ירושה ימית

כשהיא מביטה בפעם האחרונה, בחיבה, במלבורן, דלה וולש עלתה אל גשר העלייה של קורה-מיי, ספינת הפאר שאותה כינתה בית.

על הסיפון הבחינה בקבוצת אנשים בחליפות עסקים. הם היו מקובצים סביב גבר גבוה שעמד בגבו אליה. היא היססה ובחנה את הקהל. כל שראתה מהגבר במרכז היה כתפיים רחבות עטופות במקטורן עסקים מחויט, יציבה בטוחה וזקופה ושיער בלונדיני כהה מאוד שהלך והצטמצם לעבר העורף. אבל די היה בכך כדי למשוך את תשומת לבה ולהחזיקה עומדת במקום. קברניט הספינה עמד לצידו, ומנקודות ראות שונות, מעבר למבואה המפוארת, התבוננו קבוצות של אנשי סגל סקרניים בחילופי הדברים.

ופירוש הדבר שללא ספק האיש במרכז היה הוא.

לוק מרלו, הגבר שיירש את הקורה-מיי, הגיע.

כשהסקרנות מכרסמת בה, היא נכנסה למבואה. היא ואנשי סגל בכירים רבים הוזמנו לקריאת הצוואה של פטריק מרלו שהתקיימה היום, ואת כולם הטרידה שאלה אחת – מה יעשה אחיינו ויורשו, לוק מרלו, עם הספינה לאחר שיקבל את השליטה עליה. ימכור? ישפץ? יתערב בניהול היומיומי שלה?

דלה גילתה עניין רב יותר באורחים מרוב האנשים – במשך השנים היא שמעה מפטריק חלקי שמועות על חייו של לוק. ייתכן שידעה אודות הגבר הזה יותר מכפי שידעה על רבים מחבריה הקרובים.

כאשר התקרבה אל האנשים בקהל, היא שמעה את הקברניט טינן אומר, "אנחנו נטפל מיד בחתך הזה."

לוק מרלו הרים יד עטופה במה שנראה כמו ממחטה כחולה. "אין צורך. אני אחזיק את היד תחת קצת מי ברז ואחבוש אותה."

הקברניט הבחין בדלה. "ד"ר וולש! תזמון מעולה. מר מרלו נחתך ביד וייתכן שיזדקק לכמה תפרים."

היא הדביקה חיוך על פרצופה וצעדה קדימה, מוכנה להציע עזרה רפואית כאילו המטופל היה מטופל אחר, לא הבוס העתידי שלה. "צהריים טובים, מר מרלו. אודה לך אם תבוא איתי למרפאה, ושם נטפל ביד שלך."

לוק מרלו הסתובב לעברה בעודה מדברת, ועיני הפלדה האפורות שלו בחנו את פניה לפני שנחתו על עיניה. דומה שהאוויר רתח והמה. גל של צמרמורות תקף את עורה. האם היא עצבנית כיוון שהוא מחזיק בידיו את עתידה? או שאלה פניו, פני המלאך החוטא שלו – עצמות הלחיים המפוסלות, האף הישר והחזק והשפתיים החושניות – שערערו את שלוות רוחה? תהיה הסיבה אשר תהיה, ההשפעה לא היתה מבורכת, והיא מחצה אותה.

"אם כבר מזכירים את זה," אמר בהרהור, ועיניו לא משו מעיניה, "אני חושב שאולי באמת אזדקק לכמה תפרים."

הקברניט הנהן בסיפוק. "אני אדאג לסגל שלך, ומנהל הצוות יאסוף אותך ממשרדה של ד"ר וולש ויביא אותך אלינו לאחר שתסיים."

הקהל נפרד לשניים כמו בהילוך איטי, ולוק כיסה את המרחק שהפריד ביניהם. הוא ניצב במרחק נגיעה, מביט בה בציפייה, ולבה הלם במאמץ ובטירוף. הוא מילא את מרחב הראייה שלה, גבוה וכריזמטי, גורם לנשימתה להאיץ, כאילו הטיל עליה כישוף...

