של דייווי שיש להם משהו — שירים טובים, מוזיקליות טובה, מוסר עבודה טוב — אבל, יותר מכול, את ג'וני פיי. אם נולד אי־פעם כוכב, היה זה ג'וני פיי. הוא היה הדבר האמיתי. אביו של דייווי הבחין בפוטנציאל שלו בפעם הראשונה שבדק את המערכת האקוסטית שלהם באולם המקומי, בשבת אחר הצהריים. באותו ערב הם ניקו את המוסך שלהם, הכניסו לשם תנורי חימום, ואחר כך ציפו אותו בתבניות ביצים ובווילונות כבדים, כדי להופכו לחסין־קול. כעבור שבועיים היה דייווי למתופף החדש של "קיצ'ן סינק"; המוסך של משפחתו הפך לחדר החזרות הרשמי שלהם, ומולי וג'ק הייז הפכו לתומכיהם הגדולים ביותר.

מן ההתחלה אהבה ראביט להיות במוסך במעיל ובכפפות שלה, להתבונן בבחורים ולהקשיב לשירתו של ג'וני. היא ישבה שעות בשקט בפינה, כל כך בשקט, שבהיותה חבויה מאחורי וילונות, מַגבּרים וספה הפוכה, הם לעתים קרובות שכחו שהיא שם. לפעמים קראה ספר, לפעמים סתם שכבה על הרצפה והקשיבה לנגינתם, להתלוצצויותיהם ולצחוקם. ראביט יכלה להאזין כל היום לשירתו של ג'וני. היה לו כזה קול מגניב, צלול, מתוק, מלא עצב. ולמרות ניסיונותיו הרבים של אחיה להיפטר ממנה, ג'וני תמיד עמד לצדה.

"בואו ניקח את זה מהגשר. אחת, שתיים, שלוש..."

ראביט אהבה לשמוע את אחיה סופר לפני שהוא מכה בתוף. היא אהבה את התפרצות הבס והגיטרות, ואחר כך את קולו של ג'וני, שעשה לה צמרמורת והרטיט לה את עמוד השדרה.

מחצית ילדותה בילתה ראביט במוסך הזה, מאזינה לאחיה ולהקתו עושים חזרות וחולמים. הם עמדו לעשות את זה. אחרי הכול, אחד הבחורים מ־U2 גדל ברחוב שלהם, והלהקה שלו מילאה אצטדיונים בארצות הברית. זה היה סימן, וכמו שהבחורים נהגו לומר, בקרוב "קיצ'ן סינק" יגרמו ל־U2 להיראות כמו חבורה של חובבנים עלובים. וראביט היתה שם מההתחלה — שוכבת על מעיל הצמר שלה על הרצפה הנוקשה הקרה, כשג'וני פיי שר רק בשבילה.

העבר היה עכשיו כל כך אמיתי, עד שלפעמים היה נוכח יותר מההווה. אולי בגלל חומרי ההרגעה ואולי מפני שראביט היתה עייפה כל כך כשהיתה ערה, שמוחה צבר אנרגיה רק תוך כדי שינה. וכשהיתה ערה היתה צריכה להתמודד עם האמת של מצבה. לפני שבועיים עדיין חיה עם הסרטן; עכשיו אומרים לה שהיא גוססת ושתשאיר מאחוריה את בתה בת השתים־עשרה. לאאא... אני רק עייפה. אני צריכה לנוח כמה ימים ואני ארגיש יותר טוב. אני לא עוזבת את ג'ולייט. בשום אופן. היא לא יכלה להתעמת עם זה. היא לא יכלה לדבר על זה. היא לא יכלה לקבל את זה. במקום להכריח את עצמה להישאר ערה ובהווה, היא נשארה בעבר והקשיבה לג'וני פיי השופך את לבו בשירה.

דייווי

דייווי לא ישן יותר מארבע שעות רצופות כבר עשרים שנים לפחות. לכן היה לו קל לדבר עם משפחתו, בטלפון או בסקייפ, בכל אזור זמן שנמצא בו. לפני ארבע שנים הוא שיחק פוקר באוטובוס של הלהקה, כשאמו התקשרה לספר לו שלאחותו יש סרטן השד. הוא בא הביתה מיד לאחר הכריתה, כשהיא קיוותה שהכול מאחוריה. אחרי הטיפול הכימותרפי וההקרנות הסרטן נעלם, אבל רק עד שיחת הטלפון הבאה, כעבור שלוש שנים. הוא עמד לעלות על הבמה כשאמו סיפרה לו, בדמעות, שזה חזר לשד השני ולכבד. הוא מיהר לטוס הביתה. המצב נראה עגום יותר, אבל ראביט הייז היתה לוחמת: היא תחלים, ואם לא, התרופות יעזרו לה להתמודד עם הסרטן. הפעם הוא נשאר שלושה שבועות, עד שראביט דרשה שיחזור לעבודה.

