ימים של בהירות מדהימה



1

כשתמה המלחמה החליט תיאו בנפשו כי את הדרך חזרה הביתה יעשה לבדו, בקו ישר ובלא פיתולים. המרחק לביתו היה רב, כמה מאות קילומטרים, ובכל זאת נדמה היה לו שהוא רואה את התוואי בבהירות.

הוא ידע כי החלטה זו תרחיק אותו מחבריו והוא ייאלץ לשהות ימים רבים בשדות ריקים ובהרים שוממים, אך הוא היה נחוש בדעתו, רק בקו ישר ובלי סטייה. וכך, בלא להיפרד מאיש, יצא.

הוא התכוון לצעוד בקצב אחיד ולהקפיד על התוואי, אבל הרגליים הצמאות להליכה לא שָׁעוּ לו. לאחר כשעה התעייף וישב תחתיו.

היה זה שדה פתוח, בלתי מעובד, שכמה כלי רכב שרופים וקופסאות שימורים ריקות פזורים היו על פניו. אוּדי מלחמה אלה לא ריגשו את עיניו. הוא רצה לצעוד, אך החולשה והעייפות עצרו בעדו.

בלית ברירה שב וישב תחתיו. מראות מן הימים האחרונים ניסו להסתנן אליו, אך הוא עשה תנועת סירוב בראשו וקם על רגליו.

הוא הקפיד ללכת בקצב אחיד, כשהוא מרסן את רגליו.

היה זה מישור רחב ידיים, שהשתרע למרחקים עד לאופק. מרחוק ככתמים מעובִּים נראו כמה גבעות, מלבד זה לא היה סימן חיים.

לפנות ערב השתנה הנוף במפתיע, לא עוד מישור אינסופי כפי שדימה, אלא מרחב גלי, זרוע גבעות נמוכות. כמה אלונים נישאו גבוהים ורחבים והעלו על הדעת פלג מים שאיכרים נחים לידו.

הדממה היתה גם כאן גמורה, לא ציוץ ציפור ולא געייה של בעל חיים. שמים תכולים עממו מעליו. הוא ישב תחתיו והתבונן בהם וככל שהתבונן חש את כובד גופו. אעצום לרגע את העיניים, אמר ועצם את עיניו.

הוא חישב ומצא כי עד עתה עבר מרחק של שבעה קילומטרים. אמנם סטה במקצת מן הנתיב, אך לא סטייה שאין לה תיקון. מעתה, אם אך יקפיד, לא ישגֶה עוד. המחשבה החולפת הזאת הרגיעה אותו והוא פקח את עיניו.

הערב דימדם שקט ונינוח. מתוך הבתים הרחוקים, הפזורים באופק, היתמר עשן דליל. המראה עורר בו ערגה לכוס קפה, אך הוא לא התמסר לתחושה מתעתעת זו. הוא קם על רגליו, חיפש מוט עץ ונעץ אותו באדמה הרכה: זה יהיה הסימן, לא אסטה עוד מן התוואי.

בלבו ידע שזה מעשה איוולת, אך לתיאו משום מה נדמה היה שהמוט בלב השממה הירוקה ישמש לו מַטֶּה זיהוי ומודד מרחקים. ושוב לא יטעו אותו עיניו.

מאז עזב תיאו את המחנה התנהגותו מפתיעה אותו: חלק ממנו כנראה עוד שם, והחלק ההולך ומפליג אינו עוד מה שהיה. הוא אינו כועס או מתחרט. כולו רצון אחד: להתקדם, אך ההתקדמות היא איטית. הוא התבונן במוט התקוע באדמה ואמר בהיסח הדעת, ובכל זאת לא איוולת גמורה.

השמש הלכה והנמיכה והוא המשיך לצעוד. כבר שנים לא ראה ערב צח כזה. לפעמים היה אור סגול־אדום מסתנן לרגע אל רחבת המחנה ונבלע בחשכה.

עתה נפתחו לפניו השמים באיזו כחילות נקייה. האורות ניגרו אל תוכו כאל כלי ריק. שעה רבה ישב בלא לזוז. כשהחשיך הניח את גופו על ערֵמת זרדים שליקט ונרדם.

הוא טבע בשינה בלי חלומות. קור הלילה חדר אל חולצתו ואל נעליו הקרועות, אך הוא לא התעורר, הוא התרגל לישון בקור. לפנות בוקר חש דקירה במותניו, התנער וקם. המוט הנעוץ עמד על מקומו והוא שמח בו כלאוֹת חיים מוכר.

