יש אלוהים בקהל

חזון הטריטוריאליסטים

יש מי שרואים בציונות הדתית את הגרסה הוותיקה ביותר של הציונות. אפשר לזהות פנים וגלגולים שונים שלה כבר מימי חורבן בית שני. בגרסתה המודרנית, יש המייחסים את הציונות הדתית לרב קוק, אבל לצורך הניתוח שאני מבקש להציע דווקא מלחמת ששת הימים היא הרגע המעצב בתולדות התנועה. עד המלחמה הזאת, השאיפות הלאומיות של רוב הישראלים הוגבלו להישרדות. לא באמת יכולנו לבקש יותר כשאנחנו דחוסים ברצועת קרקע צרה, דלי אמצעים ומוקפים בשכנים המבקשים לחסל אותנו. הניצחון המזהיר ב־1967 הפתיע את רוב הישראלים. גם בדיעבד זה נראה כמעט כמו נס.

היו אנשים, בעיקר בציונות הדתית, שההסבר המתבקש שלהם לניצחון היה התערבות אלוהית. העובדה שהאזורים שנכבשו כללו גם את נחלת האבות ביהודה ובשומרון, עשתה את הפרשנות האלוהית למשכנעת במיוחד. ליהודים לא היתה דריסת רגל בשטחים אלו מאז שנכבשו בידי הצבא הירדני ב־1948. עד מלחמת ששת הימים, ישראלים יכלו רק לחלום על היום שבו יזכו לבקר באתרים הללו. ופתאום הם שלנו. לראשונה מאז הכיבוש הרומי, הר הבית שב לידיים יהודיות.

קשה היה לחמוק מההסבר המשיחי. בעבור רבים בציונות הדתית, הציונות החילונית סיימה את תפקידה הארצי. עד אותו הרגע שימשה ישראל מקלט ליהודים. כל דונם בין חיפה ובין אילת היה יכול להתאים לזה. אבל על האדמה שנכבשה ב־1967 שורה השכינה. אחרי 1,900 שנות גלות, החזיר אלוהים את האדמה לבניו ולבנותיו. אשרי מי שזכה לכך. למותר לציין שהחזרת מתנה אלוהית לבעליה היא דבר שלא ייעשה.

זמן קצר אחרי המלחמה התגנבו בודדים מבני הציונות הדתית ליהודה ושומרון בניגוד לחוק, בתקווה לבנות מחדש את היישובים שהיו שם לפני 1948. הפעילות הזאת לא בדיוק התיישבה עם כוונות הממשלה, שבאותם הימים עדיין דנה באפשרות הנסיגה מהשטחים תמורת שלום עם ירדן. כשהתברר שירדן מסרבת לנהל משא ומתן עם ישראל, נחלשה עמדת הממשלה כנגד המתנחלים. כיום גרים בהתנחלויות ביהודה ובשומרון כמה מאות אלפי אנשים, אבל רק מיעוט מתוכם יתעקש להישאר שם בכל מחיר, גם אם בדרך יעלה על המזבח את הדמוקרטיה הישראלית עצמה. לקבוצה שתתעקש להישאר שם ויהי מה אני קורא טריטוריאליסטים.

המפגש המשמעותי הראשון שהיה לי עם טריטוריאליסטים היה בזמן שהייתי מדריך בבית הספר לטיסה. ב־1994 עתרה אליס מילר לבג"ץ נגד משרד הביטחון וצה"ל בדרישה שייתנו לה לגשת למיונים לקורס טיס, שעד אז היו פתוחים לגברים בלבד. עתירתה התקבלה. היא אמנם לא צלחה את המיונים, אבל פתחה את הדלת לנשים רבות שבאו בעקבותיה. כששתי הנשים הראשונות הגיעו לשלב הידוע בכינויו "שנת טיסה", בדיוק הדרכתי בקורס למדריכי טיסה והתבקשתי בידי מפקדיַ ליצור יחידת לימוד שתיקרא "הדרכת נשים בקורס טיס". זה היה שנים ספורות לאחר שערוריית טאליהוק, שבה יותר ממאה קציני צוות אוויר בחיל הים ובחיל הנחתים האמריקאי תקפו והטרידו מינית 83 נשים ושבעה גברים במהלך כינוס בלאס וגאס. בעקבות האירוע, חיל הנחתים האמריקאי שיכתב מן היסוד את כללי שילוב הנשים בתפקידי לחימה. ההבנה היתה שזה לא מספיק לומר שנשים וגברים זכאים לאותו היחס.