"אני לא הולכת לשום מקום," היא הבטיחה. חוץ מזה, הרי הוא לא יכול לתת לטכנאי התופים שלו להחליף אותו לנצח. "מה יהיה אם הם יגלו שהוא יותר טוב ממך?" שאלה, וצחקה.

"מצחיק," הוא אמר.

"תחזור לאוטובוס שלך," אמרה לו, והם התחבקו. היא העמידה פנים שהיא לא בוכה, אבל כשנפרדו היתה כתפו רטובה.

אותה שיחת טלפון שלישית, לפני ארבעה חודשים, העתיקה את נשימתו. עכשיו זה היה בריאוֹת שלה אבל עדיין היתה תקווה. הוא יראה אותה בחג המולד. הוא לא צריך לדאוג. יש לה עוד שנים. השיחה האחרונה הגיעה כששכב במיטתו בחדר מלון בבוסטון. הוא עמד לקפוץ למקלחת כשראה את שמה של אמו על צג הטלפון הרוטט. הוא חשב לא לענות, אבל אז נזכר... ראביט.

"הֵיי, אמא," אמר, אבל היא שתקה. "אמא?"

היא לא יכלה לדבר. הוא רק שמע את התייפחויותיה העמומות וידע. הוא נשאר לשבת בשקט על מיטתו, מאזין לאמו הבוכה. לא זז אפילו סנטימטר אחד. לא אמר מילה.

"זה בעצמות שלה," אמרה מולי לבסוף. "היא נפלה במטבח — ג'ולייט מצאה אותה. זה ממש גרוע, בן."

"אני בדרך, אמא."

ואז אמרה אמו את המילה המפחידה ביותר ששמע מימיו: "תזדרז."

במשך עשר שנים שימש דייווי מתופף לזמרת קאנטרי מצליחה. הוא חילק את זמנו בין נאשוויל, ניו יורק, ואוטובוס של מסע הופעות. קייסי היתה אמנית זוכת גראמי ואם לשני בנים. כשהיא הקליטה הוא חי בנאשוויל; כשהיתה במסע הופעות, הוא היה איתה במסע הזה; כשהיא לקחה חופשה, הוא נסע הביתה לניו יורק. לעתים קרובות עבד דייווי עם להקות אחרות, כשהן נתקעו ללא מתופף וקייסי היתה בשבתון, אבל תמיד נתן לה עדיפות, אף על פי שמעולם לא חשב שבסופו של דבר ינגן מוזיקת קאנטרי. "החיים מתגלגלים בצורה משונה," אמרה לו קייסי כשראתה את חברה הוותיק עגמומי. הם היו באמצע מסע הופעות מתיש והאולמות לא התמלאו כמו בעבר, ולכן, נוסף להופעות ברוב הערבים, היה לה גם לוח זמנים צפוף לקידום מכירות. היא היתה מותשת נפשית ופיזית, והדבר האחרון שהיתה צריכה זה שהמתופף שלה יעזוב אותה לאנחות.

כשדפק על דלתה וקרא בשמה, היא אמרה לו להיכנס. הוא מצא אותה שרועה על הספה בחדרה כשמטלית קרה מכסה את עיניה. "עוד כאב ראש?" אמר.

"כן."

"את צריכה לבדוק את זה."

"אין לי שום דבר. לעזאזל, אם לא יהיה לי כאב ראש קבוע זה יהיה נס." היא הרימה את המטלית הקרה מעל עיניה. "מה?" אמרה והתיישבה.

"זה בקשר לראביט." הוא פרץ בבכי. "אלוהים. אני מצטער." הוא התבייש בדמעות אבל המשיך לבכות.

"אוי, דייווי, אני נורא מצטערת." היא קמה וכרכה סביבו את זרועותיה.

"אומרים שהיא גוססת, קייסי."

היא הרגיעה אותו בזמן שהמזכירה שלה הזמינה לו מקום בטיסה הבאה הביתה.