חיוכה נעלם. לא ייתכן שזה קורה. היא נשבעה שלעולם לא תרשה לעצמה להימשך לגבר בשנית. לעולם לא. והגבר הזה עומד להיות הבוס שלה. אולי לחרוץ את עתידה. בסרבה להיכנע לגופה להגיב בצורה עיוורת כזו, היא הזדקפה למלוא גובהה – שהגיע עד סנטרו של לוק בערך – ומצאה שוב את חיוכה המקצועי.

"מכאן," אמרה והצביעה בידה.

לוק היטה את ראשו והתרחק מהקהל. כאשר צעדו במורד מבואה שיש בה ריהוט מהודר ונברשות, היא תהתה אם הבחין בעיניים העוקבות אחריו מכל כיוון.

"אמרי לי משהו, ד"ר וולש," אמר, קולו רוטט בין סקסי לסקרן.

היא נדרכה כנגד הרטט שאיים להרעיד את גווה נוכח גוון קולו והובילה אותו דרך המבואה אל שורת המעליות. "אם אוכל."

"האם תמיד ממתינה קבוצה בגודל הזה כדי לקדם את פני האורחים?"

המעלית הגיעה, ואחרי שנכנסו לתוכה, היא לחצה על מתג הסיפון השלישי. "לא, אבל אתה הרי לא נוסע רגיל."

הוא הרים גבה שהיתה כהה בכמה גוונים משיער ראשו. "איזה מין נוסע אני?"

הנוסע היחיד שיכול לגרום לברכיים שלי להיחלש. היא שתקה רגע ארוך. הוא לא היה רק הנוסע שהשפיע עליה בצורה החזקה, הוא היה גם הגבר היחיד שעשה זאת מאז... היא התרחקה מהמחשבה ויישרה את פניה לכדי אמביוולנטיות סתמית. "שמענו שקרוב לוודאי תירש את הקורל-מיי היום."

"אה," אמר וטמן בכיסו את ידו הבריאה.

הוא חשב שהם לא יודעים? פטריק מרלו לא הסתיר במשך השנים את העובדה שהוא רואה באחיינו את יורשו. "שמועות נעות מהר בספינה הזו."

"שמועות?" הגבה התרוממה שוב. "יש יותר מאחת?"

שלוש-מאות ושלושים איש מתגוררים ועובדים על הקורה-מיי. חלקם היו עובדים עונתיים שרצו לראות את העולם. הם נטו לעבוד קשה ולבלות בכל הכוח. אבל היתה גם קבוצת אנשים שלא רק חיו על הסיפון – הם יצרו קהילה. הספינה הזו היתה ביתם. ושתי הקבוצות חיו על פיסות מידע ושמועות אודות לוק מרלו. פטריק דיבר איתה לעיתים קרובות אודות אחיינו היחיד, הזכיר את הרקע המיוחס, את ההצלחה שלו עם מלונות מרלו ואת הכבוד שעורר בעולם העסקים. אבל הסיפורים האלה של הדוד המעריץ לא הכינו אותה להשפעה המעקצצת של לוק הגבר.

דלתות המעלית נפתחו, והיא הובילה אותו לאורך מסדרון צר ומחופה שטיח בזמן שהגבר המדובר חיכה בסבלנות לתשובתה. "כמה שמועות," אמרה, "שרובן אינן מבוססות על עובדות."

"ספרי לי."

היא הניחה לעצמה לחייך חיוך קטן נוכח עצם הרעיון שתספר לגבר הזה, שתוך זמן קצר ישלוט בקריירה שלה ובביתה, אודות הרכילויות המסתובבות אודותיו. "לא נראה לי."

הם הגיעו לסוויטת המרפאה, ודלה עצרה ליד דלפק הקבלה כדי לדבר עם האחות. "ג'ודי, האם ד"ר בייטמן נמצא?"

