ישראל המודרנית פוגשת תנ”ך

מבוא

למה לי עם? — חוק הלאום 2018

את חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי יש לשנות, לאור המסרים והערכים המוכמנים בספר הספרים, לחוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה היהודית והדמוקרטית.

הערה כללית: ההדגשות בתוך הציטוטים מספר הספרים הן פירושים שלי — ולא חלק מהציטוט, הן בפרק זה והן בספר כולו.

ישראל המודרנית פוגשת את התנ"ך בזהותה, בהווייתה, בחוקיה, בפועלה ובאפשרויות העומדות לרשותה לעיצוב דמותה וצלמה. ישראל המודרנית פגשה ופוגשת את התנ"ך ואף יכולה לעשות זאת ביתר שאת, כאשר היא מגשימה בחייה הלכה למעשה את יסודותיה הגלויים והנסתרים כאחד של אמונת ישראל המקראית, ובהמשך — בבניית זהותה הלאומית והחברתית לאור אבני היסוד — אבן הפינה ואבן הראשה של אמונת ישראל התנ"כית. אמונה זו היא למדינה היהודית והדמוקרטית ולכל אזרחיה כמגדלור, כסנה הבוער, כעמוד הענן וכעמוד האש עוד מימי טרם לידתה ובעת הכרזתה במגילת העצמאות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בארץ ישראל — מולדתו העתיקה חדשה, היא ארצו.

"בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו... והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי... מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה... נושא נפשו לעצמאות ממלכתית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל... מדינת ישראל תהא... מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות..." (מתוך מגילת העצמאות)

יסודות זהותה של מדינת ישראל, המוצגים ומוכרזים במגילת העצמאות שלה, מתומצתים היטב וממוקדים גם בדברי הייעוץ והתוכחה של הנביא מיכה המורשתי לאנשי ההנהגה בממלכות יהודה וישראל:

"שִׁמְעוּ־נָא, רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת־הַמִּשְׁפָּט. שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רעה (רָע), גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם. וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי... שִׁמְעוּ־נָא זֹאת, רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל־הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל־יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא־תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה"

(מיכה ג 3-1, 11-9).

זהותה וגורלה של מדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית, חייבים להיות מושתתים, קודם לכול, על משפט וצדק בכלל ועל צדק חברתי בפרט, כמשתמע מיסודותיה של האמונה המקראית שבספר הספרים. זהו אחד מערכי הנצח שהתנ"ך הוריש לתרבותנו:

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"

(דברים טז 20).

"מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם"

(זכריה ז 10-9).

"לֹא־תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן... לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה... וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה"

(דברים כד 14, 17, 22).

הדרישה מעם ישראל לצדק חברתי אינה רק קודמת לירושת הארץ המובטחת. הצדק החברתי והחתירה אליו, וכן השגתו הלכה למעשה, הם תנאי לכך, שכן צדק חברתי הוא המסד לקיומם של האדם, המשפחה, הקהילה והחברה הישראלית־יהודית על פי האמונה התנ"כית. הנביא מיכה מוסיף על דבריו של משה, שנאמרו לעם ישראל כהכנה לקראת החיים בארץ המובטחת, ומזהיר בראש חוצות את עם ישראל, ובפרט את מנהיגיו והעומדים בראשו, כי עבודת האלוהים והיצמדות לדת אלוהי ישראל לא רק אינן תחליף לצדק חברתי, אלא אף אינן מהוות פוליסת ביטוח חיים, ואינן מבטיחות את המשך הקיום:

"וְעַל־יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא־תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה"

(מיכה ג 11).

גם בישראל המודרנית חייב הצדק החברתי להיות מיסודות החיים במדינה היהודית והדמוקרטית ומערכי הנצח לבניית חברה ישראלית נאותה. זה תחום נוסף שבו פוגשת ישראל המודרנית את התנ"ך.

האירועים המדיניים והפוליטיים שהתרחשו במדינת ישראל לקראת סיום הכתיבה של ספר זה, מזכירים לי אסוציאטיבית אירועים בספר הספרים הנצחי. דוגמה מובהקת לאירוע כזה היא "תוכנית המאה" של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית לשעבר, שעיקרה הסדר מדיני מוסכם לגבי שטחי מדינת ישראל מזה והשטחים הפלסטיניים מזה. כזכור, פורסמה התוכנית ביום 28 בינואר 2020 במסיבת עיתונאים בבית הלבן, כשלצידו של נשיא ארצות הברית עומד ושותף בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. אירוע זה ושכמותו הכריעו את הכף ושינו את פתיחתו של ספר זה, כי הם מיטיבים לבטא את אחד המוטיבים העיקריים בספר: מניסיון חיי אני מבין ומסיק, כי יש ביכולתה של האמונה הישראלית־תנ"כית להנחות אותי נכוחה, וכן את האנשים החיים היום, לגבי אירועים מדיניים, פוליטיים וחברתיים, המתרחשים בימינו במדינת ישראל. יש ביכולתה להניע אנשים משפיעים ומנהיגים להחלטות, מעשים ותגובות רצויים ונכונים לחברה הישראלית ולעם היהודי באשר הוא, כמו גם לגיבושה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

עבורי זו הזדמנות להראות כיצד משתלבים ומצטלבים חיי היום יום והאירועים האסטרטגיים והמדיניים במדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית, עם אירועים, מסרים וערכי נצח מספר הספרים הנצחי, שהעם היהודי העניק והוריש לעולם. מדובר במסרים הנמצאים בספר הספרים הן באופן גלוי והן בהיחבא. העיון בהם מאפשר לחשוף את השתקפותו של התנ"ך במדינת ישראל.

ניקח דוגמה אחת: בפעם הראשונה בתנ"ך שבה מובטחת הארץ לאברם, אבי האומה הישראלית, ניתנת ההבטחה במסתורין ובאופן שבו רב הנסתר על הגלוי: "לֶךְ־לְךָ... אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ... וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ... לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב 1, 7-6). הבטחת הארץ ללא גבולות ברורים וידועים מגלמת את ערכי החיפוש, השינוי וההתפתחות ואת יכולתם של האדם והחברה להתאים את עצמם למציאות ולתנאי הסביבה.

