ישעיהו חוזה בירושלים (750 לפנה"ס)
תִּרְאוּ אֵיךְ הוּא פּוֹסֵעַ, הַיָּהִיר הַמַּרְהִיב הַזֶּה
שֶׁהֶעְדִּיף אֶת הַיֹּפִי עַל פְּנֵי הַמָּעוֹף
אֵיךְ הוּא מִתְקָרֵב לְאַט
בְּמֵיטַב כְּזָבוֹ,
זְנָבוֹ הַפָּרוּשׂ מְאַוְשֵׁשׁ וּמַרְטִיט
אֶת מְנִיפַת הָעֵינַיִם
וּמֵאָה רַקְדָנִיּוֹת פְלָמֶנְקוֹ מִתְגָּרוֹת פִּתְאֹם מִקְּפָלֶיהָ
בְּעֵינֵי מַאנְדָלָה סְגֻלּוֹת.
(אגי משעול, "הטווס")
ישעיהו בן אמוץ עמד בחצר בית מדרשו שבירושלים. הוא לטש עיניו במגדלים החדשים שנישאו מצפון לעיר. ברחבה הקרובה עמדו חיילים מצוחצחים במדי יהודה מבריקים. בידיהם נשק שלא נראה כמוהו בירושלים עשרות שנים. זהו המשמר החדש השומר על המגדלים ועל ארמון המלך עוזיהו. החיילים הצעירים האלה, כמו גם תלמידיו הספונים בבית המדרש, לא יכלו לזכור את ימי החושך הקודר שאפפו את העיר הזו. ישעיהו עצמו זכר רק את ההתרגשות הגדולה שבאה אחרי המשבר. הוא ובן דודו עוזיהו נולדו לתוך המהפכה הגדולה הזו.
זיכרונות מימי השבר
חמישים שנה לפני כן (תחילת המאה השמינית לפנה"ס), איש לא דיבר על יהודה כ"ממלכה". תושבי הדרום היו חשופים להתקפות העמלקים והאדומים, שחטפו אזרחים ומכרו אותם לעבדים בנתיבי הסחר המזרחי. מצפון הִכו הארמים את יושבי הארץ ודיכאו את כל תושבי הגליל והגלעד. המדינה השכנה של יהודה מצפון, ממלכת ישראל, עמדה על סף חורבן. הארמים דשו את חלקותיהם במרכבות דורסניות. הסיכוי להינצל מדריסת הארמים היה קטן. הכול חשו שהקץ קרב. שום מדינה לא התנדבה לעזור לישראל. באוזני הישראלים הוותיקים הדהדו עוד מילותיו הקשות של הנביא אלישע המתאר את מה שיעשה המלך הארמי חזאל לישראל:
"כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה
מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג
וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ."
(מלכים-ב ח', יב)
הצבא הארמי ריסק את הצבא הישראלי והותיר בו רק חמישים פרשים ועשרה רכב (מלכים-ב י"ג, ז). ממלכת ישראל כמעט קרסה. יהודה ראתה את חורבן אחותה הגדולה שומרון וידעה שגם קִצה קרב. חזאל המלך הארמי כבר כבש את גת הפלשתית ושׂם פעמיו לירושלים.
הדחת יהואש ועליית אמציה, אביו של עוזיהו
לפתע חל המהפך. הצבא הארמי נטש את האזור. החיילים נלקחו לחזית חדשה, לא מתוכננת. הממלכה האשורית החלה לנגוש בגבול הצפוני של ארם ואיימה על קיומה. הגבול שבין ארם לישראל ננטש לטובת מלחמת ההישרדות שלהם. אשור הפכה להיות המושיע הגדול של ישראל ויהודה. לא נשמע קול מלחמה בירושלים. הארץ ניצלה.