משהו בלוק מרלו השפיע עליה. אולי זו היתה השפעתו על עתידה כבוס. או אולי המגנטיות המוזרה שהקרין כגבר. ואולי זו היתה התחושה הלא נוחה לקראת הקראת הצוואה של פטריק בעוד שעה תוך תזכורת חדה אודות דבר מותו של ידידה הוותיק לפני שניים-עשר ימים. בכל מקרה היא ידעה שאם לא תרגיש נינוחה בכל מאת האחוזים, יהיה נכון יותר להעביר את הטיפול לעמיתה.

קאל בייטמן שמע את שמו ונכנס לחדר הקבלה, וכתפיה של דלה רפו בהקלה.

"קאל, מר מרלו זקוק לכמה תפרים בידו." היא הסתובבה אל המטופל שלהם. "ד"ר בייטמן יטפל בך."

אבל כאשר הסתובבה לעזוב, קולו העמוק והחלק של לוק עצר בעדה. "לא."

לבה החסיר פעימה והיא הסתובבה על מקומה. "סליחה?"

לוק עמד כשפניו אליה, שולט בחדר בגובהו ובנוכחותו, הבעתו אינה נחרצת או מעודדת. "אם אזדקק לתפרים, אבקש ממך לטפל בכך, ד"ר וולש."

מופתעת, היא הביטה בו. למה שיעניין אותו מי הרופא שמטפל בו? "אני מבטיחה לך שד"ר בייטמן רופא מעולה. הוא עבר הכשרה ברפואה פלסטית, כך שהוא ישאיר פחות צלקות ממני."

"צלקת לא תפריע לי," אמר לוק, אינו מוטרד. "אני רוצה אותך, ד"ר וולש."

חזה התכווץ. האם הוא מפלרטט עמה? אף גבר לא ניסה מאז... בעלה. היא טיפחה סביבה במכוון הילה של חוסר נגישות כדי למנוע זאת, אבל נראה שלוק מרלו לא היה מסוג האנשים המתייחסים לרצונם של אחרים. היא אצרה אנחה. כך או כך, זה לא משנה. היא אשת מקצוע. היא תטפל באחיינו של פטריק, בגבר שגרם לדופק שלה לקפץ, והיא תעשה עבודה מעולה.

"כמובן," אמרה. היא הוליכה אותו אל חדר ההתייעצויות והחלה לאסוף את האספקה הנחוצה לה. "אנא, שב שם, מר מרלו."

"לוק," אמר והתיישב על כיסא המטופל.

"אני מעדיפה לדבוק במר מרלו, אם זה בסדר מבחינתך." היא הורידה את החלוק הלבן שלה מעל הקולב שמאחורי הדלת ותחבה את זרועותיה לתוכו לפני שחזרה אליו. "רוב הסיכויים שבתוך השעות הקרובות תהפוך למעסיק שלי."

"זה לא בסדר, מבחינתי. את עומדת לדקור את העור שלי במחט חדה, ואני ארגיש נוח יותר אם נגמור עם הצד הרשמי."

דלה בחנה אותו לרגע בזמן שהוא התמתח על הכיסא השחור, כתפיו רפויות. הוא לא היה עצבני, תפרים או לא תפרים. אבל מאחר שהוא עומד לרשת את הקורה-מיי, הוא זה שמחליט. היא הנהנה פעם אחת. "לוק, אם כך."

הוא התבונן בתג המוצמד אל החלוק הלבן שלה. "ד"ר אדל וולש," קרא. "מותר לי לקרוא לך אדל?"

היא כבשה בכוח מצמוץ. רק בעלה קרא לה אדל. תמונה של פניו היקרים של שיין צפה ועלתה בעיני רוחה, מאיימת להשתלט עליה. היא התרכזה בלוק. "אני מעדיפה דלה."