"אל תדאג בכלל. תישאר כמה שאתה צריך. אנחנו נחכה לך כאן כשתחזור," היא אמרה, והוא היה אסיר תודה: הוא היה בעסק הזה מספיק זמן כדי לדעת, שלא משנה כמה אתה מוכשר כנגן, אם אתה לא כותב שירים, אפשר להחליף אותך בקלות. אבל דייווי לא העריך מספיק את עצמו ואת תפקידו בחייה של קייסי.

הם נפגשו כשהוא עבד בבר מוזיקה בניו יורק. היא היתה זמרת וכותבת שירים, והוא עבד כברמן וחיפש להקה לנגן איתה. היא היתה קטנה ויפה, וכששרה, למרות חוסר הבשלות, הוא ידע שיש בה משהו. כמה פעמים ניהלו שיחת נימוסין, לא יותר, עד שערב אחד בחור התחיל איתה בבר. היא דחתה אותו בנימוס. הוא לחץ עליה בכל זאת. היא אמרה לא. הוא שאל אותה אם היא לסבית והיא אמרה שכן. הוא כינה אותה בכינוי שפל, ודייווי התערב והזהיר אותו שיתרחק.

"מה תעשה לי?"

"אתה לא רוצה לדעת."

יותר מאוחר הוא בדיוק הוציא את הזבל, כששמע צעקה. קייסי נאבקה עם אותו בחור — הוא המתין לה בחוץ. דייווי המם אותו בחבטה אחת. בתקופה ההיא קייסי חיה במכונית שלה, אבל באותו ערב דייווי העביר אותה לדירתו. היא קיבלה את המיטה, הוא את הרצפה, ומאז הם עבדו ועברו הרבה זמנים קשים יחד. בנקודת זמן מסוימת, כשחברת הקלטות שנייה זרקה אותה, הוא היה חבר הלהקה היחיד שנשאר איתה. הוא העניק לה את צליל התיפוף הכבד שלהם. "אנחנו כמו ריתם אנד בלוז," היא נהגה לומר. הוא היה חסר תחליף עבורה, והם היו מין משפחה משלהם.

היא ליוותה אותו ללימוזינה שהסיעה אותו לשדה התעופה. "אני איתך," אמרה. "אתה יודע שאני איתך."

"אני יודע." הם התחבקו.

"שלא תיתן לי להתגעגע אליך הרבה זמן, אתה שומע?" אמרה.

הוא ישב במטוס בשקט, לא זז ממושבו ולא פנה לנוסעים אחרים; הוא לא ישן ולא אכל ולא ראה סרט, רק חשב על אחותו ועל הילדה הקטנה, המצחיקה, המתוקה והמפותחת שלה. מה יהיה עם ג'ולייט? דייווי החמיץ חלק גדול מחייה הקצרים של אחייניתו, אבל אפילו כשהיתה תינוקת היא הצליחה תמיד לזהות אותו. התלהבותה למראהו גרמה לו תמיד להרגיש מיוחד. ראביט תלתה את תצלומו על הקיר ודיברה עליו לעתים קרובות, אבל כבר בשלב מוקדם היה ברור שבין ג'ולייט לדייווי יש קשר חזק. הוא חשש מאוד מהפגישה איתה. ג'ולייט המסכנה.

מכיוון שהיה לו רק תיק יד, לאחר שהמטוס נחת הוא הלך ישר למכס ומשם אל המקום שבו המתינה לו גרייס. עיניה הוצפו דמעות כשראתה אותו, והם התחבקו זמן ממושך.

"המכונית חונה שם," אמרה לבסוף.

"איפה ג'ולייט?" שאל.

"כרגע היא אצלנו, אבל אמא רוצה שהיא תהיה עם ראביט כש..." היא לא סיימה את המשפט.

"מה שלום הבנים?" שאל.

"ראיין כזה משוגע, יהיה לנו מזל אם הוא לא ישרוף את הבית. ברנרד זקוק ליישור שיניים בשווי שלוש אלפיות, אם הוא רוצה לאכול פעם משהו יותר מוצק מדייסה. סטיבן נכשל בשנה הראשונה שלו בקולג' ולג'פרי יש בעיית השמנה קלינית."

"וואו."

"כן."

"את צריכה כסף?"

"לא, תודה. הדיאטה של ג'פרי חוסכת לנו הון תועפות." היא חייכה אל אחיה והוא צחק קצת, אבל אז הם נזכרו שראביט גוססת, וחיוכיהם נמוגו. הם שתקו כמעט עד שהגיעו הביתה.

"כמה זמן נשאר?" הוא שאל.

היא נענעה בראשה לשלילה כאילו אינה יכולה להאמין למה שהיא אומרת. "שבועות."

