ירושה כנקמה

1

ניקולס זנטנאס מצא את טרפו ברגע בו נכנס לחדר. אף שמסיבת הנישואין התנהלה כבר במלוא הקצב ואולם הנשפים היה מלא עד אפס מקום, הוא איתר אותה ללא מאמץ. היא עמדה במרחק מה מהמון האדם בין אזור הבר ורחבת הריקודים, והיה בהיבדלותה בקרב הקהל משהו שמשך אותו.

הוא הסתפק לרגע בעמידה בתחום החלונות הצרפתיים הפתוחים ובצפייה בה. אורות הדיסקו הבוהקים הסתחררו באפילת החדר, שיחקו בשערה הבלונדיני הארוך והדגישו אותה באלפי צבעים שונים ששטפו את דמותה הנאה בשמלה הירוקה הארוכה.

היא הסתובבה מעט ולפתע נפגשו עיניהם. הוא הופתע לרגע מיופייה הרב. התמונות שצילם הבלש הפרטי שלו לא עשו עימה חסד.

עיניהם ננעלו למה שנראה זמן רב אך נמשך קרוב לוודאי שניות ספורות בלבד. הוא חש לפתע בפרץ אדרנלין עז. העובדה שהיא הייתה כה מושכת עמדה להפוך את משימתו לנעימה הרבה יותר.

קת הפנתה ממנו את מבטה כשחבריה שבו לעמוד לצידה. היא הייתה רגילה לכך שגברים מביטים בה, אך משהו במבטו הכהה והיציב של הגבר הזה היה שונה. לא הייתה זו רק העובדה שהוא היה פשוט משגע, הייתה זו הדרך בה הוא הביט בה – כמו צייד הבוחן את טרפו. היא חשה לפתע פגיעה וקצרת נשימה בעת ובעונה אחת. זו הייתה הרגשה שהיא מעולם לא חוותה והיא הותירה אותה הלומה באופן מוזר. גם עכשיו, מוקפת בפטפוט הידידותי של עמיתיה, היא יכלה עדיין לחוש בתחושה הכבדה של פעימות לבה כמו בתיאום עם צלילי הבס במוזיקה שהלמה סביבה.

היא לקחה לגימה ארוכה מהמים שלה וניסתה להיפטר מההרגשה. אולי פשוט היה לה חם. לונדון סבלה מגל חום, ולמרות שהשעה קרבה לחצות הלילה וכל הדלתות והחלונות בחדר היו פתוחים, הטמפרטורה הייתה ודאי כשלושים מעלות.

אולי באותה עת היא גם חששה מעט יותר מדי מגברים, היא הודתה במרירות בפני עצמה. לאחרונה היא מצאה שהיא בוחנת בזהירות כל גבר שדיבר אליה, תוהה אם הוא נשלח על ידי אביה או אחיה למחצה. טירוף, למען האמת, אך ככל שיום הולדתה העשרים ואחד הלך והתקרב אותם רגשות חשד וחרדה הלכו והחמירו. יום הולדתה היה כעת במרחק של מעט פחות משלושה חודשים והיא לא יכלה לחכות עד שהוא יחלוף, היא רצתה רק לעבור אותו ולשכוח ממנו.

היא אינה אמורה להרגיש כך, היא חשבה בעצב. גיל עשרים ואחת אמור להיות משהו שמצפים לו, תקופה של מסיבות משפחתיות שמחות. לו הייתה אימה בחיים היא הייתה בטוחה שהמצב היה שונה. אך הבעיה הייתה שבני המשפחה היחידים שנותרו לה היו אביה ואחיה למחצה, מייקל, ושניהם התרכזו רק בכסף שהיא תוכל לרשת אם תמלא אחר תנאי צוואתו של סבה ותינשא לפני תאריך יום ההולדת הזה. מבחינתם היא הייתה רק כלי משחק. הם רצו להניע אותה צעד אחד קדימה לעבר נישואין ואז שחמט, כל הכסף יתחיל לזרום. ובכן, היא לא התכוונה להינשא למען הכסף. היא העדיפה למות לפני שתשתף איתם פעולה, וכך היא אמרה להם באופן שאינו משתמע לשתי פנים, לא שהם ייחסו לכך חשיבות כלשהי.