"דלה." הוא מצמץ, בלי למהר, בזמן שבחן אותה. "מוצא חן בעיניי. ועכשיו, כשאנחנו ביחסים יותר אינטימיים, ספרי לי מהן השמועות האחרות."

בקושי הצליחה לכבוש קול צחוק שכמעט עלה מגרונה נוכח התרגיל שעשה לה. "תרגיל יפה, לוק." היא נשענה על הכיור ושילבה את זרועותיה מתחת לשדיה. "אתה באמת רוצה לבזבז את הזמן ולדבר על שמועות?"

הוא פגש ישירות את מבטה, והיה משהו מושך עמוקות בעיניו הכסופות-אפורות. "אני משער שלא. אבל יש משהו שאני רוצה לשאול."

נשימתה נעצרה למשך פחות משנייה – היא יכלה לנחש מה תהיה השאלה שלו. ובכל זאת, הנושא חייב להתעורר בשלב כלשהו. מוטב שיטופל לפני קריאת הצוואה.

היא התנשמה ומצאה חיוך מרגיע. "שאל מה שאתה רוצה."

"נאמר לנו שרופאה טיפלה בדודי בתקופת מחלתו."

"כן," אמרה וקולה כבר לא היה יציב כל כך.

"האם זו היית את?"

גל של רגש התיישב בגרונה כך שהיא נדה בראשה במקום תשובה. חלק ממנה עדיין התקשה להאמין שפטריק נפטר. הוא היה אדם חיוני כל כך, מלא אישיות, ולפתע הוא כבר לא כאן לשוחח ולהתבדח איתו. ומותו של פטריק החזיר שוב את תחושת האבל על מותו של בעלה לפני שנתיים.

מבטו של לוק היה יציב ורציני. "תודה שעשית את זה למענו."

היא בלעה את הרוק ומצאה את קולה. "על לא דבר. אבל אינך צריך להודות לי – ראיתי בפטריק חבר. הוא היה ראוי להזדמנות לחיות את חייו על הספינה במקום לבלות את ימיו בהוספיס."

"דבר אחד מטריד אותי. אף אחד מבני המשפחה שלו לא ידע שהוא גוסס. הוא ואני שוחחנו כמה פעמים בטלפון במהלך החודשים האחרונים, והוא לא סיפר על מצבו. הוא נהג להתארח אצל אמי אחת לשלושה חודשים ליומיים, וידענו שהוא אינו בקו הבריאות מכדי לבוא לאחרונה, אבל אף אחד לא חשד שהמצב גרוע כל כך." הוא הצמיד את ידיו זו לזו בצורת פירמידה מתחת לסנטרו. "למה לא ידענו?"

היא חשבה על כמה שיחות שניהלה עם פטריק ובהן הציעה לו לספר לבני משפחתו עד כמה חמור הסרטן שבו לקה או עד כמה הוא קרוב למותו, ולאפשר לה להתקשר אליהם. אבל הוא היה נחרץ בדעתו. הוא לא רצה שהם יראו אותו במצב רעוע כל כך. הוא אמר שהוא רוצה שיזכרו אותו כפי שהיה, אבל היא תהתה אם מדובר בהכחשה – אם היה נאלץ להתמודד בחברת בני משפחתו עם עובדת היותו בן-תמותה.

היא הידקה את זרועותיה סביב גופה. "פטריק היה אדם גאה, והוא חשב שכך עדיף."

"כמה זמן הוא היה חולה?" שאל לוק בשקט.

"הוא היה חולה בסרטן במשך כמעט שנה, והוא היה על החוף למשך שני טיפולים של כימותרפיה, אבל המחלה החמירה במהלך החודשיים האחרונים. וגם אז הוא היה עדיין נייד ומעורב בניהול הספינה עד כמעט שלושה שבועות לפני מותו."

"האם הוא סבל" – הוא הקדיר פנים ודומה שחיפש מילה – "מכאבים קשים?"