התרבות הארגונית בחיל האוויר הישראלי לא מיקמה את ההטרדות המיניות בראש דאגותיה. תשומת הלב שלנו כוונה לשיפור המקצועיות של הצוותים. האם עלינו לכלול ביחידת הלימוד שיקולים פיזיים, אקדמיים או חברתיים ייחודיים? איך תשפיע נוכחות נשית על הצוערים או המדריכים? ביליתי זמן רב בטייסת ראשוני קרב בתקופה ששתי הצוערות היו שם. טסתי עם שתיהן ותיחקרתי מדריכים אחרים שטסו איתן. צפיתי באינטראקציות שלהן עם הצוערים ושוחחתי איתן.

בשלב הראשוני של הקורס כל שישה צוערים חלקו חדר. בשעות הערב הם היו מתגודדים בקבוצות לימוד, במאמץ לעכל כמויות אדירות של חומר. זו גם היתה הזדמנות לשחרר קצת לחץ. לעבוד זה על זה. להשתתף בתחרויות מעט מגוחכות. ללכת מכות. החיים המשותפים היו חוויה מחברת חשובה — בעבור הגברים.

את הנשים שלחו לאגף נפרד בבסיס. הן למדו בזוג, לא בקבוצה. אחת מהן נשרה ממגמת קרב כעבור חודש והשאירה את הצוערת השנייה לבדה. זה לא היה בריא. מאמצי לעודד את הצוערים לשלב אותה בקבוצות הלימוד נתקלו בכמה תגובות: חלקם טענו שיהיה להם קשה להתרכז בנוכחות אישה. אחרים, כך חשדתי, הונעו מתחרותיות גרידא. לא היה להם עניין לעזור לה לתפוס את אחד המקומות הבודדים על מגרש המסדרים בסוף הקורס. כמה מהם פשוט לא אהבו את המציאות החדשה שבה קורס טיס פתח את שעריו גם לפני נשים. להיות טייס חיל האוויר נחשב סמל סטטוס. אם לדייק, סמל סטטוס גברי. שילוב נשים במסלול רק יערער את זה.

בקצה השני של מניפת התגובות היה אורי. אורי (שם בדוי) היה ציוני דתי. כמו נשים, גם דתיים היו אז מגזר חדש בקורס טיס. כבר היו צוערים דתיים בעבר, ואפילו טייסים, אבל מספרם היה זניח מכדי להשפיע על האווירה בחיל. עד שנות התשעים נשלט חיל האוויר בידי מי שנחשבו אצולת החילוניות: הקיבוצניקים. אלו הנחילו אווירה חילונית במובהק. בשנותי הראשונות כטייס מבצעי, לדוגמה, המטבחים בטייסות הקרב לא היו כשרים.

אורי בא מהתנחלות קטנה בעומק הגדה. הוא לא נמנה עם מתנחלי הנוחות שגרים מטר מהקו הירוק. הוא היה הדבר האמיתי. מה שהיום אני מכנה טריטוריאליסט. בהתחלה הנחתי שיחסו המקבל לנשים קשור לכך שהן, כמוהו, היו אאוטסיידריות. את תחושת הבדידות הזאת זכרתי היטב מניסיוני האישי. אבל כשלמדתי להכיר אותו, הבנתי שזה היה יותר מזה. אורי גדל עם חזון מסוים מאוד לחברה הישראלית. הקשר לאדמה היה מרכיב הכרחי בו. אורי היה שאפתן מאוד, אבל שלא כחבריו לקורס, השאפתנות שלו לא נבעה מתחרותיות, אלא מרצון לשרת את החזון של מחנכיו. הוא קיבל פקודות בהכנעה. הוא היה כן. במהלך התחקירים הוא חפר לעומק טעויותיו. הוא אף פעם לא חגג את הישגיו ולא שפט את חבריו. הוא היה הראשון להתנדב לכל משימה מעצבנת, תמיד עם חיוך וחוש הומור. לא היתה בו ציניות, ולא יומרה. הוא היה מגויס כולו. הוא גם היה טייס טוב. אני מודה, הערצתי אותו. עקבתי אחריו מקרוב, מבית הספר לטיסה דרך אימון מבצעי ועד בית ספר לאף־16. הצטערתי כשצוּות לטייסת אחרת. הייתי גאה לשרת לצדו.