הבטחת הארץ כאשר גבולותיה אינם ברורים היא למעשה הבטחת הארץ האפשרית. ברוח זו היה עלינו לומר למנהיגיה של המדינה היהודית והדמוקרטית בשנת 2020, כי לא יהיה זה נכון מצידם לקבוע עמדה לגבי שאלת גבולותיה של מדינת ישראל בתוכנית המאה של דונלד טראמפ באופן דוגמטי, המבוסס על החינוך שקיבלו ועל ידיעותיהם במסורת ובהלכה בנושא גבולותיה של הארץ המובטחת. מה שנדרש מהם הוא לגלות גמישות וראש פתוח, להבין את השינויים וההתפתחויות ומה הן ההתאמות הנדרשות לשם השגת שלום בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים ומדינות ערב. כמו כן, מוטל על מנהיגי מדינת ישראל ומחוקקיה להבטיח את הגשמת ייעודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שבין אבני היסוד שלה "כבוד האדם וחירותו" ו"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". כל זאת — תוך הבטחת ביטחונה של מדינת ישראל ומתן מענה הולם לשאלת השטחים.

הבטחת הארץ האפשרית בתנ"ך, ממש כמו ההבטחה המעורפלת לאברם לגבי הזרע, הפריון וההמשכיות — "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב 2) — הן קודם לכול הבטחת היווצרותו וקיומו לעד של עם ישראל, הוא העם היהודי.

החלטות אלה יש לקבל ולבצע לאור המסר המובע בספר הספרים — שהארץ המובטחת לעם ישראל היא למעשה הארץ המובטחת האפשרית, זו שתשאיר את העם לעד כאומה אחת, המלוכדת סביב מכנים משותפים לכולם. מכנים משותפים אלה הם אותם ערכי נצח, המהווים אבן פינה ואבן הראשה כאחד ומלכדים את כל השבטים לעם אחד. בתנ"ך מבטא זאת יהושע, המכין את עם ישראל לימים שאחרי מותו, כאשר סביבו ובתוכו שוכנים עמים העלולים לסכן את קיומו הפיזי ובמיוחד התרבותי־רוחני:

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כָּל־הָעָם: הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה־בָּנוּ לְעֵדָה... וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה"

(יהושע כד 27).

בכוונת מכוון מדגיש יהושע בפני עם ישראל כולו את משמעותה הכפולה של האבן הגדולה. מחד גיסא — כעדות וזיכרון להסכמה של העם על ייחודו כנושא האמונה באלוהים אחד ותורתו, ומאידך גיסא — כמאחדת ומקשרת את העם כולו — כל אחד ואחת ממנו — לעדה, קהילת מאמינים ואומה אחת ומאוחדת.

את המשמעות הכפולה הזו מעביר יהושע לכל העם באמצעות המילה הדו־משמעית עדה ואות היחס ב': "בָּנוּ לְעֵדָה"..."בָכֶם לְעֵדָה". זו הסיבה לכך שהוא אינו משתמש בל' הכיוון — לנו לעדה ולכם לעדה — גם לא בפועל מעיד, שבו השתמש משה, המנטור שלו ומנהיגו:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה... וַיְכַל מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם... אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם"

(דברים לב 46-44).

כך מסבירים המילונים את כפל המשמעות של המלה עדה:

"עדה: ציבור, קהל... פעוּלה פורמָלית בפני עדים, נקֵבה של עד"

(מילון ספיר).

"עדה: 1. ציבור, אוכלוסייה. 2. קבוצה אתנית יהודית... עד — 1. אדם שחווה מקרוב מאורע משמעותי וביכולתו לספר עליו.

2. אדם המזומן על ידי גוף חוקר לדווח על מידע שנחשף אליו" (מילוג, המילון העברי החופשי ברשת https://milog.co.il).

דוגמה אפשרית נוספת לערך, המופיע בתנ"ך וניתן ליישום במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מתקשרת לפתרון סכסוכים במזרח התיכון במאה ה־21. היום יכולים מנהיגי ישראל להיעזר בטכניקה לפתרון סכסוכים המופיעה בתנ"ך, ולפתור סכסוך רב־שנים עם הפלסטינים שסביבנו.

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט: אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ... הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי"

(בראשית יג 9-8).

אברם, אבי האומה הישראלית ואבן הפינה שלה, מלמד אותנו כי צריך ואפשר לפתור סכסוכים בדרכי שלום. העקרונות שעליהם מתבססת ברית השלום בין אברם עם לוט, הם קודם לכול משא ומתן ישיר בין הצדדים. החזק פונה לחלש ממנו ומציע לו ברוחב לב היפרדות בין הצדדים העדיפהּ על פני פתרון כוחני וקבלת האפשר, והעדיפה על פני השגת המקסימום עבור עצמך על חשבון האחר. רוחב לב עדיף על צרות לב, והכול למען השגת היעד: "אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ" — יעד שיבטיח כריתת ברית שלום בת קיימה. מן הראוי לשים לב לכך, כי דווקא הצד החזק — הוא היוזם והמציע הצעה נדיבה: פתרון של שלום באמצעות היפרדות. התנ"ך מלמד אותנו שאברם היה איש מלחמה ללא חת:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו... וַיִּרְדֹּף עַד־דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד־חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק"

(בראשית יד 15-14).

פתרון סכסוך בדרכי שלום — באמצעות היפרדות כשהדבר אפשרי — הוא פתרון ראוי, רצוי ואף עדיף בעיני אברם.

גם יצחק, בנו של אברהם, למד מאביו לפתור סכסוכים באמצעות היפרדות.

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים... וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם־רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר: לָנוּ הַמָּיִם... וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ"

(בראשית כו 18, 20, 22).

גם במקרה זה, כמו בסיפורו של אברם, הצד החזק הוא הצד הנדיב שיוזם פשרה. התנ"ך מדגיש את יתרון כוחו של יצחק:

"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי־גָדַל מְאֹד"

(בראשית כו 13).

דווקא ממרומי מעמדו הרם, החזק והאיתן, יזם יצחק את פתרון הסכסוך עם רועי גרר הפלשתים בדרך של שלום והיפרדות, שהייתה עדיפה בעיניו על פני הכוח, המריבה והמלחמה.

לעניות דעתי, על מדינת ישראל לעשות הכול — ליזום ולהציע הצעות לפתרון הסכסוך האזורי, ובפרט הסכסוך עם הפלסטינים — בדרך המבוססת על היפרדות בין הצדדים בדרכי שלום, באמצעות משא ומתן ישיר בין מדינת ישראל לבין נציגי הפלסטינים. כך יכולה המדינה היהודית והדמוקרטית ליישם את דרכה של האמונה הישראלית־יהודית המשתקפת בתנ"ך, לשקף את ערכי הנצח של ספר הספרים בניהול נכון וצודק, ובה בעת לשמור, לחזק ולהבטיח את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, המעניקה שוויון חברתי־מדיני לכל אזרחיה.