"אבל..."

"היא היתה בסדר," אמרה גרייס. "הכימותרפיה הפליאטיבית עבדה מצוין. אבל אז היא נפלה בבית בשבוע שעבר והעצם שלה נשברה ו..."

"היא יודעת?"

"היא יודעת, אבל האם זה באמת נקלט? סיפרו לנו אתמול בערב והיום העבירו אותה להוספיס."

"ואמא?"

"אמא היא אמא. היא בקושי זזה מראביט. היא לא ישנה, לא אוכלת ולא שותה, אבל היא מתעקשת שכל האחרים כן יעשו את זה. היא במצב קרבי. היא אמא."

"ואבא?"

"לא מדבר."

"ואת, גרייס?"

"אני לא יודעת, דייווי." היה ברור שהיא מתאמצת לא לבכות. כשהגיעו הביתה ראה דייווי את אביו עומד ליד החלון. גרייס השתמשה במפתח שלה, ולכן ג'ק הייז נשאר במקומו, ורק הסתובב לקראת דייווי שנכנס לחדר.

"אבא."

"בן."

הם הנהנו זה לזה.

"אכלת ארוחת ערב?" שאלה גרייס.

"אכלתי עוגייה," אמר אביה.

"אני אכין משהו."

"לא, זה בסדר. אני אחכה לאמא."

"היא עלולה לחזור מאוחר."

"אני בכל זאת אחכה."

"אוקיי."

ג'ק התבונן בבנו. "אתה נראה טוב," אמר.

"אני במצב מצוין."

"יופי. אתה רוצה תה?"

"אשמח."

"בסדר." הוא הלך למטבח וילדיו בעקבותיו. ג'ק התעקש להכין את התה בעצמו, וגרייס ודייווי ישבו לשולחן יחד והתבוננו בו. בתוך יומיים הוא הזדקן בעשר שנים. הוא היה חיוור, ולפתע נראה זקן מאוד, אפילו קצת שברירי. עד עכשיו ג'ק בן השבעים ושבע נראה צעיר מגילו. אף פעם לא היה שתיין גדול, לא היה לו זמן לעשן, ועד תחילת שנות השישים לחייו המשיך ליהנות מכל סוגי הספורט. בשנים האחרונות התחבב עליו הבאולינג, והוא הפך לקפטן של הקבוצה. האיש שמלמל לעצמו "איפה אני אמצא חלב?" לא נראה כלל כמו אביהם. הוא היה צל של עצמו.

אף אחד לא דיבר עד שהניח לבסוף את התה על השולחן. הוא התיישב עם ילדיו, אבל התרכז בספל שלו.

"איך באמריקה?" שאל ג'ק, כעבור זמן שנראה כמו נצח.

"טוב," אמר דייווי.

"וקייסי?"

"היא בסדר."

"האלבום האחרון היה מצוין. שמעתי אותו כל הזמן במכונית.

"תודה, אבא."

"והאישה היפה שלה, מייבל?"

"היא בסדר גמור, וגם הילדים. הכול טוב."

"והדבר השני, בניו יורק, איך הוא הולך?"

"עשיתי קצת עבודת אולפן למופע של מישהו שעולה עכשיו, זמר נשמה. יש לו כישרון ושירים טובים, עכשיו צריך רק פרסום ומזל."

"אתה תצא איתו למסע?"

"רק אם זה לא יתנגש עם קייסי."

"אה."

"כן."

"איך מזג האוויר?"

"הגעתי מבוסטון. יורד שם גשם."

"כאן ירד שלג בשבוע שעבר. שלג באפריל, לא הייתי מאמין שאני אראה דבר כזה. הרגשה של סוף העולם." הוא דחף את כיסאו לאחור וקם. "אני הולך לשכב קצת. טוב לראות אותך בבית, דייווי."

"תודה, אבא."

לאחר שג'ק יצא מהחדר, הרים דייווי את הספל שלו. "סוף העולם, אה?"

"כן," אמרה גרייס, והם סיימו לשתות את התה בשקט.

מולי

מולי היתה במזנון כשנתקלה באונקולוג של ראביט. מר1 דאן, גבר קירח. נמוך וחסון, בשנות הארבעים לחייו, עמד בתור עם אישה בגיל העמידה בעלת שיער שחור מקורזל, מן הסוג שהיה לרוקרים בשנות השמונים. היא לבשה שמלה מצמר עבה וגרבונים עבים שעליהם דוגמה של ניצני ורדים, קרדיגן שהתאים לגרבונים עם אותם ניצני ורדים, ונעליים מגושמות מן הסוג שרואים רק בסרטים תיעודיים על מטופלים במחלקות פסיכיאטריות במאה שעברה.