מדוע לא יכול היה אביה לדאוג בעיקר לאושרה? – אין ספק שזו אינה בקשה גדולה מדי.

השאלה עוררה את צללי העבר. היא חשה בהם כעת בתוכה... חשה בבדידות המרה שנעה בעקבותיה מאז ילדותה. מדהים שתחושה זו מעולם לא נעלמה, גם בחדר מלא אנשים. הייתה זו קללת הכסף של משפחת מקנזי.

"היי, קת, מתחשק לך לרקוד?" מספר חברים נתקלו בה בדרכם לרחבת הריקודים.

לזמן מה שכחה קת הכול ושקעה במוזיקה. היא הייתה פה עם שאר אנשי הצוות מחברת הפרסום שבה עבדה בשלושת החודשים האחרונים, כדי לחגוג את נישואי חבריהם קלייר ומרטין. הזוג נישא בקריביים שבוע קודם לכן וכעת הם חגגו כהוגן במלון נייטסברידג' המפואר. קת יכלה לראות אותם במרכז הרחבה, שלובים זה בזרועות זו, רוקדים לאט למרות שהקצב היה מהיר.

כך אמורה האהבה להיות, היא חשבה בכמיהה. אולי יום אחד היא תפגוש מישהו שיגרום לה להרגיש כך. מישהו שיאהב אותה, מישהו שהיא תוכל לבטוח בו. בשנה שעברה היא חשבה שהיא פגשה אדם כזה. ראיין מאלון היה יפה ומקסים והיא מצאה את עצמה נופלת אט אט בקסמיו, מתחילה לחשוב שזה היה הדבר האמיתי. אז היא גילתה שראיין היה למעשה שותף בעסקי אחיה ושכל מה שעניין אותו היה לשאת אותה למען הירושה שלה. הגילוי הזה עדיין כאב. הוא גרם לכך שהיא תהיה זהירה יותר מתמיד במתן אמון בגברים.

כשהסתובבה גרם לה משהו להביט בהיסח הדעת לאחור אל הדלתות, לחפש את הגבר שהביט בה קודם לכן. הייתה לה הרגשה ברורה שעיניו עדיין מביטות בה. הוא לא היה שם והיא לא ראתה אותו בחדר. מובן שהיא דמיינה דברים. היא ניסתה להשתחרר מההרגשה ולהתרכז במוזיקה אך לא יכלה להתנער מזיכרון אותו מבט כהה ומהורהר.

ניקולס הביט בקת מנקודת התצפית הגבוהה שלו. היא הייתה רקדנית טובה, תנועותיה היו גמישות והיה לה קצב טבעי שהיה סקסי מאוד. באיזה שהוא מקום הוא שמע שמי שטוב בריקוד טוב במיטה. אולי מאוחר יותר הוא יבחן את ההנחה הזאת. הוא כבר ציפה לחוש בה נעה תחתיו בחושניות. הבעלות על הגוף החטוב הזה תהיה עונג אמיתי.

עם זאת, הוא בכוונה לא פנה אליה מוקדם מדי. במקום זאת, הוא בחן בזהירות את המצב כדי לראות מי מתקרב אליה. הוא רצה לדעת אם לאביה או לאחיה היו מרגלים כלשהם במקום. הוא ידע שהם מעוניינים לשמור על היורשת היקרה שלהם. הוא האמין שהם מסוגלים אפילו לארגן לה מחזר. עמדו לרשותם שלושה חודשים כדי להבטיח את הירושה. הוא ידע שקת משתוקקת לכסף בדיוק כיתר בני משפחתה ואין ספק ששלושתם פועלים בנחישות כדי להניח את ידם על הכסף.

ובכן, לניקולס היו מספר רעיונות. כל עוד תיוותר נשמה באפו הוא לא התכוון לאפשר להם לשים את ידם על הכסף הזה. הוא ידע שהוא ישמש רק להרס חייהם של אנשים.