כמדינה יהודית ודמוקרטית יכולה ועשויה מדינת ישראל להחזיר ביתר שאת עטרה ליושנה ולהגשים בחייה, בהווייתה, בעצמאותה, במוסדותיה, בפעילותה, באפיוניה ובחוקיה את ערכי האמונה הישראלית־תנ"כית, שספר הספרים הנחיל לעם היהודי לדורותיו ולאנושות כולה. לשם כך עליה לתקן אחדים מחוקיה, להוסיף להם תקנות משלימות ולחוקק כמה חוקים נוספים. בין החוקים הקיימים במדינת ישראל, שיש לתקנם ולהשלימם: פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח — 1948; חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א — 1951; חוק הכנסת, תשנ"ד — 1994; ובראשם וקודם לכול — חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי, 2018. את החוקים יש לחוקק, לתקן ולהשלים ברוח האמונה הישראלית־יהודית המשתקפת בתנ"ך. מטרות השינויים הנדרשים בחקיקה הן מחד גיסא, חיזוק והבטחת היותה של מדינת ישראל הן מדינה יהודית והן מדינה דמוקרטית לעדי עד; ומאידך גיסא — השכנת שלום ואחווה בין כל מרכיבי החברה הישראלית.

שוויון מדיני, פוליטי ואזרחי כאחד לכול, וכן השאיפה והחתירה אליו, הם חלק אינטגרלי מאושיות ההוויה, התרבות והאמונה הישראלית־יהודית, בשר מבשרם של הזהות והלאום היהודי, כמשתמע מספר הספרים:

"וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"

(ויקרא יט 34-33).

"מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"

(ויקרא כד 22).

"כֹּה אָמַר יְהוָה: עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל־תֹּנוּ אַל־תַּחְמֹסוּ"

(ירמיהו כב 3).

"וְחִלַּקְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר־הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר־גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה"

(יחזקאל מז 23-21).

כך מסביר זאת אמנון שפירא:

"ש"ה ברגמן, שדן בזכויות היסוד של האדם — הבסיס לדמוקרטיה מערבית — טוען כי... 'ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' (בראשית א 26)... תורה זו של ספר בראשית על האדם שנברא בצלם היא היסוד האמיתי של הדמוקרטיה... 'הלוא אב אחד לכולנו הלוא אל אחד בראנו' (מלאכי ב 10) — זהו היסוד לשוויונם של כל בני האדם".

לאור זאת, לדעתי, חובה על מדינת ישראל, ואף זכות גדולה היא, לתקן ולהכניס לחוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי 2018, את אבן הפינה הדמוקרטית, שהיא גם אבן הראשה בזהותה ובהווייתה של מדינת ישראל. הדבר נדרש כדי להבטיח לעד שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית בה בעת וכל הזמן. מהות זו באה לידי ביטוי, קודם לכול, בשוויון אזרחי מלא — חובות וזכויות — לכל אזרחי המדינה. עם זאת יש להדגיש כי השוויון האזרחי אין משמעו גם שוויון לאומי וזכות ליצירת לאום עצמאי נוסף בתוך מדינת ישראל, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד.

השינוי בחוק היסוד מתבקש לאור המסרים והערכים המוכמנים בספר הספרים, שעל פיהם מכיל העם היהודי בתוכו כשווה בין שווים גם את הגר והאזרח החיים בתוכו. ערך זה הוא אבן פינה בזהותו הלאומית של העם היהודי. לכן להבנתי יש לשנות את חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי, שמעגן בחוק יסוד של מדינת ישראל את זהותה הלאומית — לחוק שיכלול גם את זהותה של מדינת הלאום היהודי כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אני מציע להפוך את חוק היסוד הקיים לחוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה היהודית והדמוקרטית. בסעיף הפותח את החוק, "עקרונות יסוד", ישונה המספור של סעיף 1. (ב) לסעיף 1. (ב.1), ללא שינוי של נוסח החוק: "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית".

מתחת סעיף זה אני מציע להוסיף סעיף חדש, שימוספר 1. (ב.2): "מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ותהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל והתנ"ך; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות ותשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות".

זכות זו של שוויון אזרחי מלא לכל אזרחי המדינה, בהתאם לכתוב בתנ"ך, חייבת להתקיים יחד ובו בזמן עם היות מדינת ישראל מדינת הלאום היהודי. שני ערכי יסוד נצחיים אלה לא רק שאינם סותרים האחד את משנהו, אלא הם מאושיות האמונה היהודית שספר הספרים מלמד אותנו. יישומם הלכה למעשה, במקביל וביחד, ישקף את האמונה הישראלית־תנ"כית בזהותה, בהווייתה ובחוקיה של מדינת ישראל.

במשך אלפי שנות גלות לא התאפשר לעם היהודי ליישם זכות זו, משום שהיהודים בגולה חיו וחיים תחת שלטונם של עמים אחרים. כך היה בתקופת האבות, בתקופת השעבוד במצרים ואף בחלקים מתקופת השופטים. כיום, כשיש לעם היהודי מדינה ריבונית ועצמאית, יהודית ודמוקרטית, הוא יכול וחייב לממש את העיקרון של שוויון אזרחי מלא לכלל אזרחי המדינה. מדובר בצורך אימננטי ושורשי של העם היהודי עוד מתקופת בריאת העולם, ככתוב בתנ"ך: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א 27). כולם שווים בפני בורא עולם.

חובה על המחוקק במדינת ישראל, לאור מה שספר הספרים מורה לנו, לכלול את הזכות הזו בחוק היסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי, 2018, ובכך לחזק ולהבטיח את יסודות החיים הדמוקרטיים ברוח אמונת ישראל, מחד גיסא, ובה בעת להצהיר בפני כל אזרחי המדינה ואומות העולם, כי מדינת הלאום היהודי היא גם, ובמקביל לכך, מדינה דמוקרטית. זו זהותה וזו מהותה.

על פי תפיסתי לגבי רוח האמונה היהודית־תנ"כית, על מדינת ישראל להקים, במקביל ונוסף על כך, שלוש רשויות עצמאיות לצד ובדומה לשלוש הרשויות הקיימות: רשות הביקורת; רשות התקשורת והמדיה; ורשות הדתות, שתפעל להפרדת הדת מהמדינה בכלל ומהריבון — הרשות המבצעת, בפרט. שלוש הרשויות הנוספות יבטיחו לכלל אזרחיה ותושביה של מדינת ישראל, ולחברה הישראלית, שמדינת ישראל תהיה לעד הן מדינה יהודית ריבונית והן מדינה דמוקרטית על כל היבטיה.

