יקיצה
ניר ברעם
₪ 37.00 ₪ 25.00
תקציר
בבית מלון בעיר זרה, סופר ישראלי מתעורר בבגדים מלאים בוץ, ולא זוכר כמה ימים שכב בחדר. הפסטיבל שהשתתף בו נגמר, אז מדוע הוא עדיין שם? במאמץ נואש לשחזר את הימים שנעלמו מזיכרונו הוא חוקר אנשים שפגש ומגלה שסיפר להם שיואל, חברו הקרוב ביותר, מת.
אלא שיואל עוד לא מת.
בתל אביב מחכים לסופר אשתו ובנו הקטן, את חברו יואל אולי עוד אפשר להציל – מדוע הוא לא חוזר?
ספרות מקור
מספר עמודים: 288
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: עם עובד
קוראים כותבים (3)
ספרות מקור
מספר עמודים: 288
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: עם עובד
פרק ראשון
הוא התגלגל על המיטה הרחבה ושכבות סדינים התלפפו סביב כתפיו, צלעותיו, ברכיו, כפות רגליו, עד שדימה שאין בגופו שריר אחד שאפשר להניע מלבד שרירי הפנים. כשרצה למשש את פניו, להיזכר במגען, לא מצא את ידיו בבליל הבדים שנכרך סביב גופו. הוא הביט בווילונות השחורים שעל החלונות כמבקש לדעת אם לילה עכשיו או יום, זכר שראה גרגירי אור מזדחלים על הרצפה, פסים מוזהבים רוטטים על הקיר, הבהובי שמש, פנסי מכוניות, אורות מגדלים. על המיטה התגבבו עטים, חוברות, קערה אחת, שתי כוסות קפה, הסדינים הוכתמו בכתמי דיו, בנתזי מרק צהבהב, ברוק, בפירורי שוקולד, וכמה כתמים הזכירו לו רוטב סגול־שחור ממנת בשר שאכל כאן או במקום אחר. לפעמים, באחד מפיתולי הגוף, נתקל בפניו מתחייכות מֵחוברת, תמונה ישנה בשחור־לבן: עיניו מביטות היישר למצלמה בכובד ראש, אך על שפתיו מתעגלת בת צחוק צופנת סוד, שאפשר לפרשה כערמומית או כלעגנית. מעצבי הקטלוגים אהבו את התמונה, את כוח הנעורים שבה, וכששקל לשלוח להם אחת חדשה, עדכנית, נמלך בדעתו; רוב האנשים יראו את התמונה ולא אותו, ועדיף שבתודעתם יהיה האיש מהתמונה, שיתקנאו בנעוריו. לעיתים דימה בליבו כי התמונה מהדקת אותו אל הקרקע, מעידה על רצף הקיום של גופו כשכל הוודאויות האחרות מתנדפות.
הוא לא ידע כמה זמן הוא כאן, כמה ימים שבהם עבר משינה ליקיצה לאין שינה מדומדמת שביניהן, ולא ראה דבר צלול, לא בחלומות ולא בעֵרות. דמויות ואירועים מעורפלים גחו מדי פעם למרכז תודעתו, זעים בבוהק לבן, אופף כול. הוא נתקף רעב או צמא או בחילה, והכול התפוגג מיד, כאילו גלגל ענק של תחושות נע מול עיניו, ובכל סיבוב מזדהרת למעלה תחושה אחת ומיד מתרחקת, מותירה אחריה שובל חיוור שמתאדה במהרה.
הפסטיבל נגמר וכל אורחיו — הסופרים, העורכים, העיתונאים ואנשי יחסי הציבור — כבר עזבו את המלון, וּודאי גם את העיר. באירועים כאלה הוא היה דרוך תמיד לקראת הרגע שבו תתפוגג אותה תכונה שאפפה את העיר, עקב אחרי שלבי ההתפוגגות — האנשים נעלמים, וגם השלטים בכיכרות, המחסומים, האורות, המתנדבים שלכולם אותו חיוך אדיב, חדרי הקוקטייל או המסעדות שהם ליבו הפועם של הפסטיבל. הכול מתרוקן, והרי לך מקום שהיה ואיננו. לעיתים תהה מדוע הסופרים האחרים מקבלים את הפרידה במין שלוות נפש, ואילו הוא שב ועובר בכל המקומות שהפסטיבל סער בהם ומתאבל על הימים שאבדו. לפעמים רצה לחלוק בתחושת האבל עם אחד האורחים, אך תמיד נשאר לא מובן. ניחמו אותו שיהיו עוד פסטיבלים במקומות אחרים או הפסטיבל הזה בעוד שנה בדיוק, ולא הבינו את צערו מעצם העובדה שהייתה איזו מלאות ועכשיו איננה. אומנם הכיר בתנועת הזמן המשאירה מאחור כל אירוע, אך בניגוד לרצונו חלק בו עדיין נותר שם, משהו שלכאורה נגמר עוד מתהווה בנפשו.