השם מקנזי לבדו שלח פרץ של זעם ושאט נפש בדמו כארס מהכשת נחש. קרטר מקנזי היה נחש, הוא חשב חדות, שרץ ערמומי ונבזה. שמונה שנים קודם לכן עשה ניקולס טעות ובטח באדם זה בעסקת קרקע. קרטר שיקר לו והוליך אותו שולל. כתוצאה מכך איבד ניקולס כסף רב בניסיון לתקן את הנזקים, אך הדבר שבאמת העלה את חמתו הייתה העובדה שהוא כמעט איבד משהו יקר הרבה יותר מכסף. קרטר ניסה לגזול ממנו את המוניטין שלו... וכמעט הצליח בכך.

זה היה לקח קשה ללימוד. מאז בנה ניקולס אימפריה משלו והתעשר מעבר לכל ציפיותיו, אך הוא לא שכח את אויבו משכבר הימים. הוא ציפה, צפה והמתין מרחוק. במהלך תקופה זו הוא הבחין בכך שבנו ובתו של קרטר מקנזי היו בדיוק כאביהם. מייקל מקנזי בהחלט לא היה שונה ממנו, אך הוא לא היה יותר מנוכל קטן, וקתרין... ובכן, היא מימנה אותם בעסקה מפוקפקת אחת אחר השנייה, הייתה שותפה לתאוות הבצע שלהם.

על פי מקורותיו לא נותר כסף רב בקרן הנאמנות שאותה היא כילתה עד עתה, ומבלי יתר כספי ירושת מקנזי היא לא תוכל לממן אותם למשך זמן רב.

מתי כבר יגיע היום? חשב עתה ניקולס בנחישות. משום שהוא התכוון להתערב, לסחוף את קתרין בסערה ולקחת את השייך להם. קרטר עומד להצטער על היום שהוא אי פעם פגש בו. הנקמה תהיה מתוקה מאוד.

קת עזבה את רחבת הריקודים והוא פסע בעקבותיה בהחלטיות שקטה, מופתע לראות שפניה מועדות במהירות ליציאה הראשית. זה היה כאילו היא בורחת לפתע ממשהו. הוא הרחיב את צעדיו ועקב אחריה.

מספר דקות לאחר מכן עמדה קת בחום הלילה בחוץ. באופן מוזר היה הרחוב הלונדוני ריק, אפילו השוער שעמד קודם על משמרתו במלון נעלם. היא חשה טוב יותר הרחק מההמון. החרדה שתקפה אותה ברחבת הריקודים נראתה כעת מגוחכת. מובן שאיש לא צפה בה. ואפילו אם כן, כל מה שהיא רצתה לעשות כעת היה לחזור לביטחון השקט של חדרה.

מעבר לרחוב הייתה תחנת מוניות והיא חשבה שתוכל לקפוץ מייד למונית, אך התחנה הייתה נטושה. רוח נעימה נשבה בעצי הפארק שממול, אך מלבד זאת שרר שקט מפחיד. קת חיטטה בתיקה והוציאה את הטלפון הנייד שלה כדי להזמין מונית. ואז הסתובבה כדי לחזור למלון ולהמתין.

זה קרה כשהסתובבה, היא נתקלה בצעיר לבוש מכנסי ג'ינס וחולצת טי. לרגע היא חשבה שזו הייתה טעות שלה ועמדה להתנצל בפניו, לומר לו שלא ראתה אותו. אך אז הוא דחף אותה כנגד מעקה הברזל וחטף את התיק והטלפון שלה. הלם חלף בה כשהבינה שהיא נשדדת.

הטלפון שלה נקרע בקלות מאחיזתה, אך באופן אינסטינקטיבי היא נאחזה ברצועות התיק ולרגע התחולל מאבק. היא ראתה בחטף את פניו, ואז נתלש התיק והוא הסתובב כדי לברוח. הוא לא הצליח להרחיק מאוד, שנייה לאחר מכן הוא נפל בכבדות על המדרכה. היא שמעה את גופו נחבט ואז את קול הטלפון ותכולת תיקה מתפזרים על מדרכת הבטון.

רק כאשר ניתקה דמות כהה מהצללים היא הבינה שמישהו הכשיל אותו.