על החשיבות של תוספת הרשויות, תוך הפרדתן מהרשות המבצעת ומהשפעתה השלילית, ניתן ללמוד מדברים שכתב העיתונאי שחר אילן: "בכיר לשעבר במשרד מבקר המדינה תקף אתמול... בחריפות רבה את ועדת ההיתרים שליד המבקר ואת המבקר מתניהו אנגלמן עצמו... 'רואים דפוס שחוזר על עצמו של מינוי אנשים שנועדו לרצות את הממונים עליהם והם מרצים, כולל ככל הנראה גם את מבקר המדינה בכבודו ובעצמו'... לדברי הבכיר 'טבע האדם הוא שכאשר באים למישהו שלא ראוי באמת ומציעים לו תפקיד, רוב האנשים לא עומדים בפיתוי. אחר כך הם חשים חובה כל כך גדולה למי שמינה אותם שהם לא מצליחים לשמור על עמוד שדרה מוסרי. דפוס זה הפך לאחת השיטות הכי אפקטיביות להרס שלטון החוק והדמוקרטיה. יש פה דברים שמי שמפליג בדיבורים יכול לקרוא להם חורבן הבית. יש דברים קשים מבחינת שלטון החוק והמנהל התקין'".

חשוב לי להדגיש כי הפרדת הדת מהמדינה אין פירושה הפרדת האמונה היהודית והתרבות היהודית מזהותם ומאפיוניהם של מדינת ישראל כמדינה יהודית ושל העם היהודי באשר הוא. נהפוך הוא. הפרדה כזו תחזק ותעצים את מדינת ישראל כמדינה יהודית, מחד גיסא, ותיטיב עם המעוניינים בשירותי דת של כל הדתות בישראל, מאידך גיסא.

הקמה של רשות דתות תוך הפרדת הדת מהמדינה, פירושה קודם לכול מתן אפשרות לקבלת שירותי דת באופן מיטבי לכל בני הדתות בישראל וניתוק בין שירותי הדת ובין נושאים שאינם קשורים לחיי הדת. כך התנהלו הדברים בתקופת התנ"ך: המלך כריבון לא לקח חלק בעבודת הדת בבית המקדש; משה, כמנהיג וריבון, לא היה מעורב בעבודה הדתית באוהל מועד; והכוהנים והלוויים הופרדו מתפקידי מנהיגות, ניהול ושפיטה.

עיקרון הפרדת הרשויות בין רשות הדת ושירותי הדת לבין המנהיגות — הרשות המבצעת, בא לידי ביטוי במעשה פנחס והכרת התודה למעשהו. מעשהו של פנחס היה מעשה מנהיגותי מכונן ושובר שוויון. למרות זאת, הכרת התודה האלוהית למעשהו השאירה את פנחס בתחום רשות הדתות ולא העבירה אותו לתחום הרשות המבצעת:

"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

(במדבר כה 13-12).

פנחס לא היה מנהיג בתפקודו היומיומי, אלא כהן. לכן הכרת התודה האלוהית ניתנה לו בתחום רשות הדתות, תוך שמירה על עיקרון הפרדת הרשויות בין רשות הדתות לרשות המבצעת.

פתיחת התנ"ך, כפי שאני מבין אותה, מבטאת את אחד מערכי היסוד באמונה היהודית: ערכו הנצחי של עם ישראל. על־פי הכתוב מכילה בריאת היקום בכוונת מכוון את תחילת תהליך בריאתו והיווצרותו של עם ישראל. היקום והאנושות מכילים בתוכם את עם ישראל, ולכן עם ישראל הוא בשר מבשרה של היצירה האלוהית — היקום, האנושות וארצות העולם. עם בריאתו נועד עם ישראל להיות חלק אינטגרלי מאומות העולם ומאז בריאת העולם הוא משתנה, מתפתח ומתקדם להגשמתו של ערך נצחי זה. אותו ערך נצחי מתגשם עם הקמתה של מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח, 14.5.1948, ובא לידי ביטוי במגילת העצמאות:

"ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל... אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים".

התהליך שבו חותרת מדינת ישראל להיות חלק ממשפחת העמים, יעמיק את שורשיו ויתחזק עם יישומם של השינויים המוצעים לעיל, ובפרט השינוי של חיזוק החיים הדמוקרטיים וזהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל בחוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי.

לאור ערכי היסוד האלה, ותוך המשך הבטחת היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית והתאמת החיים בישראל לאלה של עמי העולם האחרים, אני מציע גם לשנות בחוקים המוזכרים לעיל את ימי השבתון השבועיים הרשמיים של מדינת ישראל לימים שבת וראשון. לבני הדתות השונות תינתן אפשרות לקבוע, על פי אמונתם ודתם, את ימי השבתון השבועיים שלהם.

קביעה בחוק של שבת ויום ראשון כימי שבתון ומנוחה תיצור התאמה מרבית בין הכלכלה, התעשייה, העסקים, העולם הפיננסי ואף חייהם הפרטיים של אזרחי ישראל לבין שוקי העולם, ותחזק את הקשרים של מדינת ישראל עם עמי העולם. כמו כן ייתן שינוי זה אפשרות הולמת והוגנת לכלל תושבי מדינת ישראל ליהנות מיום החופש השבועי, תוך מינימום של פגיעה בערכי המדינה היהודית בכלל ובשבת בפרט. הסדר כזה יאפשר הנמכה של להבות השנאה בין דתיים לחילוניים והגברה של האחדות והכבוד ההדדי בין אוכלוסיות ופרטים בחברה הישראלית הרבגונית.

הוא יקטין את הצורך בחילול שבת עבור חלק גדול מהאוכלוסייה החילונית בישראל, ויתרום לחיזוק זהותה של המדינה הן כמדינה יהודית והן כמדינה דמוקרטית מתקדמת, ברוח האמונה היהודית־ישראלית המובעת בתנ"ך: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם וְכָל־נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג 17). כך יבואו לקיצם המשברים במערכת הפוליטית סביב חוק שעות עבודה ומנוחה וההתנהלות במרחב הציבורי בישראל ביום שבת. שינוי זה יבסס לעד את צביונה היהודי של מדינת ישראל בדרכי נועם ושלום, יעצב את החברה הישראלית כחברה צודקת יותר, שוויונית יותר, מכבדת את האחר ובייחוד מאחדת, וגם ישריש את החיים הדמוקרטיים במדינה היהודית והדמוקרטית העצמאית.