עכשיו נזכר בלילה אחד, אולי האחרון לפני שהתרסק למיטה. הוא הגיע למסיבה, ובסלון הדירה רקדו ארבעה אנשים שלא הכיר. הוא הביט בהם והם היו יפים בעיניו. אחת מהם, בהיריון, הניחה יד אחת על בטנה ובאחרת נופפה בנר צעצוע ששלהבתו הכתומה־אדומה רטטה כשלהבת אמיתית. הם קיבלו את פניו בלבביות, אבל לא הביעו בו עניין. לפעמים כשהוא מביט במראה ברור לו שאין שום דבר מעניין בפרצופו, ושרק אלה שקראו את ספריו או שמעו עליו מוצאים משהו.
הוא שתה וודקה וחיפש בעיניו את קרלוס, שהזמין אותו למסיבה, ולא מצא אותו, והפליא אותו שלא שאלו אותו מי הוא. אחר כך התיישב על הרצפה הקרה, הרוח צמררה את עורו והוא הידק אל צווארו את צעיף הצמר האדום ובהה בשרשרת האורות הצבעוניים שנתלתה מהתקרה ובעש לילה חום שריחף סביבו; אולי נמנם, לא זכר עוד כלום מהבית.
אחר כך עמד במועדון הומה אדם וברקע התנגנה מוזיקה מקומית במקצב עצל ועליז, וכמו כולם הוא קנה בקבוק טקילה גדול ושתה ממנו במרכז רחבת הריקודים, וגברים ונשים ניגשו אליו ונטלו את הבקבוק מידו ולגמו כמה לגימות והעבירו את הבקבוק לעוד אנשים, וכעבור זמן־מה מישהו החזיר לו את הבקבוק, ואז תקף אותו כאב עמום בברכיים ובגב — כבר שנה מציק לו הכאב ומצטרף לרעד חוזר ונשנה בצלעותיו, והרי רק לאחרונה, בפעם הראשונה בחייו, נהיה מודע למאמץ הנדרש ממנו במעבר מעמידה לשכיבה או לישיבה. תנועות שעשה תמיד שלא מדעת החלו להעיק עליו, מדי יום הופיעו מחושים לא מוכרים בבטן, בצלעות, בגב, ולפעמים דימה שהוא משגר את אחת מעיניו אל תוך גופו והיא צופה בכבד, בלב, בריאות, בכליות שצבען כאפר סיגריות — והם מתעוותים כולם בפרכוסים.
בחורה שחורת שיער נטלה את הבקבוק מידו, ובמחווה משועשעת העבירה את אצבעותיה הרטובות על מצחו. אחר כך שפכה מעט טקילה אל כף ידה והוא עצם את עיניו ושתה מידה, והיא הניחה את אצבעה הרטובה על לשונו והוא סגר את שפתיו וליקק את הטקילה וטעם את עורה, ואז חייכה ונצמדה אליו ושחררה את אצבעה והעבירה אותה על פניו, והוא הניח ידו על ירכה והם רקדו יחד רגע והוא הריח בושם, חול וקטשופ, וכשפקח את עיניו שוב היא כבר התרחקה עם הבקבוק ונבלעה בהמון. מצב רוחו השתפר בבת אחת, אולי הקיץ סוף־סוף מהנמנום והתפעל מעצם העובדה שהוא כאן עכשיו, במלואו, נושם את נשימותיו, לא התרסק באחד הימים האלה כמו שחשש, דבק בחיים וכעת יוכל לראות את האפשרויות הגלומות באנשים שסביבו, במגעם, בחום גופם. אולי המגע מפוגג את הבדידות וכל השאר הבלים, הרהר, ועיניו נפקחו אל הנשים, אל פניהן ושדיהן ורגליהן החשופות, אל זיעת גופן המבריקה את כתפיהן החלקות, אל קלילות תנועתן בשעת הריקוד ואל ידיהן המתפתלות באוויר, מלטפות את מותניהן, חובקות את החזה שלהן. הוא חיפש את הבחורה שרקד איתה קודם, דמיין את רגליה היחפות, או שרק דימה בליבו שהייתה יחפה.
הוא נתקף דחיפות להתענג על הלילה הזה ונדחף בין האנשים, מיהר אל הבר, קנה עוד בקבוק גדול, ושוב שתה ושוב הבקבוק נעלם. זמן־מה חלף וקרלוס נעמד לידו, והם יצאו לחצר וסביב דוכן קטן עמדו אנשים וזללו נקניקיות והוא הריח חרדל וקטשופ, וקרלוס, שדיבר עם כמה צעירים על חקירה שניהל עבור ארגון ממשלתי על סטודנטים שנעלמו באיזו אוניברסיטה, הושיט לו בקבוק קטנטן ואולר, ובזהירות הוא שפך קצת אבקה על הלהב הכסוף וקירב אליו את אפו, ושאף את האבקה ומיד הכין שורה עבה יותר והסניף אותה במהירות, וכשהחזיר לקרלוס את הבקבוק הצטער שלא עשה עוד אחת. אחר כך גדלה סביבו הצפיפות והוא נדחף לכאן ולשם, קרלוס אבד לו וגם הפרצופים שזכר מהבית ההוא.