"מולי, הרגע הגעתי. מה שלום ראביט?" מר דאן לקח תפוז.

"רוב הזמן ישנה."

"אני מאוד מצטער שלא הייתי שם אתמול כדי לדבר איתך בעצמי."

"החבר שלך עשה עבודה טובה," אמרה מולי.

"אני נורא מצטער, מולי," הוא אמר, והיא ראתה שהוא מתכוון לכך, אף על פי שהוא מתעסק במוות מדי יום.

היא ניסתה לחייך. "תודה, אבל לא הכול אבוד."

הוא הסיט את מבטו ממולי אל חברתו, ובחזרה אל מולי. היה ברור שהוא לא בטוח אם היא מבינה עד כמה חמור מצבה של ראביט.

מולי הבחינה במבוכתו. "היום היא כאן, לא?" אמרה, והוא נרגע.

"אז אני אכנס לראות אותה תוך שעה בערך. את עוד תהיי כאן?"

"איפה עוד אני יכולה להיות?"

"בשום מקום אחר," אמרה האישה עם הנעליים המגושמות.

"זאת ריטה בראון. היא עובדת סוציאלית רפואית," אמר מר דאן.

"נעים להכיר אותך, מולי. אני כאן, בשבילך ובשביל המשפחה שלך, אם את צריכה אותי," אמרה ריטה.

"תודה," אמרה מולי, והתרחקה. היא החליטה לא לקנות ספל תה: הבטן שלה התחילה לעשות בעיות. היא חיפשה את השירותים. מהר, מהר, מהר, מולי, שלא תהיה לך תאונה. רק זה חסר לך עכשיו, בלי תחתונים ברוחות מקפיאות.

היא הצליחה להגיע לשירותים, ואחר כך רחצה זמן ארוך את ידיה תחת זרם מים חמים מאוד. הסבון היה של מותג יוקרתי, והעניק לידיה ריח מצוין, לא הריח של סבון החיטוי שמספקים בתי החולים. היא הביטה בעצמה במראה. מולי היתה תמיד שמנמנה, אבל משקלה הביא לה בזקנתה תועלת מרובה, עד עכשיו. עורה היה תמיד רך וללא רבב, אבל עכשיו היה חסר ברק, ועיניה היו חורים כהים בפניה, מוקפות בקמטים עמוקים. היא היתה בת שבעים ושתיים. מתי הזדקנתי כל כך? שאלה את עצמה. שערה האפיר כבר לפני שנים, ובדרך כלל הוסיפה לו מעט בלונד כסוף, אבל מאז נפילתה של ראביט והאבחון שלאחריו, לא נותר למולי זמן רב למשהו או למישהו אחר. עכשיו היו השורשים במצב גרוע, וראביט הזכירה לה כל הזמן שהיא צריכה לטפל בשיער — אבל איך יכלה לבזבז כמה שעות במספרה בזמן שבתה הצעירה זקוקה לה יותר מכול?

היא לא הבחינה בריטה, שנכנסה כשהיא בחנה את שערה וניסתה להחליט אם מתאים לחבוש כובע בתוך ההוספיס.

"אני יכולה לארגן לך ספרית שתבוא אלייך לחדר," אמרה ריטה, והקפיצה את מולי ממקומה.

"לא, לא, זה בסדר."

"שום דבר לא בסדר, מולי," אמרה ריטה.

"לא, שום דבר לא בסדר."

"אז אני אדאג שספרית תבוא אלייך לחדר. מחר, אם זה בסדר? היא יכולה גם לעשות משהו לראביט."

"הראש של ראביט מגולח. השיער שלה לא צמח בחזרה כמו שצריך."

"היא תעשה לה עיסוי ראש."

"אולי היא תהיה עייפה מדי."

"נראה איך היא תרגיש מחר."

"בסדר, תודה," אמרה מולי ופנתה ללכת.

"מולי," אמרה ריטה, ומולי פנתה לאחור. "אני כאן אם את רוצה לדבר."

"אני אזכור את זה." היא יצאה מהחדר.

כשחזרה לחדר ראביט עדיין ישנה, אבל דייווי וגרייס היו שם.

"היי, אמא," אמר דייווי.

"היי, בן." היא ניגשה אליו וחיבקה אותו חזק, והתנשפה בקול כשליטפה את עורפו. "אני עדיין לא מצליחה להתרגל לשיער הקצר."