בלא להשתהות המשיך לצעוד. מדי שעה נעצר, סקר את השטח ותקע מוט במקום נישא. עיסוק משונה זה השכיח ממנו כי רק לפני שעות לא רבות עזב את צריף המחנה, ובלא להיפרד מחבריו יצא לדרך.

משונה, אמר לעצמו, אני לבד. כמו הקיץ שנית.

למעלה משנתיים היה עם חבריו בצריף ובעבודה. השומרים והרעב התעמרו בהם. אך הם עזרו זה לזה במסירות נפש, בלא להיזקק למילים. לא פעם בשובו מן העבודה מסוחרר וברגליים כושלות, היתה יד מושטת תומכת בגבו. עתה חש יד זו וקילוח של חרטה חילחל לאורך גופו.

לא עבר זמן רב והוא נטש את המישור וטיפס אל אחת הגבעות. היו אלו גבעות נמוכות שמרכסיהן אפשר היה לסקור את המישור כולו. המרחב זרוע היה שבילים ודרכי עפר, וניכר כי בשנות המלחמה לא דרכה עליהם רגל אדם.

מכאן ראה לראשונה קבוצה קטנה של משוחררי מחנות. הם התנהלו פזורים על פני הדרכים כאילו אין הזמן דוחק בהם. כמה ישבו על חבילותיהם והאחרים שכבו פרקדן על הארץ. תיאו חישב ומצא שאם יתמיד בתוואי שקבע לעצמו הוא עלול לפגוש אותם.

האורות הלכו ועממו, עננים מבשרי גשם נדדו נמוכים מעל הגבעות. תיאו לא פחד. הדחף להתרחק מאחיו המשוחררים מילא את גופו כוח.

ובעוד הוא צועד נפתחו השמים ואור מלא, אור נעים של סוף מאי, עטף אותו.

אני הולך בדרך הנכונה, אמר שלא בקולו. הוא הסיר את המעיל ופרש אותו על הארץ, ורגע ביקש להשתטח על הקרקע ולעצום עיניים. אך מיד נזכר כי לא הרחק מתנהלים המשוחררים. הם עלולים להשיגו.

השחרור היה פתאומי. האנשים כבר לא ציפו לו. לאחר ימים של הפגזות קשות נשתררה דממה. קשה היה לדעת אם השומרים מסתתרים או נסוגו. האנשים שכבו על הדרגשים בלא להוציא הגה מפיהם. משעה לשעה הלכה הדממה ונתעצמה. לבסוף העזו כמה כלואים לפרוץ את דלתות הצריפים הנעולות ולהפתעתם עמד הכול על מקומו: רחבת המסדרים, כלי העבודה וחביות המים. השומרים הסתלקו ולא נשאר מהם זכר על משטח רחב זה, שבו שלטו ללא מצרים.

וכך החלה התחייה. תחילה ניעורו הידיים ולאחר מכן שאר חלקי הגוף.

האנשים פרצו את המחסנים והביאו משם קפה, תה, ביסקוויטים, בירה, קוניאק, ליקרים ושני פרימוסים.

את הימים הראשונים של השחרור עשו האנשים בבולמוס של אכילה ושתייה. קולות אזהרה נשמעו מדי פעם, לא לאכול, רק לשתות. אך האנשים לא נשמעו להם. הם אכלו מכל הבא ליד ושתו לשוכרה. ההקאות לא איחרו לבוא.

הגוף שכבר שָׂבַע תבע עוד ועוד. תיאו נשמע לקולות האזהרה, טבל את הביסקוויטים בתה ולא הוסיף.

לאחר כמה ימים של בולמוס, הקאות ויבבות של שמחה וכאב, צנחו האנשים על הדרגשים, כמו הולקו. המעטים שלא נטלו חלק בבולמוס עמדו מן הצד נדהמים. חבריהם השתויים התבוננו בהם כבבוגדים. מישהו הרים את קולו וקילל. תיאו חש כי חבריו אינם רוצים בו בשעה זו. לשווא ניסה להתקרב אליהם: חלקם המשיכו לשתות וחלקם הקיאו. כשאחד השתויים הרים מקל ואיים להכות אותו החליט תיאו לעזוב את המקום ולצאת החוצה. זמן מה עמד בשער הפתוח, מצפה לקול שיקרא לו לשוב. משלא נשמע, הרים את רגליו ויצא לדרך.