"אני הזרקתי לו מורפיום ותרופות אחרות כנדרש, כך שהכאב שלו היה מזערי." לעיתים היא אפילו שכנעה אותו לקבל את משככי הכאבים. פטריק היה עשוי ללא חת.

"האם..." לוק היסס והעביר את ידו הבריאה בשערו. "אני לא מתכוון לפגוע בכבודך, אבל האם הוא נפגש גם עם רופאים אחרים?"

הוא לא היה צריך לדאוג. היא הבינה. אם המצב היה הפוך, גם היא היתה מעלה את אותה שאלה, רוצה לדעת אם דוד שלה קיבל את הטיפול הטוב ביותר שקיים.

"הוא היה בטיפולה של מומחית בבית-החולים המלכותי של סידני, ואני עמדתי איתה בקשר קבוע. אני יכולה למסור לך את הפרטים שלה, אם תרצה לדבר איתה בעצמך." לוק נענע בראשו פעם אחת בלבד כך שהיא המשיכה. "במהלך החודשיים האחרונים לחייו, פטריק שילם אישית לרופא נוסף שלקח על עצמו את כל החובות המקצועיים שלי כדי שאוכל לטפל אך ורק בו. הבאנו גם אחות מומחית אל הספינה כך שהיתה מישהי לצידו עשרים-וארבע שעות ביממה."

למרות שגם כאשר האחות היתה בתפקיד, דלה התקשתה לעזוב אותו ובאה לבקרו לעיתים תכופות.

לוק הנהן בהסכמה לנוכח המידע שקיבל ופלט נשימה ארוכה. "האם תבואי לקריאת הצוואה?"

"כן." פטריק ביקש ממנה להבטיח שתבוא, אמר שהוריש לה משהו קטן. לא עזר כשאמרה לו שאין צורך בכך. "כמה מאנשי הסגל הוזמנו."

"אני מקווה שפטריק הוריש לך משהו כגמול על כל מה שעשית למענו, אבל אם לא היה לו זמן לשנות את צוואתו, אני אדאג לכך שתקבלי משהו בעל משמעות."

היא חשה בדקירת כאב בחזה בעקבות הבעת הנדיבות שלו שהזכירה לה את פטריק ואת הסיפורים שסיפר לה אודות הגבר שישב לפניה. לעיתים קרובות תהתה אם פטריק הגזים בסיפוריו אודות האחיין שלו או שלוק באמת היה נסיך אמיתי.

"זה מתוק מצידך," אמרה. "אבל אין בכך צורך. בסך הכול ביצעתי את העבודה שלי, וכמו שאמרתי, כיבדתי מאוד את פטריק. ראיתי בו חבר. לא הייתי רוצה שהדברים יתנהלו בצורה אחרת."

"כך או כך, אני אסיר תודה על כך שהיית כאן בשבילו."

"אני מעריכה את הדברים שלך," אמרה והתכוונה לזה. לעיתים קרובות תהתה אם בני המשפחה של פטריק יאשימו אותה על שלא ידעו על המחלה שלו. "ואם אתה מתכוון להגיע לקריאת הצוואה, אז אנחנו צריכים להעיף מבט בחתך שלך."

הוא הציץ בשעונו. "את צודקת."

היא שטפה את ידיה, התיישבה מולו והניחה על השולחן בד מעוקר. "תניח את היד שלך על הבד," אמרה ולבשה זוג כפפות.

לוק התבונן אל תוך עיניה של ד"ר דלה וולש והניח את ידו, כפו כלפי מעלה, על השולחן. היא היתה אישה מעניינת. ודאי לא היה קל לטפל בדודו העקשן בים, עם זאת, המידע שקיבל מקברניט הספינה כאשר צלצל אל המשפחה לפני שניים-עשר יום היה שהטיפול בפטריק היה מופתי. אבל משהו אחר גרם לו להתעקש שהיא זו שתתפור את ידו – משהו שקרן מתוכה. היא לא היתה מאופרת, ועם זאת, מבטה החום כטופי לכד אותו יותר מכל מבט של אשת חברה מיומנת. בעיניה היו עומק, תבונה והבטחה של עוד משהו.