צעירה ממושקפת מלאת גוף חיבקה אותו — היא נראתה לו מוכרת מרגע קודם בערב הזה או בפסטיבל — ואמרה שהיא מצטערת מאוד, ואז נזכר במשפט שכתב בנעוריו: "אנחנו למדנו את המוות/ לא זה שאיננו שלנו/ בו אין לנו עניין/ איננו פילוסופים", משפט שחוזר בכל אחד מספריו כעין קמע שמגן עליו או מזכיר לו את ראשית הדברים, וידע שעליו להעיר את האדם ההוא, שיכול להתמסר אל הלילה הזה ומתנמנם בתוך גופו כבר כמה שנים. תמיד נראו לו האנשים סביבו בעלי אופי מוגדר משלו ופועלים לאורם של נוהלי חיים ומחויבויות, אילוצים וחוקים, כאילו ברור להם איזה מין אנשים הם או לפחות אילו דברים אפשריים או בלתי אפשריים בשבילם, ואילו הוא האמין שביכולתו לאמץ לעצמו כל מיני צורות חיים, שאין בנפשו שום דבר השולל או מחייב משהו. נשימתו נעשתה כבדה, ברכיו היטלטלו במעין עווית לא נשלטת, וגודש הפרצופים המצטחקים מולו התמזג לחיוך ענקי החולש על האולם כולו. שוב התפתה להאמין ברגע מפייס שמרעיף מטובו על הזמן שעוד יהיה. גאות רגש מן ההווה אל העתיד, לעולם לא אל העבר.
אחר כך שכב על ספה בסלון צר וארוך שנראה כקרון רכבת וראה מולו בר שעליו בקבוקים וכל מיני תמונות שהתיזו צבעים אל עיניו עד שעצם אותן ושמע מישהו צועק שקר לו ואז הבין שזה הוא. עטפו אותו בשמיכת צמר חמה שמגעה כשל השמיכה הכתומה בביתו, וברגע שעורו התחמם שמט את גופו אל הרצפה ולא ידע מדוע עשה זאת, אולי חשק בכאב, ומישהו אמר משהו בספרדית, הקול הזכיר את קולו של קרלוס, הוא קיווה שקרלוס אכן שם, ואחר ענה לו, ודיברו עליו בעדינות כעל מישהו שאמורים לחמול עליו והוא לא הבין את פשר העניין. כמה דקות חלפו ובאפלה גמורה נח ראשו על ברכיה של הצעירה הממושקפת, שמע הלמות לב כשליטפה את צווארו ואת פניו באצבעותיה, ומגעה בעורו היה עמוק וחזק והוא חש מוגן. היא אמרה לו שקודם לא הבינה ואולי קצת נעלבה, אבל עכשיו היא מבינה הכול — חברו הקרוב ביותר מת.
במלון, בעוד רגע של אין־שינה, ראה אותה מרחפת בחלל המסעדה הבוליביאנית שקירות שלושת חדריה התעגלו והתעקמו לפי קווי המתאר של יבשות — אמריקה, אירופה ואסיה. הוא היה בחדר אסיה עם כל מיני בליטות וזוויות משונות בצדדים. זה היה באחד מלילות הפסטיבל, והם ישבו סביב שולחן ארוך עם אחד מבעלי המגזינים הגדולים בעיר, שהיה גם שותף במסעדה. איש כבן 65, שהבעת פניו נשארה קודרת ומשועממת מעל זקנו הלבן והפרוותי שמרט מפעם לפעם, ועיניו הכחולות, הקטנות, ששום סימן לגבות לא נראה מעליהן, מדדו את האורחים במבט השמור למעילים על קולבים בחנות. כולם התלחשו בזעזוע שכולו התרוממות רוח מעצם שותפותם בגילוי המסעיר, שלפני כשנה הוא נחטף והוחזק במרתף חשוך וטחוב וניזון רק מלחם, ירקות, מים ואולי גם מג'וקים או מתולעים, אמרו שאילצו אותו לאכול שרוכי נעליים ואת הצעיף שלו ששם אשתו נרקם עליו באותיות מוזהבות, ושהוא התחנן שימליחו אותם. הוא שוחרר כעבור חודש תמורת כופר, אולי מיליון דולר, אולי חמישה מיליון, ונראה רזה להחריד. לחשו שגם עכשיו פניו נראות כעצמות שרק קרום עור דק עוטף אותן, ושקדרות שורה עליו מאז, עובדה שנשאר כה רזה, שאינו נהנה מכלום, ואולי במרתפיו הטחובים של העולם הבין שכל הישגיו וכל אשר חמד, הכול הבל פורח ברוח, ותהו גם אם אפשר בכלל להבין אדם שיוצא ממרתף טחוב אחרי שכל יום שם אמרו לו שעוד חמש דקות יירו לו 25 כדורים בראש.