לכן אני פותח את ספרי על היווצרות עם ישראל על פי התנ"ך והשתקפותו של התנ"ך במדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית, בהתייחסות לחוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי, 2018 וקורא למחוקק לתקן את החוק ולהכניס לתוכו את ערך היסוד הנצחי הזה. הסיבה לכך היא שעם ישראל, כמו מדינת ישראל, הם בשר מבשרה של משפחת העמים, ודבר זה הוא מאושיות האמונה היהודית על פי המקרא.

תוספת זו לחוק הלאום תהווה גם המשך ישיר להצהרה המופיעה במגילת העצמאות — שמדינת ישראל תהיה ב"מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים", וכן המשך ישיר לערך היסוד והנצחי, המופיע בתחילתו של ספר הספרים (בראשית א). כך יהווה חוק־היסוד המתוקן הצהרה בריש גלי מול כל אומות העולם ומול החברה הישראלית, שמדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, מהווה למעשה המשך של שרשרת הנמשכת מבריאת העולם ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא..." (בראשית א 1); דרך הבטחת הארץ לאברם:

"לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב 1) ו"כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם... קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה"

(בראשית יג 17-15);

המשך בהצהרת בלפור ביום 2 בנובמבר 1917; החלטת עצרת האומות המאוחדות ב־29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית; מגילת העצמאות ב־14 במאי 1948 ועד ימינו במאה ה־21 במדינת ישראל ולעתיד לבוא. בה בעת יהווה התיקון המוצע בחוק הלאום גם קשר ישיר למסר ולערך הנצחי הנוסף שבאמונה הישראלית־יהודית המובעת בתנ"ך — כי כל בני האדם, זכר ונקבה, שווים בפני בוראם ובפני הרשות ואף בני חורין. אמירה זו נכונה גם להיום בעולם הנאור והדמוקרטי, לא כל שכן במדינת ישראל:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים..."

(בראשית א 28-26).

על השוויון בין בני האדם כותב אמנון שפירא: "החלת ערך 'כבוד האדם' המקראי על כל בני אנוש, יהודים ושאינם יהודים כאחד, מחדדת אפוא מאוד את התפישה ההומנית הכלל אנושית והדמוקרטית... מקורו של הערך 'כבוד האדם'... שבמקרא... מעמיד את האדם, את כבודו ואת אישיותו במרכז החיים, ויוצר מנגנוני הגנה בפני התעמרות שלטונית של המדינה או של הממלכה באדם הבודד".

התיקון המוצע כאן לחוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי, 2018, המכונה בפי כול "חוק הלאום", יביא את מדינת ישראל להשיב את עטרת מסד האמונה הישראלית־יהודית לערכיה המקוריים שבספר הספרים, ייטיב לשקף את מקורותיה האותנטיים של מדינת ישראל, ובה בעת ידגיש את זהותה היהודית והדמוקרטית כחברה בעולם האוניברסלי והדמוקרטי — "אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים", ככתוב במגילת העצמאות ואני מוסיף: גם שוות־חובות.

ב־19 ביולי 2018, ז' באב תשע"ח, בשעה 03:35, בתום דיון ממושך ולאחר דחיית כל ההסתייגויות, אישרה מליאת הכנסת ה־20 את "חוק הלאום" בקריאה שנייה ושלישית. "בתום ההצבעה קרעו חברי הכנסת מהרשימה המשותפת את הצעת החוק לגזרים תוך שהם צועקים 'אפרטהייד'".

עקרונות היסוד של הרשימה המשותפת לכנסת ה־20 כוללים הצהרה מפורשת הקוראת להקמתה של ישות לאומית ערבית עצמאית בתוך מדינת ישראל, ללא הכרה במדינת ישראל בכלל, ובהיותה מדינתו של העם היהודי בפרט:

"הרשימה המשותפת נאבקת למען שוויון מלא, לאומי ואזרחי, לציבור הערבי־פלסטיני בישראל, בהיותו מיעוט מולדת בעל זכויות קיבוציות ואישיות. הרשימה המשותפת דורשת להכיר בציבור הערבי כבמיעוט לאומי, ובזכותו לניהול עצמי בתחומי התרבות, החינוך והדת, ובהיותו חלק מהעם הערבי־פלסטיני ומהאומה הערבית".

מאז רועשים כלי התקשורת וגועשים על אודות סערת הרוחות שחוק הלאום עורר במדינת ישראל. מצד אחד ניצבים המצדדים בחוק. לדבריהם הוא חיוני להבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי כריבון במדינתו שלו וכן כמדינתו הפוטנציאלית של כל יהודי ברחבי תבל. מצד שני ניצבים המצדדים בשוויון לכלל אזרחי מדינת ישראל. בין אלה גם הדורשים שוויון לאומי לציבור הערבי־פלסטיני בישראל ולמעשה מקווים לבנות וליצור מדינה דו־לאומית או רב־לאומית בשטחה של מדינת ישראל הריבונית.

במרכז המאבק הלאומי, הפוליטי והחברתי לגבי חוק הלאום עומדים צביונה ומהותה של מדינת ישראל, תעודת הזהות שלה, דמותה, עתידה, ייעודה ומהותה המיוחדת כמדינתו של העם היהודי.

"כבר זמן רב לא היה בישראל ויכוח פוליטי סוער הנוגע לאבני היסוד של הזהות הישראלית, כמו הוויכוח על חוק הלאום", כותב יאיר שלג. "מדובר פה על מושגים מרכזיים של המתח בין מדינה יהודית ודמוקרטית, של השאלה האם זהות דמוקרטית היא רק עניין משטרי או מחויבת גם לזכויות יסוד, בוודאי לשוויון זכויות בין כלל האזרחים; של תחושת הבית של המיעוטים הלא־יהודים בישראל, מעבר לשאלה המשפטית של שוויון הזכויות".

בדו־שיח בהנחייתו של שלג אומר אסף מלאך: "לחוק הלאום יש משמעות היסטורית. אני חושב שהחוק הזה הוא המתנה הטובה ביותר שעם ישראל קיבל לשנת השבעים של המדינה... החוק הזה אומר אמירה חשובה, כאשר הוא מעגן בחוק יסוד את העובדה שארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, ובמובן הזה מושג הארץ קדם למושג המדינה, כשם שגם העם קודם למושג המדינה ואינו נגזר מן המדינה".