הוא הקדיר פנים בעת שניתק מגע. לא נראה לו נכון לחשוב כך על הרופאה שטיפלה בדודו עד יום מותו, בעיקר כאשר המוות כה טרי, והוא יכול עדיין לחוש בשוק שזה גרם.

דלה הביטה מטה והסירה בעדינות את הממחטה שעטפה את ידו. זה לא היה ממש חתך, זו היתה יותר שריטה בבסיס האגודל שלו, אבל היא התייחסה אליה ברצינות. הוא הרגיש הרבה יותר טוב לגבי הטיפול בדודו במהלך החודשים האחרונים.

"אני אתן לך הרדמה מקומית קלה," אמרה בזמן ששלפה מחט. שתי דקירות קלות לתוך החלק הבשרי של כפו צרבו, אבל ידה של דלה, רכה וחמה דרך הכפפות, קיבעה את ידו בזמן שהזריקה את החומר. ואז היא ניגבה את האזור בחומר מעקר ושטפה אותו בנוזל שקוף מתוך בקבוק מי מלח.

היא הרכינה את ראשה ובחנה את כפו בעיון רב. "איך זה קרה?"

"תאונת דרכים."

עיניה התרוממו אליו, ואז בחנו את צווארו ואת כתפיו ואמדו כל מה שיכלה לראות. "נפגעת בעוד מקום? האם היו אחרים במכונית יחד איתך?"

"כולנו בסדר," אמר במשיכת כתף אגבית. "אם להיות הוגן, בקושי אפשר לקרוא לזה תאונת דרכים. אני מזגתי מים מוגזים מהמיניבר לכוס –"

היא מצמצה. "חשבתי שזה קרה במכונית?"

"לימוזינה ארוכה." הוא נדרש להיפגש עם כמה מאנשיו, ומאחר ששנא לבזבז זמן בנסיעות, חישב ומצא ששכירת לימוזינה עדיפה על נסיעות הלוך ושוב. "הנהג היה צריך לפנות פניה חדה, ופגע בפגוש של מכונית אחרת. הכוס בידי פגעה בקצה המקרר כאשר עפתי קדימה, והיא התנפצה."

"היה לך מזל," אמרה והחזירה את תשומת לבה אל כף ידו.

החתך היה קטן, אבל הוא הביא אותו הנה, כך שאולי היה לו מזל. מבטו נמשך בחזרה אל השיער החום הרך של הרופאה בזמן שהיא הרכינה מטה את ראשה.

"אתה יכול להזיז את האגודל שלך? ואת האצבע המורה?"

הוא ציית והזיז את שתי האצבעות לפי דרישתה.

"בסדר, יופי. תגיד לי אם אתה יכול להרגיש את זה."

המגע הנוצתי של אצבעה המכוסה כפפה נע לאורך המישורים של אצבעותיו ואגודלו. "כן."

היא נדה בראשה, מרוצה, והרימה מַלקטת. "אני רק בודקת אם נשארו רסיסי זכוכית בתוך היד כל עוד ההרדמה פועלת. זה לא צריך לכאוב," מלמלה.

ריסיה הכהים נעו על פני לחייה החיוורות הרכות בזמן שעבדה. בנסיבות רגילות הוא היה מזמין אותה לצאת איתו למשקה, אולי לארוחת ערב, אבל זו היתה חציה ברורה של הקו עכשיו מאחר שבקרוב מאוד היא תהיה עובדת שלו.

מלבד זאת, הוא פקפק אם דלה תסכים לצאת איתו. הסימנים ששלחה היו מוגבלים לדאגה מקצועית לגבי ידו וכיוון שהיה אחיינו של פטריק.

היא בחנה את האצבע והחליקה את אצבעה לאורך צלקת ארוכה על כרית אגודלו. "זה נראה לי כמו חתך מכוער."