"כבר עברו עשר שנים, אמא."

"זה נראה כמו אתמול." היא הסיטה את מבטה ממנו אל ראביט הישנה במיטה. "היא עוד מעט תתעורר."

"אבא יבוא מחר," אמרה גרייס.

מולי הנהנה. "הוא לא מסוגל. הוא בוכה לה בפנים. אם אתמול היא אמרה לו פעם אחת לעוף מכאן, זה כאילו היא אמרה לו מאה פעמים."

דייווי צחק קצת. "רק במשפחה הזאת," אמר.

הם התיישבו, גרייס ודייווי על הספה, ומולי על הכורסה המתכווננת. "אבא אכל?"

"הוא מחכה לך," אמרה גרייס.

"אני אביא קארי. ואם כבר מדברים על זה, מה שלום ג'פרי?"

"מת מרעב."

"הוא מזכיר לי אותך, גרייס. כשהיית בת חמש היית אוכלת חול — איזה זמן דאגתי שאולי את מפגרת. תודה לאל שזה היה סתם זללנות."

"תודה, אמא, עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב," אמרה גרייס. "אם את רוצה אני יכולה להכין לאבא משהו אחר."

"אני לא בטוח שהוא מסוגל לאכול משהו," אמר דייווי. "הוא נראה מזועזע, אמא."

"ואנחנו לא?" היא הביטה בפניו החיוורות, העייפות. "כולנו צללים, בן. איך לא?" עיניה הכהות הוצפו, אבל הדמעות לא העזו לנשור.

ראביט התעוררה כשמישל החליפה לה את מדבקת הפנטאניל. "הנה את," היא אמרה, כשעיניה של ראביט נפקחו לאטן. "אחותך ואחיך נמצאים כאן."

גרייס ודייווי נעמדו ופגשו את מבטה בחיוכים מרוחים על פניהם. דייווי אפילו נפנף אליה, כמו מתחרה בשעשועון טלוויזיה.

"אלוהים, מצבי כל כך גרוע, שהאחים שלי הפכו לשני טמבלים," לחשה ראביט.

"אני לפחות לא נפנפתי," אמרה גרייס.

"לכי לעזאזל, גרייס," אמר דייווי, בטון הכי עליז שהצליח להפיק.

"ברוך הבא, דייווי," אמרה ראביט.

"אני לא רוצה להיות כאן," הוא הודה.

"שנינו לא רוצים."

"איך הכאבים?" שאלה מישל.

"שבע."

"המדבקה החדשה תתחיל לפעול בקרוב. אם לא, תקראי לי." היא הביטה בשעונה. "אני יוצאת בעוד חצי שעה, אבל לפני שאני אלך אני אכיר לך את גַ'סינטָה. היא תמצא חן בעינייך — היא חושבת שהיא זמרת, אז אם את רוצה לצחוק, תבקשי ממנה לשיר את 'דֶלַיילָה'."

"היא כל כך גרועה?" שאלה ראביט.

"ממלא העופות ההוא מאקס פקטור נראה כמו ג'סטין טימברלייק לידה," אמרה מישל, "אבל היא עובדת טובה והיא בחורה לעניין." היא קרצה. "גָ'סִינטה תטפל בך. אז איך היציאות?"

"שורקות את השיר 'דיקסי'."

"אני מבינה מזה שהן נהדרות. טוב, אני אשאיר אותך לעניינייך." מישל פסעה החוצה.

"היא נחמדה," אמרה ראביט.

"ויפה," אמרה גרייס. עיניו של דייווי עקבו אחרי התחת של מישל עד שיצאה מהחדר.

"לאט־לאט. אתה כאן רק חמש דקות," אמרה ראביט.

"שלא תהפוך את האחיות של ראביט לאויבות, או שאני ארצח אותך," אמרה מולי.

ראביט צחקה. "כן, נהיה שניים בתוך הבור." כולם קפאו. זה היה רגע מבוכה קלאסי. "מוגזם?" היא שאלה.

"מוגזם," ענתה גרייס.

"הֵיי, דייווי," ראביט החליפה את הנושא, "חזרתי אחורה בזמן."

"כן?"

"כן. בחזרה לגדר שלנו, בחזרה למוסך. ראיתי אותך מתופף, את הבנים מנגנים בגיטרות, בס, פסנתר, ואת ג'וני שר. אני נשבעת שנשארתי שם עד שחזרתם על כל שיר פעמיים."

"תמיד היית שם." הוא נטל את ידה המצומקת בידו.