"במקומך לא הייתי ממשיך לנסות." רגל נחתה על ידו של האדם כשהוא ניסה לקחת את ארנקה. "המשטרה בדרך."

הצעיר לא נזקק לשמוע זאת פעם שנייה, הוא נעמד מייד על רגליו וברח, צעדיו מהדהדים במורד הרחוב הריק.

"את בסדר?" המציל שלה התכופף והרים את חפציה. קת הבחינה בהיסח הדעת שהוא נשמע רגוע ושהיה רמז של מבטא זר בקולו העמוק. כשהוא התרומם והביט בה היא ראתה בבירור את פניו בתאורת הרחוב. עיניים כהות לוהטות פגשו בשלה. היה זה הגבר שצפה בה קודם לכן.

היא ניחשה שהוא ודאי כבן שלושים ושתיים. שערו היה כהה כעורב, סמיך וחלק. הוא היה נאה מאוד אך לא במובן הרגיל, אלא יותר בדרך מסוכנת, קשה. כל דבר בו, החל בעיניו הכהות המעוצבות עד העיקול החושני בשפתיו, העיד על עוצמה ושליטה.

היא ידעה שהוא ממתין לתשובתה ומיהרה להתעשת. "כן, אני חושבת שכן. תודה רבה על עזרתך."

"לא היית צריכה להיאבק בו על תיקך. יכולת להיפגע." הוא אמר לה בפשטות. "חייך חשובים יותר מחפצים."

הוא צדק. ההבנה כמה גרוע זה יכול היה להיות רק החלה לשקוע בה. כשהיא הושיטה את ידה כדי לקחת את התיק שהוא הושיט לה, ידה רעדה מעט.

"בואי, נכניס אותך פנימה." הצליל הקשה בקולו התרכך מעט, אך הזרוע שהוא הניח על גבה הייתה איתנה.

קת לא ניסתה לסגת, במקום זאת היא הניחה לו להוביל אותה חזרה אל האור והביטחון במלון. הייתה בו עוצמה שהייתה כמעט מהממת והיא הייתה מודעת לידו כנגד עורה בדרך שעוררה בה רעד עז של מתח. זאת הייתה הרגשה שהיא לא הצליחה לגמרי להבין. אחרי הכול, היא הייתה בטוחה עכשיו... לא כן?

"מר זנטנאס, הכול בסדר?" פקידת הקבלה הביטה בהם כשנכנסו אל אולם הכניסה.

קת הבחינה בכך שהיא ידעה את שמו. היא גם הבחינה בכך שכאשר הוא דיבר אנשים התייצבו לפעולה. מנהל המלון הופיע, המשטרה קיבלה קריאה ואז היא הורחקה פתאום מכולם לעבר המעליות.

"את יכולה לחכות לשוטרים למעלה בסוויטה הפרטית שלי."

זו לא הייתה הזמנה. זו הייתה יותר הוראה. הדלתות נסגרו והם היו לפתע לבד בחלל קטן מאוד.

היא הרימה מבט ופגשה במבטו, ופעם נוספת התעוררו חושיה בדריכות. היה קשה לזהות את הרגשות שהוא עורר בה. הוא חולל משהו עמוק יותר מתחושת הזהירות הרגילה שהיא חוותה בחברת גברים.

היא לא יכלה להבין מדוע לאדם זר לגמרי יש השפעה כה עמוקה על חושיה. אולי הייתה זו רק העובדה שהוא היה נאה באופן יוצא מגדר הרגיל במין סגנון ים תיכוני כהה. אולי זו הייתה הדרך בה הוא הביט בה, כאילו הוא מנסה לקרוא את מסתרי נשמתה.

הוא לחץ על הכפתור לקומה העליונה, וכשהמעלית החלה במסעה מעלה השתררה ביניהם שתיקה.

ניקולס הביט כשהיא השעינה את ראשה לאחור על הדפנות המצופות מראות. היא נראתה חיוורת ושברירית וצעירה. עיניה היו בגוון כמעט בלתי אפשרי של אבן ירקן ירוקה כשהביטה מעלה אליו.