אורי לא חשש מהנשים בקורס. הוא תיקשר איתן כפי שתיקשר עם שאר הצוערים. הנשים חשו בכך והתנהלו לידו בחופשיות רבה יותר. דבר דומה קרה גם עם צוער אחר חובש כיפה. זה הפתיע אותי. הנחתי שצעירים דתיים יראו בשלילה שירות נשים בתפקידים קרביים. טעיתי. הצעירים הדתיים שפגשתי הציבו רף התנהגות גבוה בתחום זה, כמו באחרים.2

עם הזמן, כשעוד ועוד טייסים דתיים השתלבו בטייסות, נוכחתי שאורי לא היה יוצא דופן בגישתו לשירות. במהלך שנות התשעים הייתי עד לחילופי משמרות בצה"ל. הקיבוצניקים הלכו והתמעטו, והציונים־הדתיים תפסו את מקומם — כל אחת מהקבוצות האלה, בתקופתה, נהנתה מייצוג יתר ביחידות העילית ובעמדות הפיקוד. שילובם של הדתיים השפיע עמוקות על התרבות הארגונית של חיל האוויר. רף הכניסה לקורס טיס הלך וגבהּ, והחיל נעשה מקצועי יותר, הומני יותר ומאורגן יותר.

בשנותי האחרונות בצבא העמקתי את קשרי עם הצעירים הדתיים. כמה מהם טריטוריאליסטים. אני מכבד לא רק את הרמה המקצועית והמוסרית שלהם, אלא גם את האתיקה שמניעה אותם. בניגוד למה שציפיתי, לא מצאתי אצלם שנאה לשכניהם הפלסטינים. אחרי לא מעט ויכוחים על עתידה של ישראל וסיכויי השלום, אני מקבל את טענתם שליהודים הזכות להתפלל במערת המכפלה בדיוק כמו למוסלמים. אני מסכים עם קביעתם שהמאמץ הישראלי לאפשר חופש פולחן בשטחים שתחת שליטתנו, לא נענה באותה הדרך בצד הפלסטיני. נכון, עד 1967 ליהודים לא היתה שום גישה לאתרים הקדושים, ויש להניח שזה מה שיקרה כשמוסלמים ישלטו בחברון.

אבל החזון הטריטוריאלסטי מתנגש חזיתית בחילוניות הישראלית בשאלת השליטה על יהודה ושומרון. יש רק שלוש אפשרויות לסיום הסכסוך עם הפלסטינים. בינתיים הבחירה בין השלוש היא בידי ישראל (פרטנר פלסטיני יוכל לשפר את התוצאה של אחת האפשרויות, אבל למרות מחאתם של אגפים מסוימים בפוליטיקה הישראלית, ישראל לא באמת חייבת פרטנר). הקו שמפריד בין הציונות הדתית כמכלול ובין מי שאני מכנה טריטוריאליסטים הוא ביחסם לשלוש האפשרויות. הטריטוריאליסטים מוגדרים על ידי העדפת האפשרות הראשונה והשנייה.

האפשרות הראשונה: ישראל תספח את הגדה המערבית ותעניק אזרחות לתושביה הערבים. יש לכך שני יתרונות. האחד, זה יבטיח גישה יהודית למקומות הקדושים. השני, שליטה צבאית על השטחים תאפשר להגן על עומק המדינה. התקדים המטריד שישראלים נשענים עליו הוא ההתנתקות מרצועת עזה ב־2005, שבמקום הקמת מדינה פלסטינית עצמאית הביאה להרס התשתיות הכלכליות שישראל השאירה מאחוריה ולהפיכת הרצועה לבסיס שיגור טילים על אזרחי ישראל. בסיס שממומן, כמו החיזבאללה, בידי איראן. שלא כמו לבנון, עזה קרובה בהרבה לבטן האזרחית הרכה של ישראל. יהודה ושומרון קרובות אפילו יותר.

האפשרות הראשונה גם מלווה במחיר גבוה. ישראל תכניס לשטחה את המשבר החברתי העמוק שהשתלט על רוב המזרח התיכון. סיפוח הגדה ישזור לתוך המארג הישראלי את תרבות המוות שהיא ההשראה לפיגועי ההתאבדות.

