יצורים מופלאים

כל חיי הכה בי הברק. רק פעם אחת זה קרה באמת. אני לא אמורה לזכור זאת, הייתי אז קטנה מאוד, אבל אני זוכרת גם זוכרת. הייתי בשדה שבו רוכבים וסוסיהם הציגו להטוטי רכיבה, ואז התחוללה סופה, ואישה אחת, לא אמא, הרימה אותי ונשאה אותי אל מתחת לעץ. היא חיבקה אותי בחוזקה, ואני הרמתי את מבטי וראיתי עלים שחורים משורטטים כנגד שמים לבנים.

אחר כך נשמע רעש, כאילו כל העצים נופלים סביבי, ואור בוהק סינוור אותי, אותה תחושה שיש כשמביטים בשמש. זרם פילח את גופי. כאילו נגעתי בגוש פחם לוהט. הרחתי ריח בשר חרוך, ולבי אמר לי שהיה כאב אף על פי שבכלל לא כאב לי. הייתי כמו גרב שנהפך מבפנים החוצה.

אנשים אחרים החלו למשוך אותי ולצעוק, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. נלקחתי למקום אחר, ואז אפף אותי חום. לא שמיכה, אלא רטיבות. הייתי במים והכרתי אותם היטב — הבית שלנו שכן ליד הים, יכולתי לראות אותו מבעד לחלונות. אחר כך פקחתי את העיניים, ונדמה שמאז הן לא נעצמו עוד.

מכת הברק הרגה את האישה שהחזיקה אותי ושתי ילדות שעמדו לידה, אבל אני ניצלתי. אומרים שלפני הסופה הייתי ילדה שקטה וחולנית, אבל לאחריה נעשיתי ערנית ומלאת חיים. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל זיכרון הברק עדיין חולף בגופי ומעביר בי רעד. הוא מציין רגעים רבי־עוצמה בחיי: מראה גולגולת התנין הראשונה שג'ו מצא ומציאת הגוף שלו בעצמי, גילוי המפלצות האחרות שלי בחוף, הפגישה עם קולונל בֶּרְץ'. לפעמים אני מרגישה את מכת הברק ותוהה מדוע בא. לפעמים אני מקבלת את הדברים שהברק מספר לי גם מבלי להבין אותם, כי הברק הוא אני. הוא נכנס בי כשהייתי תינוקת ואף פעם לא עזב.

בכל פעם שאני מוצאת מאובן, אני מרגישה את הד הברק, מעין טלטלה קלה שאומרת, "כן, מרי אֵנִינְג, את שונה מכל האבנים שבחוף." לכן אני ציידת: כדי להרגיש את מכת הברק ואת השוני הזה מדי יום ביומו.