היא לא הייתה מה שהוא ציפה, וזה הדהים אותו. הוא בהחלט לא תיאר לעצמו אף לרגע שיתעוררו בו רגשות מגוננים כלפיה. הם צצו משום מקום כשהוא השיב לה את חפציה, והחולשה הרגעית הכעיסה אותו, הוא ניער אותה בנחישות. זו הייתה בתו של קרטר מקנזי, הוא הזכיר לעצמו בזעף, והיא בהחלט הייתה מסוגלת לכל... הוא ידע בוודאות שהיא הייתה ערמומית ונוכלת בדיוק כבני משפחתה. הוא קרא את הדוחות עליה והוא לא יניח לעצמו לסטות ממשימת הנקמה שלו בשל המראה הפגיע המטעה שלה.

קת נשמה עמוקות וניסתה להתעשת. "זה... אה... יפה מאוד מצידך..." היא ביקשה לשבור את השקט והמתח.

"העונג הוא שלי." המילים היו רכות כמשי.

האם היא רק דמיינה או שהיה קו של ציניות בהבעתו, קור קשה?

"ראיתי אותך קודם במסיבת הנישואין." עיניה הוצרו כשהיא הביטה בו כעת. "האם אתה מכיר את מרטין וקלייר?"

"לא."

ההודאה האדישה הפעילה פעמון אזעקה. האם הדחף הראשון שלה היה נכון? האם זה מישהו שאחיה שלח כדי להתקרב אליה?

"מדוע היית במסיבה?"

"משום שכבעל המלון הזה אני יכול ללכת לכל מקום שארצה."

"הו. הו, אני מבינה." כשהיא חשבה על כך עכשיו, האווירה הסמכותית שהקיפה אותו הייתה ברורה באופן בוטה. היא הרגישה מטופשת ביותר משום שדמיינה שאחיה שלח אותו. אם המלון הזה שייך לו ברור שהוא אדם עשיר מאוד ובעל השפעה, לא אדם שיבצע הוראות של מישהו.

"אני ניקולס זנטנאס." הוא הציג את עצמו בנימוס ואז חיפש בפניה סימן כלשהו לכך שהשם היה מוכר לה. שמונה שנים קודם לכן הוא היה שותפו לעסקים של אביה, ולמרות שהוא מעולם לא פגש את קתרין מקנזי, היא יכלה להכיר את שמו.

אם היא הכירה, היא לא הסגירה עובדה זו אף ברפרוף של ריס בודד.

"קת מקנזי." היא הושיטה את ידה לעברו.

הוא היסס לפני שלקח אותה, אך כשעשה זאת שלח בה המגע המוצק של עורו כנגדה זרמי חשמל קטנטנים.

עיניה ננעלו בגון הקפה הכהה שבעיניו והיא תהתה אם הוא יכול לחוש בקשר החושני העז שהסתחרר ביניהם, או שמא הוא היה קיים רק בדמיונה.

היא התרחקה ממנו ברעד, שמחה על כך שדלתות המעלית נפתחו, וניערה את עצמה מהמצב המתוח.

ניקולס חייך לעצמו כשפסע בעקבותיה החוצה בדרך אל הסוויטה שלו. עד עתה הערב התנהל יפה מבחינתו.

מובן שלא היה לה כל מושג מי הוא.

הוא התכוון לעקוב אחריה שבוע לאחר מכן, שכן הוא ידע שאביה יהיה מחוץ למדינה וכך הסיכון להתגלות יהיה קטן יותר. אך כשהבלש הפרטי שלו סיפר לו שקת תהיה במסיבת נישואין באחד מבתי המלון שלו, הוא הקדים את תכניותיו וטס לשם מאתונה באותו אחר צהריים.

עכשיו הוא שמח שלקח את הסיכון. בכל זאת, גורם הזמן היה חשוב ביותר.

תקיפת השודד בחוץ הייתה מקרה של מזל גדול. העובדה שקת הייתה משגעת עד כדי כך שהוא השתוקק להשכיב אותה, הייתה מזל גדול עוד יותר.

הנקמה תהיה קלה כל כך.

הדג שלו נלכד. כל שהיה עליו לעשות כעת היה לגלגל את החוט.