מחיר נוסף יירשם בזירה הדמוגרפית. אמנם יש ויכוח על המספרים המדויקים, אבל גם הדמוגרפים הכי אופטימים מבינים שסיפוח יהודה ושומרון יקרב את הערבים המוסלמים לקו ה־50 אחוז. במצב כזה, ההגדרה העצמית של ישראל כמדינה יהודית תיעשה פגיעה וחשופה לגחמות ההרכבים הקואליציוניים. בסופו של דבר, דמוקרטיה ודמוגרפיה יהפכו את היהודים לעוד מיעוט במזרח התיכון. בהתחשב בגורלם של רוב המיעוטים באזור (לדוגמה, נוצרים, יאזידים ובהאים) היה מתבקש לערוך דיון מפוכח על המחיר שישראלים ייאלצו לשלם על ריבונות בחבלי יהודה ושומרון.

האפשרות השנייה: ישראל תספח את השטחים מבלי לתת אזרחות לתושבים. היתרונות כאן זהים לאלו של האפשרות הראשונה, בנוסף להישארותה של ישראל מדינה עם רוב יהודי.

הפתרון הזה מניח שישראל תפרוש את ריבונותה על ציבור שאין לו ייצוג בשלטון. דמוקרטיה היא אבן יסוד של ישראל ועיקרון שרוב אזרחי המדינה, כולל הציונות הדתית, רואים בו הכרח. הנאמנות למדינה של רוב הישראלים שאני מכיר תיפגע אם ישראל תחדל להיות דמוקרטיה. רבים יחפשו להם בית אחר. בלעדיהם הכלכלה הישראלית תתחיל לגמגם. ישנה גם סכנה של בידוד בינלאומי, שיביא לקריסה כלכלית ממש. כמו באפשרות הראשונה, ישראל תביא על עצמה משבר חברתי כמו זה המבעבע בשאר המזרח התיכון. האפשרות הזאת תביא לסופה של ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה. הקבוצה היחידה שתרוויח מהאפשרות השנייה היא הטריטוריאליסטים.

האפשרות השלישית: האפשרות השלישית (וחיפשתי לשווא רביעית) היא נסיגה מרוב השטחים, עם או בלי הסכם עם הפלסטינים. אם הפלסטינים יחליטו להקים מדינה, תהיה להם מדינה. אם לא, הגדה המערבית בוודאי תיהפך לעוד בסיס טילים. משגרי טילים יוטמנו בלב־לבה של אוכלוסייה אזרחית, בדיוק כמו בעזה ובלבנון. ישראל תתקשה במלאכת ההגנה על אזרחיה ותיאלץ לשאת על מצפונה גם את מחיר הפגיעה בפלסטינים חפים מפשע.

אני מודע לכך שזה תסריט מר בעיני רוב הישראלים. גם אני חש את המרירות בפי. אבל אפשר להמתיק חלק מהשלכותיו. נסיגה אכן תביא לעליית מדרגה באתגרים הביטחוניים של ישראל, אבל זו תהיה מדרגה, לא קומה שלמה. אנחנו ממילא חיים תחת איום טילים. גם בלי בסיסי שיגור בגדה, אנחנו מתמודדים עם עלייה באתגר הטילים בכמה חזיתות: עזה בדרום, סיני דרומה יותר, סוריה המתפוררת מצפון־מזרח ולבנון המתפרקת מצפון. פלסטין תהיה חזית נוספת. טווח הטילים יגדל מן הסתם, אבל יש דרכים לצמצם זאת. הרחבת הכיסוי של כיפת ברזל היא אחת מהן. יש גם פתרונות טכנולוגיים אחרים. אפשר לתגבר את פעילות המודיעין וכן את שיתוף הפעולה עם משמר הגבול הירדני. התקציבים שכרגע מושקעים בהגנה על ההתנחלויות יתפנו, ונוכל לתעל אותם לבניית מערך הגנה יעיל יותר.

מעמדה ההגנתי של ישראל גם יתחזק. כשהיא עומדת מול מדינה ריבונית, במקום מול שטח כבוש, תוכל ישראל להתיר את רסן השימוש בכוח. כיום, מעמדנו ככובשים מגביל את יכולתן של בעלות בריתנו לתמוך בנו. אם ננקוט הגנה אגרסיבית מול מתקפה של מדינה ריבונית, נזכה להבנה גדולה יותר מצדן. נכון, תמיד יהיו אלו שיגנו את המדינה היהודית, אבל במקרה הזה, כמו באחרים, יהיה נכון להתעלם מעמדתם.

