תל־ברוך 18 ביולי 1955
ממושינקה, אהוב שלי!
קיבלתי היום את מכתבך השני, כל כך טוב היה, לשמוע ממך, נחמד שלי, אני מרגישה כבר שוב קרובה אליך. השבוע הראשון היה איום. בלי כל הודעה וידיעה, כי גם הגלויות מרומא, פריס ולונדון לקחו כשבוע ימים, תאר לך! המרחק ביננו הוא רב, למרות שטסת פחות מיומיים!
מכתביך נהדרים, באמת, כל כך נהניתי! רק אני מקווה שמצב רוחך שופר בהרבה, ממינקה. אל תקח הכל ללב, ואל תקח את האנשים שם ברצינות. הכל יהיה בסדר. מושלה, אני יודעת שקשה לך ואתה רחוק מאתנו, אבל בכל זאת יש לך כעת הזדמנות חת־פעמית לראות וללמוד, ולהכיר אנשים חדשים ולראות ולראות... ואני הייתי אומרת אפילו – שכח אותנו קצת!!! השתדל לחיות ולראות ולהנות ולהכיר, כי כל יום יקר. האמן לי שאין שום הצדקה למצפון, באם אתה רואה טלביזיה! להפך, ראה גם בשבילי. תבקר, ותראה, ובמקום לבכות על שעמום ו״שלגויים יש וייק אנד, תנצל את הוויק אנד גם אתה, ותסע ותראה. השתדל להיות סוציאלי ודבר עם אנשי צ‘ילה ויאפאן ואינדונזיה ואפילו מצרים, השתדל להוציא מהם כמה שאפשר, כי כל זה יעשיר אותך מאד, ובעקיפין גם אותי!!!!!!!!!! פה אתה לא מספר הרבה אבל הרי מכתביך נהדרים, וקראתי אותם כמה פעמים. תודה מותק שלי שכתבת לי תיכף, למרות שהיית כל כך עייף, וספרת לי כל כך טוב, שממש ראיתי הכל לפני.
חבל שלא נהנית מהטיסה. ראינו דווקא את המטפחת שלך בחלון, או היתה זאת השליה? ובכיתי כמובן, למרות שלא רציתי לבכות. אבל גם שמחתי.
כשאתה נכנס לריסטורנט, ממושינקה, תפסיק כבר עם הנקניקיות שלך, אפילו אם אתה כבר יודע איך הם קוראים לזה, ותאכל בשר ואוכל טוב – הפסק להיות סטודנט! שאל בלי בושה, הם יודעים שאתה זר בלאו הכי.
על נסיונך הראשון עם הטלביזיה צחקתי מאד. דווקא לשם רודפת החזנות אחריך. בסכומו של דבר, טלביזיה זה דבר טוב או לא? ומה זה סוף־סוף קוקה קולה?
משה רחוק, אבל מרגוט יודעת שהעצב הזה שמאיים להציף לא קשור רק אל חסרונו. אם היא לא מספיק עייפה ונרדמת ממש מהר עם רומן טיפשי באנגלית שהיא מחזיקה ליד המיטה, אז – עסק ביש. הדאגות והפחדים מציפים. קשה לה כאן.
עולה בה געגוע ל״שם״, אל השפה העשירה, אל השירים, הספרות, מזג האוויר. עצי האדר והערמון. היא אהבה ששם משפחתה, קסטן, הוא שם העץ, אהבה את המוזיקה בפטפון של אבא ואת היופי ברחובות לפני חג המולד. הנימוס, אפילו הרומנטיקה של האדמה והטבע של קנוט המסון והרמן הסה. היתה גאה ביהודים האינטלקטואלים אחרי מלחמת העולם (שעכשיו קוראים לה ״הראשונה״) ועוד יותר באמנים. בימי ראשון, כשהמוזיאון היה פתוח בלי תשלום, היתה עולה אליו עם אבא, וכשגדלה קצת עלתה בעצמה במדרגות החגיגיות והרגישה כאילו היא באה לבית האלוהים. מהלכת בצעדים שקטים בין האולמות, חולמת להיות ציירת יום אחד, כמו אברהם בן הדוד. אבל גרמניה, הפאטרלנד, למרות צלב הברזל של אבא והצלקת מהמלחמה שנעשתה לגבעה משונה שעל מפרק זרועו, לא הניחה לה להרגיש שייכת. ביום הראשון בכיתה הראשונה, יד ביד עם אמא בחצר בית הספר, בידה חרוט נייר גדול מלא בממתקים, בשמלה ומעיל חדשים, התלתלים האדומים מסורקים יפה, נרגשת, הופיעו לפתע שני בנים גדולים, ובפרצופים מלאי בוז ושנאה צעקו לעברה ״יהודייה מטונפת״. אמא הידקה את אחיזתה. ומרגוט הקטנה שותקה. שאר היום עבר בפחד שהם יחזרו.
בבית שיחקה במחבוא שבין הספה לקיר עם הבובות האהובות ליזה־לוטה ואנה־מארי. חששה מהבוקר שבו תצטרך לחזור לכיתה.
כבר ביום השני ללימודים נודע למורה שהיא ועוד ילד איטרי יד ימינם. קשרו את יד שמאל בסרט בד חזק מאחורי הגב. במאמץ גדול ניסתה מרגוט להעתיק את האותיות מן הלוח ביד ימין כמו שאר הילדים, מוחה קדח ממאמץ אבל היד לא הצליחה לצייר את האותיות יפה, והיא יצאה מהשורות. הדיו הכתים את העמוד הראשון של המחברת.
בהפסקות נצמדה לילדה ממשפחה שרק הגיעה מגליציה, שדיברה רק יידיש. מרגוט לימדה אותה כמה מילים בגרמנית. כשאמא באה לקחת אותה בצהריים ושאלה איך היה בבית הספר, אמרה ״טוב״ ושתקה כל הדרך הביתה. ליד השולחן הגבוה, מול צלחת פורצלן מעוטרת פרחים קטנים, אוחזת בידה הקטנה כף כסופה כבדה, התנחמה במרק העוף הטוב, הצלול עם האטריות הדקות, הגזר, הקישוא, תפוח האדמה ואצבעות השומר מאגודת העשבים הנפרשות בתוך הנוזל המוזהב.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.