הוא תהה אם כל השאלות הללו קשורות באמת לאיש שמולו, שכן נראה שבעל המגזין דווקא נהנה מהערב ומהחירות לחלץ את קוצר הרוח והבוז שלו כלפי הסובבים אותו, בעיקר סופרים ואינטלקטואלים, מבעד לשכבות־שכבות של מחוות נימוסין והתעניינות רפרפנית בעולמם של אחרים. הוא נזכר שקרלוס אמר לו שלדעתו בכלל לא חטפו את העשיר, אולי רק החזיקו בו כמה שעות, ושאלה סתם אגדות שמקסיקנים מתאגידי ספרים מספרים למערביים כדי לסחור קצת באקזוטיקה ואחר כך למכור להם רומני NarcoCulture מחורבנים על כנופיות סמים ורציחות.
לקראת סוף הערב מדד אותו בעל המגזין בעיניו ושאל במה עוסק הרומן שלו. הוא הישיר אליו מבט והשיב: "אשלח לך אותו," ולא הוסיף דבר על העלילה ועל הדמויות והשאלות שהספר מעלה, ואם הניח לרגע שבעל המגזין יעריך את העובדה שלא הלאה אותו בסיפורים מיד התבדה, שכן האיש התאכזב מהתשובה שלא אפשרה לו ללעוג לקלישות העלילה, לדמויות, להזכיר ספרים שהוא מן הסתם חיקה או לאבד בו עניין בעודו מדבר, ואז מרט את זקנו ואמר לו שהאמנים המסוכנים באמת הם חסרי הכישרון המחזיקים במידה לא מבוטלת של יצירתיות, ושוב לא דיבר אליו מטוב ועד רע. הוא התקשה להחליט אם הצעירה הממושקפת קשורה למסעדה הזו או שאלה זיכרונות מכמה ימים בעיר שהתערבלו יחד.
הוא החל לחלץ את גופו מהסדינים. ספר לפחות ארבעה, מקומטים ורטובים מזיעה, והשליך אותם לרצפה, ועכשיו גילה שהוא לבוש במכנסיים השחורים המבריקים ובסוודר המשובץ ובגרביים אפורים, ושבין רגליו מונחות שתי נעליו השחורות, שצידיהן כוסו בשכבה קרושה של בוץ.
הוא התפשט ונעמד במקלחון שבחדר האמבטיה, המים החמים ניתזו מגופו וכבר נקוו שלוליות על הרצפה. את כל הבקבוקונים שמצא על המדף רוקן על גופו, לרגע נתקף בחילה מבליל הריחות, ומיד שטף את גופו שוב ושוב. המים הלוהטים על עורפו נעמו לו וזרימתם המוכרת במורד גבו הרגיעה אותו. הוא יצא מהמקלחון, ומבטו התעכב על השלוליות המתרחבות, שכבר הרטיבו את רגלי המיטה. הוא חטף כמה מגבות קטנות וגדולות ופרש אותן על הרצפה, אחר כך קיפל את הסדינים וניגב בהם שלוליות מים שהזדחלו לקירות. הוא ניגש לחלון, נעמד מאחורי הווילון וראה את שמי הלילה מעל לעיר ואורות קלושים מרצדים בהם. אחר כך התלבש במהירות בבגדים שנראו מקומטים קצת פחות מהאחרים, ולרגע התלבט אם לגלח את זיפי הזקן שצימח בימים האחרונים, אך לבסוף ויתר ויצא מהחדר.
אחד מעובדי המלון חייך אליו בצאתו מהמעלית ובלובי הביטו בו שתי הפקידות ונראה שהן מצפות שיפנה אליהן, אבל הוא התקדם אל הדלת המסתובבת ובחוץ עצר את אחת המוניות ואמר לנהג את שמה של המסעדה, שזכר היטב כי זה היה גם שמה של העורכת שלו בהוצאת הספרים וגם שם אשתו של בעל המגזין. "הוא יודע שאנשי הספרות לועגים לו, שזה נראה להם וולגרי לקרוא למסעדה על שם אשתו, אבל הוא לא שם זין על אף אחד," אמר לו קרלוס, שתרגם משוררים אמריקנים לספרדית ותיעב את בעל המגזין, כיוון שפעם הציע לו לערוך את המהדורה האנגלית של המגזין שתודפס מדי חודש. "מגיע אליך איזה מיליונר ואומר לך שהוא רוצה שתהיה עורך גדול, אבל שאתה תגייס חצי מיליון דולר. דפוק כזה לא ראיתי בחיים."
הוא זכר בועת אור, אך בעודו פוסע על שביל חצץ בתוך גן קטן בין חלקות פרחים סגולים וצהובים שהקיפו שני עצי לימון, התעמעמו האורות. כשהביט אל חלונות המסעדה ראה שכל השולחנות ריקים, שתי מלצריות בחליפות ובעניבות פפיון עוד סבבו שם. הוא נעמד ליד הדלת הנעולה והקיש על הזכוכית. את המלצרית שהתקרבה אליו זכר מהלילה ההוא, אך עכשיו נראתה מבוגרת יותר, העור שמתחת לעיניה האפיר, ושערה שהיה אסוף אז התפזר ברישול על כתפיה וגווניו הבלונדיניים דהו. היא שאלה אותו את מי הוא מחפש, והוא נקב בשמו של בעל המגזין. שאלה אם הוא מכיר אותו, והוא אמר שכן, הם ישבו כאן יחד לפני יומיים–שלושה, והיא מדדה אותו במבט משונה ואמרה שבעל המגזין היה בבואנוס איירס וחזר רק אתמול בלילה, והוא מלמל שכנראה נפגשו בשבוע שעבר. עיניה התכווצו וקמטי תימהון נחרשו במצחה, הבעת פניה נראתה גסה, כאילו עדיין אינה יודעת לשלוט במנעד הבעותיה.