"שכבתי על הרצפה הקרה, חלמתי בהקיץ עם המוזיקה שלכם — מהזמנים הכי טובים שהיו לי."

"זה בכלל לא מדכא," הוא התבדח.

"למעשה, זה היה נפלא," היא אמרה.

ואז העלתה גרייס את עניין ג'ולייט. זה היה נושא עדין, ומולי פחדה מאוד מתגובתה של ראביט.

"מחר," אמרה ראביט. "תביאו אותה מחר."

"אבל מה להגיד לה?" גרייס לא היתה מסוגלת להסתיר את הרעד בקולה.

"תגידו לה שאמא שלה אוהבת אותה."

"אבל..."

"גרייס, בבקשה."

"היא שואלת."

"לא מעניין אותי מה הם אומרים. אני לא נכנעת." עיניה של ראביט הוצפו לפתע, ודמעות זרמו כאילו סכר נפרץ בתוכה.

פתאום התחילה להיחנק, ומולי ניגשה מיד, הרימה אותה לישיבה, עיסתה את גבה והרגיעה אותה. "די, די, ילדה שלי, מספיק עם הדמעות. אנחנו נילחם ונילחם ונילחם." היא ליטפה ונישקה את ראשה של ראביט, וכשהחנק חלף השכיבה אותה בחזרה וליטפה את לחייה עד שדמעותיה של ראביט פסקו. "תישני עכשיו, אהובה," אמרה, ועיניה של ראביט נעצמו. היא פלטה אנחה ולפתע נרדמה, בדיוק כפי שהתעוררה.

גרייס ודייווי היו אחוזי אימה. גרייס היתה בת ארבעים ושש ואחיה בן ארבעים וארבע, אבל כשעמדו בקצה מיטתה של אחותם הקטנה הם נהפכו לילדים קטנים שלא יודעים מה לומר או לעשות, ורק כמהים נואשות שאמא תעשה שהכול יהיה בסדר.

גרייס

"לני?" היא קראה לבעלה כשהגיעה הביתה עם עשר שקיות קניות.

ג'פרי בן התשע הופיע בדלת הסלון. "הוא ברחוב ממול, מסתכל על המכונית החדשה של פּאדי נוּנאן — היא לא חדשה, היא משנת 2008, אבל בשביל נונאן היא חדשה." ג'פרי לקח ממנה שקית אחת והשאיר אותה עם התשע הנותרות. הוא הביט לתוך השקית. "הכול כאן ירוק," אמר בעצב.

"תתרגל לירוק, כי אתה הולך לחיות מזה עד שתוריד שנים־עשר קילו." היא חצתה את המבוא ונכנסה למטבח.

"קשוחה," הוא מלמל.

"איפה האחים שלך?"

"סטיבן עדיין בקולג'. ראיין אצל דֵקוֹ וברנרד למעלה, משחק בנינטנדו.

"אלוהים אדירים! ראיין אמור לחזור הביתה ישר אחרי בית הספר."

"הוא אמר לאבא שהוא צריך לעשות עבודה לבית ספר ביחד עם דקו."

"מנוול קטן ושקרן," היא מלמלה.

ג'פרי התיישב אל הדלפק מולה כשסידרה את המצרכים במקומם. "זה מה שאני אמרתי, אבל אבא הוא פתי מאמין לכל דבר."

"תפסיק להסתכל עלי," סיננה גרייס.

"מה?"

"אתה עוקב אחרי האוכל, ג'פרי, ואני אומרת לך, אני אדרוש דין וחשבון על כל פירור. אם יחסר פירור אחד, אני ארדוף אחריך עם פטיש."

"בחיי, אמא, משהו לא בסדר איתך." הוא ירד מכיסא הבר.

"איפה ג'ולייט?" היא שאלה.

"איפה שהיא תמיד."

"היא בסדר?"

"אני לא יודע. היא לא רוצה לדבר איתי."

"אוקיי. תלבש את האימונית שלך. אנחנו יוצאים לריצה לפני ארוחת הערב."

"מה?" ג'פרי היה מזועזע בעליל.

"שמעת אותי."

"אני לא רץ איתך לשום מקום."

"ועוד איך אתה רץ."

"הבנים יצחקו עלי אם הם יראו אותי."

"בסוף הם יהיו אלה שיצטערו כשאתה תוריד את כל המשקל והבנות ירצו אותך."

"הבנות מגעילות."

"הן מגעילות כשאתה בן תשע, אבל כשתהיה בן שלוש־עשרה, הן יהיו בין הנושאים המעטים שתחשוב עליהם."