מנקודת מבטו של החייל בשטח, אינטראקציה עם מדינה שכנה היא פשוטה ונקייה הרבה יותר מהתעסקות עם אוכלוסייה אזרחית כבושה. המגע היומיומי עם אזרחי אויב הוא מתיש מוסרית ורגשית, בייחוד כשמדובר בחיילים בני 18. זו נקודה מכריעה, ואתייחס אליה בהמשך. ייתכן שזה הטיעון החזק ביותר של מתנגדי הטריטוריאליסטים. כך הרגשתי גם במהלך הוויכוח המתוקשר בעקבות הירי של אלאור אזריה. מאוד התאכזבתי מכך שהדיון הציבורי הושטח לשאלה: האם אנחנו בעד אלאור או נגדו? התעלמנו מהסוגיה הדחופה יותר: כשאנחנו שולחים צעירים וצעירות לתוך אוכלוסייה עוינת, לא רק כחיילים אלא גם ככוח שיטור, אנו כופים עליהם מציאות סבוכה באופן קיצוני. בהמשך הספר אתייחס לדילמות האתיות שניצבו בפני. אבל למותר לציין שמעולם לא נאלצתי להתמודד עם מצבים מורכבים מוסרית ורגשית כמו זה שאלאור אזריה עמד מולו. ובשעה שעמדתי באותם אתגרים, כבר הייתי באמצע שנות ה־20 שלי, ולא מגויס טרי בן 19.

האם הדרישות שלנו מהחיילים הצעירים עומדות במבחן המציאות? האם המחיר שהם ואנחנו משלמים שווה את התמורה שאנו מקבלים משירותם? רבים טוענים שזה לא הוגן שליהודים אין גישה למקומות הקדושים ביהודה ושומרון. אני מסכים. זה אי־צדק מביש. אחרים טוענים שזה לא הוגן ללכת לקראת הנהגה פלסטינית המסרבת להתכחש לאלימות או אפילו להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית. גם עם זה אני מסכים. אבל שאלת ההגינות אינה הדאגה הראשונה בסדר יומם של הישראלים. הדאגה הזאת שמורה לשאלת הישרדותה של ישראל. צודק או לא צודק, זה לא משנה: ישראל לא תתקיים כמדינה יהודית אם היהודים יהפכו בה למיעוט. גם אם תפסיק להתנהל כדמוקרטיה, סיכויי ההישרדות שלה יהיו נמוכים. כשמציגים אותן בבהירות, אלו בדיוק שתי האפשרויות שהזכרתי לעיל, המגדירות את תפיסת הטריטוריאליסטים.

אלא שלרוב לא מציגים אותן בבהירות. השיח הפוליטי שלנו בדרך כלל מציע שלום, צדק או ביטחון מושלמים כאמת מידה לניסוח מדיניות. המסגור הזה מטעה מאוד, כי אין מושלם בתפריט. אמת המידה הרלוונטית לכל אחת משלוש האפשרויות שהצעתי היא שתי האפשרויות שמתחרות בה. אין משהו אחר. אם נמשיך לדגול בהכחשה ובערפול, זה יוביל לכך שמושכות השליטה בחיינו יילקחו מאיתנו. אם זה יקרה, ההחלטות יעברו לידי אנשים שהאינטרסים של ישראל לא בראש מעייניהם.

ישראל כבר משכה ידה משליטה בגורל אזרחיה. במקום לשים קץ לקיפאון המדיני, ואם צריך אז באופן חד־צדדי, ממשלת ישראל מתחבאת מאחורי סינר ה"אין פרטנר". בכך היא מאפשרת לסרבנות הפלסטינית לקבל החלטות אסטרטגיות במקומה. הרי ההנהגה הישראלית מלאה בגנרלים בדימוס. אפשר לצפות שלפחות אחד מהם לא היה שוכח את הכלל החשוב ביותר בלחימה: לא להשאיר את היוזמה בידי האויב.

הטריטוריאליסטים מגלמים את הקבוצה הקטנה ביותר מבין השלוש שמרכיבות את החברה הישראלית, אבל זו שהשפעתה היא המכריעה והמיידית ביותר. החזון הטריטוריאליסטי והשלכותיו חייבים לעלות לדיון ולהכרעה של החברה הישראלית כולה. אי החלטה לא תעזור לשאלת השטחים להיעלם. היא רק תגלגל את הפתרון לפתחו של מישהו אחר, מהלך שעלול להיגמר באופן טרגי בעבור כל מי שהמדינה היהודית יקרה לו.