הימים הבאים היו מבולבלים וקשים. הקצינים היהודים שעמדו בקו החזית באזור השפלה חזרו לעיר, וסיפרו לכולם על תחושת הכישלון שמילאה אותם בשל התנהלות רופסת של מלכם. בירושלים עצמה נרצח כהן-נביא בבית ה' מפני שנשא דברים נגד סטייתו של המלך מדרך התורה. בסופו של מרד נרצח יהואש על ידי עבדיו. זיכרונו הראשון של ישעיהו בן אמוץ הוא הדוד אמציה יושב על כיסא המלך בירושלים ולצדו בנו עוזיהו. הוא זכר היטב את האווירה בבית. כולם עסקו בצבא ובכיבוש. זה היה הנושא העיקרי שהיה על הפרק. אמציה החליט להחזיר את השקט לגבול הדרום ולפתוח מחדש את נתיבי המסחר למזרח. הצבא התחיל להתכונן למלחמה גדולה. הפוליטיקאים ואנשי הרוח התווכחו ביניהם, האם צריך לצרף את השכנים מצפון, ממלכת ישראל, לקואליציה. גם את השלב הזה זכר ישעיהו היטב. הסיפורים על כיבוש אֱדום ועל הריגת השבויים הגיעו לירושלים. בעיר התחילו מסיבות ניצחון. זה היה השלב שבו הדוד אמציה, החוגג את ניצחון צבאו, פנה בהתגרות אל המלך הישראלי יהואש שגם הוא שוחרר זה לא מכבר מחרב הארמים. יהואש לא רצה את המלחמה הזו אך כשההתגרות של אמציה גברה נפגשו השניים לקרב בבית שמש שביהודה. אמציה נתפס על ידי הישראלים שהביאו אותו לירושלים כשבוי מלחמה. אנשי ירושלים המושפלים פתחו לפני הכובשים הישראלים את אוצרות המלך ואוצרות המקדש. וכך, עטור בשלל ובהילת מנצחים, חזר יהואש הישראלי לשומרון. בשלב זה גברה התסיסה נגד אמציה בירושלים ולאחר זמן קצר קשרו עליו קשר. הוא נס אל לכיש - שם מצא את מותו. בחמש-עשרה השנים האחרונות של שלטונו היה בנו עוזיהו המלך בפועל של יהודה. ישעיהו המשיך במסלול חייו בתוך בית המדרש. שם, בסמוך לבית המלך ובנתק מוחלט מן הפוליטיקה, ואז החלה לבעור בו אש קודש. בלילותיו החלו לפעם בו חזיונות של התגלות. בחלומותיו ראה את שמואל הנביא המשיב לב ישראל אל אביהם שבשמים. בבקריו אסף תלמידים לכיתת הלימוד ודרש באוזניהם את תורת ה'.
גל הבנייה וביצורי ירושלים
עד גיל שלושים היה עוזיהו העוצר בבית המלך. אביו הושלך ככלי אין חפץ בו ללכיש המבוצרת והוא הלך והתעצם במלכותו. לאחר מות אביו החליט עוזיהו לחזק את הירושה ולהפוך את מדינתו לממלכה נשגבה. היו אלו שנות שיא בירושלים. תנופת בניה הרימה את המדינה מדכדוך לאופוריה. הצבא הכפיל את מספרו פי כמה, התעשייה הביטחונית לא ידעה ימים יפים מאלה, התושבים מצאו אדמות חדשות להתיישבות חקלאית. השמים הכחולים גבהו על ראשה של הממלכה המתחזקת.