"לא אם אני הומו."

"אם אתה הומו, בן, אז תסמוך עלי כשאני אומרת שהגוף הוא הכול."

"את כזאת רשעית!" הוא צעק.

"תעלה במדרגות האלה ותלבש את האימונית." היא נכנסה לסלון וצנחה על הספה ליד ג'ולייט. הטלוויזיה היתה דלוקה ברקע, אבל ג'ולייט לא התבוננה בה. היא היתה שקועה בספר, ועכשיו סגרה אותו.

ג'ולייט בת השתים־עשרה היתה דומה מאוד לאמה כשזו היתה בגילה. היה לה שיער עכברי ארוך, אם כי מדורג ומעט קופצני. היא היתה רזה כמו מקל, והיו לה פנים קטנות ויפות — ללא משקפיים, אבל כמו אמה היא קימטה את אפה כשחשבה. "ראית אותה?" היא שאלה.

"כן, היא כבר מאורגנת."

"מתי אני אוכל לראות אותה?"

"מחר."

"למה לא הערב?"

"היא עייפה."

"היא תמיד עייפה."

"אני יודעת, אבל מחר, בסדר?"

"מתי היא חוזרת הביתה?"

"אני לא יודעת," שיקרה גרייס.

"אני יכולה לטפל בה," אמרה ג'ולייט.

"בוודאי שאת יכולה."

"אני יודעת מה צריך לעשות."

"אני יודעת, חמודה."

"אז היא צריכה להיות איתי בבית. היא לא צריכה בית הבראה."

השקר הזה נפלט מפיה של גרייס בערב הקודם, כאשר היתה אובדת עצות: מה תגיד לילדה שזה עתה נאמר לאמה שהיא גוססת.

"בואי נראה מה קורה מחר," אמרה גרייס.

ג'ולייט הנהנה. "אני פשוט רוצה ללכת הביתה."

גרייס לא אמרה דבר, רק הסיטה את שערה של ג'ולייט מפניה וסיפרה מה היא מתכננת לארוחת הערב. ג'ולייט הקשיבה בנימוס וחיכתה לשוב לספר שלה.

גרייס יצאה מהחדר בדיוק כשג'פרי ירד במדרגות באימונית שהיתה קטנה עליו בשתי מידות. "ג'פרי."

"מה?"

"זאת בדיחה?"

"זאת האימונית היחידה שיש לי."

"תלבש בחזרה את הג'ינס."

הוא מחא כפיים משמחה. "קטלני."

"אתה רץ בהם."

"אוי, בחייך, אמא."

גרייס סיימה להחליף את בגדיה באימונית כשלני נכנס לחדר השינה. "את לוקחת את ג'ף לריצה?" שאל.

"אני עשיתי לו את זה, אז אני צריכה לטפל בזה," היא אמרה.

"את לא עשית לו את זה."

"אני זללנית, תמיד הייתי ותמיד אהיה. אמא שלי הבחינה בזה ולא נתנה לי לאכול כל מה שרציתי, אז למדתי לשלוט בעצמי. ידעתי שג'ף דומה לי. ידעתי שקשה לו להגיד לא, אבל במקום להגיד לו את זה, נתתי לבן הצעיר שלנו להאביס את עצמו כמעט עד מוות. מה לעזאזל קורה איתי?"

"את מגזימה."

"טרום־סוכרתי, לֶן," היא אמרה. "הוא בן תשע ונמצא בסיכון לחלות בסוכרת סוג שתיים, בדיוק כמו סבא שלו, שלא לדבר על מחלת לב, אי־תפקוד כליות ועיוורון, וזה באשמתי."

הוא כרך סביבה את זרועותיו. "זה יסתדר."

"לא הכול מסתדר," היא אמרה.

לני הבין למה אשתו מקבלת כל כך קשה את תוצאות הבדיקות הרפואיות של בנה. כל כך הרבה זמן פחדה לאבד את ראביט, ועכשיו זה קורה.

"מה שלום ראביט?" הוא שאל.

"לא טוב, לן."

הוא נשק למצחה של אשתו. "בסדר, אהובה," אמר. "נעשה בשבילה כל מה שאנחנו יכולים."

"ואז מה?"

"ואז ניפרד ממנה."

במשך חמש דקות ארוכות בכתה גרייס בשקט לתוך כתפו של בעלה.

באנגליה ואירלנד מקובל לפנות אל רופא/ה בכינוי מר/גברת במקום דוקטור.