חיוך קלוש הופיע על שפתיו. "תאונה מתקופת הילדות." למרות שזו לא היתה תאונה כלל – זו היתה כוונה ברורה ומודעת, בגיל שלוש-עשרה הוא חתך את האגודל באולר לגודל חתך שהיה זהה לחתכים בשלושת האגודלים של חבריו. הם הפכו לאחים בדם באותו לילה בחדר הפנימייה החשוך שלהם. הוא התבונן בצלקת ונזכר כיצד התלהבות הנעורים שלו גרמה לו לחתוך לעומק ולאורך – כאילו הדם יגרום לו להעמיק את הקשר. אולי זה מה שקרה, מפני שהוא היה עדיין הכי קרוב לבחורים האלה מאשר לכל אדם אחר עלי אדמות.

דלה הניחה מידה את המלקטת ואז הרימה את המחט.

"איך זה נראה?" שאל

"זה משהו שטחי בלבד," אמרה, מרגיעה בנימוס. המחט חדרה את עורו, והוא הרגיש משיכה קלה כאשר תפרה. דלה עבדה במהירות וביעילות אחרי שהתפר הראשון היה במקומו, קושרת וחותכת. ידיה היו חינניות ומיומנות בעודה עובדת, כמו דלה עצמה.

לאחר שקשרה את התפר השלישי, היא קמה והורידה את הכפפות שלה ואמרה מעבר לכתפה, "האם קיבלת לאחרונה זריקת טטנוס?"

"לפני כשנה."

"אז זה בסדר. אתה לא זקוק לאנטיביוטיקה – החתך היה נקי, ואין חומר זר בפצע." היא שטפה את ידיה ואז הסתובבה אליו בחזרה. "נצטרך להוציא את התפרים בעוד כשבעה ימים. אם תהיה כאן עדיין, בוא למרפאה. או קאל או אני נוציא לך אותם. אם תעזוב עד אז, גש לרופא האישי שלך."

דקירה של צער הפתיעה אותו. "אני כאן לשני לילות בלבד." הוא בא לקריאת הצוואה של פטריק ולעוד כמה ימים כדי לאמוד את מצבה של הספינה. הוא ירד ברגע שיגיעו לנמל סידני."

"אתה מתכוון להפסיד את כל החוויות?" קמט דק הופיע בין גבותיה. "אתה לא מתכוון לחוות את הקורה-מיי באוקיינוס השקט?"

"זה לא יהיה נחוץ." התוכניות שלו לספינה לא כללו את השטתה באוקיינוס השקט או בכל מקום אחר.

"אז תצטרך לגשת לרופא שלך בעוד כשבוע, מר מרלו," אמרה בחיוך המנומס והמקצועי שלה. "צלצל אליו מוקדם יותר אם יהיו לך חששות או אם תסבול מאדמומית, מנפיחות או מכאבים לא סבירים."

התחוור לו בחלחלה שהפגישה הסתיימה. תוך שניות יהיה מחוץ לדלת, ורבים הסיכויים שלא יראה אותה יותר ביחידות. וזה מן הסתם עדיף כיוון שהדחף הזה שהיה לו להזמין אותה למשקה עלול לצוץ ולעלות, והוא לא יתחיל עם עובדת לעתיד שמעולם לא בילתה יותר מלילה אחד בעיר כלשהי.

הוא נד בראשו והניח את ידו על ידית הדלת. "תודה על הטיפול הרפואי, ד"ר וולש. אני מעריך זאת."

"על לא דבר, מר מרלו," אמרה וקולה היה יציב.

משהו באישה הזו עורר בו עניין, וזה היה נדיר. מה אם למרות המהמורות –

עזוב עכשיו, אמר החלק הנהיר במוחו. האישה הזו אינה בשבילך. וזו היתה האמת. הוא נענע בראשו בזעף ויצא החוצה, בקושי כובש את הרצון להסתובב ולהעיף מבט אחרון בד"ר דלה וולש.