זמן־מה עמדו זה מול זה בשתיקה, עד שהוא פנה לאחור ויצא מהגן. ברחוב הצדדי היו רק שני אנשים במעילי עור, הם הפנו אליו את פניהם, והוא השפיל מבט. הוא לא פחד, וזה היה משונה, כי לרוב הקפיד לשמור על הכללים ונמנע מרחובות צדדיים בשעות הלילה. לפעמים הקפיד יותר מדי.
הוא הקיף את המסעדה עד שנעמד מול מחסום וחלקת עפר שחנו בה שתי מכוניות שחורות. שני אנשים בחלוקים מטונפים גררו שקיות זבל גדולות וזרקו אותן אל המכולה שבקצה הרחבה, והוא עקב אחריהם במסלולם החוזר ונשנה, ובפעם הרביעית פגעה שקית זבל בדופן המכולה ונפלה על העפר. הפועל הביט בה רגע וחזר אל המסעדה. שתי דקות עברו והם לא חזרו. הוא עבר את המחסום, התקרב אל השקית, עמד לידה רגע ולבסוף הרים אותה — היא לא הייתה כבדה במיוחד והדיפה ריח מבחיל של ביצים מעופשות ובצל — כופף את ברכיו, הניף את השקית באוויר וזרק אותה אל פתח המכולה. רגע אחד נשאר שם, שבע רצון מהגובה שאליו העיף את השקית. פתאום שמע רחש מאחוריו, וכשהסתובב אל המסעדה ראה את אחד משני העובדים בוהה בו וסיגריה בידו. הוא נד בראשו לעברו והעלה על פניו חיוך ידידותי. העובד עישן בריכוז את הסיגריה ועדיין הביט בו.
בחלון הקומה השנייה נדלק אור, וכשהביט לשם ראה כוננית ספרים שכמעט נגעה בתקרה וכמה ספרים גדולים כמו אלה שרואים בספריות או במוזאונים. העובד מעך את בדל הסיגריה והתקרב אליו, ולרגע שקל לרוץ בחזרה אל הרחוב, אך המעשה נראה לו פחדני, והוא תהה כמה אנשים מתו בדיוק בנסיבות כאלה, כשחששו להיראות פחדנים באותו מבט שלפחות בעיני רוחם תמיד צופה בהם ושופט אותם.
העובד נעמד כשני מטרים ממנו והחווה בידו לעבר הדלת האחורית של המסעדה. הם התקדמו במטבח, שהואר במשורה ונראה קטן מששיער, ולהפתעתו לא ראה סירים או מחבתות או כלים אחרים, רק מדפים ומשטחי עבודה ממורקים. הוא פנה שמאלה ואז שמע את העובד מאחוריו, וכשהסתובב אליו העובד הצביע על דלת שחורה, והוא דחף את הדלת וראה גרם מדרגות צר מכוסה בשטיח בורדו מוכתם כמו בבתי מלון זולים בלונדון. הוא טיפס במעלה המדרגות וברכיו כאבו שוב. הקירות עוטרו בכתרים קטנים ובמחרוזות וגם בציור אחד של נוף כפרי אפור, גרם המדרגות התעקל ובסופו נגלה מסדרון והוקל לו, אולי כי נראה מוכר מחלומותיו או מזיכרונותיו, בעיקר הקירות המחופים בעץ. הוא מתח את שתי ידיו והעביר את אצבעותיו על הקירות והמגע הזכיר לו משהו נושן, הוא לא זכר בדיוק, אבל ידע עכשיו בוודאות שהיה זמן, כנראה בילדותו, שמישש קירות כאלה.
בעל המגזין עמד מאחורי אחד מאותם דוכני עץ ששימשו בעבר לכתיבה וחתם על כל מיני טפסים, החליק ומתח כל דף שנחתם בתנועות חדות והניח אותו על הספה לידו. משני צידי הדוכן היו ספות עור שחורות ובקצה החדר עמדה מיטת יחיד ושמיכת צמר פרושה עליה. ארבעת קירות החדר כוסו לכל אורכם ורוחבם במדפי ספרים. בעליונים עמדו ספרים ישנים גדולים בעטיפות כחולות ושחורות מאובקות ועל כמה מהן הוטבעו עיטורים או חותמות; הוא לא הצליח לראות את שמות הספרים או את שמות המחברים.
בעל המגזין מדד אותו במבט צונן ולא הציע לו לשבת או לשתות, למעשה לא אמר שום דבר. הוסיף לחתום על טפסיו, עד שהניח לבסוף את העט והרים את עיניו. "איך זה שאתה כאן?" הוא שאל.
"רציתי לראות אותך."
"לא כאן, בעיר בכלל, לא היית אמור להסתלק מכאן לפני יומיים?"
"כן," הוא השיב.