המשתתף השני בדו־שיח, אלכס יעקובסון, מייצג דעה שונה: "ללאומנים הערבים לא אכפת איך אנחנו מגדירים את זהותנו, כי ממילא כל רמה של זהות יהודית פסולה בעיניהם... ברור שהדרוזים רוצים מאוד זהות ישראלית. אין להם בעיה עם יהודיות המדינה, אבל הם רוצים שנגיד שהיא גם שלהם... שנושא השוויון יוזכר בחוק במפורש. חוק הלאום נתפס, על־ידי מנסחיו ועל־ידי הציבור הרחב והקהילה הבינלאומית, כתעודת הזהות של המדינה, ולא ייתכן שתעודת הזהות תהיה רק יהודית ולא דמוקרטית".

יהונתן ליס מבהיר: "ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש לקדם את החוק במטרה לעגן בחוק יסוד את ההצהרה שלפיה 'ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי'... המילים 'דמוקרטיה' ו'שוויון' כלל לא מופיעות בחוק..."

הדרוזים, קבוצת מיעוט נוספת במדינת ישראל, מייצגת עמדה מנוגדת לזו של הרשימה המשותפת. הדרוזים מכירים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי והם שותפים פעילים בהגנתה. מאות מקרב בני העדה הדרוזית נפלו על משמרתם בהגנה על מדינת ישראל. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קמה בקרב הדרוזים תנועת מחאה מאורגנת היטב. פעולות המחאה כוללות הפגנות מול בתיהם של אנשי ציבור ידועים וביניהם שרים בממשלת ישראל ובראשם ראש הממשלה, חברי כנסת ומובילי דעה, כנסים רבי משתתפים בכיכרות בערים הגדולות בישראל ופעילות בכנסת. כל זאת במטרה לתקן את חוק הלאום ולהכניס לתוכו את הערך של שוויון זכויות. הניגוד העקרוני בין עמדתם של הדרוזים לעמדתה של הרשימה המשותפת, מתבטא בכך שהדרוזים דורשים לתקן את חוק הלאום, בעוד הרשימה המשותפת דורשת לבטלו.

יש גם דרוזים התומכים בחוק הלאום ככתבו וכלשונו: "'המחאה הדרוזית' נגד חוק הלאום משתלטת על סדר היום הציבורי... חוק הלאום הוא חוק טוב, גם ליהודים וגם לדרוזים במדינת ישראל. דרוזים התגייסו לצבא ונהרגו עבורה בידיעה שזו מדינת הלאום של העם היהודי עוד לפני חוק הלאום... חוק הלאום הוא תעודת הזהות של המדינה, מסדיר את הסמלים שלה ואת הייעוד שלה — להיות בית לאומי לעם היהודי. לא קשור לדרוזים, בדואים או צ'רקסים... אין לנו שאיפות להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל... חוק הלאום מחזק את מדינת ישראל ולכן גם אותי כאזרח דרוזי במדינה... האויבים שלנו מנסים לנתק את הקשר בין היהודים לארץ ישראל, וחוק הלאום מקבע את הזיקה הזו בחוק יסוד... אבל חבל לי שלא ניצלו את ההזדמנות כדי לעגן בחוק את יחס המדינה למיעוטים שנאמנים לה — דרוזים, בדואים ואפילו ערבים שמתגייסים לצבא... המצביעים של הרשימה המשותפת גם ככה לא מכירים במדינה הזו ורוצים שהיא תיחרב, עם חוק לאום או בלעדיו".

מיהו העם היהודי, הנקרא גם "עם ישראל" או "בני ישראל"? כיצד נוצר? מה הם ערכיו, יעדיו וייעודו? כיצד משקפת מדינת ישראל המודרנית, בת ימינו ולעתיד לבוא, את ערכיו המקוריים של העם היהודי בחייה ובחוקיה?

החוקר יעקב גורן, הרואה בתנ"ך את המקור החשוב והמפורט ביותר להכרת תולדותיו של עם ישראל בימי קדם, מבהיר:

"בתקופת התנ"ך קרוי העם בשם עם ישראל, ואחר כך היה לעם היהודי. החלפת השם חלה עוד בתקופת התנ"ך... כבר חזקיהו היה למלך יהודי".

מגוון רחב של אנשי מדע ומקצוע — ארכיאולוגים, היסטוריונים, סוציולוגים, אנשי מדעי המדינה, חוקרי תנ"ך ומקרא, אנתרופולוגים, הוגי דעות, יוצרים, אמנים ועוד, עסקו ועוסקים בנושאים אלה, אך נטיית ליבי הייתה תמיד לחפש את התשובות לגבי תהליך היווצרותו של עם ישראל בספר הספרים. אלפי שנים מספק לנו התנ"ך מידע ולנו נותר לנסות ולדלות ממנו מידע זה ולחשוף את צפונותיו בעקביות ובאיטיות, שכבה אחר שכבה.

כפי שאני מבין את התנ"ך, היווצרות עמם של בני ישראל בשמותיו ותאריו השונים — עם ישראל, העם הנבחר, עם סגולה ולימים ממשיכו העכשווי — העם היהודי, הוא אירוע תהליכי, דינמי ומתפתח. הוא החל בנקודת זמן מסוימת ומאז ממשיך את מסעו עד ימינו וימשיך להשתנות, להתפתח ולהתאים את עצמו לתנאי סביבה חדשים גם לימים יבואו לעדי עד. כל אותו זמן הוא שומר על זהותו הייחודית, כחוט השני הקושר את כל חלקיו ורבדיו של עם ישראל לעדה ולחברה אחת לאורך ציר הזמן.

יוסף דן מיטיב לתאר את התהליך: "אין דומים העבדים במצרים לנוודים במדבר — ועדיין הם אותו העם. אין דומים הנוודים לכובשים — אך הם אותו העם. אין דומים הכובשים לתושבים, והתושבים לגולים, והגולים לפזורים, והפזורים לחוזרים — ובכל זאת, כולם אותו העם. היהדות משתנה לנסיבות המקום והזמן, מדלגת ממהפכה למהפכה... היהדות של היום היא המשכה של היהדות של פעם, אך אינה דומה ליהדות של פעם, ומן הסתם, היהדות של מחר לא תדמה לזו של היום."

מהי נקודת הזמן שניתן להגדירה כתחילתו של העם היהודי? על שאלה זו יש תשובות רבות.