באותן שנות ראשית היה ישעיהו ספון בבית המדרש אך האווירה מסביב התמלאה גאווה למראה המלך עוזיהו המחזיר את תפארת יהודה ועטרתה למקומה. לעתים ניסה ישעיהו לתאר באוזני תלמידיו הצעירים בבית המדרש איך נראתה ירושלים בימים הקודמים. כמה עליבות ונמיכות קומה שררו בַּכול. הדור הצעיר הזה לא יכול היה לדמיין מצב של עוני. הם גדלו לתוך חוסן כלכלי, גבולות פתוחים ורחבים, כלכלה משגשגת וסחר חופשי. הממלכה התרחבה לכל הכיוונים. היקף הבנייה של עוזיהו עלה על זה של כל קודמיו. מלבד חיזוקה של ירושלים וביצורה עוזיהו שקד על בניית מגדלים במדבר, ועל סלילת דרכים אל הנמל המחודש בעציון גבר ליד אילת. רק ממלכת שלמה יכולה היתה להתחרות בעוצמת הממלכה שהקים עוזיהו.
גם הממלכה השכנה, ישראל, התעצמה מבלי הכר. גם היא שוחררה מעול הארמים שנדדו לגבול הצפוני שלהם וגם היא זכתה לשנות חוסן ושגשוג שלא ידעה כמותן ימים רבים. את המהפכה הזו התחיל המלך יהואש והשלים אותה ירבעם בנו (המכונה ירבעם השני). הוא הצליח למלוך בישראל במשך למעלה מארבעים שנה, יותר מכל מלך אחר בישראל.
בין עוזיהו לירבעם היה קיים הסכם לא כתוב של שקט וחלוקת שטחים כבושים. יהודה השתרעה דרומה לאדום ומערבה לארץ פלשתים. ישראל כבשה את מרחבי ארם עד דמשק וחמת, ונגסה בשטחי עמון ומואב. שתי הממלכות הרגישו מחוסנות ומוגנות מכל עבר.
העוצמה התחלפה בשכרון כוח
כך עברו השנים, עוזיהו התעצם מכאן וירבעם מכאן. לקראת אמצע המאה השמינית לפנה"ס כבר היו שני המלכים מחוזקים בממלכתם ללא עוררין. וכך, עם עוצמת המנצחים החלו לשכוח את מידתם, וגבהות לבם החלה לנסוק לשמים. מתחת לתפאורת היופי התפתחו מערכות מושחתות של אנשי שררה וכוח הרודים באלימות באנשים חסרי הגנה וקשרים. כמו בשרשרת מזון של אוכלים ונאכלים התנהלה העיר. הציפוי החיצוני היה מוזהב אך החלודה החלה לנגוס בשכבות הפנימיות. הדור החדש שגדל כבר לתוך מערכת העושר הזו לא ידע אחרת. קשרים אינטימיים של אנשים בעלי עמדות מפתח בכלכלה המקומית עם אנשים עתירי השפעה בשלטון המקומי, יצרו טבעת הדוקה של ניכור ורמיסת כל מי שחי מתחתם. הטבעת הזו היתה הדוקה מספיק כדי להסתיר את האלימות ואת השחיתות מעיניו של המלך החי בתודעת נצח על כיסאו.
על גבהות לבו של ירבעם אפשר לקרוא בספרו של הנביא עמוס שבא לביקור בזק מתקוע היהודית לשומרון. נבואותיו של עמוס בתוך ימי השלווה והגאווה התקבלו בכעס עצום על ידי כוהני בית-אל ואנשי השלטון הישראלי, עד לגירושו של הנביא אל מחוץ לגבולות ישראל: "חוזה לך ברח"!
במקביל לעמוס החל ישעיהו לחוש את הסכנה שבשכרון הכוח שאפף את עוזיהו ואת יושבי ירושלים. הוא ראה את בן דודו האהוב הולך ומתרחק ממנו. עוזיהו שלט בכל הממלכה ברמה ועיני כול היו נשואות אליו בהערצה. גם אנשי הרוח, בני הנביאים ותלמידיהם, ראו בעוצמה המדינית והצבאית את קיום רצון האלוהים.
בשלב הזה (אמצע המאה השמינית לפנה"ס), עשרות שנים אחרי תחילת הניצחונות והישגיו של עוזיהו, עמד ישעיהו מול ארמון המלך, ומתוך בית מדרשו הוותיק החל לשאת את נבואתו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.