"ובכל זאת נשארת בעיר היפה שלנו."
"כן."
"יש סיבה מיוחדת?"
"לא ידעתי שנשארתי." עכשיו משהצטללה ההכרה שהתפתלה במחילות תודעתו מרגע שהתעורר במיטה, תקפה אותו בהלה, אולם הפעם לא התלבה בקרקפת שלו אותו חום שכאילו מתלהט שם ואחר כך מתפשט בכל הגוף. לבהלה לא היה כל סימן בגוף, הוא רק ידע שכל זה מבהיל.
"לא ידעת שנשארת," חזר אחריו האיש בהטעמה, מתענג על כל מילה.
"באמת. לא בדיוק."
"איפה הסתובבת?" שאל בעל המגזין, שהבריג משהו בידו הימנית, ולבסוף שלף החוצה את אמתו ובכף ידו האחרת זרק בקלילות את התותבת על הספה השחורה שמולו והחווה בגדם על הספה כמזמינו לשבת שם. הוא נשאר עומד ללא ניע ובהה חליפות בכף היד שעל הספה ובגדם.
"שכבתי במיטה."
"כמה ימים?" חקר בעל המגזין.
"לא זוכר."
הוא נתקף צמא, רצה לבקש מים אך לא העז ובלע את רוקו המר. לאחרונה התקשה לבלוע, הרוק נשאר עומד בגרונו עד ששתה מים, והוא הודאג ממנגנון הבליעה שלו, משהו שם לא כתמול שלשום. גם עכשיו הרוק נתקע, דמיין חץ ליחה שנעוץ שם. בעל המגזין הביט בו בריכוז. "אז מדוע אתה כאן בעצם?" שאל והתיישב על הספה הקרובה אליו. התותבת כמו ישבה לידו.
"אני מחפש מישהי." הוא דיבר עכשיו במהירות, "פגשתי אותה במסיבה באיזה מועדון ליד האוניברסיטה, מסיבה של סטודנטים או משהו כזה. אתה סיפרת לי על המסיבה כשישבנו במסעדה שלך, ואני סיפרתי על זה לקרלוס ולחברים שלו..."
"העבר עוד צפוי לנו," צחק בעל המגזין.
"לא הבנתי."
"זה שם המסיבה," רטן בעל המגזין, "זה בעצם מעין ליין מסיבות. אז פגשת אותה, ואחר כך שכבת לבד במיטה. לזיין אתה יודע או לא?"
"זה לא העניין."
"זה לא העניין..." נימת קולו של בעל המגזין הרצינה בבת אחת והתחדד בה צליל עוין, "כמו שראית, אנשים כבר לא מעניינים אותי, בעיקר לא סופרים ומשוררים כמוך. כולכם התהנדסתם לטיפוס מקצועני. גם האקסצנטריים האקזיסטנציאליסטים של שנות השבעים היו משעממים, אפילו יותר, אבל לפחות היית יכול לראות איתם כוכבים לילה שלם בשתיקה גמורה, אתה מבין?"
הוא לא ענה.
"עכשיו יש תכלית לכול. ברוב הלילות אני ישן כאן," אמר בעל המגזין והחווה בגדם זרועו על מדפי הספרים מימינו, העביר אותו על כמה מהם, עד שהפיל קופסת סיגריות על הרצפה והרים אותה בידו האחרת. "מעניין אותי העבר, לפני שהכול נדפק, אמרת בארוחה שהזמן הזה מעניין אותך, נכון? ראשית הדברים או משהו בסגנון."
"לא בדיוק," הוא ענה, "לא ראשית הדברים אלא האלסטיות, כשאין גבולות ואין מחיצות. אתה מתעורר בבוקר והתודעה שלך בשעטה מתמדת בין תמונות עבר והווה, והכול באותו המרחב. כמו ביום החיים הראשון של תינוק, כשעדיין אין עבר, יש רק זמן אחד. אז יש אנשים שהתודעה שלהם היא כזו, אין מחיצות, אין באמת עבר והווה, כל האירועים מכל הזמנים צווחים ביחד."
"אולי ראשית הדברים זה שם לא מוצלח."
"אולי, אבל זה לא מעניין באמת," הוא השיב.
"לא מעניין?" שאל בעל המגזין.
"ההערה שלך."
בעל המגזין הניח את כף ידו מאחורי ראשו, אולי נזקק לתנועה הזאת כדי לחפות על הפתעתו, לרגע נראה נזוף. "רוצה ללמוד שיעור על הזמן?" שאל והצביע על מפה דהויה של מקסיקו סיטי, שכמה ריבועים אדומים צוירו עליה. "אתה קונה מקום שאין בו כלום, כמה זקנים בפחונים או בקתות, ואחר כך מגיעים האמנים וכל הנספחים שלהם, ואחרי האמנים מגיעים עורכי הדין ורואי החשבון ושאר המתחזים לעשירים והמשרדים שלהם, ואחר כך הבנקאים וכל העשירים האמיתיים והילדים השמנים שלהם, ואז יש מלחמה או רעידת אדמה וחורבן, והכול מתחיל מההתחלה."