יש הרואים בהתיישבות החדשה בציון, החל במאה ה־19 ואילך, ששיאה בהקמת מדינת ישראל בשנת 1948, את נקודת הזמן ההתחלתית של העם היהודי בכלל וזה החדש בפרט. לעניות דעתי, בדעה זו יש ערבוב מושגים בין עם ישראל, הוא העם היהודי, לבין ארץ ישראל ומדינת ישראל, שהיא כיום, כמו בעבר, הישות השלטונית והמשפטית לארגונו והבטחת קיומו של עם ישראל בארץ ישראל. ישות זו מאחדת את כל המרכיבים תחת הבנה, תפיסה וישות לאומית אחת.

"הנחת היסוד הציונית הרווחת... העם היהודי... הוא לאום בין לאומים ועם ככל העמים ולכן הוא זכאי לשוב אל משפחת העמים באמצעות המדינה שיקים בעבורו... ליבוביץ... לשיטתו משנת 1954... אצל עמים אחרים... היסוד הלאומי־הפוליטי הוא בסיס עצמאי להגדרתם של כל העמים."

ברוח זו יש הרואים את נקודת ההתחלה של עם ישראל על פי הציונות, כעיצוב של תודעה לאומית חדשה:

"כותבי מגילת העצמאות, בהשראתו של דוד בן גוריון, ניסו לעצב תודעה לאומית חדשה, תודעה לאומית ילידית... הציונות מקדמת סיפור על הולדתו של עם ישראל מהאדמה שעליה הוא אמור לחיות את חייו... שיבה אל אותה האדמה".

אחרים מגדירים כנקודת הזמן שבה החל קיומו של עם ישראל את קבלת התורה במעמד הר סיני — מעמד שבו בחר אלוהים בבני ישראל כעם סגולה, ככתוב: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט 5).

"הנאום של משה איננו נפתח ביציאת מצרים אלא ביציאת חורב: 'ה' אלוהינו דבר אלינו בחורב לאמור: רב לכם שבת בהר הזה" (דברים א 6). כשמשה מזכיר לעם את מתן תורה, הוא מתייחס לעבר כאילו הוא הווה... בעיניו, הדור שקיבל תורה בחורב והדור שנכנס לארץ הוא אותו הדור... הוא מתייחס אליו כמי שראה, ממש בעיניו, את יציאת מצרים".

אילנה פרדס מחדדת את האמירה הזו ומדגישה אותה: "בהר סיני הופכים בני ישראל לעם הספר. בשמוע בני ישראל את דברי הספר הם עונים בקול אחד ואומרים 'נעשה ונשמע' (שמות כד 7)".

גם ההיסטוריון שלמה זנד מציין בסקירה היסטורית של תולדות העם היהודי את מעמד הר סיני כתחילתו של העם היהודי: "רובם ככולם יודעים שמאז נתינת התורה בסיני קיים בבטחה עם יהודי".

יש הרואים ביציאת מצרים ובנס חציית ים סוף, שבו התאגד עם ישראל ויצא יחד, על כל רכושו ונכסיו, משעבוד מצרים, אירוע מכונן ונקודת הזמן ההתחלתית של היווצרות עם ישראל. שלמה ריסקין כותב: "ואולי אף מוטב לפתוח את התורה בציווי הראשון שניתן לישראל כעם, ערב צאתו ממצרים: 'החדש הזה לכם ראש חדשים' (שמות יב 2), כאשר הכוונה היא לחודש ניסן שבו נחוג חג הפסח, החג המציין את לידתנו כאומה. כך מקשר רש"י בתחילת פירושו לספר בראשית".

רבים רואים את הציווי של ה' לאברם "לֶךְ לְךָ" כנקודת הזמן לתחילת היווצרותו המעשית של עם ישראל, כנאמר: "וְאֶֽעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב 2-1).

"'הבט נא השמימה' אומר אלוהים לאברהם... (בראשית טו 5). כדי לדמיין מושג מופשט כל כך כמו 'עם' יש צורך בכוח פואטי, בקפיצה מטפורית... אברהם בנקודה זו של חייו מתקשה לצייר בדמיונו אפילו את לידתו של תינוק אחד... אך אלוהים תובע ממנו לראות בחזונו את לידתו הצפויה של עם שלם, מייד אחרי ההכרזה הטקסית על הולדת העם באמצעות המראה המבטיח של כוכבי השמים".

בדעה זו מחזיק גם יונתן גרוסמן: "סיפורו של אברהם הוא ראשית סיפורנו שלנו, הן כאומה והן כיחידים הרואים את הזהות העברית שלהם כהגדרה מכוננת בחייהם... כנקודת ראשית מהווה אברהם שורש לאומה הישראלית".

ויש המפרשים את מעשה הבריאה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת..." (בראשית א 1) כתחילתו וייעודו של עם ישראל בתיקון עולם, כדבריו של אורי שרקי:

"השבת היא השילוב בין שני העולמות, הסטטי והדינמי, המזרחי והמערבי. ולכן השבת היא היום של עם ישראל, בת זוגו של עם ישראל. ייעוד האומה הישראלית... בתוך כלל התרבות האנושית הוא תיקון העולם".

יצירת החי והצומח באוויר, בים וביבשה, שהיא יצירת העולם הדינמי, אינה מעשה חד־פעמי, אלא כמתואר בספר בראשית, מעשה מתמשך מיום היווצרו, נוצר, פועל, משתנה, נהרס ובונה את עצמו מחדש, ממש בדומה להיווצרותם של האדם ועם ישראל.

לעומת זאת בריאתו של העולם הפיזי במעשה הבריאה המתואר בספר בראשית, פרק א', מתבצעת כמעשה חד־פעמי, מהיר ומיידי: "יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר... יְהִי רָקִיעַ... וַיַּעַשׂ... יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם... וַיַּעַשׂ..." למעשה יש כאן תיאור של בריאת העולם הסטטי, המהווה רקע ניגודי ומסגרת מכילה להתפתחותם של האנושות והעולם החי בכלל ולהיווצרותו ולהתפתחותו של עם ישראל בפרט.

לראשונה קוראים בתנ"ך באופן ישיר, מתריס ובריש גלי, על "עם בני ישראל" מפיו של צורר ישראל, "מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". פרעה פונה לבני עמו ואומר, שלא בתמימות: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א 9-8). החוקרים מסבים את תשומת לבנו לכך: "הראשון שמגדיר את בני ישראל כ'עם' הוא המלך שביקש לשעבד ולהשמיד אותם, פרעה מלך מצרים..." "מעניין שהראשון המשתמש במונח 'עם בני ישראל' אינו אלא פרעה. חרדותיו של פרעה מאפשרות לו לחזות את הולדת ישראל הרבה לפני שהעברים עצמם מסוגלים לכך".