"אני רואה," הוא אמר.
"אתה רוצה כסף," קבע בעל המגזין.
"לא."
"אל תשקר," זעף בעל המגזין, "זה העניין עם אנשים כמוכם הסופרים: אתם משוכנעים שהאמת היא שכולם נתעבים כמוכם, ומי שלא מודה בזה מרמה את עצמו או את העולם."
"יש בזה משהו," הודה.
"אז אתה באמת מחפש את האישה הזו, מדוע בעצם?"
"אמרתי לה משהו שאני לא מבין," הוא החליט לבטא סוף־סוף את אשר לא העז לומר עד עכשיו, אפילו לא בתודעתו, כנראה בכוח מחשבתו ערפל עד עכשיו את ההרהור שהוביל אותו לחפש את הצעירה הממושקפת. "כי בשלב מסוים היא אמרה שעכשיו היא מבינה הכול, שאם חברי הקרוב ביותר מת זה כאב שאין לו שיעור." הוא השתתק רגע, והבעת התעניינות חמוצה עלתה על פניו של בעל המגזין; מן הסתם עדיין קיווה להתאכזב. "אבל אף אחד לא... עכשיו אני חייב לדעת בדיוק איזה דברים אמרתי לה."
"אף אחד לא..." חיקה בעל המגזין את המבטא שלו ולא הצליח להעלים את עקבות המבטא שלו עצמו באנגלית, "אנחנו לא מדברים על תעלומה או משהו זול כזה, נכון," חייך ומולל את זקנו.
ופתאום בבת אחת הכול נשמע הגיוני, כל סדר הפעולות שלו, כאילו סוף־סוף התנועה והתודעה התמזגו, "אבל הוא עדיין לא מת."
לאה –
יקיצה
לטעמי הספר הבוגר והאישי ביותר של ניר ברעם.
הרומן מתחיל באירוע מוזר ומטריד, בו סופר ישראלי מתעורר במלון בעיר זרה, לאחר סיומו של פסטיבל ספרותי, בבגדים מלאי בוץ ואיננו זוכר את הימים שקדמו להתעוררותו. בניסיונו לשחזר את זכרונו, הוא פוגש אנשים המגלים לו שיואל חברו הטוב מת. מקרה שגורם לסופר להרהר בילדותו ונעוריו, בחברות בין שני ילדים המתבגרים לתוך שנות השמונים, בשכונת בית הכרם בירושלים. הספר ינוע בין ההווה לעבר, בניסיון לפענח את חידת חייו של הסופר ושל יואל חברו.
יקיצה, היא התעוררות משינה, ומטפורה מרשימה להתעוררות מאשליה, או מחלום רע המתחבר לפחדים. האם היא גם סיום תקופה -קץ והתחלה חדשה, וכעת יבואו על החולם, השלמה ורוגע?
לימור –
יקיצה
ספר מעניין ומרתק כאחד, כבר מהתקציר הספר עניין אותי, כתיבה ועלילה מעניינת מאוד, נהנתי לקרוא וממליצה.
איריס –
יקיצה
“… בסופו של דבר, יש את אלה שמסתלקים ויש את אלה שנשארים, ולנשארים לא רק השנים שעוד לפניהם, אלא גם כל הזמן שהיה, שתמונותיו עוד מתגלות פתאום, עולות מהמצולות, חדשות בתודעה כחוויית הרגע הזה, בהרף עין משנות תפיסה של תקופה שלמה;..” (עמ’ 3878)
בבואך לכתוב ספר, כך אומרות העצות לכותב/ת המתחיל/ה, כתוב / כתבי על הקרוב והמוכר, זה שמתוכו תוכל/י לפתח סיפור שיהיו בו מן המציאות המוכרת לך ומדמיונך, והקורא/ת המדומיינ/ת לא תמיד ידע/תדע מה אמת ומה בדיה.
לעתים, הסיפור יהיה קרוב עד מאד לחיי המספר, והקוראים יוכלו להתוודע לאדם שמאחורי הסיפור, לפרטי פרטים; כך מי שקורא/ת את ספריה של לאה איני (שכתבה ביקורת נפלאה על “יקיצה”), “ורד הלבנון”, “בת המקום” ו”תשאלי” (אם למנות כמה מהם) מתוודע/ת לפרטים מדוייקים למדי מן הביוגרפיה של הסופרת (ספרים נפלאים ומומלצים אחד, אחד, אם כבר הוזכרו כאן).
ניר ברעם בחר לספר את סיפורו האישי ביותר עד כה, אחרי שכבר כתב ספרים רחבי יריעה ומקיפים, המבוססים על תחקירים מעמיקים, רק בספרו זה האחרון, ספר המבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על ימי ילדותו ונעוריו.
סיפורי התבגרות נכתבו (ונקראו) לא מעט, ואפשר בקלות ליפול לתוך כל הקלישאות והעלילות הצפויות; לא אצל ברעם. הקלישאות, הסיפורים המוכרים, לבטי ההתבגרות שפגשנו בספרים אחרים (אני יכולה לתאר איך נראים חייה של נערה מתבגרת אמריקנית או חייו של נער מתבגר אמריקני למרות ביקורים קצרים בלבד), כל אלה לא מופיעים אצל ברעם.
כי ברעם, בשפתו המיוחדת, בדרך שבה הוא מספר סיפור, הפך שני ילדים / נערים מתבגרים בתקופה מסויימת במקום מסויים בעיר מסויימת (שכונת בית הכרם בירושלים) לגיבורי סיפור נערוּת והתבגרות מיוחד במינו. שני ילדים, הבוראים להם עולם משלהם, ממלכות שאת חוקיהן הם ממציאים לעצמם, ממלכות המשמשות להם מפלט מן המציאות, מציאות בה שניהם קצת נידחים מאלה שבספרים אחרים (ובחיים בכלל) נקראים “מקובלים”. שני ילדים / נערים החיים, במידה מסויימת, כאורגניזם אחד, וכשהחיים נכנסים ביניהם, לעתים, כי החיים נכנסים לעתים בין שני אנשים, אהבות חדשות, חברים אחרים, משפחה, הם נושאים עלבונם למשך שנים רבות, לא מתגברים לגמרי, לא סולחים לגמרי, וגם לא יכולים באמת להיפרד לגמרי.
הסופר הכותב את הספר הזה, בן דמותו, במידה מסוימת, של ברעם, נמצא במקום אחר, בקצה השני של העולם, בסיומו של כנס סופרים, נשאר עוד קצת במקום שהוא לא הבית והוא לא ההווייה היומיומית, לא החיים עצמם, ובמשך כמה ימים מתכתב עם עצמו הצעיר, עם שנות ילדותו והתבגרותו, עם יחסיו עם חברו הטוב ביותר, יואל; יואל שבשנים האחרונות נתקף באיזה דכאון: “.. ניכר שגם יואל שקע בדכדוך, כבר הכיר את הצלילות המהירות במצבי רוחו; אומנם לא לעיתים קרובות, אבל כשתקפו דיבר במשפטים קצרים וכל החיות נשאבה מקולו וארשת לאה קפאה על פניו, אפילו כשפלט גרגור צחוק אף שריר לא זע שם, ובאותם רגעים לא היה אפשר להצהיל את רוחו, וכל מגע עם אנשים העיק עליו. ופתאום היה נעלם.. וכעבור יום או יומיים חוזר עליז כתמיד, מרעיף על כולם מקסמו האישי ובמהרה מוחה מזיכרונם כל זכר לתוגה הקודמת.” (עמ’ 184).
יחד עמדו שניהם מול העולם. מול הילדים מן הבתים הגבוהים שמעבר לוואדי, הוואדי שהיה מגרש המשחקים ומקום המחבוא שלהם מפני העולם, ולעתים האחד מהשני, יחד מול ההורים והמבוגרים, מול המציאות שכופה עצמה, לעתים, על ילדים ועל נערים, מציאוּת של מחלת האם, מציאות של התחשבנויות בין הורים, של מלחמות בין ילדים, ונקמות שצריך לנקום.
והיו מספרים לעצמם סיפורים. ובונים לעצמם עולמות משלהם “.. כמו בסיפורים שיואל והוא היו ממציאים בילדותם, ועכשיו, בחלוף השנים, הבין שאף שהסתערו אליהם בתשוקה ושכללו אותם בנאמנות, תמיד גוננה עליהם איזו המיה חרישית, מוכחשת לרוב, שאם הדברים יידרדרו לאסון אפשר יהיה לקטוע את קו העלילה הזה ולחזור לחיים הרגילים; שאפשר להשליט את בית הכרם של הלילה גם על הימים, לנהל קרבות כידונים על פסגות הרים מושלגים ומסביב תהום פעורה, משום שבסתר ליבם ידעו שלא באמת ימותו ושלא באמת ייהרגו, וייתכן כי האסון שפקד אותם במלחמה נגד המגדלים הגבוהים.. התרחש בשעה שהגבולות נטרפו. ..” (עמ’ 290)
ויש העכשיו, זמן הווה. ובזמן הווה יש אשה ויש ילד, ויש חיים מסודרים, פחות או יותר, ואחריות של “מבוגר אחראי”, הורה, ואי אפשר לברוא עולמות ולברוח אליהם; אפשר, אולי, להשאר במדינה רחוקה, כשתם כנס הסופרים, כאילו להתלבט אם לחזור, אולי להשאר, אולי לחיות מיום ליום כמו פעם, כשהיה ילד, כשלא צריך היה באמת להתחייב.
“עונות השנה, סופי שבוע, חגים, מסיבות בגן, חופשות, טקסים קבועים מדי יום ושבוע, מחלקים מטלות, רושמים בדף על המקרר – לוח השנה של איתמר, ולכן גם שלהם, התמלא באירועים ובריטואלים, חלוף הזמן קיבל שוב את תוואי המקום שחיו בו, כאילו חזרו להקשיב לקצב פעימותיו, לטקסיו.. לשיריו, לדעות השגורות, כמו בילדותם. ..” (עמ’ 373)
ספר התבגרות אחר, שונה, אישי, נפלא. מומלץ
https://irisganor.com/3761/