על פי המקרא הנקודה המעניינת ביותר והמסקרנת ביותר בתהליך היווצרותו של עם ישראל היא, שהן היווצרותו הפיזית הראשונית של עם ישראל והן ההכרה בו כעם וההכרזה הראשונה על קיומו הפיזי, מתרחשות דווקא מחוץ לארץ המובטחת, על אדמתה של מצרים ודווקא על ידי מלך מצרים.

המכנה המשותף לכל המתעניינים בעם ישראל לדורותיו והמתייחסים לנקודת הזמן ההתחלתית שלו, הוא ראיית היווצרותו של עם ישראל כמעשה תהליכי, דינמי ומתפתח — מייעוד להגשמה, מחזון למעשה, מאדם לזוג, מיחיד לרבים, מזוג למשפחה, ממשפחה למשפחות, ממשפחות לשבטים, משבטים ל"עם בני ישראל" ולימים עם ישראל והעם היהודי. כל זאת לאורך ציר הזמן והתנאים המיוחדים בכל עת ועת, תוך עליות ומורדות במצבו הפיזי, הרוחני, התרבותי, הדתי, החברתי והמדיני־שלטוני.

ההתפתחות בעת הזאת, החדשה והעכשווית, במאות ה־20 וה־21, דומה מאוד לזאת המתוארת לעיל. ההבדל הוא בשימוש במינוח שונה מעט — בטרמינולוגיה מודרנית, תוך התאמתה לשינויי התקופה, אופי החיים, סוגי השלטון והיחסים הבינלאומיים.

האש שבתוכי והרצון להבין את תהליך היווצרותו של עם ישראל על פי המקרא נובעים מסקרנות ומשאיפה להשתמש בהבנה זו לצורכי היום יום של עם ישראל בימינו ולימים יבואו, לדורות הבאים ולעם היהודי כולו, על תפוצותיו על פני האדמה בכלל ואותו חלק מהעם היושב בארץ המובטחת ובמדינתו העצמאית והריבונית בפרט.

הבנה זו עשויה גם לעזור כדי לדעת מה על המדינה היהודית והדמוקרטית, היא מדינת ישראל, לעשות כדי לבנות מסד לאומי־מדיני, חברתי וכלכלי יציב, שיבטיח גם לדורות הבאים — ילדינו, נכדינו, נינינו והדורות שאחריהם, את המשך קיומו, פריחתו והתפתחותו של עם ישראל לעד, הן במדינתו היהודית והדמוקרטית והן בתפוצות, תוך התאמתו לזמן ולסביבה.

לי אישית יכולה הבנת תהליך היווצרותו של עם ישראל לסייע בגיבוש דעה לגבי חוק הלאום, הלא הוא חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי.

עבורי תחילת הדרך להבנת תהליך היווצרותו במצרים של עם ישראל, הוא העם העברי לדורותיו, הנקרא כיום גם ובעיקר העם היהודי, היא הבנת מפת הדרכים שלי בשבילי המקרא.

על כך בפרק הבא.

[1] ברגמן, שמואל הוגו: במשעול, תל אביב: עם עובד, תשל"ו, עמ' 135-134; שפירא, אמנון: דמוקרטיה ראשונית במקרא: יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 16. [חזרה] [2] אילן, שחר: "ביקורות על חברי ועדת ההיתרים: 'מרצים את מי שמינה אותם והורסים את שלטון החוק', כלכליסט, 26.2.2020. [חזרה] [3] שפירא, עמ' 54-52. [חזרה] [4] "חוק הלאום אושר סופית", חדשות הכנסת, אתר הכנסת. [חזרה] [5] "פורסם המצע של הרשימה המשותפת של חד"ש והסיעות הערביות", 15.2.2015, אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית. [חזרה] [6] שלג, יאיר: "חוק הלאום: משמעות היסטורית או נזק אסטרטגי?" מקור ראשון, 28.8.2018 [חזרה] [7] ליס, יהונתן: "חוק הלאום במציאות: כיצד הוא ישפיע על חיינו ולמה בכלל צריך אותו", הארץ, 4.12.2018. [חזרה] [8] צוויק, גלעד: "דרוזים שתומכים בחוק הלאום: סותמים לנו את הפה", מידה, 30.7.2018. [חזרה] [9] גורן, יעקב: קווים לתולדות עם ישראל בתקופת התנ"ך, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 9. [חזרה] [10] דן, יוסף: "היסטוריה יהודית בעידן הפוסט־נרטיבי", בתוך יהוידע עמיר (עורך): דרך הרוח; ספר היובל לאליעזר שביד (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל י"ח), כרך ראשון, ירושלים: המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, תשס"ה, עמ' 248-231. מצוטט אצל רוזנר, שמואל: היהודים: 7 שאלות נפוצות, אור יהודה: דביר, 2016. עמ' 10-9. [חזרה] [11] רוטנברג, נפתלי; שביד, אליעזר (עורכים): לאום מלאום — עיונים בשאלות של זהות לאומית, עם ולאומיות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008. עמ' 72-71. [חזרה] [12] גודמן, מיכה: הנאום האחרון של משה, אור יהודה: זמורה־ביתן דביר, 2014, עמ' 120. [חזרה] [13] שם, עמ' 121, 124. [חזרה] [14] פרדס, אילנה: הביוגרפיה של עם ישראל — ספרות ולאומיות במקרא, תל אביב: מכון ון־ליר והקיבוץ המאוחד, 2001. עמ' 65. [חזרה] [15] זנד, שלמה: מתי ואיך הומצא העם היהודי, תל אביב: רסלינג, 2008, עמ' 26. [חזרה] [16] ריסקין, שלמה: אור תורה, כרך א': על חיים, אהבה ומשפחה בספר בראשית, תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2008, עמ' 23. [חזרה] [17] פרדס, עמ' 9, 20-17. [חזרה] [18] גרוסמן, יונתן: אברהם — סיפורו של מסע, תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2014. עמ' 11, 15. [חזרה] [19] שרקי, אורי: "בראשית — בריאת העולם", כ"ד באלול התשס"ב, שיעוריו וכתביו של הרב אורי עמוס שרקי [חזרה] [20] ברזלי, גבי: בראשית הייתה משמעות: סיפורי הראשית בקריאה עכשווית, תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2012. עמ' 170. [חזרה] [21] פרדס, עמ' 24. [חזרה]